בס״ד.
פתח דבר
לקראת יום הבהיר ח״י אלול, יום הולדת את שני המאורות הגדולים, הבעש״ט (בשנת נח״ת) ואדמו״ר הזקן (בשנת קה״ת) –
הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה קומי אורי כי בא אורך גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ תבוא, ח״י אלול ה׳תשל״ג.
מערכת ״אוצר החסידים״
מוצש״ק פ׳ כי תבוא ה׳תשמ״ט (תהא שנת משיח טובה),
שנת המאתיים להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
שנת הארבעים לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. ש״פ תבוא, ח״י אלול ה׳תשל״ג
קומי אורי כי בא אורך גו׳1, הנה, כי בא אורך הוא טעם על קומי אורי, שהקב״ה אומר לישראל2, דכיון שכבר בא אורך, האור שלך (של ישראל), לכן צריכה את לקום ולהאיר. וצריך להבין מהו ענינם של שני אורות אלה, האור של ישראל עצמם והאור שצריכים להאיר. ויובן זה ע״פ מה דאיתא בילקוט3, אמרו ישראל לפני הקב״ה, עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, שנאמר4 כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, וכך אמר הקב״ה קומי אורי כי בא אורך. ומזה שמדמין קומי אורי כי בא אורך לבאורך נראה אור, מובן, ששני הענינים שבפסוק קומי אורי כי בא אורך הם דוגמת שני הענינים שבפסוק באורך נראה אור.
ב) ויובן זה בהקדים מה שמבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו ד״ה כי עמך מקור חיים באורך נראה אור5, שבפסוק זה יש ד׳ ענינים. חיים, מקור חיים, אורך ואור. וד׳ ענינים אלו הם בסדר מלמטה למעלה. חיים הוא החיות אלקי שמתלבש בעולמות, ממלא כל עלמין. [ויש להוסיף ביאור, דזה שנק׳ בשם חיים לשון רבים הוא, כי החיות המתלבש בעולמות ונבראים הוא בריבוי התחלקות, בכל נברא לפי ענינו]. מקור חיים הוא אור הסובב כל עלמין. אורך הוא תורה, תורה אור6, שלמעלה גם מסובב. והאור שנראה ע״י אורך הוא למעלה גם מאורך, ועד שאורך אינו אלא הכנה להאור שנראה על ידו.
ג) והנה בכדי לבאר העילוי דאורך, שעי״ז יובן גודל מעלת האור שנראה ע״י אורך (שהוא למעלה גם מאורך), יובן זה בהקדים הביאור דבחי׳ מקור חיים, שיש בזה שני פירושים. דזה שנק׳ בשם מקור חיים הוא, כי גם אור הסובב, להיותו הארה בלבד, הוא מקור (עכ״פ) (לאור הממלא ועי״ז, גם) להחיות המתלבש בעולמות7. ושמקור חיים קאי על האור שלמעלה מבחי׳ מקור להחיות דממכ״ע, וזה שנק׳ בשם מקור חיים הוא כי ממנו נמצא החיות [וע״ד מ״ש בלקו״ת8 בענין מה שהקב״ה נקרא צור חיינו, דפירוש צור הוא מקור ושרש כל שרשי ההתהוות9, דאין הכוונה בזה שהוא מקור ח״ו לההתהוות, אלא שכל שרשי ההתהוות נמצאו ממנו10]. וזהו מ״ש כי עמך מקור חיים, דבתיבת עמך שני פירושים11. שההדגשה בעמך היא שהוא רק עמך ולא אתה, דבר הטפל ובטל לך. ושההדגשה בעמך היא שאינו ענין לעצמו אלא עמך, מיוחד עמו ית׳. וע״ד מ״ש במדרש12 עה״פ13 אם כסף תלוה את עמי, אם כסף תלוה כו׳ את עמי, מה אני כו׳ אף אתה כו׳. ויש לומר, דשני פירושים אלו הם בהתאם לשני הפירושים (דלעיל) במקור חיים. דלהפירוש שמקור חיים הוא בחי׳ מקור לחיים, הפירוש דכי עמך מקור חיים הוא שענין מקור חיים הוא רק עמך ולא אתה, טפל ובטל לך. ולהפירוש שמקור חיים הוא שהחיים נמצאים ממנו (אבל לא שהוא בחי׳ מקור), פירוש כי עמך מקור חיים הוא שהמשכת החיים היא רק מעמך, מבחינת האור שמיוחד עמו ית׳14.
