בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל¹, ופירש״י² שיום השמיני למילואים הי׳ ואותו היום נטל עשר עטרות. וצריך להבין מדוע קרא משה לזקני ישראל, דבשלמא לאהרן ובניו קרא לפי שהי׳ צריך לומר להם מה שנאמר להלן, אבל למה קרא לזקני ישראל, דאף שלהלן נאמר גם מה שאמר לזקני ישראל, אבל הרי הי׳ על זה אמירה מיוחדת וקריאה מיוחדת, ולמה היתה קריאה זו לזקני ישראל. והנה יש מפרשים דזה שקרא לזקני ישראל הוא להראות להם שהמינוי של אהרן הוא ע״פ הציווי, אבל זה אינו מובן, דא״כ הי׳ צריך לקראם קודם, שהרי בשבעת ימי המילואים הי׳ החינוך בכהונה בכלל וחינוכו של אהרן בכהונה גדולה בפרט, ולמה קרא אותם ביום השמיני דוקא. ועוד צריך להבין מה שנאמר קרא משה, קרא דייקא, דבכל מקום נאמר וידבר משה וכאן נאמר קרא משה דוקא, דמשמע מזה שהו״ע נעלה ובאין ערוך שהי׳ צריך להיות על זה קריאה דוקא. ועוד צריך להבין מ״ש רש״י ואותו היום נטל עשר עטרות, איזה שייכות יש לזה שנטל עשר עטרות עם הענין המבואר בהפסוק. ועוד צריך להבין הקושיא הידועה שהקשה הכלי יקר³, דמזה שכתוב יום השמיני משמע דיום זה הוא מימי המילואים, וזה אינו שהרי כתיב⁴ שבעת ימים ימלא את ידכם, דימי המילואים הוא רק שבעה ימים. ומתרץ הכלי יקר, להיות דביום זה הי׳ גילוי כמ״ש⁵ וירא אליכם כבוד הוי׳, ומה יום מיומיים למה ביום זה דוקא ולא בימים הקודמים, ע״ז אומר הטעם להיותו יום השמיני דשמיני הוא מספר מקודש. והיינו דבאמת הנה יום השמיני אינו מימי המילואים והוא בא אחרי ימי המילואים, ומה שקוראו יום השמיני הוא בא לבאר, דלהיותו יום השמיני היינו שהוא בא אחרי שבעת ימי המילואים, לכן הנה ביום זה דוקא, וירא אליכם כבוד הוי׳. ואומר ע״ז (הכלי יקר) תוספת ביאור, דזה שהקריאה היתה ע״י משה דוקא כמ״ש קרא משה, הוא לפי שקלוסו של משה הוא באז⁶, דאף שההתחלה הי׳ מענין לא טוב, דזהו מ״ש⁷ ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, אבל אח״כ הי׳ מזה ענין טוב, דזהו מ״ש⁸ אז ישיר משה, דמספר אז הוא בגימטריא שמיני, והסדר בזה הוא שהא׳ רוכב על ז׳, דוגמת יום השמיני שבא אחרי ז׳ ימי המילואים שקדמו לו, הנה ע״י קריאתו של משה שקלוסו היה באז בגמטריא שמיני, וע״י יום השמיני, עי״ז הנה וירא אליכם כבוד הוי׳.

והענין הוא דהנה איתא בתשובת הרשב״א⁹ שיש מועדים של שבעה ימים ויש מועדים של שמונה ימים, דשבעת ימים הם נגד שבעת ימי ההיקף ושמונה ימים הוא מה ששמיני שומר את ימי ההיקף. והנה ענין שבעת ימי ההיקף הוא שבכל שבעת ימים נגמר ההיקף ומתחיל ענין חדש, היינו שחוזרין חלילה, דבזה יובן מה שאומרים יום ראשון ויום שני, דלכאורה אינו מובן מה שאנו מונין תמיד יום ראשון ויום שני כו׳ והלא מבריאת העולם ועד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים ולמה מונים תמיד יום ראשון ושני כו׳, אך הענין דבכל שבעת ימים נגמר ההיקף (עס שליסט זיך אָפּ) וחוזרין חלילה, דשבעת ימי הבנין הן השבעה מדות, דיום ראשון הוא ספירת החסד ויום שני הוא ספירת הגבורה ויום שלישי הוא ספירת התפארת, וגם יום השבת הוא בכלל שבעת ימי הבנין, דאף אשר בו שבת¹⁰, מ״מ הוא בכלל שבעת ימי הבנין, כמ״ש¹¹ ויכל אלקים ביום השביעי ואיתא במדרש¹² מה הי׳ העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה, ואחר שנשלם המספר עד מלכות מאיר עוד הפעם בחי׳ חסד וכו׳, ע״כ נמנה חלילה ראשון שני ושלישי. והגם דבכל פעם ופעם הנה הספירות מתחלקות זו מזו, היינו שהחסד דיום ראשון זה אינו כמו החסד דיום ראשון שלפניו וכמו״כ הוא בשאר הספירות, וכיון שבכל פעם הו״ע אחר מהקודם הי׳ צריך למנות מספר כל הימים ולא יום ראשון שני וכו׳, אבל באמת הנה אף שבפרטי המדריגות אינו דומה יום ראשון זה ליום ראשון שלפניו, אבל מ״מ הרי בכללות הספירות הם ספירה אחת, דכל יום ראשון הוא חסד כו׳, לכן אנו מונין ראשון ושני. דהנה הענין של שבעת ימי הבנין הו״ע הז׳ מדות, דענין יום ראשון הוא שהאיר בו מדת החסד, ולכן הי׳ בו התהוות האור, וענין יום שני הוא שהאיר בו ספירת הגבורה, ולכן הי׳ אז יהי רקיע שהו״ע מחלוקת, וכמו״כ בשאר הימים, לכן הנה כל פרטי המדריגות דספירת החסד נקרא יום ראשון, וכל פרטי המדריגות דספירת הגבורה נקרא יום שני כו׳.

