בס״ד. ש״פ תבוא, ח״י אלול ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה1, ואיתא בתנחומא ריש פרשתנו2, זהו שאמר הכתוב3 בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושינו, צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג׳ פעמים בכל יום. וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו4, מה ענין ג׳ תפילות אצל ביכורים. ויש להוסיף בזה, מהו דיוק לשון המדרש שיהיו מתפללין בכל יום, דלכאורה מצות ביכורים אינה בכל יום אלא יש לה הגבלה בזמן, היינו דנוסף לההגבלה בתחילת חיוב ביכורים, שלא נתחייבו בביכורים עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו5, הנה נוסף לזה יש זמן מוגבל בשנה דהבאת ביכורים, מעצרת עד החג או עד החנוכה6, וא״כ צריך ביאור ביותר מדוע התפילות שנתקנו במקום הביכורים הם ג׳ תפילות בכל יום דוקא.
ולהבין כל זה יש לבאר תחילה ענין הביכורים בכלל. דהנה ביכורים נקראו בשם ראשית כמ״ש7 ראשית בכורי אדמתך גו׳, והם קודמים לתרומה, וכמ״ש8 מלאתך ודמעך לא תאחר, שהביכורים קודמים לתרומה, ואין לאחר דבר שראוי להקדימו, כפסק הרמב״ם9. וע״י ביכורים ותרומה פוטרים אח״כ את כל הכרי. ונמצא שאותו הכרי יש בו ג׳ ענינים, ביכורים ותרומה ושאר הכרי. ומכיון שג׳ ענינים אלו ישנם בעולם, מובן שישנם גם ברוחניות הענינים, כמאמר10 אסתכל באורייתא וברא עלמא, היינו שכל הדברים שבעולם מקורם ושרשם הוא כפי שהם ברוחניות, באורייתא. ועד״ז ישנם גם בעולם קטן זה האדם11, היינו בעבודתו של כאו״א מישראל.
וביאור הענין הוא, דהנה ידוע מה שאמרו רז״ל12 שבעה דברים קדמו לעולם, וביניהם תורה וישראל שקדמו לעולם, אבל איני יודע מי קדם למי, ואיתא בתנא דבי אליהו13 (הובא בדרושים הנ״ל14) דאני אומר שישראל קדמו לכל דבר, גם לתורה. דהנה העולם עצמו הוא כמו הכרי, ויש ב׳ בחינות ראשית שהם קודמים לכרי, ביכורים ותרומה, והם תורה וישראל, וכמאמר15 בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. דהתורה היא בחי׳ תרומה, וכמבואר בכ״מ16 שתרומה אותיות תורה מ׳, ורומז לתורה שניתנה לארבעים יום. משא״כ ישראל נקראים ביכורים כדאיתא במדרש17 עה״פ18 כבכורה בתאנה גו׳ דקאי על האבות שנקראו ביכורים, ובמ״א איתא19 דישראל בכלל נקראים ביכורים. וביניהם גופא ישנו החילוק בין ביכורים לתרומה, דכשם שהביכורים קודמין לתרומה, כך ישראל קדמו לתורה. וההפרש ביניהם בתוכן הענין הוא, דמה שהתורה קדמה לעולם היא כמו קדימת התרומה לכרי, שהתרומה יש לה קשר ושייכות אל הכרי שהרי מפרישים אותה מן הכרי, וכן התורה, הנה זה גופא שאומרים שקדמה לעולם מורה שיש לה קשר ושייכות אל העולם, אלא שקדמה לו, ועוד זאת, שקדימה זו היא קדימה מוגבלת כמאמר20 אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, אלפיים שנה דוקא. משא״כ הקדימה דישראל לעולם היא כמו הביכורים, היינו שהם לא בערך לגמרי לעולם.
