בס״ד. ש״פ תבוא, כ״א אלול ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה1, וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה בכמה דרושים (וחלקם כבר נדפס2), מהו שבתחילת הפסוק אמר על ארץ ישראל נותן לך נחלה לשון מתנה, ואח״כ כתיב וירשתה שהוא לשון ירושה. ומובן שיש הפרש גדול בין מתנה לירושה, דירושה אינה תלוי׳ בדבר אלא היא באה בדרך ממילא, ולכן כל אחד ואחד יורש הכל בלי שום הפסק, משא״כ המתנה תלוי׳ באדם אחר הנותן את המתנה, ובפרט דכתיב נותן לך, דכל הנותן בעין יפה הוא נותן3, היינו שתלוי בהנותן. וכפסק ההלכה בפועל (בש״ס4) דירושה אין לה הפסק ומתנה יש לה הפסק. וצריך להבין הענין בזה מה שבכניסת הארץ (כי תבוא אל הארץ) ישנם ב׳ הענינים דמתנה וירושה. וכיון שהתורה היא נצחית5, היינו שהיא הוראה נצחית, מובן, שמב׳ ענינים אלו יש הוראה נצחית בעבודת כל אחד ואחד בכל הזמנים. ובפרט שענין זה קאי בביאה לארץ שהיא ענין עיקרי בתורה, ועוד זאת, שבביאה לארץ גופא קאי כאן לאחר ירושה וישיבה6, שבע שכבשו ושבע שחלקו7, ובפרטיות יותר קאי במצות ביכורים שהיא מצוה חשובה ביותר הבאה בתחילת העבודה בעת הכניסה לארץ, וכמ״ש במ״א8 כי תבואו אל הארץ גו׳ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳, דמשמעות הענין הוא שזהו התכלית של הכניסה לארץ, ותיכף בהתחלת הצמיחה (שע״י העבודה דשש שנים תזרע גו׳) חלה מצות ביכורים הבאה מראשית פרי האדמה9. ועוד זאת, שמצוה זו יש בה לא רק הבאת ביכורים אלא גם ההגדה וקריאה, כמ״ש10 הגדתי היום לה׳ אלקיך גו׳. וגם המצוה שלאחרי זה קאי בענין הבא ג״כ ע״י עבודת האדמה, מצות וידוי מעשר, וסיומה הוא ענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים גו׳11. ולאחרי זה כתיב12 ושמרת ועשית אותם גו׳, ופירש״י בת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה. דמכל זה מובן גודל מעלת פרשה זו שתחילתה הוא ענין הכניסה לארץ בב׳ האופנים דירושה ומתנה. ומכל זה מובן יותר ההכרח שיש בזה הוראה נצחית מיוחדת בעבודת כל אחד ואחד מישראל.
ונקודת הביאור בזה, דענין הכניסה לארץ בעבודת כל אחד ואחד מישראל יובן ע״פ הידוע דכשם שארץ ישראל בפשטות נקראת בשם ארץ צבי13, צבי לשון חפץ ותענוג14, כך גם ישראל נקראו בשם ארץ חפץ כמ״ש15 כי תהיו אתם לי ארץ חפץ. ובפרט ע״פ תורת הבעש״ט הידועה על פסוק זה16 [שנמסרה ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, וגם נדפסה בלשונו17], שכל אחד ואחד מישראל הוא כמו ארץ חפץ שיש בה אוצרות וכו׳. ומזה מובן, דענין הכניסה לארץ ישראל ישנו בעבודת כל אחד ואחד מישראל, וכשם שבכניסה לארץ בפשטות ישנם ב׳ האופנים דירושה ומתנה, כך ישנם ב׳ האופנים דמתנה וירושה בעבודת כל אחד מישראל. ומזה שיש ב׳ אופנים אלה בעבודת כאו״א מישראל, מובן שישנם גם לפני העבודה, במציאותו של כאו״א מישראל.