אמנם עדיין צריך להבין, דהנה כתיב¹³ כי אלף שנים בעיניך כיום, דכל אלף שנה הוא יום, ומ״מ אינו דומה אלף שנה אחד לאלף שנה השני, דאלף הא׳ הו״ע חסד ואלף הב׳ הו״ע הגבורה, וכמו שכל אלף שנה מחולק מאלף שנה השני, כמו״כ הנה השנים שבכל אלף ואלף גופא מחולקות זו מזו, וכמו״כ הנה כל שבוע ושבוע שבכל שנה ושנה גופא מחולקים זו מזו, וכמו״כ בכל שבוע ושבוע גופא אינו דומה יום א׳ לחבירו, דכל יום הוא נעלה יותר מהקודם לו, כדאיתא באגה״ק¹⁴ שבהתפילות שבכל יום נמשכים אורות חדשים ומוחין חדשים שלא היו מעולם, ולהיות שכל יום וכל שבוע הוא נעלה יותר מהקודם לו, א״כ הרי ישנו למציאות הקודם ויום זה נעלה יותר, וא״כ הרי הוא המשך לימים הקודמים, ולמה מונים תמיד יום ראשון ויום שני. אך הענין הוא, דהנה לכאורה אינו מובן שלפי הנ״ל ששבעת ימי הבנין הם הז׳ מדות, הרי יום השבת הוא ספירת המלכות, ומ״מ הרי יום השבת הוא למעלה מכל הימים שנקראים קודש, ואיך זה מתאים עם זה שיום השבת הוא בחי׳ מלכות שהוא ספירה האחרונה. אך הענין הוא כמ״ש בספר יצירה¹⁵ דנעוץ תחלתן בסופן, דהנה החיות בהעשר ספירות הוא מהתענוג, וכמו עד״מ בכחות הנפש באדם למטה שחיות הכחות הוא מהתענוג, וכמו בשכל שהתרחבות המוחין הוא מהתענוג, דלכן לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ¹⁶, דאף שהלימוד שייך לענין המוחין, אך בכדי שיהי׳ התרחבות המוחין וישכיל בנקל ויקלוט בנקל, הוא ע״י מה שלבו חפץ דוקא שהו״ע התענוג, שמצד התענוג דוקא יהי׳ התרחבות המוחין וישכיל בנקל, דלהיות שהתענוג הוא למעלה מהשכל, לכן הוא מושל ושולט על השכל ופועל עליו, וכמו״כ התענוג פועל בהמדות, וכמו שמצינו שאברהם אבינו הצטער כאשר לא הי׳ לו למי להשפיע, דאין זה מצד מדת החסד עצמו, דענין החסד הוא דכאשר יש מי שצריך להשפעה ישפיע לו אבל כאשר לא ישנו מי שצריך להשפעה אין צורך במדת החסד כלל (דאָס מאָנט ניט מדת החסד), וא״כ הרי אינו שייך שיצטער בהעדר ההשפעה, כי אם סיבת הצער היא מצד התענוג שהי׳ לו בהחסד, דתענוג וצער הם ב׳ קוים שקולים, וכאשר לא יש להתענוג יש צער, הרי שהתענוג פעל במדת החסד, וכמו״כ הוא גם למעלה שחיות הספירות הוא מהתענוג, דזהו א׳ ההסברים מה שהכתר הוא ממוצע בין המאציל להנאצלים, דלפי שכתר הוא בחי׳ עתיק שהוא התענוג, הוא הממוצע שעל ידו יש חיות להנאצלים. וזהו נעוץ תחלתן בסופן, דסופן הוא ספירת המלכות, להיות דאור הקו המאיר באצילות, הנה התחלת המשכתו היא בספירת החכמה, ואח״כ נמשך בבינה ובכל הספירות וסיום הארת הקו הוא במלכות, הנה בסופן שהוא ספירת המלכות שם דוקא הוא נעיצת ההתחלה שהוא הכתר, בחי׳ עתיק שבכתר, דחיות כל הספירות הוא מהתענוג, בחי׳ עתיק כנ״ל, אך עיקר נעיצת ההתחלה הוא במלכות דוקא, דנעוץ תחלתן בסופן יותר מבראש המתפשט. וכל זה הוא השייכות דספירת המלכות עם כתר בדרך המשכה, וכמו״כ הוא ג״כ בדרך העלאה, דמצד בחי׳ אור חוזר, הנה עליית המלכות היא בכתר דוקא, דכתר עליון איהו מלכות¹⁷. וזהו מה שהשבת נקרא קודש¹⁸, דאף שהוא ספירת המלכות שהוא בחינה אחרונה, מ״מ הוא בחי׳ קודש, להיות דמלכות דוקא יש לה שייכות עם הכתר, בדרך העלאה ובדרך המשכה. ועפ״ז יובן ג״כ מה שאנו מונים תמיד יום ראשון ויום שני כו׳, להיות שביום השבת עולים ששת ימי החול ויום השבת לבחי׳ הכתר שהוא למעלה מההשתלשלות והספירות, ומכל שכן למעלה מהזמן, ואחר השבת מתחיל הזמן, לכן מונים מחדש יום ראשון שני ושלישי.

