בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
אחת שאלתי מאת הוי׳ גו׳ שבתי בבית הוי׳ כל ימי חיי לחזות בנועם הוי׳ ולבקר בהיכלו1, ואיתא במדרש וילקוט2, אמר הקב״ה לדוד בתחילה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית הוי׳ ואח״כ אתה שואל כמה שאלות לחזות בנועם הוי׳ ולבקר בהיכלו וגו׳, והשיבו דוד ממך למדתי שנאמר3 ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳ ואח״כ אומר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו גו׳. ואיתא בלקו״ת סוף ספר במדבר4 בשם הרב המגיד שבאמת שאל דוד רק דבר אחד לבד, והדברים הנוספים מסתעפים במילא מדבר הזה. אך צריך להבין, דלפי זה לא הי׳ צריך דוד להביא ראי׳ דממך למדתי מאחר שבאמת הוא שואל רק דבר אחד בלבד. ומוכרח לומר מזה, דבאמת יש בזה כמה פרטים אלא שכל פרטים האלו הם נכללים בהכלל דשבתי בבית הוי׳. וכמו״כ הוא גם במ״ש ועתה ישראל גו׳, שיש בזה כמה פרטים אלא שכל הפרטים הם כלולים בענין ליראה את הוי׳, שבכלל זה נכללים במילא שאר הפרטים, ועל זה אמר דוד ממך למדתי, דכמו״כ הוא בהבקשה דאחת שאלתי, שמצד הכלל דשבתי בבית הוי׳ יהיו במילא כל הפרטים שנכללו בזה. והנה מאחר שהוא לימוד דתורה, ממך למדתי, הרי מוכרח שאין זה ב׳ דברים נבדלים שאינם שייכים זה לזה ורק למדים זה מזה בעלמא, כי אם הוא כמו כל לימוד בתורה שאינו במקרה כי אם אשר הענינים הם שייכים זה לזה. וצריך להבין שייכות הענינים דשבתי בבית הוי׳ עם הענין דליראה גו׳, וכמו״כ שייכות של הסתעפות הענינים כו׳.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה מ״ש5 שוקיו עמודי שש, ואמרו רז״ל6 שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, עמודי שש שנברא לששה ימים. ומ״ש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, הנה התשוקה היא כמארז״ל7 דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, שאין אנו יודעים שום טעם על זה ורק אנו יודעים שכך נתאוה. וזה שאין אנו יודעים טעם על זה הוא לפי שהתשוקה היא למעלה ממקום ששייך שם טעם, גם מבחי׳ טעם למעלה. ובמי נמלך בנשמותיהם של צדיקים8, דההמלכה על בריאת העולמות היתה עם נשמות ישראל שהם החליטו את ענין הבריאה, דלהיות אשר כוונת ההתהוות היא דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, ונשמות ישראל הם המה המשלימים כוונה זו, לזאת הנה הם החליטו את בריאת העולמות. וזהו כללות ענין ירידת הנשמה למטה, בכדי להאיר את חושך העולם ולעשות את העולם דירה לו ית׳. דנר הוי׳ נשמת אדם9, היינו שהם מאירים את העולם, דעולם הוא מלשון העלם והסתר10, דהתהוות העולמות בכלל ועולם הזה בפרט היא ע״י ההעלם והסתר דוקא. דזהו מה שההתהוות היא מספירת המלכות, דבמלכות יש בחי׳ ים ובחי׳ ארץ, דע״י ההתעלמות מה שמתעלם הפנימיות עי״ז נמשכת הארה למטה, דבחי׳ ים הוא כנסת ישראל שכונסת ואוספת בתוכה האורות דבחי׳ ישראל דלעילא, בחי׳ ז״א, דז״א הוא סוף עולמות הא״ס11, הנה בחי׳ המלכות כונסת בתוכה האורות דז״א ומעלמת עליהם, כמו הים שמעלים על הנמצאים בתוכו, ועי״ז נמשך בחי׳ ארץ, הארה. וזהו מה שהמלכות הוא ענין הרוממות וההתנשאות, שע״י הרוממות נמשכת הארה למטה, דזהו ענין העולמות שהוא העלם והסתר. וכמו שהוא בהתהוות העולמות בי״ע שההמשכה היא ע״י ההעלם, כמו״כ הוא בכללות ההשתלשלות ועוד יותר (און נאָך טיפער) אשר ההמשכה היא ע״י ההעלם שזהו ענין צמצום הראשון שהוא בדרך סילוק ואח״כ נמשך הקו, כמ״ש12 באורך נראה אור, דבאורך הוא האור שקודם הצמצום דמאור זה נמשך אח״כ ע״י הצמצום אור הקו שהוא הארה והארה דהארה בלבד, ואור הקו מסתיים באצילות13, ומה שנמשך בבי״ע הוא ע״י הפרסא, דע״י הפרסא משתנה האור, ומצד התעלמות האור באפשרי שתהי׳ התהוות העולמות עד עולם הזה הגשמי. וזהו ענין ירידת הנשמה למטה, שהנשמות הם המאירים את חושך העולם.
