בס״ד. ש״פ יתרו, ח״י שבט ה׳תשכ״ד
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר1, והקשה ע״ז אדמו״ר הזקן2 מה הפירוש לאמר לאחרים3, והלא במתן תורה הי׳ לאשר ישנו פה ולאשר איננו פה4, שכולם היו במתן תורה5, ומה הפירוש לאמר. אלא הפירוש הוא6, דבשעת לימוד התורה אז הוה תען לשוני אמרתך7, דנוסף על זה שהקב״ה קורא ושונה כנגדו8, הנה אדנ-י שפתי תפתח9 ותען לשוני אמרתך, וזהו לאמר, שבכל אחד ואחד בעת לימוד התורה יש הלאמר, כמו במקבל הראשון, שמשה קיבל תורה מסיני10, שהי׳ שכינה מדברת מתוך גרונו11.
אמנם צריך להבין מהו החילוק בין תורה למצוות, שבתורה אפשר להיות אופנים נעלים עד כמו במשה רבינו ע״ה ששכינה מדברת מתוך גרונו, משא״כ במצוות הרי נחסרו כמה מצוות שאחר חורבן בית המקדש נתבטלו12, שבלימוד התורה יש לא רק סדר נזיקין אלא גם קדשים וטהרות, וא״כ הי׳ צ״ל כן גם במצוות, דהרי ענין התורה הוא שמביא לידי מעשה13, ובפועל אנו רואים שבכלל יש מצוות התלויות בארץ, וגם בהשאר הרי נתבטלו כמה מצוות, ובמצוות שנשארו לפליטה ישנם כמה וכמה מישראל שאי אפשר להם לקיים המצוות משום אונס, עד שהתורה אומרת עליו שהוא אונס. ובפרט אחינו הנתונים בצרה ובשבי׳ שמונעים ומעכבים מעלימים ומסתירים להם אותם הכופרים בנותן התורה ובמצַוה המצוות, ואי אפשר להם לקיים המצוות, ושם נמצאים המובחרים שבישראל. והנה איתא בגמרא14 שאלמלא נגדוה לחנני׳ מישאל ועזרי׳ לא הי׳ אפשר להם לעמוד בניסיון, אשר זהו בג׳ עבירות הידועות15, ובנוגע לגדולי עולם, וכאן זה משך כמה וכמה שנים שעמדו במסירות נפש ועומדים גם עתה במסירות נפש ומונעים בעדם לקיים המצוות, ואינו מובן מדוע יש ענין זה, ומה החילוק בין תורה למצוות שתורה יש גם עתה וכו׳ משא״כ מצוות.
ויובן זה בהקדים מאמר כ״ק אדמו״ר האמצעי16 [שנכתב בכותרת (קעפּל) של המאמר ששמע את המאמר מאדמו״ר האמצעי לפני שבע שנה17 בעת שלקחו בנ״י ודחפום ואנסום לעבור על רצון העליון], ומתחיל שם שצריך להבין איך יש ענין זה, ותוכן המאמר בקיצור הוא דהנה כתיב רוצה ה׳ את יראיו18, ורצון יראיו יעשה19, שזהו הרצון שלמעלה מטעם ודעת וזהו הרצון שיש בתורה ומצוות, דבכלל יש ב׳ מיני רצונות, א׳ למעלה מן הטעם והב׳ למטה מן הטעם, שהרצון למעלה מחב״ד אפשר להיות גם למטה, והוא ענין העקשות, ולמעלה הוא ענין משום טעם כמוס, וענין הרצון למטה מן הטעם הוא כמבואר בתניא20 שכשמבין שהדבר הזה טוב הרי אוהב את הדבר וכשמבין שאינו טוב אזי שונא את הדבר, אבל ענין למעלה מן הטעם, למטה הוא עקשות, אבל למעלה ח״ו לומר כן21, אלא למעלה הוא כנ״ל ענין של טעם כמוס. שזהו רוצה ה׳ את יראיו, שזהו כללות הרצון דתורה ומצוות שזהו למעלה מן הטעם. והגם שיש במצוות גופא חוקים ומשפטים22, שחוקים הם כמו פרה אדומה ושעטנז, שבהם השטן ואומות העולם מונים את ישראל23, ומשפטים הם כמו סוכות כמ״ש24 למען ידעו דורותיכם, וגיד הנשה כמ״ש25 על כן לא יאכלו, שיש להם טעם, מ״מ אין זה רק לתרץ לאומות העולם והשטן, אבל באמת אין לזה טעם, ובפרט על פרטי המצוות, ופנימיות ענינם אינו ידוע כמבואר בתניא26, ובאופן כזה מקיימים ישראל את המצוות, וכדוגמת החכם שאומר דברים נעלים והמקבל חוזר על האותיות אבל אינו יכול להסבירו כיון שאינו בערכו, אבל הוא מאמין שיש בזה שכל עמוק כיון שחכם גדול אמרם, ובאופן כזה מקיימים ישראל את המצוות. אבל אינו מובן, שלאחר שחרב בית המקדש נתבטלו רוב המצוות ונשארו רק פ״ז מצוות עשה27, ובמצוות ל״ת נשארו רוב המצוות אך מ״מ כמה מהם נתבטלו.
