בס״ד.
פתח דבר
לקראת ב׳ אייר, תפארת שבתפארת, יום הולדת כ״ק אדמו״ר מהר״ש נ״ע – הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה גן נעול גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ תזריע-מצורע, ג׳ אייר ה׳תשמ״ז.
מערכת ״אוצר החסידים״
ל׳ ניסן, אדר״ח אייר, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת נסים).
מאתיים שנה להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
ארבעים שנה לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. ש״פ תזריע-מצורע, ג׳ אייר ה׳תשמ״ז
גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום1, ומביא אדמו״ר מהר״ש בעל יום ההולדת דב׳ אייר בהמאמר דפ׳ תזו״מ בהמשך מצה זו תר״ם2 פירוש התרגום, דכמו שגן עדן הוא נעול וא״א ליכנס בו כי אם נפשות הצדיקים, כן ישראל אוגדין פתחיהם לבעלם זה הקב״ה. ומבאר בהמאמר3, דגן הוא תענוג, וענין גן נעול הוא שאין התענוג רק באלקות, ועמך לא חפצתי4. ולהעיר שבהמאמר שלפני זה5 מבאר דגן נעול הוא סור מרע6. דענין סור מרע הוא בעיקר בפועל ממש. והחידוש שבמאמר זה (ע״פ פירוש התרגום) הוא7, דגן נעול הוא שגם התענוג שלו הוא רק באלקות8.
והנה במצו״ד עה״פ מפרש, שישראל הם כגן הנעול שאין מי שיוכל לבוא בו כי אם בעל הגן. וצריך להבין, הרי זה שגן הוא תענוג הוא גם בגן כפשוטו, וא״כ, גם מהמשל דגן נעול כפשוטו מובן דענין אוגדין פתחיהן הוא שהתענוג שלו הוא רק באלקות, ומה מיתוסף בהבנת הענין דישראל אוגדים פתחיהם ע״י הפירוש שגן נעול קאי על גן עדן. ובפרט דגן נעול בפשטות (כפירוש המצו״ד) מתאים לכאורה יותר להנמשל. דכיון שגן נעול בהנמשל הוא התענוג של האדם (ישראל) שהוא נעול וסגור מלהתענג בתענוגי העולם9, הרי המשל המתאים לזה לכאורה הוא מגן סתם, ולמה מפרש התרגום שגן נעול קאי על גן עדן שהוא (מלכתחילה) התענוג באלקות.
ב) ויובן זה ע״פ מ״ש בהמאמר, דגן נעול הוא כענין הקידושין. ומבאר זה ע״פ הידוע10 בענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך11, דקדשנו במצותיך הוא מלשון קידושין, דענין הקידושין הוא הזמנה, שהאשה המתקדשת היא מזומנת ומיוחדת לבעלה ועי״ז היא נאסרת על כל העולם12, ותן חלקנו בתורתך הו״ע הנישואין, המשכה בפנימיות, ועד שהאדם קולט את ההמשכה, ועד שנעשית חלקנו13 (דישראל). וזהו קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך, דההמשכה שע״י המצוות היא בבחינת מקיף, ופעולתה בהאדם המקיים את המצוה היא (בעיקר14) שיהי׳ מובדל מהתאוות ומכל מדות הרעות, בדוגמת קידושין, דזה שהאשה מתקדשת לבעלה הוא (בעיקר) זה שהיא נאסרת על כל העולם15. ועי״ז הוא נעשה כלי לקלוט אור התורה, ותורתך בתוך מעי16, נישואין.
ויש להוסיף, שהדמיון דמצוות ותורה לאירוסין ונישואין הוא בשני ענינים. באופן ההמשכה, שההמשכה דהמצוות בהאדם המקיים את המצוה היא בבחינת מקיף (אירוסין) וההמשכה דתורה בהאדם העוסק בתורה היא בפנימיות (נישואין) כנ״ל. וגם בההמשכה עצמה. דההמשכה דתורה היא המשכה נעלית ופנימית יותר מההמשכה דמצוות17 [ועד שההמשכה דמצוות היא בחינת אחוריים לגבי ההמשכה דתורה18], ולכן19, ההמשכה דתורה היא דוגמת המשכת הטיפה (נישואין) שהיא המשכה עצמית. ויש לומר, שגם ענין זה מרומז בותן חלקנו בתורתך. דבלשון חלקנו שני ענינים. שהתורה נעשית חלקנו דישראל (כנ״ל), ושהיא חלק מהקב״ה13, דכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו20.
ג) ויש להוסיף, דזה שקדשנו במצותיך הוא הקדמה לותן חלקנו בתורתך, הוא מהטעמים על זה שקודם יציאת מצרים נאמרה פרשת החודש21, שיש בה כו״כ מצוות [שנוהגות לדורות ונמנות במנין המצוות], כי ביציאת מצרים הותחל הענין דמתן תורה22, ולכן לפני יציאת מצרים נצטוו בכמה מצוות, שזה הי׳ הקדמה להענין דמתן תורה שהתחיל ביציאת מצרים. ולאחרי זה נצטוו עשר מצוות במרה23 שזה הי׳ הכנה למתן תורה בפועל. ובכללות יותר יש לומר, דזה שהתורה מתחלת בבראשית משום כח24 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים25 הוא ע״ד ההקדמה דמעשה המצוות לתורה, כי רובם של המצוות תלויות בארץ (נחלת גוים).