ד) והנה גם להפירוש שהכוונה במקור חיים היא שממנו נמצאו החיים (ולא שהוא בבחי׳ מקור להם), מ״מ, מזה שנקרא בשם מקור חיים (חיות העולמות), מוכח שיש לו שייכות לעולמות. וזהו מה שלאחרי שאומר כי עמך מקור חיים מוסיף באורך גו׳ (שסדר הענינים שבהפסוק הוא מלמטה למעלה, כנ״ל), דאורך הוא למעלה משייכות לעולמות. ולכן נקרא בשם אור (אורך), דענין האור הוא שהוא דבוק בהמאור ומעין המאור15. היינו, שאינו בבחי׳ מציאות, ובמילא אין שייך שיהי׳ מקור לאיזה דבר, וכל ענינו הוא שהוא גילוי המאור. ומדייק באורך, דנוסף על זה שאור בכלל (גם כמו שהוא מתפשט מחוץ להמאור) כל ענינו הוא התפשטות וגילוי המאור כנ״ל, הנה באור גופא הוא אורך, אור שלך, אור הכלול בעצמותו. דבכללות הוא אוא״ס שלפני הצמצום (כמבואר בכ״מ16 דכללות האור שלפני הצמצום הוא אור הכלול בעצמותו). דאור זה הוא למעלה משייכות לעולמות, ולכן, בכדי שתהי׳ התהוות העולמות צ״ל סילוק האור17. ועל זה ארז״ל18 עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, דהאור שלפני הצמצום (דהתחלת הבריאה היא הצמצום, ועד שלא נברא העולם הוא לפני הצמצום19) נקרא שמו, דכמו ששמו של האדם אינו מציאות כלל (גם לא כהמציאות דאור) וכל ענינו הוא מה שהאדם פונה להקוראים אותו בשמו20, עד״ז הוא בהאור שלפני הצמצום, שאינו בבחי׳ מציאות וכל ענינו הוא רק שהוא שמו, הוא ושמו בלבד21.
ה) והנה ידוע22 דבאוא״ס שלפני הצמצום יש (בכללות) ב׳ מדריגות. עצם האור והתפשטות האור. ובהתפשטות האור גופא ישנן ב׳ מדריגות בכללות. גילוי לעצמו, והוא השרש דאור הסובב23. והגילוי השייך לעולמות (דעם היות שכללות האור שלפני הצמצום הוא כלול בעצמותו כנ״ל, הנה בעצמותו גופא הוא גילוי השייך לעולמות), והוא השרש דאור הממלא23. וע״פ הידוע, דהמשכת האור למעלה אינה בדרך הכרח ח״ו24, וגם המשכת האור שלפני הצמצום (גם הגילוי לעצמו שלמעלה מהגילוי השייך לעולמות) הוא בשביל איזו כוונה לצורך העולמות25, נמצא, דזה שב׳ הבחינות דסובב וממלא שלאחרי הצמצום נמשכים מב׳ הגילויים (גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות) שלפני הצמצום הוא באופן שהגילויים שלפני הצמצום שייכים26 להבחינות שלאחרי הצמצום. ומזה מובן, שגם האור שלפני הצמצום נכלל במקור חיים27, ואורך (שהוא למעלה ממקור חיים) הוא נעלה יותר גם מהאור שקודם הצמצום. וי״ל שזהו מה שמבאר בהמאמר דאורך קאי על תורה (תורה אור), דהתורה אינה בשביל העולמות, אדרבא, התהוות כל העולמות (כולל גם הגילויים שלפני הצמצום, שהוא לצורך העולמות) הוא בשביל התורה28.