והביאור בזה הוא28, כיון שהמצוות הם הרצון שלמעלה, והרי זה תלוי בהרצון שיש בישראל מלמטה למעלה, ומפני חטאינו גלינו מארצנו29, דהיינו שחסר הרצון בישראל, היינו שחסר הפנו אלי30, ולכן חסר גם מלמעלה לישראל, ולכן חסרו בהמצוות. והגם שלכאורה הנה משום מפני חטאינו הי׳ צ״ל העונש בענינים אחרים, ולא שעי״ז יחסרו בהמצוות, שכשא׳ ירצה לשוב תהי׳ לו אפשרות לקיים כל המצוות, אלא הפירוש הוא כיון שהמצוות הם מצד הרצון שלמעלה, וכיון שבישראל חסר הרצון מלמטה למעלה, זה פועל גם מלמעלה. וזהו פנימיות אזהרות הנביאים שיעשו רצון העליון, שאם לא כן הנה נוסף ע״ז שחסר בהשפעות גשמיות, הנה יחסר גם בגילוי הרצון.
והנה הגם שנשארו רק פ״ז מצוות לפליטה, מקטרגת מדת הדין שגם אלו אין ישראל מקיימים, וכשמקיימים אותם עושים אותם מצד מצות אנשים מלומדה31, וחסר הדחילו ורחימו שהם הגדפין שעל ידם פרחא לעילא32, ומקטרגת שגם מצוות אלו לא יהיו. וע״ז אומרים שישנם יהודים, ואפילו אם הוא גם מועט נחשב לרוב כמ״ש33 ונפל ממנו רב שגם א׳ הוא רב, והם במעמד ומצב שמונעים אותם מתורה ומצוות, ועי״ז הוא מצטער וצועק אללי לי34, א-לי א-לי למה עזבתני35, למה היתה כזאת, מדוע אין מניחים לי לקיים גם המצוות אלו שנשארו, וזה שמצטער ע״ז, מזה ראי׳ שאין זה מצד מצות אנשים מלומדה, שהרי צער תלוי בתענוג36, שע״י שיש לו צער בהעדר הקיום מזה ראי׳ שיש לו תענוג בקיומו, וגם אח״כ כשאפשר לו לקיים המצוות מקיים אותם באהבה ויראה ותענוג והתלהבות, וזהו משום שהי׳ בארץ צי׳37, וזה מסלק הקטרוג שלא זו בלבד שלא יתבטלו המצוות שנשארו, אלא פועל שיתן גם שאר המצוות, שיבנה בית המקדש השלישי.
והנה נתבאר לעיל, שהמצוות נחסרו עתה משום העדר הרצון, וממילא אי אפשר להמשיך הענין. וזהו גם החילוק שבמצוות עשה נתבטלו רוב ונשארו רק מעט, משא״כ במצוות ל״ת יש כמעט כל המצוות, שענין העשה הוא להמשיך ההמשכות, ומצד מצבו אי אפשר להמשיך יותר בזמן הגלות. וכמשל ברפואה שיש חילוקים בסממני הרפואה, שתלוי במצב החולה עד מן הקצה אל הקצה, משא״כ בנוגע לזהירות אין חילוק, וכל שהוא חולה יותר צריך להיות זהיר יותר, ולכן מצוות עשה נשארו רק פ״ז, משא״כ מצוות ל״ת. ובזה אנו אומרים שזה שגבי כמה מישראל אי אפשר להיות גם זה, אין זה ענין של עונש לכאורה, אלא כדי שלא יהי׳ קטרוג, ואדרבה הו״ע של חסד, כמבואר במאמרים הקודמים38 שהתורה היא תורת חסד39, ואדרבה זה שצועק א-לי א-לי למה היתה כזאת, א-לי א-לי למה עזבתני, היתכן ענין זה, זה גופא פועל על כל ישראל, שמראה שקיום התורה ומצוות נוגע בפנימיות, וזה פועל שיתנו הכל.