והנה לפי זה מובן אשר גם בחינה שלמעלה מהזמן, היינו בחי׳ סובב כל עלמין, נכלל ג״כ בימי ההיקף, שהרי שבת הוא בחי׳ כתר שהוא סוכ״ע, ומזה נלמד דזה ששמיני שומר את ימי ההיקף, אין הכוונה על אור הסובב ששומר את אור הממלא, שהרי גם בחי׳ סוכ״ע נכלל בימי ההיקף, דמזה מוכרח שבחי׳ שמיני ששומר את ההיקף הוא למעלה גם מבחי׳ סוכ״ע, וזה ששומר את ימי ההיקף אין זה כמו שסובב שומר את בחי׳ ממלא, כי אם שבחי׳ העצמי שומר את הגילויים, שהרי הגילויים הם כשיש העצמי דוקא, וכמו אור השמש הוא דוקא כשיש עצם השמש אבל כאשר השמש שוקעת לא יש האור, דזהו שהעצם שומר את הגילוי, וזהו מה ששמיני שומר את ימי ההיקף, שהוא בחי׳ העצמי שלמעלה גם מבחי׳ שבת שהוא סוכ״ע. וזהו ענין מילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת¹⁹, דענין השמיני הוא למעלה מבחי׳ שבת. וזהו מה דאיתא במדרש²⁰ עה״פ²¹ בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בזאת בזכות המילה שניתנה בשמיני, שעי״ז דוקא יבוא אל הקדש, היינו בחי׳ קודש הקדשים, דשבת היא בחי׳ קודש שהוא בחי׳ סוכ״ע, אך ע״י המילה שניתנה בשמיני שהוא בחי׳ העצמי, יבוא אל קודש הקדשים. ואף שגם בשבת יש בחי׳ קודש הקדשים, דלהיות ששמיני שומר את ימי ההיקף היינו שבימי ההיקף נמשך בחי׳ השמיני דמשום זה הנה גם בימי ההיקף יש מבחינה זו, דלכן יש בשבת לא רק בחי׳ קודש כי אם גם בחי׳ קודש הקדשים, דזהו הג׳ מדריגות שיש בשבת, הא׳ מה דשבת מיקדשא וקיימא²², הב׳ מ״ש זכור את יום השבת לקדשו²³ ושמרתם את השבת כי קודש היא²⁴, והג׳ מה שאמרו רז״ל²⁵ מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, דמה ששבת מיקדשא וקיימא זהו מצד העולמות שהוא אור הממלא, ומה שישראל מקדשים את השבת כמ״ש זכור כו׳ הוא בחי׳ סוכ״ע, ומה שאמרו רז״ל מתנה טובה כו׳ הוא העצמי שהוא בחי׳ קודש הקדשים, הרי שגם בשבת יש בחי׳ קודש הקדשים, אמנם זה מה שבשבת יש בחינה זו הוא רק בכדי שיוכל לקבל מיום השמיני, והיינו שבחי׳ קודש הקדשים שבשבת הוא רק בכדי שיהי׳ כלי לבחי׳ השמיני, אבל עיקר המדריגה בשבת היא מה דשבת מיקדשא וקיימא, ומ״ש ושמרתם את השבת כו׳, אמנם המילה שניתנה בשמיני הרי ענינה הוא בחי׳ קודש הקדשים שהוא העצמי. וזהו ג״כ מה שנאמר כאן ביום השמיני, דעי״ז שהי׳ יום השמיני דוקא שהוא העצמי, עי״ז הנה וירא אליכם כבוד הוי׳. וזהו ג״כ מ״ש קרא משה, דקלוסו של משה הי׳ באז בגימטריא שמיני כנ״ל, היינו שמשה הוא ג״כ בחי׳ שמיני כמ״ש²⁶ ותרא אותו כי טוב הוא, דאתיליד שלים²⁷ שנולד מהול, הנה ע״י קריאתו של משה שהוא בחי׳ שמיני, ועי״ז שזה הי׳ ביום השמיני, עי״ז הנה וירא אליכם כבוד הוי׳, לכל ישראל בשוה כמו בשעת מתן תורה.