והנה כמו שישנם ב׳ ענינים דתרומה וביכורים בעולם, עד״ז הוא גם בעבודת כל אחד ואחד מישראל. וכמובן גם ממארז״ל הנ״ל דבראשית בשביל ישראל ובשביל התורה, היינו שבריאת העולם היא כדי שישראל יקיימו בו את התורה, דמזה מובן, שכל ענינים אלו ישנם בעבודת האדם, דאדם לעמל יולד21. והענין הוא, דהנה ענין התרומה בעבודת האדם הוא לימוד התורה, שהוא ענין הראשית שלמעלה מעולם המעשה. אבל בכל זאת הרי זה הראשית שיש לו שייכות לעולם המעשה, שהרי תורה היא מלשון הוראה22, דגדול לימוד שמביא לידי מעשה23, שהתורה היא המלמדת את האדם לדעת את המעשה אשר יעשון ואת אשר לא תיעשינה. וענין הביכורים בעבודת האדם הוא מה שישראל מקשרים התורה עם נותן התורה, היינו לא ענין ההבנה והשגה שבתורה אלא מה שישראל מקשרים את התורה עם נותן התורה. וכדאיתא במעין החכמה24 שדוד הי׳ מחבר תורה של מעלה בקוב״ה. ובלשון הש״ס25 הוא ענין ברכו בתורה תחילה, היינו שלפני לימוד התורה ישנו ענין ברכת התורה, שפירושה הפשוט הוא שמזכירים את נותן התורה, אשר נתן לנו את תורתו, דכל הנותן בעין יפה הוא נותן26.
והנה זה שישראל מקשרים את התורה עם נותן התורה, הוא מה שישראל מוסיפים בתורה יותר מענין התורה כמו שהיא מצד עצמה. ויובן זה מכמו שהוא בענין המצוות. דהנה מצינו בענין המצוות שהאדם ע״י עבודתו מוסיף בהמצוות. דהנה ע״י קיום המצוות שלו מוסיף אורות למעלה, וכדאיתא בזהר27 עה״פ28 ועשיתם אותם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, שהאדם ע״י קיום המצוות שלו מוסיף אורות למעלה, וכמארז״ל29 שאמר לו הקב״ה למשה הי׳ לך לעזרני, היינו שמשה רבינו הי׳ צריך לעזור להקב״ה כביכול, וע״ז אמר לו משה ועתה יגדל נא כח אדנ-י30, היינו שפעל הגדלה והוספה גם בבחי׳ אדנ-י ובבחי׳ כח אדנ-י, עד שעי״ז היתה המשכת י״ג מדות הרחמים31. וממשה רבינו נמשך זה בכל ישראל, שע״י עבודתם הם מוסיפים כח למעלה כביכול. הנה עוד זאת שמוסיף גם בהמצוות גופא, וכתורת הרב המגיד הידועה32 על הפסוק33 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהאדם מוסיף חיות במצוות ע״י קיום המצוות שלו. והיינו, דנוסף לזה שהתורה ומצוותי׳ יש בהם חיות מצד עצמן, דזהו מה שהתורה נקראת תורת חיים34, ועד״ז המצוות שבתורה הן מצוות של חיים, הנה בזה גופא מוסיפים ישראל חיות, ובלשון רז״ל35 מחי׳ חיים, שמוסיפים חיות גם בענין שיש בו חיות מצד עצמו. ובצדיקים גדולים ראו לפעמים בגילוי בגשמיות איך שע״י קיום המצוות שלהם הוסיפו חיות במצוות. וכנודע סיפור החסידים36, שאצל הבעש״ט נ״ע היו הציצית שבטליתו מתנועעות. דהחידוש שבזה הוא, דהגם שכל ישראל ע״י שלובשים ציצית מקיימים את המצוה, שעי״ז ממשיכים בה חיות וכו׳, הנה אצל הבעש״ט נ״ע הי׳ זה נראה בגלוי בהציצית, שהציצית הגשמיים התנועעו.