ועפ״ז יובן מה דאיתא במדרש40 ששאל אברהם אבינו ע״ה להקב״ה איך יתכפרו ישראל, אמר לו הקב״ה יקריבו עולות וקרבנות ויתכפרו, אמר לו אברהם התינח כשבית המקדש קיים, אבל אחר חורבן בית המקדש מה יעשו, אמר לו הקב״ה כל41 העוסק בתורת עולה מעלה אני עליו כאילו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. והביאור בזה הוא, דהנה לכאורה מדוע צריכים לכל זה, הרי נת״ל שמה שמצטער ע״ז הוא די שהרי זה מראה על העונג, אלא הפירוש הוא, שצריכים שיהי׳ בעשי׳ ופועל, וזה הי׳ שאלת אברהם התינח כשבית המקדש קיים שאז יש ענין של פועל, אבל אחר החורבן שאז אין הפועל, מה יעשו, וע״ז אמר לו הקב״ה שהתורה תחליף את זה. ואין להקשות ממה נפשך אם תורה היא ג״כ טוב, מדוע בזמן שבית המקדש קיים היו צריכים לקרבנות, דהפירוש הוא לא שיש גרעון בתורה, אלא משום שאז הי׳ הרצון משום איזה טעם שיהי׳ שיקריבו קרבנות, במילא אם הי׳ רק ענין התורה, אז הי׳ באופן שלומד שלא על מנת לעשות או לומד על מנת שלא לעשות42, שע״ז הכתוב אומר מה לך לספר חוקי43, משא״כ בזמן הגלות לימוד התורה הוא כמו עשי׳ ופועל, ולכן הלשון הוא כאילו הקריב עולה בכ׳, שזהו כתר שלמעלה מתורה, שתורה היא חכמה44, ורק בשרשה היא כתר45, וזהו הרצון כמו שהוא בטעם כמוס, ולכן הי׳ הפיזרן לבין האומות46 עד באופן של מניעות ועיכובים כדי להראות שישראל עושים בפנימיות. ואין להקשות הרי יש שנשקעו כל כך עד שלא רק שאין בהם הצעקה וכו׳, ע״ז אומרים כמ״ש שנתבררו הדברים ונצטרפו וירשיעו47, שכן צ״ל כמשל צירוף הכסף, שבשעה שמבררים הטוב יותר אז נופל הפסולת הגס48, וגם זהו יוצא מן הכלל ולא רובם. אבל לכאורה אם זה רק להראות איך ישראל עושים את המצוות, הי׳ די שייעשה זה ע״י ישראל אחד ועל ידו הי׳ מראה הנ״ל, אלא הפירוש הוא שיש ששים ריבוא נשמות49 ולכאו״א יש חלק בעולם50.
וזהו וידבר אלקים וגו׳ לאמר, שזהו החילוק בין תורה למצוות, שרק בתורה אפשר להיות מדריגות נעלות עד שכינה מדברת מתוך גרונו, משא״כ במצוות יש מי שיש לו מניעות ועיכובים ע״ז, שזהו כדי לבחון ולנסות את ישראל ולהראות שתורה ומצוות יקר לגביהם ונוגע לפנימיותם, שמצד זה כמה וכמה מישראל אפילו מעט נקרא רב, עומדים במסירות נפש לא רק על ג׳ עבירות אלא על כל הדברים, ובאופן שוהודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב51, שהעמידו דורי דורות של ישראל, לומדי תורה ומקיימי מצוות, שזה פועל שלא יהי׳ קטרוג, ויאמר לצרותנו די52 ויוציאנו מן המיצר אל המרחב כפשוטו ממש ככל הפירושים של אדמו״ר הזקן וכביאור כ״ק מו״ח אדמו״ר53, בקרוב ממש54.