והנה טעם הדבר מה שביכולת הנשמות הוא להאיר את חושך העולם הוא לפי שהנשמות הם מאצילות, כמו שאומרים14 נשמה שנתת בי טהורה היא, ועוד יותר אשר הנשמות הם מפנימיות הכלים ופנימיות האור, דלכן הרי הם אלקות בעצם מהותם, דגם כמו שהם בבחי׳ אתה בראתה14 אינם כמו שאר הנבראים שהם יש ודבר נפרד כי אם הם אלקות בעצם מהותם, דגם בהיותה למטה היא משגת וגם רואה אלקות, ועי״ז אשר גם למטה היא משגת וגם רואה אלקות, שההשגה היא בהנפש הבהמית, עי״ז היא מאירה את הגוף ונפש הבהמית (כמ״ש בכל לבבך בשני יצריך15), ואח״כ הנה סוף כל סוף הוא מברר גם את חלקו בעולם.
והנה כל זה הו״ע עבודת הבירורים מה שהנשמה מבררת את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם מצד עבודתה (מצד זיין אייגענע עבודה), אמנם העיקר הוא ע״י קיום המצוות בכלל וקיום מצוות מעשיות בפרט. דהנה המצוות הן לבושים כמ״ש בזהר16, וכל כך נוגע הענין ביותר עד אשר חסר יומא חדא חסר לבושא חדא, דלהיות אשר כל ענין ירידת הנשמה הוא בשביל לגלות אלקות בעולם, והגילוי הוא ע״י קיום המצוות, לזאת הרי לבוש המצוות הוא נוגע ביותר, שהמצוות נעשות לבושים לקבל הארת אלקות. וגם בשביל לקבל זיו תורתם ועבודתם17 היא צריכה ללבושים, דלהיות שהנשמה היא נברא וזיו תורתם ועבודתם הוא אלקות, ובפרט כמו שהוא בגן עדן, לזאת היא צריכה ללבושים לקבל הגילוי דגן עדן. דהנה הגילוי שבגן עדן הוא נעלה יותר מהגילוי שבעולמות, דבעולמות הגילוי הוא מז׳ תחתונות כמ״ש18 זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וגם זה הוא בהעלם המהות ורק המציאות בלבד, משא״כ בגן עדן שהוא מג׳ ראשונות והוא בגילוי המהות, לזאת הנה בכדי לקבל הגילוי דגן עדן הוא ע״י לבוש דוקא, שהמצוות נעשות לבושים להנשמה שעל ידם היא מקבלת את הגילוי, שלבושי המצוות הם אספקלריא המאירה. דהנה גם משה רבינו אף שנשתנה משאר הנביאים, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה19, והיינו שנבואתו לא היתה בדרך ידיעת המציאות כי אם בדרך גילוי המהות, מ״מ הרי גם נבואתו היתה ע״י אספקלריא דוקא, אלא שהיתה אספקלריא המאירה, דאינה דומה לנבואת ישעי׳, שנבואת ישעי׳ היתה ע״י אספקלריא שאינה מאירה ונבואת משה היתה באספקלריא המאירה20, אבל מ״מ היא בחי׳ אספקלריא. דזהו ענין מה שהמצוות הן לבושים. אמנם יש במצוות בחינה נעלית יותר מענין הלבושים והו״ע הפירות, כמארז״ל21 שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות, אי נימא דפירות הם פרי׳ ורבי׳, והרי זקן כו׳, אלא מאי פירות מצוות. וגם מצינו שהמצוות נקראות בשם זריעה כמ״ש22 זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, דסתם מצוה נקראת בשם צדקה23, והו״ע זריעה.