ויש לומר, שזהו גם מהטעמים על זה שקודם חג השבועות זמן מתן תורתינו ישנם כו״כ מצוות מיוחדות, המצוות דחג הפסח ומצות ספירת העומר. דכמו שבכל יום, כשהאדם נעשה ברי׳ חדשה26, (עיקר) לימוד התורה הוא לאחרי קיום כו״כ מצוות (ק״ש, תפילין, תפלה וכו׳)27, עד״ז הוא בזמני השנה, שבחג הפסח בכל שנה ושנה הוא לידת ישראל28, שלאחרי קיום המצוות המיוחדות דזמנים אלו (מצוות דחג הפסח ודימי ספירת העומר) הוא זמן מתן תורתינו.
ד) וממשיך בהמאמר, דכמו שקידושי איש ואשה כפשוטם הוא ע״י שהאיש נותן לה דבר (פרוטה או שוה פרוטה) שבו היא יכולה לקנות חיי נפשה, עד״ז הוא בנוגע לזה שהקב״ה קדשנו במצותיו, שע״י קיום המצוות נמשך חיות להאדם שמקיים המצוות, כמ״ש29 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. והגם שהמצוות הם רצון העליון, דרצון הוא בחינת סובב שמצד עצמו הוא קדוש ומובדל מהעולמות, מ״מ, נמשך מאור זה חיות להאדם שמקיים המצוות, חיות פנימי30. וכמובן גם מזה שהאור שנמשך ע״י המצות פועל (לא רק במחשבה דיבור ומעשה שלו, אלא) גם בהמדות ועד בהרצון ותענוג שבו, וכמובא לעיל (סעיף א-ב) מהמאמר, שע״י המצוות נעשה מובדל מהתאוות ומכל מדות הרעות, ושענין אוגדין פתחיהן (שנעשה ע״י המצוות) הוא שאין לו תענוג אלא באלקות. אלא שכל זה הוא רק בחיצוניות הלב ולא נקלט עדיין בתוך תוך עומק לבבו. ולכן נק׳ ארוסה31.
ועפ״ז יש לבאר פירוש התרגום שגן נעול קאי על גן עדן שא״א ליכנס בו כ״א נפשות הצדיקים, כי הענין דאוגדין פתחיהן באופן הנ״ל שגם התענוג שלו הוא רק באלקות, הוא ע״י המשכת האור מלמעלה (ע״י קיום המצוות), ולכן המשל על זה הוא מגן עדן, תענוג אלקי (שמלמעלה)32. ויש לומר, דזה שמביא בהמאמר (בתחלתו) פירוש התרגום, הוא, כי פירוש זה הוא היסוד להביאור שבהמאמר שאוגדין פתחיהן הו״ע קדשנו במצותיך.
ה) ובעומק יותר יש לומר בהקדים הביאור בזה שמאריך בהמאמר בענין ותן חלקנו בתורתך (שהו״ע הנישואין), דלכאורה, הרי במאמר זה הוא מבאר שגן נעול הוא ענין קדשנו במצותיך, ומה נוגע כאן לבאר הענין דותן חלקנו בתורתך. ובפשטות יש לומר, דזה שמבאר כאן הענין דותן חלקנו בתורתך נוגע לגל נעול שבהמשך הכתוב. דאיתא במדרש33 גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות, ומבאר הצ״צ34 דגן נעול הוא בחינת ארוסה וגל נעול הוא בחינת נשואה. [ויש לקשר זה עם פירוש הצ״צ35 דגל נעול הו״ע גל36 עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כי עיקר ענין הנישואין יהיו לעתיד לבוא37, לפי שאז יהי׳38 הגילוי דפנימיות התורה39]. אבל, כיון שבמאמר זה (דההמשך מצה זו) מדבר רק בענין גן נעול (והביאור דגל נעול מתחיל בהמאמר שלאחריו40), מסתבר לומר, דזה שמבואר במאמר זה הענין דותן חלקנו בתורתך הוא כי עי״ז מיתוסף ביאור בהבנת הענין דגן נעול. דזה שע״י העבודה דגן נעול (קדשנו במצותיך) באים לותן חלקנו בתורתך, קליטה בפנימיות, הוא, לפי שההמשכה דהמצות שעל ידה נעשה הקידושין היא באופן דוחי בהם בחיות פנימי (כנ״ל סעיף ד). אלא שגילוי ענין זה הוא בהנישואין דותן חלקנו בתורתך.