וביאור הענין הוא, דהנה איתא במדרש²⁸ בתחילת ברייתו של עולם עיקר שכינה בתחתונים היתה וע״י הז׳ חטאים סילקו את השכינה עד רקיע הז׳, והז׳ צדיקים המשיכו את השכינה למטה, שההתחלה היתה מאברהם אבינו שהמשיך את השכינה מרקיע הז׳ לו׳ ואח״כ עמדו עוד ו׳ צדיקים עד משה שהוא השביעי והוא המשיכה מרקיע הא׳ למטה, בארץ ממש, שההפרש בין המשכת האבות לההמשכה שהמשיך משה, שהאבות המשיכו את השכינה ברקיעים ומשה המשיכה למטה. שזהו ההפרש בין אחרי מתן תורה, ובכללות בין משה רבינו שבכללות הו״ע מתן תורה, ובין קודם מתן תורה שבכללות הוא עבודת האבות, דהמשכת האבות היתה למעלה, שהמשיכו תוספות אורות באצילות, ואף שבאצילות הרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד²⁹, מ״מ הרי העשר ספירות דאצילות נקראות רזא דשמי׳³⁰, שהן בחי׳ שמות בלבד, ועד״מ שם האדם אינו לעצמו כי אם לזולתו שיקרא אותו בשמו, כמו״כ העשר ספירות דאצילות הוא בשביל בי״ע, שזהו [ההפרש] בין (העשר ספירות) למעלה ובין (הכחות) למטה, דלמטה באדם הרי השכל ומדות הם לעצמו, דהשכל הרי הוא בודאי לעצמו, וגם המדות שהם לזולתו הן ג״כ לעצמו, שהרי עיקר הרגש הישות הוא בהמדות, משא״כ למעלה הרי העשר ספירות הם בשביל בי״ע, לא מיבעי שהמדות הם בשביל בי״ע כי אם גם המוחין דאצילות, דאיתא על זה³¹ שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם³² שהוא בחי׳ אאלפך חכמה אאלפך בינה³³, הנה גם בחי׳ המוחין הם בשביל בי״ע, דאצילת חכמה דאצילות היא בשביל חכמה דבריאה, וכמו״כ מה שבידיעת עצמו יודע הוא בשביל שיהי׳ ענין הידיעה למטה, דלכן נקראת חכמה דאצילות חכמה ידיעא, דאף שאין לנו שום השגה בחכמה דאצילות מ״מ נקראת חכמה ידיעא להיותה מקור או מקור למקור עכ״פ לחכמה דבי״ע, ולהיות שהעשר ספירות דאצילות הן בחי׳ רזא דשמי׳ שהוא הארה בלבד, לזאת הנה זה הי׳ עבודת האבות שהמשיכו תוספות אורות באצילות, והיינו שכל המשכתם היתה באצילות אבל לא בבי״ע.