ו) וממשיך בכתוב נראה אור, שהוא למעלה גם מאורך, ועד שאורך אינו אלא הכנה להאור הנראה על ידו (כנ״ל מהמאמר). ויש לומר הביאור בזה ע״פ הידוע29 בענין תורה ונש״י, דשרש ישראל הוא למעלה משרש התורה30, כדאיתא בתדב״א31 שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו. אלא שנש״י נמשכו וירדו בבחינת מציאות בפ״ע, כמו הבן (בנים אתם לה׳ אלקיכם32) שעם היותו מעצמות האב, הוא מציאות נבדל33, והתורה גם כמו שנמשכה למטה היא מיוחדת עמו ית׳, אורייתא וקוב״ה כולא חד34. וזהו הטעם שמעלתן של ישראל (שקדמו לתורה) נתגלתה ע״י התורה (שבתורה נאמר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל), כי הנשמות, כמו שהן מצד עצמן, להיותן מציאות נבדל, השרש שלהם הוא בהעלם, משא״כ תורה, שהיא חד עם הקב״ה, היא בבחינת גילוי (ותורה אור), וע״י התורה מתגלה (גם) השרש דישראל. ועפ״ז יש לומר ששני הענינים דבאורך נראה אור הם תורה וישראל. אורך היא תורה (כנ״ל), והאור שנראה ע״י אורך הוא השרש דישראל שמתגלה ע״י התורה35.
ז) וזהו קומי אורי כי בא אורך, דשני ענינים אלו (אורי ואורך) הם דוגמת שני הענינים דבאורך נראה אור (כנ״ל בתחלת המאמר). אורך, האור של ישראל עצמם, הוא ע״ד באורך (אור שלך), וקומי אורי, האור שישראל מאירים, הוא ע״ד האור שנראה ע״י אורך (שלמעלה מאורך). ויובן זה ע״פ המבואר במק״א36 בענין נשמה וגוף, דבנשמות כתיב32 בנים אתם להוי׳ אלקיכם37, ולכן, האהבה וההתקשרות דהקב״ה לישראל מצד נשמתם היא כמו אהבה טבעית כביכול (ע״ד אהבת אב לבנו). היינו, ששרש אהבה זו היא ממדריגה ששייכת שם תפיסת מקום דהנאהב, ואינה מעצמותו ממש. משא״כ האהבה וההתקשרות דהקב״ה לישראל מצד הגוף שלהם, היא (לא מצד מעלת הגוף, גם לא המעלה ד״בן״, מעלה עצמית, אלא) מצד זה שהקב״ה בחר בהגוף דישראל38, בבחירתו חפשית, שבחירה זו היא מעצמותו ממש. אלא, שמעלת הנשמה (שהיא בן להקב״ה) היא בגילוי, משא״כ מעלת הגוף (שבו הוא בחירת העצמות) היא בהעלם. וע״י שהנשמה עובדת עם הגוף, מתגלה בו מעלתו, בחירת העצמות.
ועפ״ז יש לומר פירוש קומי אורי כי בא אורך, שאורך הוא האור דהנשמה, וקומי אורי הוא שע״י האור דהנשמה (בא אורך) היא צריכה לעבוד בהגוף ולהאיר אותו, שעי״ז נתגלה ענין נעלה יותר מהאור של הנשמה (אורך), ע״ד שנת״ל (סעיף ב) בענין באורך נראה אור, דהאור שנראה ע״י אורך הוא נעלה יותר מאורך.