ויש לומר שזהו ענין ההוספה במצוות, שזהו ענין ברכת המצוות, שע״י הברכה נמשך תוספת בהמצוות עצמן. ועד״ז יובן גם בלימוד התורה, שע״י ברכת התורה מוסיפים בהתורה, שממשיכים את נותן התורה בתורה. ועד שאפשר להיות שהתורה נעשית תורתו, שהתורה נקראת על שמו37, ע״ד משה רבינו דכתיב בי׳38 זכרו תורת משה עבדי, לפי שמסר נפשו על התורה נקראת התורה על שמו39, וממשה נמשך זה בכאו״א מישראל, שע״י שמוסר נפשו על התורה, מוסיף הוא בתורה ועד שנקראת על שמו. וזהו ענין הביכורים בעבודת האדם, שישראל יש בכחם להוסיף בתורה ובמצוות ממקום נעלה יותר, מכיון שישראל קדמו לתורה. ובכללות זהו ענין ברכו בתורה תחילה כנ״ל. ויש לומר דזהו גם מה שענין הביכורים בפשטות קשור עם כל הברכות וכו׳, כי מכיון שענין הביכורים הוא מה שישראל מוסיפים בתורה ע״י שממשיכים בה מבחי׳ נותן התורה, שזה נעשה ע״י ברכת התורה כנ״ל, לכן גם ענין הביכורים בפשטות קשור עם כל הברכות כו׳.
והנה מה שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, בחי׳ הביכורים, הוא מה שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש40. אמנם41 הרי ידוע שלא כל הנשמה מתלבשת למטה בגוף, אלא יש בחי׳ מזל שבנשמה שלמעלה. דהנה אמרו רז״ל42 אין מזל לישראל, וידוע43 הפירוש בזה, דנוסף לזה שאין לישראל מזלות כמו לאומות העולם, יש להם מזל נעלה יותר והוא בחי׳ אין שאינו מושג והוא למעלה מהבנה והשגה ותפיסא, כמאמר44 לית מחשבה תפיסא בי׳. וקאי על המקיפים שבנשמה. ובחי׳ אין זה הוא מזל לישראל, והיינו שאינו מקיף כזה שאינו פועל על הגוף, אלא יש בו פעולה על הגוף, וכמארז״ל45 אע״ג דאיהו לא חזו מזלייהו חזו, היינו שזה שמזלייהו חזו פעל על הנשמה שבגוף למטה שיהי׳ חרדה גדולה נפלה עליהם46. אמנם ענין החרדה שנמשך ע״י המזל היינו הביטול במציאות, משום שחרדה מסלקת הדמים47, היינו שמסלקת את החיות והרתיחה שבאדם, שזהו ענין הביטול. אבל הכוונה היא שהמשכת בחי׳ המזל בנשמה שבגוף תהי׳ באופן שלא יתבטל ממציאותו, אלא אדרבה, שיהי׳ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך48. וזה אין המזל פועל מצד עצמו, כי אם המזל שבנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש הי׳ מאיר מעצמו בגלוי בגוף לא הי׳ ענין הבחירה, ובחרת בחיים49, כי אז הי׳ האדם מוכרח לקיים רצון קונו. וכיון שצ״ל ענין הבחירה חפשית, קב שלו50, לכן המזל שבנשמה אינו מאיר בגלוי בנשמה. ולזה צ״ל עבודת האדם בתפילה, לחבר בחי׳ המזל שבנשמה עם הנשמה שבגוף. וזהו ענין התפילה שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה51, היינו שתוכנו להעלות את בחי׳ הנשמה שלמטה לבחי׳ המזל שבנשמה ואח״כ להמשיך מהמזל שבנשמה שיומשך למטה ויתחבר עם הנשמה שבגוף, דזהו מה שתפילה הוא מלשון חיבור כמו התופל כלי חרס52. וכפשטות הענין, שהתפילה ענינה הוא בקשת צרכיו (העלאה) ועל ידה ממלא הקב״ה בקשתו (המשכה). וענין זה נפעל ע״י שבעבודת התפילה האדם עומד כעבדא קמי מרי׳53, היינו שבטל לגמרי ממציאותו, כמו העבד הבטל אל המלך, דעבד מלך כמלך54 ועבד מלך מלך55, ובלשון חז״ל56 מה שקנה עבד קנה רבו, היינו (כמבואר בראשונים57) שהאדון קונה מלכתחילה ע״י קנין העבד, מכיון שהעבד אינו מציאות בפני עצמו כלל. וע״י שהאדם עומד בדרגא זו, ביכולתו לחבר בחי׳ המזל שבנשמה עם הנשמה שלמטה.