והענין הוא, דהנה ידוע שכאו״א מישראל מורכב מנשמה וגוף, ובפרטיות יותר הנה גם הנשמה עצמה שהיא העיקר (כדאיתא בתניא פל״ב שהנשמה היא עיקר והגוף טפל) יש בה ג״כ ב׳ מדריגות18, בחי׳ הנשמה המתלבשת בגוף, השייכת לגוף, ובחי׳ מזל שבנשמה (נשמה שבנשמה) שלמעלה מהתלבשות בגוף. ומכיון שישנם ב׳ מדריגות אלו, צ״ל מדריגה שלישית שלמעלה מהם, המחברת אותם. וג׳ בחינות אלו שבנשמה ישנם גם באלקות שלמעלה19, בחי׳ האלקות המתלבשת בעולמות הנקרא ממלא כל עלמין, בחי׳ אלקות שלמעלה מהתלבשות בעולמות הנקרא סובב כל עלמין, ובחינה שלישית המחברת את שניהם. והגם שאמרו רז״ל בגמרא20 מה הקב״ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, ובמ״א21 איתא מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם22, הנה ע״פ המבואר בתניא23 שבאלקות שבעולם יש ב׳ הדרגות דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, מובן שכן הוא גם בנשמה, שיש בחי׳ ממלא שבנשמה, הנשמה המתלבשת בגוף, ובחי׳ סובב שבנשמה, מזל שבנשמה, וכמ״ש24 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהנשמה שבאדם היא בדוגמא שלמעלה. ועוד זאת, דמה שנאמר בצלמנו כדמותנו קאי על ב׳ בחינות אלו, שכשם שיש למעלה ב׳ הבחינות דצלם ודמות, סובב (צלם) וממלא (דמות)25, כך גם באדם (בנשמה שבו) יש ב׳ הבחינות דממלא וסובב שבו, צלם ודמות שבו. ומזה נמשך ומשתלשל למטה יותר, שיש בו נשמה וגוף. ולמעלה מזה היא הדרגא השלישית המחברת אותם.
והנה ידוע שראש השנה הוא זמן בריאת העולם בשלימות, ואז הקב״ה הוא מלך העולם. ולפיכך ג׳ המדריגות הנ״ל באלקות שייכים לראש השנה. [וענין זה קשור ג״כ עם פ׳ כי תבוא, וכמובא בלקו״ת פרשתנו26 דמ״ש בפרשה זו12 היום הזה גו׳ קאי על ראש השנה (כדאיתא בזהר27)]. דהנה בראש השנה מצות היום היא בשופר28, ואמרו רז״ל29 בענין השופר אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, ומבואר בהדרושים (בלקו״ת30 ובכ״מ31) דג׳ הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות הם כנגד ממלא כל עלמין סובב כל עלמין והבחינה שלמעלה מהם. מלכיות הם כנגד ספירת המלכות, ממלא כל עלמין, זכרונות כנגד ז״א, סובב כל עלמין, דהגם שבחי׳ ז״א הוא סובב ומקיף על עלמין, מ״מ יש לו איזה יחס אליהם בזה גופא שהוא מקיף וסובב על העלמין, ושופרות כנגד ספירת הבינה שלמעלה מבחי׳ ז״א, למעלה מסובב כל עלמין, דזה קשור גם עם מה ששופר הוא32 מלשון שופרא ותענוג, בחי׳ עתיק שלמעלה מז״א ומלכות (המתגלה בבינה) ומחבר שניהם. דזהו גם מה שספירת המלכות היא המהוה את העולמות, דענין התהוות העולמות הוא דבר שבמדידה והגבלה, כמובן גם ממארז״ל33 כל מעשה בראשית לדעתן נבראו ופרש״י שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן, דמכיון שהבריאה היתה על פי רצונם והסכמתם של הנבראים, מובן שהיא קשורה עם המדידות וההגבלות שלהן. ובפרט ע״פ המשך דברי רז״ל לצביונן נבראו ופרש״י בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד, שזהו ענין של הגבלה גדולה ביותר. משא״כ בחי׳ ז״א הוא למעלה ממדידה והגבלה, והוא בחי׳ סובב ומקיף על העולמות. ולמעלה מזה הוא בחי׳ בינה שלמעלה משניהם כנ״ל. וכשם שהוא באלקות, כך הוא גם בישראל, שיש בהם ג׳ בחינות הנ״ל.
