בס״ד. ש״פ שמות, כ״ה טבת, מבה״ח שבט ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה¹, והנה פסוק זה הוא התחלת הפטרת פ׳ שמות, וידוע² דההפטרה יש לה שייכות להסדרה שלה, ומ״ש כאן הבאים ישרש יעקב וגו׳ הרי זה שייך למ״ש בתחילת הסדרה ואלה שמות וגו׳ הבאים מצרימה³, שעל זה אומר אח״כ יציץ ופרח ישראל. ומדייק בזה אדמו״ר הזקן (בעל ההילולא דכ״ד טבת) בתו״א⁴ דצריך להבין שייכות הענינים זה לזה, היינו השייכות דהבאים (הביאה למצרים) לענין ישרש יעקב, ושדוקא ע״י הבאים מצרימה יהי׳ יציץ ופרח ישראל. והגם שבפשטות הכוונה היא שע״י גלות מצרים נתרבו ישראל מאוד מאוד, וכמ״ש בההגדה⁵ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה׳ ככוכבי השמים לרוב, וכמ״ש ג״כ בתחילת הפרשה⁶ תיכף אחר הפסוק דהבאים מצרימה, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, אבל מ״מ הרי זה גופא דורש ביאור, למה דוקא ע״י גלות מצרים באים ליציץ ופרח ישראל. והנה בכמה קהילות קוראין בפ׳ שמות ההפטרה שבירמי׳⁷, ששם כתוב קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, שמזה משמע דיש ריבוי תבואה וישראל הם ראשית תבואתה, וזה בא ע״י הבאים מצרימה, שזה ג״כ אינו מובן כנ״ל, מהו שייכות הענינים.

והנה על הבאים ישרש דקאי על גלות מצרים אומר השם יעקב, ועל זמן הגאולה, שזהו מ״ש יציץ ופרח, אומר השם ישראל, וכתיב⁸ בוראך יעקב ויוצרך ישראל. ולכאורה אינו מובן, דהרי שם ישראל הוא למעלה במדריגה משם יעקב, דמדריגת יעקב היא מדריגה נמוכה, עד שיכול להיות ויעקבני זה פעמיים⁹, וגם הוא על שם וידו אוחזת בעקב עשו¹⁰, שיש מציאות של עשו, ואדרבה ידו אוחזת בעקב עשו, משא״כ שם ישראל הוא על שם¹¹ כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שהוא למעלה לא רק מעשו, אלא גם משרו של עשו, ועפ״ז אינו מובן מ״ש בוראך יעקב ויוצרך ישראל, דיצירה שזהו מה שעושה ציור בהדבר או שמשנה הדבר מצורה אחת לצורה אחרת, ודבר זה שייך גם בחיק הנבראים, משא״כ בריאה אינו בחיק הנבראים, וכמ״ש הרמב״ן בפירושו על התורה¹² דפירוש תיבת ברא בלשון הקודש הוא בריאה יש מאין, דהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין¹³. ובפרט כמו שהוא בסדר העולמות, הרי עולם הבריאה הוא למעלה באין ערוך מעולם היצירה, וכמו שאומרים¹⁴ יוצר אור ובורא חושך, דעל אור אומרים הלשון יוצר, דיצירה הוא עלמא דאתגליא, משא״כ על חושך אומרים הלשון בורא¹⁵, שהוא למעלה מגילויים והוא חושך והעלם. וא״כ אינו מובן למה על בוראך אומר השם יעקב, שהוא למטה במדריגה מישראל דכתיב גבי יוצרך, דלכאורה הרי הי׳ צ״ל בהיפוך.