והנה אף שאבריהם ועניניהם היו קדושים ומרכבה כו׳³⁴, הרי שההמשכה היתה ג״כ בבי״ע, אמנם לא נשאר רושם קיים אחרי זה בעניניהם בדברי עולם הזה, וכמו״כ הנה מ״ש³⁵ ואת הנפש אשר עשו שאברהם הי׳ מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים³⁶, הנה לבד זאת שזה הי׳ מספר מועט לא לפי ערך האור שגילו, שמספר הגרים הי׳ רק שי״ח גרים ולא אלפים ורבבות, לבד זאת לא נשאר רושם אחרי זה, דטעם הדבר הוא לפי שההמשכה שהמשיכו בבי״ע לא היתה אותה המשכה שבאצילות, דאם אותה ההמשכה שהמשיכו באצילות היו ממשיכים בבי״ע, הי׳ אז מספר הגרים אלפים ורבבות וכמו״כ הי׳ נשאר מזה רושם קיים, וזה שהי׳ מספר מועט הוא לפי שההמשכה בבי״ע לא היתה כמו באצילות, והיינו דעיקר ההמשכה היתה באצילות ולא בבי״ע, וכמו שנתבאר במאמר הקודם³⁷ אשר המשכת האבות שהמשיכו למטה ריחות היו. אמנם ההמשכה שהמשיך משה הי׳ למטה בארץ, והיינו שאותה ההמשכה כמו שהיא באצילות המשיכה משה למטה, דזהו אברהם אברהם ופסיק טעמא בינייהו ומשה משה ולא פסיק טעמא בינייהו³⁸, דההמשכה שהמשיך אברהם בבי״ע לא היתה כמו באצילות, דזהו ופסיק טעמא בינייהו, אבל משה פעל שההמשכה תהי׳ ולא במאנין דילי כי אם במאנין דילך³⁹, דמאנין דילי הוא העשר ספירות דאצילות ומאנין דילך הוא העשר ספירות דבריאה, הנה משה משה ולא פסיק טעמא בינייהו, שההמשכה כמו שהיא באצילות המשיך אותה משה לבי״ע.

וזהו מ״ש קרא משה גו׳ ולזקני ישראל, דע״י הקריאה דמשה דוקא המשיך גם לבי״ע אשר וירא אליכם כבוד הוי׳ לכולם בשוה, דמשום זה קרא משה גם לזקני ישראל, לפי שההמשכה היתה גם לזקני ישראל ועל ידם לכל ישראל. דזהו מה שחידש משה שההמשכה תהי׳ במאנין דילך שהוא העשר ספירות דבי״ע, ולא רק בעשר ספירות דבי״ע כי אם גם בגשמיות העולם, וההמשכה היתה כמו בשעת מתן תורה שהי׳ לכולם בשוה, לא כמו אחרי מתן תורה שאף אשר ושכנתי בתוכם מ״מ היו חילוקים, שכללות העולם אינו שוה לבית המקדש ובית המקדש לקודש הקדשים, אבל מה שוירא אליכם כבוד הוי׳ הי׳ לכולם בשוה כמו בשעת מתן תורה.

ופנימיות הענין הוא, דהנה כתיב⁴⁰ כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי, שהם הב׳ שמות הוי׳ כמ״ש⁴¹ ויקרא הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בינייהו, שהם הוי׳ דלעילא והוי׳ דלתתא. דהנה כתיב⁴² כי א-ל דעות הוי׳, דעות תרין, שהוא דעת עליון ודעת תחתון כו׳, דיש הפרש בין האין של יש האמיתי להאין של יש הנברא, דאף ששניהם נקראים אין, מ״מ אינו דומה האין של יש הנברא להאין של יש האמיתי, דהאין של יש האמיתי הוא אין אמיתי שמצד עצמו הוא אין אמיתי להיותו בא ונמשך (ער קומט און נעמט זיך) מהיש האמיתי, וכמו״כ מצד הרגשתו הוא אין אמיתי להיותו מרגיש את היש האמיתי, אך האין של יש הנברא הנה מצד עצמו אינו אין אמיתי שהרי הוא מקור ליש הנברא, ומה שנקרא אין הוא בשם המושאל לפי שאינו מושג, ומכל שכן שמצד הרגשתו אינו אין אמיתי שאין צריך ע״ז הסברה כלל, שהרי הוא מקור ומהוה של יש הנברא. וכמו ההפרש בין ב׳ בחינות