וביאור ג׳ ענינים אלו דלבושים פירות ומצוות, מהו החילוק שביניהם, יובן זה בהקדים תחילה מה שנת״ל שכל ענין ההתהוות והעבודה הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. ואינו מובן בזה שהרי את השמים ואת הארץ אני מלא24, וא״כ מה צריך להעבודה דקיום המצוות לעשות לו דירה, מאחר שגם בלאו הכי הוא מלא את השמים ואת הארץ. וגם צריך להבין מה שאמרו רז״ל25 למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי משכינה אפילו מתוך הסנה, דאין הכוונה לסנה בגשמיות דוקא כי אם גם לסנה ברוחניות, והיינו דגם מי שהוא במעלה פחותה ביותר, שהוא כמו סנה שאין בו שום מעלה, הנה אפילו מתוך הסנה ברוחניות אין מקום פנוי בלא שכינה. וא״כ אינו מובן מה שע״י עבודה דוקא עושים דירה לו ית׳ בתחתונים, דמאחר שאין מקום פנוי משכינה אפילו מתוך הסנה ברוחניות, מה צריך לעבודה, והרי בלאו הכי אין מקום פנוי משכינה. והיינו דגם לפירוש האמיתי שפירש בתניא26, דהכוונה בתחתונים אינה לתחתונים במקום מאחר שהוא ית׳ הוא למעלה מגדר מקום אלא הכוונה היא לענין תחתונים במעלה, הנה גם לפירוש זה אינו מובן, דמאחר שאין מקום פנוי משכינה אפילו מתוך הסנה ברוחניות, א״כ הרי גם לפירוש זה אינו מובן צורך העבודה כו׳.
אך הענין הוא, דהנה הגילויים למעלה נחלקים לב׳ בחינות, והיינו שהעצם הוא למעלה מגדר המשכה והשפעה, וכל מה שנמשך ונשפע הוא רק התפשטות בלבד, אלא שבזה גופא ישנם ב׳ בחינות, ממלא וסובב. ומבשרי אחזה27, דהנה עצם הנפש אינה מתלבשת בגוף, שהגוף קטן מהכילה, שהרי מלאך בשליש עולם עומד28 א״כ הנשמות שהן למעלה מהמלאכים פשיטא אשר עצם הנשמה אינה מתלבשת בהגוף, ומה שנמשך בגוף הוא הארה בלבד, אלא שבזה גופא יש ב׳ מדריגות, שבתחילה היא המשכת החיות כללי, שאין בו התחלקות דראש גוף ורגל ושאר אברי הגוף, והוא מה שהאדם מרגיש שהוא חי בכללותו, ואח״כ מתחלק החיות שנמשך בבחי׳ חיות פרטי, כח הראי׳ בעין כח השמיעה באוזן וכמו״כ בשאר אברי הגוף עד בחי׳ כח ההילוך ברגל. וטעם הדבר מה שחיות זה הוא בהתחלקות, הוא לפי שהוא בא בהתלבשות פנימי בהגוף, לכן הוא מתחלק לפי אופן אברי הגוף. ועד״ז יובן למעלה, דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם29, דאור הממלא הוא מתחלק לפי אופן העולמות, דבעולמות עליונים שם האור הוא מבחינות נעלות והוא בגילוי ובעולמות תחתונים שם האור הוא ממדריגות תחתונות והוא בהעלם, דטעם הדבר הוא לפי שהחיות דאור הממלא הוא מתלבש בפנימיות בהעולמות, דמשום זה הוא מתחלק לפי אופן העולמות, אמנם באור הסובב אין בו התחלקות, לפי שהוא נעלה מהעולמות. וזהו ענין העבודה שע״י העבודה נעשה דירה בתחתונים, דענין הדירה הוא מה שדר בה בכל עצמותו כו׳30, והיינו דע״י קיום המצוות ממשיכים גם את אור הסובב שלמעלה מהעולמות שיהי׳ בגילוי בפנימיות. וזהו מה שאמרו31 חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ואיתא בזהר32 סתימא דכל סתימין רזא דמאה ברכאן, שהוא אור הסובב שלמעלה מהעולמות, דבספירות הוא ספירת הכתר, בחי׳ מאה. וזהו ענין מאה ברכות, דברכה הו״ע הגילוי, דזהו ההפרש בין ברכה להודאה, דהודאה היא גם בזה שאינו בגילוי, דגם כאשר אינו רואה את הדבר ואינו משיג את הדבר מ״מ הוא מודה שכן הוא, משא״כ ברכה היא כאשר הענין הוא בגילוי, וזהו ענין מאה ברכות, דמאה שהוא כתר יהי׳ בברכה בגילוי, כנ״ל שכל ענין העבודה הוא שיהי׳ אור הסובב בגילוי.