והנה מ״ש הבאים ישרש יעקב, הנה ישרש הוא כענין הזריעה שזהו ענין שבאין ערוך, שהרי ע״י זריעת גרעין צומח אילן גדול נושא פירות, שפעולת הזריעה היא ע״י גרעין דוקא, משא״כ בשר הפרי הגם שיש בו טעם מ״מ אם יזרעו אותו לא יצמח מזה מאומה, ורק ע״י זריעת גרעין שאין בו טעם כלל, דוקא עי״ז אפשר להיות הצמיחה. ועד״ז הוא גם בזריעת תבואה, שע״י זריעת גרעין אחד צומחים כמה וכמה גרעינים. והגם שזריעת תבואה הוא מה שזורעים החטה עצמה, אבל מ״מ הרי הצמיחה היא ע״י שהיית הגרעין בארץ ג׳ ימים, שזה פועל בו הרקבון שנתבטל מציאות הגרעין לגמרי, ודוקא עי״ז אפשר להיות הצמיחה. ועאכו״כ באילן, שזהו מה שע״י זריעת גרעין שאין בו טעם כלל צומח אילן גדול וכו׳, שזהו ענין שבאין ערוך. והנה כל מה שיש בעולם הוא מפני שכן הוא גם בתורה, וכמארז״ל¹⁶ אסתכל באורייתא וברא עלמא. וכמו״כ הוא גם בענין הזריעה, שבתורה הו״ע לימוד התורה ביראת שמים, היינו שע״י הקדמת נעשה לנשמע¹⁷ שזהו לימוד התורה בקבלת עול, עי״ז דוקא מגיעים למדריגת הצמיחה, וכמ״ש¹⁸ תומת ישרים תנחם, דאיך פועלים שיהי׳ תנחם, היפך מ״ש בסיום הכתוב – הוא דוקא ע״י תומת ישרים, וכמבואר בגמרא בסוגי׳ דמתן תורה¹⁹. ובכללות זהו ההפרש שבין תורה למצוות, דתורה ענינה הבנה והשגה, שמשום זה אסור לברך ברכת התורה (בתורה שבע״פ) אם הלימוד הוא באופן דלא ידע מאי קאמר, כמ״ש במגן אברהם²⁰, משא״כ במצוות, שענינם הוא כמו שאומרים בברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצונו, שקיומם צ״ל דוקא מצד קבלת עול, שכן הוא נוסח הברכה אפילו על מצוות שמובנים ע״פ שכל, ונקראים בשם משפטים, מ״מ צריך לקיימם רק מצד קבלת עול, ואם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו²¹, משום שכשמקיים המצוה מטעם זה, אינו מקיים אותה כראוי, כי קיום המצוה צ״ל דוקא משום שקדשנו במצוותיו וצונו. ובפרטיות הנה בתורה גופא ישנם שני הענינים, שבתורה יש ענין ההבנה והשגה, וגם ענין הקבלת עול, דהיינו הקדמת נעשה לנשמע, דדוקא עי״ז מגיע לאמיתית הענין. וזהו ג״כ מ״ש הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, שדוקא ע״י ישרש יעקב, דהיינו זריעת דבר שאין בו טעם כגרעין, שענינו בעבודה הו״ע קבלת עול שהיא עבודה בתמימות, דבציור אדם הו״ע העקב שברגל שזהו ענין יעקב כמבואר בתו״א²² (משא״כ ישראל שענינו הוא לי ראש²³), דוקא עי״ז פועלים שיהי׳ יציץ ופרח ישראל. וזהו ג״כ מ״ש²⁴ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דדוקא ע״י הקדמת גלות מצרים, מגיעים ליציץ ופרח ישראל.