והנה ג׳ ענינים אלו ישנם גם בעבודת כל אחד ואחד מישראל. וזהו מ״ש34 סור מרע ועשה טוב בקש שלום וגו׳, דענין סור מרע35 הוא בחינה הכי תחתונה, וכנודע מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר בזה36, שלגבי ענין סור מרע לא איכפת לן במה ואיך יוצא מן הרע, כי העיקר הוא שיוצא מן החושך לאור. ומזה מובן, שבדרגת עבודה זו כל ישראל שוים, דגם מי שאינו במדריגה נעלית אלא עבודתו היא עדיין במדידה והגבלה וכו׳, מ״מ מוכרח הדבר שיסור מרע ויצא מהחושך וכו׳. והיינו שענין זה מוכרח הוא בכל אחד ואחד תמיד. וענין ועשה טוב הוא למעלה מזה, כי מכיון שצריך לעשות טוב, הרי זה תלוי בדרגתו ומעלתו, ודוקא מי שהוא בדרגא נעלית יותר, העבודה דעשה טוב שלו היא בשלימות יותר, שתוכנה הוא הוספה בהטוב, למעלה ויותר מהמוכרח, היינו למעלה ממדידה והגבלה. ובכללות ב׳ אופנים אלו הם מצוות לא תעשה ומצוות עשה. ולמעלה מזה הוא ענין בקש שלום, ענין התורה, שתורה היא למעלה משני ענינים אלו ומחברת את שניהם [והיינו דנוסף לזה מה שהתורה היא גם אחת מהמצוות עשה והמצוות ל״ת, היינו שיש מצות עשה דלימוד התורה ומצות ל״ת דשלילת ביטול תורה, הנה יש עוד דרגא בתורה שלמעלה משניהם, בחי׳ בקש שלום שבה]. וכמבואר בלקו״ת ס״פ בלק (ד״ה מה טובו37), שבפסוק זה (סור מרע ועשה טוב בקש שלום) נרמזו ג׳ הבחינות דמצוות ל״ת ומצוות עשה ותורה שלמעלה משתיהן, שהן כנגד ממכ״ע סוכ״ע והבחינה שלמעלה משניהם.
ובזה יובן תוכן ב׳ הענינים דירושה ומתנה בעבודה. דהנה ירושה אין לה הפסק (כנ״ל), פירוש שהעבודה בבחי׳ ירושה היא באופן שאין לו הפסק, וכנ״ל בהעבודה דסור מרע, שדרגא זו (שבמדידה והגבלה) צריכה להיות וישנה תמיד בהכרח בעבודת כל אחד ואחד, ואין צריך לזה המשכה מיוחדת מלמעלה, כי ענין זה הוא ירושה לנו מאבותינו. והוא כללות עבודת האדם שיהי׳ חדור באלקות ויסור מכל הענינים הבלתי רצויים, באופן שנשמתו תהי׳ העיקר והגוף טפל (כנ״ל מהתניא). ויש להוסיף בזה, דהנה כללות עבודת האדם בעולם ע״י המצוות היא לברר את עניני העולם, היינו לברר את הניצוצות שנפלו בהם מעולם התהו. וע״י עבודה זו ישראל יורשים את האורות דתהו, היינו שזהו ענין של ירושה38. דעשו, בחי׳ תהו, הוא הבכור, ויעקב שהוא אחיו יורש את עניניו38. ויש לומר בדרך אפשר, דענין הירושה שבזה הוא שנעשה היורש במקום המוריש ממש39 כדאיתא בגמרא ומבואר באחרונים40 (היינו שאין זה כאילו יש דבר בינתיים, כמו שליח וכיו״ב שאפשר לבטל השליחות, אלא היורש הוא במקום המוריש ממש). דזהו גם מה שבחי׳ הירושה הוא בדרך ממילא, כי היורש נעשה במקום המוריש. ובפרט לפי המבואר בכ״מ41 שיעקב נטל את הבכורה כי באמת הוא עצמו הבכור, כי הוא נכנס ראשון כמשל השפופרת וכו׳ (כמובא פרטי המשל בזה בכ״מ42). דבחינה זו היא בבחי׳ ממלא כל עלמין. אמנם בחי׳ מתנה היא למעלה מזה, שהיא התגלות מלמעלה, אשר ה׳ אלקיך נותן לך, ע״ד ענין ועשה טוב שהיא הוספה בטוב, ולכן יש בה הפסק כו׳. והיינו דאף שגם ע״י הירושה מקבלים שלא לפי ערך היגיעה, כמארז״ל43 יגעת ומצאת, היינו בחי׳ מציאה שאינה לפי ערך היגיעה, יותר מענין לפום צערא אגרא44, כפשטות הענין, מ״מ הרי זה במדידה והגבלה. משא״כ מתנה היא למעלה לגמרי ממדידה והגבלה, המשכת בחי׳ סובב.