ובזה יובן השייכות דענין הביכורים לתפילה, כי ענין הביכורים היינו מה שישראל קדמו לכל דבר, אינו בגילוי למטה, וכדי שיהי׳ בגילוי למטה הרי זה נעשה ע״י עבודת התפילה כנ״ל. שלכן כאשר חרב בית המקדש, התקין להם שיתפללו ג״פ בכל יום, ומה שהתפילה היא ג״פ בכל יום אף שביכורים הוא רק בזמן מוגבל, הוא משום שקלקלתנו זוהי תקנתנו58, דדוקא אחר החורבן ובזמן הגלות יש מעלה יתירה בענין זה. וע״ד המבואר במ״א59 בענין הקרבנות, שיש מעלה בענין הקרבנות שבזמן הזה, משום שבזמן הבית היו הקרבנות ע״י הכהנים דוקא וכו׳, משא״כ עתה קלקלתנו תקנתנו, וכל אדם יכול לפעול את ענין הקרבנות ברוחניות ע״י לימוד התורה, דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה60, ועוד זאת, דמכיון שהענינים נפעלים מעצמם ע״י התורה, הרי הם נפעלים בתכלית השלימות יותר מכפי שהם נעשים כשתלויים באופן מעשה האדם. וכל שכן ע״י עבודת התפילה, דתפילות במקום קרבנות תקנום61. ועד״ז הוא גם בביכורים, דבזמן הבית היו בענין הביכורים ג׳ ענינים השייכים לכהנים לויים וישראלים, דהישראל הי׳ זה שחורש וזורע וכו׳ ומביא את הביכורים לירושלים, והלויים היו אומרים62 ארוממך ה׳ כי דיליתני גו׳63, והכהן הי׳ מקבל את הביכורים בפשטות. משא״כ בזמן הגלות, הנה כל אדם ע״י עבודת התפילה שלו פועל בעצמו את כל ענין הביכורים. ועד״ז הוא (לא רק בנפש, אלא) גם בעולם ושנה, מקום וזמן, שמקום עבודת הביכורים בזמן הזה אינו מוגבל כמו שהי׳ בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, וכן גם הזמן אינו רק בזמן מסויים בשנה אלא בכל יום ויום בעבודת התפילה, אפילו בחו״ל ואפילו בלילה, עד לג״פ בכל יום. וזהו ענין ההדגשה במדרש שבמקום הביכורים ישנו ענין התפילה בזמן הגלות ג״פ בכל יום.
והנה נוסף לזה שענין התפילה הוא במקום הקרבנות בכלל ובמקום הביכורים בפרט, יש בו עוד ענין, שהוא המביא לידי ענין הקרבנות והביכורים גם בפשטות לעתיד לבוא, ואדרבה אז יהי׳ ענין קיום המצוות בשלימות, כמצות רצונך34, כי מכיון שהי׳ ענין של ירידה וחורבן בינתיים, הרי ירידה זו היא לצורך עלי׳. וזהו מה שסיום התפילה שמתפללים תמיד, בימות החול ובשבת ובראש השנה וביום הכיפורים הוא בברכת רצה כו׳, דההפרש בין התפילות הוא רק בי״ב אמצעיות, אבל בברכה זו כל התפילות שוות, ותוכן ברכה זו הוא שיהי׳ רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, היינו שיתקבלו התפילות שבי״ב אמצעיות, וגם והשב העבודה לדביר ביתך כו׳ ותחזינה עינינו בשובך לציון כו׳, היינו שיהי׳ ענין הקרבנות וכו׳ כפשוטו לעתיד לבוא בבית המקדש. ויהי רצון שיקויים זה בפועל, שיהי׳ רצה ה׳ אלקינו כו׳, באופן דרצה, מה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון65, ויקויים מ״ש בספרי על הפסוק והי׳ כי תבוא אין והי׳ אלא מיד66, שיהי׳ הענין דמיד הן נגאלין67, היינו מיד ממש כפי שענין מיד הוא ע״פ הלכה68, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (תבוא כו, א ואילך).
2) וכן בתנחומא באָבער שם.
3) תהלים צה, ו.
4) אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תתרלט. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רכז ואילך. תרכ״ז (קה״ת, תשמ״א) ע׳ תעה ואילך.
5) פרש״י ריש פרשתנו (מקידושין לז, ב).
6) ביכורים פ״א מ״ו.