אבל מ״מ הרי זה גופא דורש ביאור, למה דוקא ע״י ישרש יעקב מגיעים ליציץ ופרח ישראל. והנה יש ביאור בספר המאמרים תקס״ב [שהוא ספר מאמרי אדמו״ר הזקן, בכתי״ק של אדמו״ר האמצעי, עם הגהות והערות מאדמו״ר הצ״צ, ועל מרבית המאמרים כתוב הזמן של המאמר, אבל לאחר פ׳ ויחי יש מאמר המתחיל להבין שרשן של הדברים²⁵ שהוא ביאור על המאמר דפ׳ ויחי, שאין כתוב עליו זמן, וכנראה שהוא המאמר דפ׳ שמות, כי המאמר הקודם הוא דפ׳ ויחי והמאמר שלאחרי זה הוא של ש״פ וארא, וכמו״כ נראה שכן הוא בכמה ד״ה להבין שרשי הדברים שבספר המאמרים הנ״ל], ובד״ה להבין שרשן של הדברים הנ״ל אומר שם הסבר עמוק ומתוק במ״ש בתחילת התניא²⁶ בשם הזהר עה״פ²⁷ ויפח באפיו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכי׳ נפח, דקאי על נשמות ישראל. ומבאר שם שיש מדריגת עבודת הבירורים דבמחשבתא אתברירו, היינו שעבודת הבירורים מגיעה למקום נעלה ביותר עד למחשבתא, שהוא מוחא סתימאה שמקומו באריך אנפין. אבל המדריגה דמתוכו נפח הוא למעלה מזה לגמרי, דהרי כל ענין עבודת הבירורים הוא שמגיעים רק למדריגת א״א שהוא בחי׳ הרצון, והרי גם הרצון הוא באין ערוך לגבי עצמות ומהות, שכדי שיוכל להיות ענין הרצון הי׳ צ״ל צמצום עצום, ולגבי עצמותו הרי אצילות ועשי׳ הם בהשוואה גמורה. ודבר זה (שהרצון הוא באין ערוך לעצמות ומהות) מובן מצד אמונה פשוטה. דהנה ידוע קושיית החוקרים והפילוסופים²⁸ האיך שייך לומר יהי רצון דלכאורה הרי זה שינוי, דקודם התפילה הי׳ הרצון באופן אחד וע״י התפילה פועלים שיהי׳ באופן אחר, והרי זה שינוי ח״ו. ובכללות ענין הרצון ג״כ אינו מובן, דהרי רצון הוא מה שרוצה באיזה דבר וא״כ הרי הרוצה נשלם עי״ז, שמשום זה הוא רוצה, והרי כל זה אין שייך לומר בעצמותו ית׳, בין הענין דיהי רצון, שזהו שינוי, ובפרט ברצון עצמו שהוא לאיזה דבר וא״כ הדבר ההוא משלימו, וכמ״ש²⁹ נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והביאור בזה הוא, שענין הרצון נאצל מאתו ית׳, ולאחר שנאצל הרי הוא באופן כזה שמיוחד עם הרוצה, שאין זה כמו שאר הספירות הנאצלים שהם נפרדים, משא״כ רצון אע״פ שגם הוא נאצל, אבל מ״מ גם אחר שנאצל הרי הוא מיוחד וכו׳. ועכ״ז הוא רק בחי׳ נאצל, שבאין ערוך לגבי עצמות ומהות. משא״כ שרש נשמות ישראל הוא מתוכו נפח, מתוכיותו ופנימיותו, היינו שהם למעלה במדריגה גם לגבי תורה ומצוות, דהרי תורה ומצוות יש להם שייכות לרצון, דהרי כל ענין התורה הוא להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החי׳ הנאכלת ובין החי׳ אשר לא תאכל³⁰, שהו״ע הבירורים, דבמחשבתא אתברירו, היינו שתלויים ברצון, משא״כ נשמות ישראל הם לגמרי למעלה מהרצון וכו׳, שהרי הם באים מתוכיותו ופנימיותו. וכמ״ש במדרש³¹ ז׳ דברים קדמו לעולם, תורה וישראל וכו׳, ובתורה וישראל גופא, ישראל קדמו לתורה שהרי בתורה כתיב צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, שרק לאחרי שישנו ענין נשמות ישראל יכול להיות תורה, ונשמות ישראל ירדו למטה להתלבש בגוף. ומביא שם המשל על אור חוזר, דכשזורקין אבן בכותל יכול להיות שישאר שם בהכותל, אבל כשזורקין אותו בכח חזק ביותר, אז חוזר האבן למקום שנזרק משם. וכמו״כ הוא גם בנשמות ישראל, שע״ז נאמר ויפח באפיו שזהו כח חזק ביותר, שבא מתוכיותו ופנימיותו. ודוקא כשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, אז דוקא הרי היא חוזרת לעצמות ומהות שמשם באה.