ח) והנה מבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו ד״ה כי עמך מקור חיים הנ״ל, שהפסוק כי עמך מקור חיים גו׳ הוא מאמר כנס״י להקב״ה בזמן הגלות39. דהנה בזמן הגלות, הצמאון לאלקות הוא יותר מבזמן הבית, וכתורת הבעש״ט (בעל יום ההולדת דח״י אלול) עה״פ40 צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי׳ ועיף בלי מים, כן בקודש חזיתיך, דצמאה לך נפשי גו׳ הוא בזמן הגלות (בארץ צי׳ ועיף בלי מים), וע״ז נאמר כן בקודש חזיתיך – הלואי בקודש חזיתיך. ובזמן הגלות אומרת כנס״י להקב״ה, רבש״ע כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, מיט דיר רבש״ע איז דער קוואַל פון לעבן, מיט דיין ליכטיקייט זעען מיר ליכט. וע״פ המבואר לעיל סעיף א (ע״פ דרשת הילקוט) שקומי אורי כי בא אורך הוא ע״ד באורך נראה אור, יש לומר, שגם מאמר הקב״ה לכנס״י קומי אורי כי בא אורך [הגם שמפשטות הלשון כי בא אורך (שכבר בא) משמע שמדבר בזמן הגאולה], הוא (גם) בזמן הגלות. היינו, שגם בזמן הגלות, ובפרט בימים האחרונים דהגלות, אפשרי וצריך להיות הענין דקומי אורי כי בא אורך, הן בנוגע לאור הנשמה (אורך) והן בנוגע לזה שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).
וע״י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות41, ובפרט בהענין דקומי אורי כי בא אורך, מקרבים וממהרים עוד יותר את הגאולה העתידה, שאז יהי׳ קומי אורי כי בא אורך כפשוטו (שכבר בא), ובאופן של זריזות, כסיום וחותם ההפטורה42 – אחישנה43.
__________
1) ישעי׳ ס, א. – התחלת וראש ההפטורה דש״פ תבוא, דמיני׳ מתברכין כל שיתא יומין שלאחריו (זח״ג סג, ב. פח, א), כולל (ובמיוחד) יום ח״י אלול, שחל בשנה זו (תשמ״ט*) ביום השני שלאחריו**.
וראה תורת הבעש״ט עה״פ שנאמרה ביום ההולדת שלו, בש״פ תבוא ח״י אלול (כהקביעות דשנה זו – ה׳תשל״ג) תרנ״ב (בג״ע) – נדפס בכתר שם טוב (הוצאת קה״ת) הוספות סי׳ ג. ספר השיחות תרצ״ז ע׳ 207.
ולהעיר מהשייכות ד״קומי אורי״ לח״י אלול – ראה שיחת ח״י אלול ה׳תש״ה סי״ד (לקו״ד כרך ג תפ, סע״ב. ספר השיחות ה׳תש״ה ע׳ 129), שבח״י אלול תק״ה (שאז נולד רבינו הזקן) – שהקביעות דח״י אלול אז היתה ביום הרביעי – אמר הבעש״ט לתלמידיו, אשר ״ביום הרביעי וואָס בו נתלו המאורות, איז אין דעם יום הרביעי פון קומי אורי אַראָפּגעקומען אַ נשמה חדשה וועלכע וועט באַלייכטן די וועלט אין תורה הנגלית והחסידות״.
2) בתרגום (וכ״ה ברד״ק ובמצודת דוד שם) ״קומי אנהרי ירושלים״. אבל בילקוט (הובא לקמן בפנים) שזהו מאמר הקב״ה לישראל.
3) שמעוני עה״פ (רמז תצט בתחלתו) [והוא ממדרש תהלים עה״פ (תהלים לו, י) כי עמך מקור חיים גו׳. פסיקתא פכ״א]. – הובא ונתבאר באוה״ת (יהל אור) לתהלים שם (ס״ע קלח).
4) תהלים שם.
5) דשנת ה׳ש״ת (נדפס בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 11 ואילך). בהמובא לקמן בפנים – ראה שם בתחלת המאמר (ע׳ 11) ובסופו (ע׳ 19).
6) משלי ו, כג.
7) ולהעיר מלקו״ת אמור לא, ד, ש״מקור חיים״ ״הוא בחי׳ המקור חיים המתלבש בבחי׳ ממכ״ע״.