7) משפטים כג, יט.
8) שם כב, כח.
9) הלכות תרומות פ״ג הכ״ג.
10) זח״ב קסא, א-ב.
11) תנחומא פקודי ג.
12) ב״ר פ״א, ד.
13) ראה תדא״ר פי״ד ופל״א. ב״ר שם. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 61 בהערה. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפז הערה 43. וש״נ.
14) שבהערה 4.
15) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לק״ט, רש״י ורמב״ן עה״פ בראשית שם. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
16) זח״ג קעט, א. תקו״ז תי״ז (לא, ריש ע״ב). ובכ״מ.
17) ב״ר רפמ״ו.
18) הושע ט, ו.
19) זח״ב קכא, א. ועוד.
20) ראה מדרש תהלים צ, ג. ב״ר פ״ח, ב. ועוד.
21) איוב ה, ז.
22) ראה זח״ג נג, ב.
23) קידושין מ, ב.
24) הובא בלקו״ת שלח נא, א. וראה גם ספר הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
25) ב״מ פה, ב. נדרים פא, א.
26) ראה ב״ב נג, א.
27) ח״ג קיג, א. וראה ויק״ר פל״ה, ז.
28) קדושים כ, ח.
29) שבת פט, א.
30) שלח יד, יז.
31) ראה שלח שם. בכ״ז – ראה לקו״ת שלח ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ פ״ג (לט, ב ואילך) ובביאור ע״פ זה (מ, א). אוה״ת שלח ד״ה הנ״ל פ״ב (ע׳ תסט ואילך). נ״ך ע׳ תרעט. ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ תשי״ט (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רלא ואילך). תש״כ (שם ע׳ רלז ואילך). תשל״ה (שם ע׳ רפז ואילך).
32) או״ת לח, ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קי).
33) אחרי יח, ח.
34) נוסח תפלת העמידה (ברכת שים שלום).
35) ראה יומא עא, א.
36) ס׳ דברי שלום (ווילנא, תרמ״ב) פרשתנו. בעש״ט עה״ת פ׳ שלח ס״ה. וראה גם שיחות קודש תנש״א ח״ג ע׳ 274. ובכ״מ.
37) קידושין לב, ריש ע״ב.
38) מלאכי ג, כב.
39) שמו״ר פ״ל, ד.
40) תניא רפ״ב.
41) בכ״ז – ראה דרושים שבהערה 4.
42) שבת קנו, א.
43) לקו״ת האזינו עא, ד. ובכ״מ.
44) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
45) מגילה ג, א. סנהדרין צד, א.
46) דניאל י, ז.
47) נדה ט, א.
48) ואתחנן ו, ה.
49) נצבים ל, יט.
50) ראה ב״מ לח, א.
51) ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תקון מה.
52) תו״א ר״פ תרומה. וראה סה״מ תש״ט ע׳ 79 (השני) בהערה.
53) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
54) שבועות מז, ב.
55) פרש״י דברים א, ז. תנחומא צו יג. וראה ב״ר פט״ז, ג.
56) פסחים פח, ב. קידושין כג, ב.
57) רשב״א לקידושין שם.
58) ע״פ שבת פ, ב. ועוד.
59) לקו״ת במדבר יג, סע״א-ב. ובכ״מ.
60) ראה סוף מנחות. לקו״ש חי״ח ע׳ 413. וש״נ.
61) ברכות כו, א-ב. זח״ב כ, ב. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סצ״ח ס״ד. ובכ״מ.
62) רמב״ם הל׳ ביכורים פ״ג הי״ג.
63) תהלים ל, ב.
64) נוסח תפלת מוסף. ראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
65) פרש״י עקב ט, יח.
66) ראה לקו״ש חי״ט ס״ע 603.
67) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
68) ראה שדי חמד כללים מערכת מיד (כרך ג תקמז, א). ברכת י״א ניסן שנה זו (לקו״ש חכ״ז ריש ע׳ 315). שיחת ש״פ אחרי שנה זו (שיחות קודש ח״ג ע׳ 1836-7. התוועדויות ח״ג ע׳ 1479).
[סה"מ דברים ח"ב ע' עג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ רטז ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ד ע׳ 2534 ואילך.