אין הנ״ל, כמו״כ הוא ההפרש בין הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא, דהוי׳ דלתתא הוא דוגמת האין של יש הנברא, דהוי׳ הוא מלשון הי׳ הוה ויהי׳⁴³ שהוא מה שההתהוות היא משם הוי׳, שאף שההתהוות היא בדרך ממילא כמ״ש⁴⁴ כי הוא צוה ונבראו, מ״מ הרי הוא מקור להתהוות, משא״כ שם הוי׳ דלעילא הוא דוגמת האין של היש האמיתי שהוא למעלה מלהיות מקור להתהוות לגמרי. וזהו שורש ההפרש בין המשכת משה להמשכת אברהם, דאברהם אברהם ופסיק טעמא בינייהו, היינו שלגבי׳ הי׳ הפסיק טעמא שבין ב׳ השמות הוי׳, וההמשכה היתה מהוי׳ דלתתא דמשום זה המשיך רק באצילות, אבל משה משה ולא פסיק טעמא בינייהו, שחיבר ב׳ השמות הוי׳, הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא, הנה מצד המשכת הוי׳ דלעילא אפשר להיות ההמשכה גם בבי״ע אף שהוא בדרך יש מאין, משא״כ מצד המשכת שם הוי׳ דלתתא אפשר להיות ההמשכה רק באצילות. ואף שגם אצילות היא יש מאין, דכמו שבי״ע מאצילות הוא יש מאין כמו״כ גם התהוות האצילות מלמעלה מאצילות הוא ג״כ יש מאין, מ״מ הרי אינו דומה יש מאין דבי״ע ליש מאין דאצילות, שהוא כמשל ההפרש בין א׳ כשמבין שכל ע״י משל וחידה למבין דבר מתוך דבר, דכאשר הוא מבין שכל ע״י משל וחידה הרי המשל וחידה הוא דבר זר שלא מענין השכל, וכמו״כ השכל שבהמשל הוא ג״כ דבר זר, ולכן הנה גם כאשר מגלים את הנמשל הוא אור חדש ואור של תולדה שבא ע״י הפסק המשל שהוא דבר זר, משא״כ במבין דבר מתוך דבר הנה אף שהשכל השני אינו סעיף והסתעפות משכל הקודם כי אם הוא דבר חדש, מ״מ הרי אינו בא ע״י הפסק דבר זר ויש לו שייכות אל השכל הקודם, והיינו דזה שאינו בא ע״י הפסק זהו הוראה שהשכל הקודם נושא את השכל החדש ויש לו שייכות אליו ובעומק ובפנימיותם הם דבר אחד. וכמו״כ הוא ההפרש בין יש מאין דבי״ע ליש מאין דאצילות, דבי״ע בא ע״י הפרסא, שהפרסא הוא דבר זר, ולכן הנה גם התגלות האצילות בבי״ע הוא בא ע״י הפרסא, שהפרסא הוא דבר זר שלא מענין האצילות, ובמילא גם בי״ע שמתהוה מהפרסא הוא דבר זר, ולכן הנה גם התגלות האצילות בבי״ע הוא אור חדש ואור של תולדה שבא ע״י הפסק הפרסא שהוא דבר זר כו׳, משא״כ יש מאין דאצילות הנה אף שהוא דבר חדש, שגם האורות דאצילות הם דבר חדש ויש מאין, מ״מ אינם באים ע״י הפסק ויש להם שייכות עם למעלה מאצילות, דזהו איהו וחיוהי חד, וע״י האורות הנה גם איהו וגרמוהי חד, שעי״ז שהם מיוחדים עם בחי׳ איהו הנה כאשר הם מתלבשים בהכלים הם פועלים גם בהכלים החיבור עם בחי׳ איהו, וכמו כחות הנפש דאף שאינם עצם הנפש מ״מ הם כחות נפשיים כו׳, וע״י התלבשותם בהגוף הם פועלים החיבור של הגוף עם הנפש, דהרי מה שהגוף חי אין זה שנמצא בו דבר חי כי אם שהוא בעצמו חי. וזהו ההפרש בין אברהם ומשה, דאברהם שהמשכתו היא מצד הוי׳ דלתתא, הנה מצד זה הי׳ אפשר להיות ההמשכה רק באצילות שיש לו שייכות עם למעלה מאצילות, משא״כ משה שהמשכתו היא מצד הוי׳ דלעילא, היתה המשכתו גם בבי״ע שע״י הפסק הפרסא, להיות שההמשכה היא משם הוי׳ דלעילא, בחי׳ העצמי.