__________
1) פרשתנו (יתרו) כ, א.
2) תו״א פרשתנו סז, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ קמט. לקו״ת שה״ש מ, ב. וראה גם תו״ח פרשתנו שע, סע״א. רד״ה זה תשכ״ט (סה״מ שבועות ע׳ רסז). וש״נ.
3) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 119, ובהנסמן שם הערה *1.
4) ע״פ ל׳ הכתוב – נצבים כט, יד.
5) פדר״א פמ״א. תנחומא פרשתנו יא. שמו״ר פכ״ח, ו. זח״א צא, א. ובכ״מ.
6) תו״א שם. תו״ח שם שע, ב ואילך (וראה שם שעג, ב). ובכ״מ.
7) תהלים קיט, קעב.
8) ראה תדא״ר פי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
9) תהלים נא, יז.
10) אבות פ״א מ״א.
11) ראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). ז, א. רסה, סע״א. שו, ב. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״א ע׳ שלו.
12) ראה (נוסף להנסמן לקמן הערה 27) תו״א ויחי מו, ריש ע״ב. לקו״ת שלח מג, ד. אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכט, א. וראה הנסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג (במילואים) ע׳ א׳רעט.
13) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
14) כתובות לג, ריש ע״ב.
15) ראה סנהדרין עד, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ה ה״ב.
16) ד״ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים – נדפס במאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ רסג ואילך.
17) כ״ה בהנחה. וראה במקורות והערות לד״ה הנ״ל (מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ ערה): ״בתוך כך התחיל לדבר אודות הגזירה מלקיחת אנשי חיל ויאמר בזה״ל, אני ידעתי זה עוד שבעה שנים מקודם כשהייתי על קבר אאמו״ר נ״ע וכו׳״. וראה גם שם ע׳ רעו-ז.
18) תהלים קמז, יא.
19) קמה, יט.
20) ראה תניא פ״ט-י. וראה מאמרי אדהאמ״צ שם ס״ע רסג.
21) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ לה. תער״ב ח״ג ע׳ א׳רלט. ד״ה פדה בשלום תשט״ו (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ לד).
22) ראה פרש״י תולדות כו, ה (צויין במאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ רסה). וראה רמב״ן עה״פ ואתחנן ו, כ. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ס״ע מא. וש״נ.
23) ראה יומא סז, ב. פרש״י חוקת יט, ב.
24) אמור כג, מג.
25) וישלח לב, לג.
26) אגה״ק סי״ט (קכח, א). וראה לקו״ש חל״ב ס״ע 177-8. וש״נ.
27) ראה גם סה״מ תרכ״ז ע׳ שנה. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פנ״ג (ע׳ נט). ועוד. וראה הנסמן במאמרי אדהאמ״צ שם ס״ע רסו.
28) ראה גם (באו״א) סה״ש תשמ״ט ח״ב ע׳ 672 הערה 69.
29) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
30) ל׳ הכתוב – ישעי׳ מה, כב.
31) ל׳ הכתוב – שם כט, יג.
32) תקו״ז ת״י (כה, ב). תניא פל״ט-מ.
33) פרשתנו יט, כא. מכילתא ופרש״י עה״פ.
34) מיכה ז, א. איוב י, טו.
35) תהלים כב, ב.
36) ראה אגה״ק סכ״ט (קמט, ב).
37) ל׳ הכתוב – ירמי׳ ב, ו. יחזקאל יט, יג. תהלים סג, ב.
38) ד״ה באתי לגני דמוצש״ק פ׳ בשלח פ״ה (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ קעז). וראה לקו״ש חכ״ב ס״ע 71-2. וש״נ. וראה גם אמרי בינה שער הציצית יד [צו], סע״ד ואילך. ובכ״מ.
39) ל׳ הכתוב – משלי לא, כו.
40) ראה מגילה לא, ב.
41) ראה שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ת סוס״א. מהדו״ק שם סי״א. הל׳ ת״ת פ״ב סי״א. וראה גם מנחות בסופה. לקו״ש חי״ח ע׳ 413. וש״נ. חל״ב ע׳ 317. וש״נ.
42) ראה תו״כ ר״פ בחוקותי. ירושלמי ברכות פ״א ה״ב. שבת פ״א ה״ב.
43) תהלים נ, טז.
44) ראה זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ועוד.