אמנם כל זה הוא ההמשכה מצד הדיבור, דברכה היא דיבור, הנה הדיבור ממשיך את אור הסובב. אמנם ע״י מעשה המצוות הוא ממשיך למעלה יותר, שהוא המשכת העצמות, דכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר33, כמו שידוע כמה דוגמאות על זה, מענין ראי׳ ושמיעה, דראי׳ שהוא כח עליון ביותר תופס בדבר גשמי דוקא משא״כ השמיעה שהיא למטה יותר תופסת ברוחני לפי ערך מה שהראי׳ תופסת, וכמו״כ הוא גם בענין די לחכימא ברמיזא34, דשכל עמוק ונעלה ביותר אינו נתפס באותיות השכל כי אם ברמז גשמי דוקא, וכמו״כ הוא באותיות החותמים על האבן טוב, הנה על אבן טוב וזך לא יהיו ניכרים האותיות כי אם על השעוה דוקא, והוא לפי דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, דכמו״כ יובן בענין קיום מצוות מעשיות דוקא שעל ידן היא המשכת העצמות. וזהו מה שהמצוות נקראות בשם זריעה, דכמו שצמיחת הפירות היא ע״י זריעת הגרעין דוקא, דמה שצומחים פירות בלי שום זריעה בעלמא, מצד כח הצומח שבארץ, הנה פירות אלו אינם משובחים כל כך, ופירות משובחים הוא ע״י הזריעה דוקא, הנה הרי הגרעין נמצא בהפרי, ומ״מ אינם זורעים את בשר הפרי שיש בה טעם וריח, דמזה לא תהי׳ הצמיחה, כי אם בזריעת הגרעין דוקא שאין בו לא טעם ולא ריח, מזה דוקא תהי׳ צמיחת האילן ופירותיו. וכמו״כ יובן בזריעת המצוות, דבמצוות יש כוונת המצוות ברכת המצוות ומעשה המצוות, הנה עיקר ענינם הוא המעשה דוקא, לא הכוונה והברכה, טעם וריח, כי אם המעשה דוקא, שמזה היא הצמיחה, כנ״ל דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר. וכמו בזריעת הגרעין הרי הזריעה צריך להיות בארץ דוקא, דכאשר יהי׳ הגרעין על השולחן לא תהי׳ מזה שום צמיחה ורק בזריעת הגרעין בארץ דוקא, כמו״כ הוא המצוות שצריך לזרען בנשמות ישראל דוקא שנקראות ארץ חפץ כמ״ש35 כי תהיו אתם ארץ חפץ, דרעותא דקוב״ה בהון, ולהיות שלמעלה אין התחלקות (טיילט זיך ניט), לזאת הנה כיון שנמצא בהם הרצון, הם נמצאים (זיינען זיי דאָ), שנשמות ישראל הן המה הארץ חפץ, הנה בזריעת המצוות בנשמות ישראל אזי היא הצמיחה. דכאשר המצוות מונחות על השולחן אזי הו״ע של תשמישי קדושה, ובזריעת המצוות בנשמות ישראל אזי היא הצמיחה, דכאשר אומות העולם יקיימו את המצוות, הנה הוא בחי׳ ארץ לא זרועה36, מדבר העמים37, ולא יהי׳ מזה שום המשכה, אדרבה חסד לאומים חטאת38, כי אם בזריעת המצוות בנשמות ישראל דוקא אזי היא ההמשכה. וכמו שבזריעת הגרעין בארץ הרי יש ארץ מגדלת מין זה ויש ארץ מגדלת מין זה, כמו״כ הוא גם בזריעת המצוות בארץ חפץ, שכל מצוה יש לה מקומה המתאמת, וכמו תפילין, הנה כמו שלמעלה יש ענין קרקפתא דמנח תפילין39 שהוא מוחין העליונים40 כמו״כ למטה הנה התפילין צריך להיות מונח על מוח האדם דוקא, וכמו״כ הוא בציצית דלמעלה הוא ל״ב נתיבות חכמה ולמטה הוא ל״ב חוטין41, וכמו״כ בתפילין שהם בבינה, שע״י זריעת המצוה במקומה המתאמת, עי״ז הוא הצמיחה, שהוא המשכת העצמות.