8) אחרי כו, ג. וראה גם יהל אור לתהלים שם אות ו (ע׳ קלח), דפירוש ״מקור״ בפסוק זה הוא ״ע״ד הנז׳ בענין ונצבת על הצור, שהצור מקור מוצא האש״.
וביהל אור שם (לפני זה) מבחיי ר״פ וישלח (הובא גם בלקו״ת ויקרא בהוספות נד, א) ״ומפני זה נק׳ הקב״ה מקור לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד . . כי עמך מקור חיים״.
9) ראה מו״נ ח״א פט״ז. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך צור.
10) המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שלד.
11) יהל אור שם אות ד (ע׳ קלז).
12) שמו״ר ס״פ לא – הובא ביהל אור שם אות ו לענין כי עמך מקור חיים.
13) משפטים כב, כד.
14) ויש לומר, דזהו גם המשך הענינים שביהל אור שם, דלאחרי שמבאר שפירוש ״מקור״ כאן הוא ״שכחו אינו פוסק כו׳״ או שהוא ע״ד צור (כנ״ל הערה 8) – הוא מבאר (באותו האות) דפירוש ״עמך״ כאן הוא ע״ד ״אתה עמי״. ועפ״ז יומתק גם מה שבאות זה מובא רק פירוש השני ד״עמך״ – כי זה בא בהמשך להפירוש ״מקור״ שבתחילת האות.
15) סה״מ ה׳תש״ג ע׳ 164. ובכ״מ.
16) המשך תרס״ו ע׳ קפ ואילך. שם ע׳ רכה. ועוד.
17) ע״ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם.
18) פרקי דר״א פ״ג. – יש שם גירסאות אחרות, דיוק גירסא זו דוקא מבואר בהקדמת השל״ה בתחילתה (ג, ב), הובא בלקו״ת שה״ש יד, ג. וכ״ה גם בפרדס שער ג (שער אם הא״ס הוא הכתר) פ״א. וראה ג״כ תקו״ז תיקון יט (מ, ב).
19) סה״מ תרנ״ד ע׳ רצט. המשך תרס״ו ס״ע קפג ואילך. ועוד.
20) ראה סה״מ תקס״ב ע׳ רפא בענין הי׳ הוא ושמו בלבד, ש״אור״ הוא ״התפשטות״ משא״כ ״שם״ הוא ״גילוי״. דהחילוק בין ״התפשטות״ ל״גילוי״ הוא, דהתפשטות הוא (ראה שם ע׳ רפ) שמתפשט חוץ למקומו, וכמו האור שמתפשט בחלל העולם מחוץ להשמש, שהוא כמו חידוש והוספה על הדבר המתפשט, משא״כ ״גילוי״ הוא במקומו של הדבר המתגלה (ולא חוץ ממנו)*, ולכן אינה הוספה אמיתית על הדבר המתגלה (ראה סה״מ שם ע׳ רפ. סידור (עם דא״ח) ד״ה זכר רב טובך – מח, א ואילך).
21) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ קפו, דהטעם שנק׳ ״שמו״ ולא ״אור״ הוא, כי ״שם״ מיוחד יותר מ״אור״. אלא שהביאור שם הוא באו״א.
22) ראה בארוכה המשך תרס״ו ע׳ תקי ואילך. ובכ״מ.
23) שם ס״ע תקטו ואילך. וראה גם שם ע׳ קפה. ובכ״מ.
24) ראה בארוכה המשך הנ״ל ע׳ קעח. קפ. ובכ״מ.
25) המשך תער״ב ח״א פקכ״ח (ע׳ רמז ואילך). סה״מ ה׳תש״ג ס״ע 124.
26) ראה גם המשך תרס״ו ס״ע תקטו ״להיות שהוא בבחי׳ המשכה וגילוי . . הוא בבחי׳ מקור עכ״פ״.
27) וכ״מ בלקו״ת ויקרא בהוספות נב, א-ב.