אמנם לפי זה צריך להבין סדר הכתוב, דמכיון שבחי׳ מתנה היא למעלה מבחי׳ ירושה, הי׳ לו לומר בסדר דמן הקל אל הכבד, בתחילה ענין הירושה ואח״כ ענין המתנה, ולמה כתיב אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה, ואח״כ וירשתה וישבת בה. אך הענין יובן ע״פ מה שאמרו רז״ל45 משביעין אותו תהי צדיק כו׳, היינו שכשהתינוק במעי אמו לפני שנולד, כבר אז משביעין אותו ונותנים לו כח שיגיע לדרגא נעלית יותר, שלימות העבודה דתהי צדיק46. ובפרט לפי ביאור כ״ק אדמו״ר הצ״צ בהערות וקיצורים שלו לספר התניא בתחילתו, שהלשון משביעין אותו היא גם מלשון שובע, שזהו ענין של שביעה, לא רק ואכלת אלא גם ושבעת47. והיינו לא רק האור שבבחי׳ מדידה והגבלה, ממלא כל עלמין, אלא גם האור שלמעלה ממדידה והגבלה, סובב כל עלמין, בחי׳ מתנה. וזהו מה שמתחיל הפסוק בענין המתנה, כי כבר בתחילת העבודה נותנים כח, ובאופן דכל הנותן בעין יפה נותן, שיגיע האדם לשלימות עבודתו, לא רק לבחי׳ ירושה אלא גם לבחי׳ מתנה.
וזהו והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, דמ״ש והי׳ כי תבוא הוא לשון סיפור והבטחה (כי מה שנאמר לשון כי (לשון של תנאי) קאי אלאחריו, על ענין הביכורים, דכאשר תבוא אל הארץ אז יהי׳ ענין הביכורים וכו׳, אבל ענין הכניסה לארץ הוא מובטח), היינו שלכל אחד ואחד ניתן הכח ובאופן של נתינה ושביעה שתהי׳ הכניסה לארץ בעבודתו בשלימות, ועד שזהו באופן של נחלה, היינו שנמשך למטה, נחלה גם מלשון נחל איתן48 שענינו המשכה למטה, וירשתה, שנמשך האור שבמדידה והגבלה, וישבת בה, שכל ענינים אלו נמשכים באופן של התיישבות, לא רק עניני ירושה שבזה אלא גם עניני מתנה שלמעלה ממדידה והגבלה.
ויש לומר (בדרך אפשר) עוד פירוש בזה, דענין וירשתה קאי על ירושת ארץ ז׳ עממין שכבר נכבשה לפני זה, ולכן קבלתה לעתיד לבוא תהי׳ בדרך ירושה, וענין אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה קאי על ארץ ג׳ עממין, קיני קניזי וקדמוני, שבשבילה צריך נתינה מיוחדת מלמעלה כמ״ש49 כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך גו׳. ויהי רצון, שבקרוב ממש יקויים ענין זה, שיהי׳ כי תבוא אל הארץ בפשטות, הכניסה לארץ ישראל, הן ארץ שבעה אומות והן כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, ארץ קיני קניזי וקדמוני, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (תבוא כו, א).
2) אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ ב׳נט. רד״ה זה תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ רפה). תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ קיב). תשל״ב (לעיל ע׳ לג). תשל״ח (לעיל ע׳ נח). ועוד.
3) ב״ב נג, ב.
4) שם קכט, ב. קלג, א.
5) תניא רפי״ז.
6) ראה פרש״י ריש פרשתנו.
7) זבחים קיח, ב. ובכ״מ.
8) בהר כה, ב-ג.
9) פרשתנו שם, ב.
10) שם, ג.
11) שם, טו.
12) שם, טז.
13) ראה ירמי׳ ג, יט. גיטין נז, א.
14) ראה רד״ק ומצודות ירמי׳ שם. ועוד.
15) מלאכי ג, יב.
16) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סמ״ד (פא, א). וש״נ.
17) אגרות-קודש שלו ח״ג ע׳ קפ. קפח. רפה. ח״ד ע׳ קיט. ח״ה ע׳ שמח. סה״ש תרצ״ו ע׳ 41. שם ע׳ 123. ״היום יום״ יז אייר.
18) אוה״ת שם ע׳ ב׳סא. סה״מ תר״ל שם ס״ע רפז. וראה בכ״ז לקו״ת שה״ש טז, ד ואילך. ובכ״מ. אוה״ת פרשתנו ע׳ תתרלד. שם ע׳ תתרמ. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רכח-ט. תרכ״ז (קה״ת, תשמ״א) ע׳ תעו.
19) ראה בכ״ז לקו״ת אמור לא, ב ואילך. ובכ״מ.
20) ברכות י, א.
21) מדרש תהלים קג, א.
22) וראה לקו״ת אמור שם.
23) פ״ג. ועוד.
24) בראשית א, כו.
25) ראה בכ״ז לקו״ת מסעי פח, ג ואילך. ובכ״מ.
26) מא, ג.
27) ח״ב לב, ב וברמ״ז שם.
28) ר״ה כו, ב.
29) שם טז, א.
30) דרושים לר״ה נח, סע״ב ואילך.
31) המשך תרס״ו ע׳ תקלז ואילך. ובכ״מ.
32) ראה לקו״ת שם נו, ד ואילך. ועוד.
33) ר״ה יא, א. וש״נ.
34) תהלים לד, טו.
35) ראה בכ״ז גם שיחת ש״פ פקודי תשד״מ (שיחות קודש ח״ב ע׳ 1508 ואילך. התוועדויות ח״ב ע׳ 1151 ואילך).
36) ד״ה ויחלום תש״ח פ״ד (סה״מ תש״ח ע׳ 83). וראה סה״מ תרנ״ה ע׳ רכד ואילך. וראה גם סה״מ תרנ״ט ע׳ יט. ועוד.
37) עג, ב ואילך. וראה גם ד״ה מה טובו תשמ״א (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רנז ואילך).
38) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פס״ח (ע׳ פ-פא). ד״ה אם רוח המושל תרצ״ה פ״ו (סה״מ קונטרסים ח״ב שסב, סע״א-ב). ובכ״מ.
39) ראה ב״ב קנט, א.
40) ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 53 הערה 52. וש״נ.
41) סה״מ תרכ״ז ע׳ סא. ובכ״מ.
42) ב״ר פס״ח, ג. פרש״י תולדות כה, כו.
43) מגילה ו, ב.
44) אבות פ״ה מכ״א.
45) נדה ל, ב.
46) ראה תניא פי״ד.
47) ל׳ הכתוב – עקב ח, י. וראה לקו״ת עקב טו, ג. וש״נ.
48) מקומות שבהערה 2. וראה לקו״ת מסעי צו, ב. ועוד.
49) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח. פרש״י וספרי שם.
[סה"מ דברים ח"ב ע' עט ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ רנט ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ה ע׳ 2942 ואילך.