ושורש הדברים הוא, דהנה המלכות נקראת ארץ חפץ, שהמלכות מצמחת ומהוה את הנבראים מאין ליש כמו הארץ שמצמחת כו׳, ומה שיש בכח המלכות להוות, הוא לפי שיש בה כח העצמות, שהרי ההתהוות היא מהעצמות דוקא שאין לו עילה וסיבה הקודמת כו׳ כדאיתא באגה״ק42, וא״כ איך ההתהוות היא ע״י המלכות, אלא לפי שיש בה כח העצמות, דכתר עליון איהו כתר מלכות43, ולכן נקראת ארץ חפץ לפי שיש בה הרצון עליון דבחי׳ הכתר. ומשום זה הנה המלכות מהוה מאין ליש ופועלת ביטול בהנבראים שהם יש ודבר נפרד, דזהו כל ענין המלכות שיהי׳ ביטול בדבר הנפרד, דאין מלך בלא עם44 מלשון גחלים עוממות45, ולא גחלים לוחשות כשלהבת הקשורה בגחלת46 שהו״ע עשר ספירות הגנוזות, ולא גם כמו שהוא באצילות דגם באצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד47, אלא בהנבראים דבי״ע שהם יש ודבר נפרד, שיהי׳ הביטול בהם, זהו ענין המלכות. וביטול זה דמלכות נעלה ביותר מהביטול שע״פ טעם ודעת, דבטעם ודעת הנה גם כאשר ההתבוננות פועלת עליו כדבעי, מ״מ הרי הוא במקום מסויים שלשם מגיע (אין אַ באַשטימטן אָרט דאָרטן וואו עס דערלאַנגט) ענין ההשגה, וכללות הביטול אינו ביטול במציאות לגמרי דהנחת עצמותו, שהרי גם כאשר פועל ע״י ההתבוננות שאינו רוצה בגשמיות וכל רצונו הוא ברוחניות, מ״מ הרי זה רק מה שנשתנה אבל לא שנתבטל לגמרי, משא״כ הביטול דמלכות הוא ביטול דהנחת עצמותו.
ובזה יובן מה שקבעו ראש השנה ביום ו׳ לבריאה יום בריאת אדם הראשון, לפי שבבריאת האדם אמר48 בואו נשתחוה ונכרעה49 הוי׳ מלך גאות לבש50, ומשום זה קבעו ראש השנה ביום בריאת האדם, מצד הביטול דמלכות. דלכאורה אינו מובן, והרי בריאת המלאכים היתה קודם בריאת האדם, דיש אומרים בשני ויש אומרים בחמישי51, ובהמלאכים יש ג״כ ענין הביטול כמ״ש52 וצבא השמים לך משתחוים, וכמ״ש רבינו בתניא53 דכאשר הוא מתבונן בביטול המלאכים וכמו שרים רבים ונכבדים הבטלים כו׳ ותפול עליו אימתה ופחד כו׳, וא״כ מהו החידוש בבריאת האדם דוקא. אך הענין הוא, דביטול המלאכים הוא ביטול שע״פ טעם ודעת, שמכירים את עילתם, וא״כ אין זה ביטול דהנחת עצמותו, וגם הביטול הוא בגוף המלאכים אשר הוא מב׳ יסודות הדקים54, אמנם בבריאת האדם נתגלה הביטול דמלכות שהוא ביטול דהנחת עצמותו, וגם הביטול הוא בגוף האדם שבו ניתוספו (וואָס דאָ קומט צו) גם ב׳ יסודות הגשמיים, הנה ביטול זה מגיע למעלה יותר, לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר, דזהו המעלה בספירת המלכות דוקא, דכתר עליון איהו כתר מלכות.
וזהו מ״ש55 ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, וצריך להבין מאחר שאחרי אחרית שנה ישנו רשית שנה, וא״כ למה הוצרך לומר מרשית השנה ועד אחרית שנה והוה לי׳ למימר תמיד. אך הענין הוא, דבכל ראש השנה הנה החיות של שנה העברה נתעלה למקורו ונמשך חיות חדש, ועל המשכה חדשה זו ישנו דין ומשפט, כמ״ש56 כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דבין בבחי׳ ישראל שהוא בחי׳ אתהפכא ובין בבחי׳ יעקב שהוא בחי׳ אתכפיא, ישנו דין ומשפט כמה אלקות יומשך (וויפל אלקות זאָל נמשך ווערן) בהם, והמשפט הוא לפי אופן העבודה של שנה הקודמת, היינו לפי אופן הביטול דמלכות שהי׳ בשנה העברה. אמנם משפט איהו רחמים57, שישנה המשכת י״ג מדות הרחמים בחודש אלול58 שמשום זה לא מביטים (קוקט מען נישט) על מעשיו בשנה שעברה וממשיכים לו המשכה חדשה שנה טובה ומתוקה בכל עניניו, בגשמיות ורוחניות. והנה כמו שהוא בבחי׳ ארץ חפץ למעלה שהוא ספירת המלכות, דדוקא בספירת המלכות דאין מלך בלא עם שם דוקא היא המשכת כתר עליון, כמו״כ הוא גם בנשמות ישראל שנקראות ארץ חפץ, שעיקר ההמשכה הוא ע״י קיום המצוות מעשיות דוקא, שעי״ז דוקא היא המשכת העצמות. וזהו סוף מעשה במחשבה תחילה59, הנה הדיוק בזה60 לא תחילת המחשבה כי אם מחשבה תחילה, והיינו שהוא תחילה גם ממחשבה.