ויש לומר בדרך אפשר שזהו ג״כ מה דאיתא במדרש⁴⁵ הטעם מה שלשמן המשחה ולמנורה לקחו שמן זית דוקא, לפי שהזית הביא תנחומין לעולם שנאמר⁴⁶ עלה זית טרף בפי׳. משל למלך שכל הלגיונות מרדו בו חוץ מלגיון אחד, כשקרא הלגיונות קרא ללגיון זה דוקא, כך לא לקחו למקדש לא משמן שמושחין ולא משאר שמנים כי אם משמן זית דוקא, לפי שהזית הביא תנחומין לעולם שנאמר עלה זית טרף בפי׳. ואיתא שם עוד במדרש, אף אשר לכאורה אין זה נוגע להענין, דטרף הוא מלשון קטל שנאמר⁴⁷ טרף טרף יוסף. והענין הוא, דהנה שמן הוא חכמה, כמ״ש⁴⁸ שמן משחת קודש דקודש הוא חכמה, והזית שהוא מקור השמן הוא עצמי (בחי׳ קודש הקדשים), דזהו מה שהזית אינו מקבל הרכבה לפי שהוא בחי׳ עצמי, וגם הוא פועל בהשמן (שמהזית) שאינו מתערב בשאר משקין. ובכדי להגיע לבחי׳ העצמי הוא ע״י מסירות נפש דוקא שלמעלה מטעם ודעת, שעי״ז מגיעים לבחי׳ העצמי, דזהו מה שישראל נמשלו לזית, מה זית כו׳ כך ישראל כו׳⁴⁹, לפי שע״י המסירות נפש שיש בישראל, יש בהם בחי׳ העצמי. וזהו מה דאיתא במדרש הטעם שלקחו שמן זית דוקא לפי שהזית הביא תנחומין לעולם, דהנה נתבאר אשר בכדי שתהי׳ ההמשכה למטה הוא מבחי׳ העצמי דוקא, דלכן הנה בבית המקדש שהי׳ הגילוי למטה, ושכנתי בתוכם⁵⁰, הי׳ מבחי׳ זית דוקא שהוא העצמי, ובכדי להגיע לזה הוא ע״י מסירות נפש דזהו טרף מלשון קטל, שהזית מסר נפשו, שהרי מזית זה הי׳ יכול להיות אילן רב עם פירות, ומסר נפשו בכדי להביא תנחומין לעולם, שעי״ז מגיעים לבחי׳ העצמי, ולכן לקחו הזית דוקא לבית המקדש. וזהו ג״כ מה דאיתא בתהלים קאַפּיטל נ״ב⁵¹ ואני כזית רענן בבית אלקים, דלפי שהוא צמח זית שאינו מקבל הרכבה, לכן הוא בבית אלקים.

וזהו ויהי ביום השמיני קרא משה גו׳, דבכדי שיהי׳ הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי׳ הוא ע״י יום השמיני דוקא שהוא בחי׳ שם הוי׳ דלעילא. והנה כינור של בית המקדש הי׳ של שבעה נימין ושל ימות המשיח הוא של שמונה נימין⁵², דכנור הוא כ״ו נר⁵³, כ״ו היינו שם הוי׳, דשבעה נימין הוא שבעה פעמים הוי׳ שהוא שם הוי׳ דלתתא, ושמונה נימין הוא ח׳ פעמים הוי׳ שהוא שם הוי׳ דלעילא, שע״י העבודה דמסירות נפש בזמן הגלות יהי׳ הכינור דשמונה נימין שהוא גילוי שם הוי׳ דלעילא. וזהו ויהי ביום השמיני כו׳, דע״י בחי׳ יום השמיני שהוא שם הוי׳ דלעילא, עי״ז הנה וירא אליכם כבוד הוי׳, שהי׳ הגילוי למטה. וזהו ג״כ מה שכתוב קרא משה, שהקריאה היתה ע״י משה דוקא, דקלוסו של משה הי׳ באז בגימטריא שמיני שהוא שם הוי׳ דלעילא, דמשה משה ולא פסיק טעמא בינייהו, שהמשיך משם הוי׳ דלעילא, והגיע לזה ע״י מסירות נפש. שההתחלה היתה כמ״ש ומאז באתי אל פרעה, שהי׳ מסירות נפש, דקליפת פרעה היתה אז בתקפה, דלכן שלחו אז את משה דוקא לפי שבכדי לשבר הקליפה בעודה בתקפה הוא בכח העצמות דוקא, דלכן הי׳ זה ע״י משה לפי שמשה הוא בחי׳ שמיני שהוא העצמי, ולכן לא רצה משה ללכת לפי שהקליפה היתה אז בתקפה, והילוכו לשבור את קליפת פרעה שהיתה אז בתקפה הי׳ זה מסירות נפש, הנה ע״י המסירות נפש הי׳ אח״כ אז ישיר משה, היינו שע״י המסירות נפש שלו הגיע לבחי׳ העצמי שיהי׳ בגילוי, ולכן הנה ע״י קריאת משה הי׳ הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי׳. אמנם בחי׳ שמיני הוא הכינור של ימות המשיח שהוא של שמונה נימין, אבל כינור דלעתיד יהי׳ של עשרה נימין, דהנה שמיני הוא בחי׳ בינה, ואף שהיא כוללת כל הג׳ ראשונות, אבל זה בהעלם, ומה שבגילוי הוא רק בחי׳ בינה, אבל כינור דלעתיד יהי׳ של עשרה נימין שהוא עצם הג׳ ראשונות, שיהי׳ בגילוי. וזהו מ״ש רש״י ואותו היום נטל עשר עטרות, דזה שהי׳ הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי׳ הוא מפני שאותו היום נטל עשר עטרות, היינו שיש בזה התכללות כל הג׳ ראשונות, דלכן קרא גו׳ לזקני ישראל שהמשיך את הגילוי בכללות נשמות ישראל, שהגילוי מזה יהי׳ במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו.