והנה זהו ג״כ ענין יעקב, שבכללות הוא החילוק שבין תורה ומצוות כנ״ל, שתורה הו״ע ההבנה והשגה, ומצוות ענינם הו״ע הקבלת עול. ועד״ז בתורה עצמה יש ג״כ שני הענינים, דההבנה והשגה וקבלת עול, וכמו שאומרים בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים, שזהו בבחירה חפשית בלי טעם. ודוקא ע״י העבודה דקבלת עול שבכללות הו״ע המצוות, ובתורה עצמה ע״י העבודה דקבלת עול שבה, שהו״ע הבאים ישרש יעקב כנ״ל, עי״ז מגיעים ליציץ ופרח ישראל. וזהו מה שקודם מתן תורה הי׳ צ״ל הקדמת גלות מצרים, דהו״ע כור הברזל³², וכל המיצרים ומעיקים שהו״ע ההעלם והסתר מבחוץ נקראים על שם מצרים, וכמו״כ גם ההעלם והסתר בפנים, א-ל זר אשר בקרבך³³. וכשגובר על כל המניעות ועיכובים וההעלמות והסתרים, ואינו מתפעל מכל הנסיונות שיש לו, שבעבודה כזו אין בה טעם כמו הגרעין הנזרע, שזהו העבודה דקבלת עול שהו״ע יעקב, וזהו ישרש שהו״ע הזריעה, הנה דוקא עי״ז מגיעים ליציץ ופרח ישראל, שבאים לתעבדון את האלקים על ההר הזה, ועי״ז מגיעים ג״כ להד׳ לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי³⁴, עד גם להלשון החמישי, והבאתי אתכם אל הארץ וגו׳, שזהו מה שיהי׳ גילוי אלקות. וזהו ג״כ מה שמסיים ומלאו פני תבל תנובה, וכמ״ש ברמב״ם³⁵ שלא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח וכו׳ ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ומסיים שם³⁶ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים³⁷, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) ישעי׳ כז, ו.
2) ראה טושו״ע או״ח ר״ס רפד. שו״ע אדה״ז שם וסרפ״ג. טואו״ח סתכ״ח. רמ״א שם ס״ח.
3) ראה פרש״י ישעי׳ שם. ועוד.
4) פרשתנו (שמות) נג, ג ואילך. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ עז ואילך.
5) פיסקא ״במתי מעט״ (מעקב י, כב).
6) א, ז.
7) ב, ג. ראה גם ד״ה זה תשל״ח (לקמן ע׳ נג ואילך).
8) ישעי׳ מג, א.
9) תולדות כז, לו.
10) שם כה, כו.
11) וישלח לב, כט.
12) עה״פ בראשית א, א.
13) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
14) בברכת יוצר (מישעי׳ מה, ז).
15) פע״ח שער (ז) הק״ש פ״א. ועוד.
16) זח״ב קסא, סע״א ואילך.
17) משפטים כד, ז.
18) משלי יא, ג.
19) שבת פח, ב.
20) או״ח ס״נ. הובא בהל׳ ת״ת לאדה״ז ספ״ב.
21) ברכות לג, ב (במשנה).
22) פרשתנו שם (נג, ד).
23) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. לקו״ת ר״ה סב, ג. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך יעקב סמ״ה (ע׳ א׳קא ואילך). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
24) פרשתנו ג, יב.
25) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קכח ואילך. וראה גם ד״ה הנ״ל עם הגהות באוה״ת ויחי (כרך ו) תתשיז, א ואילך. סה״מ תרנ״ב ע׳ טז ואילך.
26) רפ״ב.
27) בראשית ב, ז.
28) ראה (נוסף להמצויין בהערה 25) מאמרי אדה״ז תקס״ב שם ע׳ עג. ועוד.
29) ספרי (הובא בפרש״י) פינחס כח, ח. וראה גם פרש״י תצוה כט, כה. ויקרא א, ט.
30) שמיני יא, מז.
31) ראה ב״ר פ״א, ד. ועוד.
32) ראה תו״א יתרו עד, סע״א ואילך.
33) ראה שבת קה, ב.
34) וארא ו, ו-ז.
35) הל׳ מלכים פי״ב ה״ד.
36) סוף הל׳ מלכים.
37) ישעי׳ יא, ט.

[סה"מ שמות ח"א ע' לג ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 86 ואילך.