אמנם עדיין צריך להבין איך מגיעות המצוות בהעצמות, והרי סוף כל סוף התענוג דהמצוות הוא תענוג פרטי, תענוג דעבודת הבירורים, ומאחר שהוא תענוג פרטי איך הוא מגיע בהעצמות. דהנה מבואר61 ההפרש דששת ימי החול ושבת, דכשם שלמטה בששת ימי החול הוא עובדין דחול ובשבת הוא השביתה מזה, וכמו״כ הוא למעלה דבששת ימי החול הנה כח התענוג שלמעלה כביכול והרצון שכל ומדות מתלבשים כולם בההתהוות, ובשבת הוא העלי׳ כמ״ש62 ויכל אלקים מלשון כלות63, שהוא העלי׳ במקורו ושרשו, אמנם מ״מ הנה גם בשבת אין העלי׳ בהעצמות ממש, דמאחר שהוא תענוג פרטי, הרי גם כמו שהוא נתעלה בשרשו ומקורו הוא התענוג פרטי כמו שהוא כלול בכללות התענוג, אבל אינו עצם התענוג ממש. וא״כ יובן לפי זה גם בתענוג מעשיית המצוות, דמאחר שהוא תענוג פרטי הרי גם בשרשו הוא תענוג פרטי כמו שהוא כלול כו׳, אבל אינו עצם התענוג ממש. אך הענין יובן ממה שאנו רואים בענין ההשפעה, דענין ההשפעה הוא מצד מדת הטוב והחסד64, וכמו שאנו רואים באיש הטוב והחסד שברצונו תמיד להשפיע וכאשר אין לו למי להשפיע הוא מצטער על זה, כמו שמצינו באברהם אבינו65, לפי שמצד מדת הטוב נדרש (מאָנט זיך) ענין ההשפעה. אמנם מצד זה הרי הי׳ צריך להיות נוגע רק שישפיע אבל לא זה שיתקבל בהמקבל, דענין ההשפעה נוגע כמאמר66 יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, לפי שמצד מדת הטוב ענינו הוא להשפיע. אבל בזה הרי אינו נוגע שיתקבל בהמקבל, דכמו״כ צריך להיות למעלה שנוגע רק ענין ההשפעה ולא ענין הקבלה, אמנם אנו רואים שאינו כן, דכאשר ההשפעה אינה מתקבלת בהמקבל, הרי לא זו בלבד שלא נשלם רצונו, אלא שהוא עוד מצטער בזה, דמזה מוכרח אשר ענין המקבל מגיע עמוק יותר (דערלאַנגט נאָך טיפער) מענין ההשפעה. דהגם אשר ענין ההשפעה נוגע ביותר, כמאמר67 יותר משהבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, מ״מ הנה המקבל נוגע יותר, הוא מגיע עמוק יותר (ער דערלאַנגט טיפער), דלכן הנה גם כאשר השפיע אלא שלא נתקבל בהמקבל, הוא בצער. ועד״ז יובן למעלה, דהתענוג מעשיית המצוות, הנה מצד ענין ההשפעה הוא באמת תענוג פרטי שכלול בעצמות התענוג, אבל מצד ענין הקבלה, מה שנפעל (וואָס עס האָט זיך אויפגעטאָן) בעולמות, הנה ענין זה מגיע בעומק יותר, שהמקבל מושרש בעצם המשפיע, ולכן זה מגיע בעצם התענוג ממש. דזהו סוף מעשה במחשבה תחילה, דמחשבה תחילה היא למעלה מענין המחשבה כנ״ל, שזהו מצד מעלת המקבל, שמגיע למעלה מכללות ענין המחשבה (ההמשכה). ועי״ז נשלם הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, דענין הדירה הוא מה שדר בה בכל עצמותו ומהותו, דענין זה נשלם בקיום המצוות מעשיות דוקא, שמגיע למעלה גם מהתענוג פרטי שכלול בהעצם, אלא שמגיע בעצמות ממש.