__________

1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט ואילך). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 188 ואילך). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167 ואילך).
2) ראה גם תו״כ עה״פ. שבת פז, ב. ועוד.
3) ריש פרשתנו.
4) צו ח, לג.
5) פרשתנו שם, ו.
6) ראה יל״ש בשלח רמז רמא. שמו״ר פכ״ג, ג. קהלת יעקב ערך אז.
7) שמות ה, כג.
8) בשלח טו, א.
9) ח״א ס״ט.
10) בראשית ב, ג.
11) שם, ב.
12) ראה פירש״י עה״פ. פרש״י ד״ה ויכל – מגילה ט, א. וראה ב״ר פ״י, ט. תוד״ה חצבה – סנהדרין לח, א.
13) תהלים צ, ד.
14) סי״ד.
15) פ״א מ״ז.
16) ע״ז יט, א.
17) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א).
18) ראה זח״ג צד, א ומק״מ שם. פע״ח שער (כ) מקראי קדש פ״א. לקו״ת צו יא, ד ואילך. ובכ״מ.
19) ראה זהר ח״ב רנה, ב. ח״ג מד, סע״א (ברע״מ). ויק״ר פכ״ז, י.
20) ראה שמו״ר פל״ח, ח. ויק״ר פכ״א, י.
21) אחרי טז, ג.
22) ביצה יז, א.
23) יתרו כ, ח.
24) תשא לא, יד.
25) שבת י, ב.
26) שמות ב, ב.
27) ראה זח״ב יא, ב. סוטה יב, א. תנחומא נח ה.
28) ב״ר פי״ט, ז. שהש״ר פ״ה, א.
29) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
30) ראה תו״א שמות מט, ב. תרומה עט, ג. סה״מ בראשית ח״א ע׳ רכב. וש״נ.
31) ראה ד״ה יונתי תר״ם ע׳ טו ואילך [הובא במאמר זה שבסה״מ תרע״ח ס״ע רעא].
32) ראה ב״ר פ״ח, כ. מדרש תהלים צ, ד.
33) ראה איוב לג, לג. שבת קד, א.
34) ראה תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד. ובכ״מ.
35) לך לך יב, ה.
36) ב״ר פל״ט, יד. פפ״ד, ד. פס״ר פ׳ כי פקד. זח״א עט, סע״א. פרש״י עה״פ.
37) ד״ה והחרים (סה״מ פסח ח״ב ע׳ יט). וש״נ.
38) ראה זח״ג קלח, א.
39) זח״א קמח, ב.
40) שמואל-ב כב, כט. וראה תו״א מקץ מ, ב ואילך. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״ב ע׳ תרמג ואילך. שערי אורה שער החנוכה לד, ב ואילך.
41) תשא לד, ו.
42) שמואל-א ב, ג. תקו״ז ריש תיקון סט.
43) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
44) תהלים קמח, ה.
45) ויק״ר פל״א, י.
46) נח ח, יא.
47) וישב לז, לג.
48) תשא ל, כה. וראה זח״ג ז, ב ומק״מ שם. פח, ב ובהגהות הרח״ו שם. מאו״א אות ש׳ סמ״ח.
49) שמו״ר פל״ו, א. ועוד.
50) תרומה כה, ח.
51) פסוק יו״ד. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשי״ג) אמירת מזמור זה. המו״ל.
52) ערכין יג, ב.
53) ראה לקו״ת מסעי צד, ב. וש״נ.

[סה"מ ויקרא ע' סו ואילך]

״. . הי׳ מאמר ד״ה ויהי ביום השמיני, ובאמצע אמר דזהו ג״כ מה דאיתא בתהילים קאַפּיטל נ״ב ואני כזית רענן בבית אלקים; קאַפּיטל נ״ב הוא הקאַפּיטל שלו״ (מיומן א׳ התמימים. ראה לקמן ריש ע׳ עד).
״הענין שדובר במאמר דובר על כך במאמר של הרבי (מהורש״ב) נ״ע…״ (שיחות קודש תשי״ג (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 231). וראה הנסמן בהמאמר (לקמן ע׳ סו) הערה 1.
נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 394 ואילך.