45) ראה לקו״ת בהר מג, א. במדבר ז, א. שמע״צ פב, ג. ובכ״מ.
46) פסחים פז, ב. וראה גם ד״ה צדקת פרזונו שנה זו (לעיל ע׳ יב ואילך).
47) ע״פ דניאל יב, י.
48) ראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תמו.
49) ראה תניא בהקדמה (ג, ב). פל״ז (מח, א). ובכ״מ. וראה ד״ה וידבר גו׳ שאו את ראש תשי״ד (סה״מ במדבר ח״א בתחלתו), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
50) חסר המשך התירוץ. וראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ ערב שממשיך: ״ואם יש איזה קטרוג על איזה נשמה שיסתלק כל רצונו ית׳ מאתו מחמת העונות כנ״ל והחלק בעולם השייך לה יאבד, אזי לוקחים ניצוץ א׳ מהנשמה ההיא לראות אם יש רעו״ד בחלקו כנ״ל לומר עליו את האלקים ירא כו׳ כי כל העולם השייך לנשמתו לא נברא אלא בשביל זה״ (ועיי״ש עוד).
51) ואתחנן ד, ט-י.
52) ראה פרש״י מקץ מג, יד. ב״ר פצ״ב, א.
53) ראה סה״ש תרצ״ט ע׳ 315. וראה שיחת י״ט כסלו תשי״ט (שיחות קודש תשי״ט (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 132-3).
54) חסר קצת. לקראת סיום המאמר נזכר הענין דעולם שקול שפעולה אחת מכריעה את הכף (ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ד). המו״ל.
[סה"מ שמות ח"ב (מילואים) ע' שלט ואילך]
״מאמר זה [ד״ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים לאדהאמ״צ] נאמר ע״י כ״ק אדמו״ר שליט״א בש״פ יתרו תשכ״ד [בתוך ד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה]״ (מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ערה).
״ובעבודה, הנה צדיקים הו״ע אתהפכא, ובעלי תשובה – אתכפיא. הנה עיקר המעלה עכשיו הוא בעבודה דאתכפיא, כפיית היצר, כשעושים מצוה אחת בכפיית היצר זה יקר למעלה כמו הרבה מצוות בלי אתכפיא, כמבואר במאמר מכ״ק אדמו״ר האמצעי בארוכה (נאמר בש״פ יתרו)״ (שיחות קודש תשכ״ד ע׳ 253).
״ביום חמישי, כ״ו כסלו, נכנס ר׳ מענדל פוטערפאַס [שהגיע לניו יורק במוצאי י״ט כסלו, אחרי צאתו מברית המועצות] לראשונה ליחידות. הוא נכנס בשעה 9:45 ויצא לערך בשעה 11:00. שמעתי שמיד לאחר שר׳ מענדל יצא, ביקש כ״ק אדמו״ר שליט״א לחפש עבורו את המאמר ״להבין ענין לקיחת אנשי חיל״ שאמר כ״ק אדמו״ר האמצעי בקשר עם חטיפת הקנטוניסטים לצבא רוסיא, וביקש למצוא את המאמר כבר בלילה ועכ״פ למחר. בלילה מצאו את המאמר, אולם הי׳ זה רק חלק מהמאמר, וכפי שידוע שמאמר זה הוא ארוך מאוד. שמעתי שגם למחרת שאל כ״ק אדמו״ר שליט״א פעמיים אודות המאמר הנ״ל, והציע גם לחפש אצל כמה מזקני החסידים המחזיקים בידם הנחות שונות, אולם לאף אחד מהם לא הי׳ את חלקו השני של המאמר, והי׳ נראה שכ״ק אדמו״ר שליט״א אינו שבע רצון מזה. רק בש״פ יתרו [השבת האחרונה טרם נסיעת ר׳ מענדל מבית חיינו] הבנתי, עכ״פ להשערתי, מדוע חיפש כ״ק אדמו״ר שליט״א את המאמר הנ״ל…״ (מיומן א׳ התמימים).
״המאמר ארך חצי שעה, במאמר בכה כמה פעמים״ (מיומן א׳ התמימים).
בעת הדפסת הוצאה הראשונה דכרך זה, לא הי׳ תח״י כי אם תוכן קצר ממאמר זה, והמאמר בשלימותו נדפס לראשונה במילואים לסה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רנח ואילך.