וזהו אחת שאלתי מאת הוי׳ אותה אבקש שבתי בבית הוי׳ כל ימי חיי, דבית הוי׳ הו״ע האותיות כמאמר68 שני אבנים בונות שתי בתים, דישנם אותיות התורה ואותיות התפילה, וכמו״כ הוא (באותיות המצוות) דע״י קיום מצוות מעשיות בפועל, הנה זה מגיע בעצם התענוג, דזהו לחזות בנועם הוי׳, דנועם הוי׳ הוא למעלה מהוי׳, דנועם הוי׳ הוא עצם התענוג, ומשם נמשך בבחי׳ הוי׳, היינו בהשתלשלות. וכמו״כ הוא בהנפש, שמעשה המצוות נוגע בעצם הנפש, בחי׳ יחידה, דזהו אחת שאלתי, דאחת הוא יחידה כמ״ש התוספות במנחות69 עד אחת, עד הנפש שנקראת יחידה, דמצד בחי׳ יחידה הנה שבתי בבית הוי׳, דשבתי הו״ע ישיבה כדאיתא בחסידות70 בשם הרמב״ם מ״ש במורה נבוכים71 דבישיבה לא יש שום שינויים כלל, לפי שמצד היחידה אין בה שינויים, ומה שנוגע ביחידה הו״ע קיום המצוות בפועל דוקא, שזה מגיע בהתענוג עצמי, לחזות בנועם הוי׳. וזהו ג״כ מ״ש ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, דמ״ה הוא ביטול עצמי, דזהו מ״ש ליראה את הוי׳, לא מהוי׳ כי אם את הוי׳ שהוא ביטול עצמי, שהוא דבר הטפל ובטל לגמרי72, בחי׳ יראה עילאה ביטול במציאות, שמצד בחינה זו נמשך במילא שאר הפרטים. וזהו מה שאמר דוד ממך למדתי, דהנה יראה עילאה הוא ביטול במציאות שהוא עומק רום ומצד זה נמשך כל הפרטים, ובחי׳ שבתי בבית הוי׳ הוא מעשה המצוות שהוא עומק תחת73, שגם זה מגיע בתענוג עצמי ונמשך מזה כל הפרטים, דזהו שאמר ממך למדתי, דעומק רום מתקשר (פאַרבינדט זיך) עם עומק תחת, ולכן הנה כשם שמצד עומק רום נמשך כל הפרטים כך הוא בעומק תחת, שמגיע ג״כ בתענוג העצמי. וזהו מה שביקש דוד בשם כנסת ישראל אחת שאלתי, הבקשה דיחידה, שהבקשה היא שבתי בבית הוי׳ שהוא קיום המצוות מעשיות שיגיע בהעצם.
ומזמור זה מתחילים לומר בחודש אלול, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח74, דמלחמה היא מלחמת הבירורים כמאמר75 נהמא אפום חרבא ליכול, וגם כאשר תקום עלי מלחמה מ״מ הוא בבטחון גמור אשר ינצח את המלחמה ויושלם הכוונה, לפי שזה נוגע בהעצם, ולכן הוא בטוח שתומשך המשכה חדשה, שלא יתחשבו (אַז מען וועט זיך ניט רעכענען) עם מעשיו שבשנה העברה ותומשך לו המשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות, שיומשך בשנה טובה ומתוקה לכאו״א בהמצטרך לו בכל עניניו בגשמיות וברוחניות בבני חיי ומזוני רויחא.
__________
1) תהלים כז, ד. – לכללות המאמר, ראה ד״ה והי׳ כי תבוא עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תרמב ואילך). להתחלת וסיום המאמר, ראה לקו״ת מסעי צו, סע״ב. אוה״ת מסעי ע׳ א׳תטז. ואתחנן ע׳ תיח. עקב ע׳ תקעח. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קיד.
2) מדרש תהלים וילקוט שמעוני עה״פ. וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 170. וש״נ.
3) עקב י, יב.
4) שבהערה 1.
5) שה״ש ה, טו.
6) במדב״ר ריש פ״י.
7) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
8) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
9) משלי כ, כז.
10) ראה לקו״ת במדבר ה, סע״ג (מקה״ר פ״ג, יא). שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (מפסחים נ, א). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. וראה גם תקו״ז תמ״ב. ובכ״מ.
11) ראה תו״א תרומה פא, ב. ובכ״מ.
12) תהלים לו, י.
13) ראה ע״ח שער (ג) סדר אצילות למהרח״ו פ״א. ועוד.
14) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
15) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
16) ראה זח״א רכד, א. וראה אגה״ק ס״ט. תו״א מקץ לב, ד ואילך. ויחי מו, ב. תצוה פב, א. ובכ״מ.
17) ראה לקו״ת בהר מ, ג. ואתחנן ח, ג.
18) תהלים כה, ו.
19) ספרי ופרש״י מטות ל, ב.
20) ראה יבמות מט, ב. ויק״ר פ״א, יד. זח״א לג, ב.
21) סוטה מו, א.
22) הושע י, יב.
23) ראה גם תניא פל״ז (מח, ב). תו״א מקץ מב, ג. לקו״ת פ׳ ראה כג, ג. שה״ש טז, ג. לח, א. ובכ״מ.
24) ירמי׳ כג, כד.
25) שמו״ר פ״ב, ה. ועוד.
26) פל״ו.
27) איוב יט, כו.
28) ראה ב״ר פס״ח, יז. ועוד.
29) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
30) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
31) מנחות מג, ב.
32) ח״א קכג, א.
33) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
34) ראה מדרש משלי כב, טו. זהר ח״א כו, ב. ח״ג רכט, סע״ב. רפ, ב. ועוד.
35) מלאכי ג, יב.
36) ירמי׳ ב, ב.
37) יחזקאל כ, לה.
38) משלי יד, לד.
39) ע״פ ל׳ חז״ל – ר״ה יז, א.
40) ראה זח״ג רסב, א. סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין פקל״ה (ה [קיב], א) ואילך. ובכ״מ.
41) שער הכוונות ענין הציצית דרוש ז. פע״ח שער (ג) הציצית פ״ו. לקו״ת קרח נג, א-ב. ובכ״מ.
42) ס״כ (קל, ריש ע״ב).
43) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
44) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א פ״ז (פא, ב). ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
45) ל׳ חז״ל – פסחים כז, סע״א. ראה שעהיוה״א שם.
46) ספר יצירה פ״א מ״ז.
47) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
48) ראה פרקי דר״א פי״א. זהר ח״א רכא, ב. ח״ג קז, ב. תקו״ז תנ״ו. ובכ״מ.
49) תהלים צה, ו.
50) שם צג, א.
51) ראה ב״ר פ״א, ג. פ״ג, ח. פדר״א רפ״ד. ספר הבהיר סכ״א-ב. זח״א מו, א. ובכ״מ. סה״מ תש״ג ע׳ 73. וש״נ.
52) נחמי׳ ט, ו.
53) פמ״ב בהגה״ה.
54) רמב״ן בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, סע״ד. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) ע׳ 169 ואילך. וש״נ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ט ע׳ 405.
55) עקב יא, יב. ראה בכ״ז אגה״ק סי״ד.
56) תהלים פא, ה.
57) שעהיוה״א ספ״י, מתקו״ז בהקדמה (יז, ב).
58) ראה מ״ח מס׳ אלול פ״א מ״ג. פע״ח שער (כד) ר״ה בתחלתו. לקו״ת פ׳ ראה לב, סע״א. לג, סע״א. ובכ״מ.
59) פיוט ״לכה דודי״.
60) ראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קיא, ובהנסמן שם הערה 5.
61) ראה המשך תער״ב שבהערה 1 ע׳ א׳קח ואילך.
62) בראשית ב, ב.
63) ראה לקו״ת בהר מב, ג. סהמ״צ להצ״צ צג, רע״א. ובכ״מ.
64) ראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ פא. סה״מ תש״ח ע׳ 48-9. ובכ״מ.
65) פרש״י ר״פ וירא (יח, א).
66) פסחים קיב, א.
67) ויק״ר פל״ד, ח. רות רבה פ״ה, ט. ועוד.
68) ספר יצירה פ״ד מט״ז.
69) יח, א.
70) ספר החקירה להצ״צ פ, ב ואילך. אוה״ת וישב רסו, סע״א-ב. שלח (כרך ו) ע׳ א׳תתיב. נ״ך ע׳ ער. ועוד – נסמן בספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך ישיבה ס״ו (ע׳ א׳תפא).
71) ח״א פי״א.
72) ראה ברכות לו, ב. פסחים כב, ב.
73) ראה ספר יצירה פ״א מ״ה. פע״ח שער (כה) תפלות ר״ה פ״ז.
74) תהלים כז, ג.
75) זח״ג קפח, ב. וראה לקו״ת נשא כו, ב. סה״מ תש״ד ע׳ 103.
[סה"מ אב-אלול ע' ק ואילך]
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 344 ואילך.