28) ראה פרש״י ר״פ בראשית. וראה ד״ה החודש הזה ה׳תשמ״ז ס״ד (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ רפה-ו [סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ שכח-ט]).
29) ראה בארוכה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 61 ואילך. ה׳תש״ד ע׳ 129 ואילך. ה׳תש״ה ע׳ 121 ואילך. ובכ״מ.
30) להעיר, דענין זה (שישראל קדמו לתורה) שייך לענין ביכורים דריש פרשתנו – ראה אוה״ת פרשתנו (ע׳ תתרלד. שם ע׳ תתרלט) דתרומה (אותיות תורה מ׳ – זח״ג קעט, א) היא תורה, וביכורים שקודמים לתרומה הם ישראל שקדמו לתורה.
31) כ״ה במקומות שבהערה 29. וראה תדבא״ר פי״ד. ב״ר פ״א, ד. וראה לקו״ש ברכה תשמ״ח הע׳ 48.
32) ראה יד, א.
33) ולהעיר מהמבואר בד״ה כי עמך ה׳ש״ת ע׳ 18, דגם זה שישראל עלו במחשבה ״היא המחשבה עצמית כמו שחושב כביכול בדבר הנבדל״.
34) הובא בתניא פ״ד ורפכ״ג בשם הזהר. וראה זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תקו״ז ת״ו (כא, ב). תכ״ב (סד, א). ועוד.
35) ויש לומר, דזה שבתורה כתיב ״אורך״ ובישראל ״אור״ – הוא, כי תורה היא מיוחדת וישראל נעשו מציאות נבדל.
36) ראה בארוכה לקו״ש חי״ח ע׳ 409. וראה לקו״ש חי״א ע׳ 5 ואילך.
37) ובתניא רפ״ב שזה קאי על הנשמה.
38) תניא פמ״ט (סט, סע״א ואילך). וראה ספר השיחות תורת שלום ע׳ 120.
39) לכאורה מוכרח כן גם ממ״ש בילקוט (הובא לעיל ס״א) ״אין אנו ממתינין אלא לאורך . . באורך נראה אור״, שהרי זה ש״ממתינין״ הוא לפני הגאולה. אלא שהפירוש בילקוט בפשטות הוא שעכשיו רק ממתינין לאורך שיהי׳ לע״ל, ואז ״נראה אור״, ״נראה״ לשון עתיד. והחידוש בהמאמר הוא, שפירוש ״נראה אור״ הוא ״זעען מיר״ (לשון הוה), כדלקמן בפנים. היינו, שגם עכשיו ״רואים״ ישראל האור (דלע״ל).
40) תהלים סג, ב-ג.
41) ראה תניא רפל״ז.
42) ישעי׳ ס, כב.
43) כי ע״י מעשינו ועבודתינו נעשה ״זכו״, שאז – ״אחישנה״ (סנהדרין צח, א).
__________
*) וכן היתה הקביעות בשנת נח״ת – שנת הולדת הבעל שם טוב (ספר השיחות ה׳תש״ג ע׳ 141).
**) בתוך השלשה ימים דבתר שבתא – ראה פסחים קו, סע״א. שו״ע אדה״ז או״ח סרצ״ט ס״ח. ועוד. וראה גם פע״ח שער ח״י (שער השבת) פ״א. סהמ״צ להצ״צ ח, א. ולהעיר גם מהדין (שו״ע אדה״ז או״ח סשמ״ה ס״ג. ובכ״מ) שפחות משלשה (במקום) כלבוד דמי.
*) ועד״ז הוא מה שהאדם פונה כשקוראין אותו בשמו, שענינו הוא (רק זה) שהוא פונה. משא״כ באור, כמו אור השמש לדוגמא – נוגע בזה מה שנעשה אור לארץ ולדרים עלי׳, ולא זה שהשמש מתגלה.
[סה"מ דברים ח"ב ע' לז ואילך]
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס ח״י אלול תשמ״ט, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ג ע׳ רעג ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה (בלתי מוגה) ממאמר זה, נדפס לקמן בהוספות.