ו) וזהו גן נעול גו׳ גל נעול גו׳, דגן נעול הוא העבודה דקיום המצוות וגל נעול הוא עסק התורה ובפרט פנימיות התורה, ושתי העבודות צריכות להיות באופן דמלכתחילה אריבער כהוראת בעל יום ההולדת41. ועד״ז הוא בההילוך דילכו מחיל אל חיל42, מהדרגא דאירוסין (גן נעול) להדרגא דנישואין (גל נעול), שההילוך והעלי׳ צ״ל באופן דלכתחילה אריבער. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שגם ההמשכה והגילוי מלמעלה שע״י עבודות אלו תהי׳ לכתחילה אריבער, גם בערך הלכתחילה אריבער דעבודת האדם. דנוסף לזה שכשהעבודה היא באופן דיגעתי, אזי ומצאתי43, דמציאה היא שלא לפי ערך היגיעה, שהרי מציאה באה בהיסח הדעת44, המציאה גופא היא באופן דלכתחילה אריבער.
ויהי רצון, שע״י הדיבור בענינים אלה, ובפרט ע״י העבודה בזה, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז תהי׳ השלימות דקדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך, שלימות המצוות – ושם נעשה לפניך כמצות רצונך45, ושלימות התורה – תורה חדשה מאתי תצא46, וכל זה יהי׳ באופן דלא עכבן אפילו כהרף עין47, וזה גופא באופן דלכתחילה אריבער, שלא עכבן אפילו כהרף עין ממש ממש.
__________
1) שה״ש ד, יב.
2) פי״ד (ע׳ יט). וראה גם ד״ה זה באוה״ת שה״ש כרך ב (ע׳ תלב. שם ע׳ תמג).
3) פט״ו (ע׳ כא). וכ״ה באוה״ת שם (ע׳ תלב).
4) תהלים עג, כה.
5) דפ׳ שמיני פי״ג (ע׳ יח).
6) ויש לומר, דבסור מרע נכלל גם תאוות היתר.
7) להעיר, שגם במאמר זה (פט״ז – ריש ע׳ כב) דגן נעול הוא ״שיהי׳ פיה נעול מלדבר דברים בטלים״. אבל ביאור זה אינו בהמשך לפירוש התרגום עה״פ גן נעול.
8) להעיר מלקו״ת שלח מה, סע״א ואילך (ועד״ז בלקו״ת פינחס עה, ד) ״זנות נק׳ בחי׳ התלהבות ורשפי אש זרה כמו זונה הלהוטה אחרי זרים״. דמזה מובן, שענין אוגדין פתחיהן הוא לא רק שאינו עושה בפועל אלא שגם אינו להוט אחרי תאוות.
9) ובפרט שמהלשון אוגדין פתחיהן מוכח שצריך לפעולה, לאגוד את פתחו, שלא יתענג בתענוגי העולם.
10) לקו״ת שמע״צ צא, א – הובא באוה״ת שבהערה 2. וראה גם לקו״ת במדבר טז, ג. בלק סח, ב. ועוד.
11) תפלת שבת ויו״ט.
12) קידושין ב, ב ובתוס׳ שם ד״ה דאסר לה אכו״ע כהקדש.
13) ראה אוה״ת תצא ע׳ תתעא.
14) ראה לקו״ת ברכה שם ובהמאמר שם (ריש ע׳ כ) שזהו המכוון דמצוות.
15) ראה גיטין פב, ב ״קידושי דשמעון לא אהנו״, דקידושין שאינם אוסרים על שום אדם אינם קידושין.
16) תהלים מ, ט. וראה תניא פ״ה (ט, סע״ב ואילך).
17) ראה גם לקו״ת בלק עד, א דבמעלת התורה על המצוות שני ענינים ״שהיא המשכת בחי׳ עליונה יותר . . וגם . . (ש)ע״י התורה נמשך הגילוי בבחי׳ פנימיות״.
18) לקו״ת בלק סח, ב. שם עא, ב.
19) כ״מ בלקו״ת בלק שם (סח, ב).
20) המשך תרס״ו ע׳ תקכב. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקנג. וראה גם שם ע׳ תטו. ח״ב ע׳ א׳פא. ועוד. וראה ספר השיחות ה׳תש״א ע׳ 32 הע׳ 19.
21) בא יב, א ואילך.
22) ראה סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ לט [סה״מ פסח ח״א ע׳ רל], שבהגאולה דיציאת מצרים ניתן הכח גם על הגאולה והחירות דהתחתונים (ביטול הגזירה שלא יעלו למעלה).
ולהעיר משמו״ר ספט״ו, שמדבר בענין האירוסין שהיו (בכללות) במתן תורה – ומביא ע״ז את הפסוק החודש שנאמר לפני (וסמוך ל)יציאת מצרים.
ועפ״ז יומתק שיציאת ישראל ממצרים היתה בזכות שקבלו התורה (פרש״י עה״פ שמות ג, יב. משמו״ר פ״ג, ד) – אף שהסיבה (הזכות) צריכה להיות לפני המסובב (היציאה ממצרים)* – כי הענין דמתן תורה התחיל ביציאת מצרים.
23) סנהדרין נו, ב.
24) תהלים קיא, ו.
25) פרש״י ר״פ בראשית.
26) ראה שו״ע אדה״ז מהדו״ב או״ח ס״ד סי״ג-יד.
27) ראה שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס קנה ״מצוה מן המובחר לקבוע אותה מיד אחר התפלה״. וראה לקו״ת ברכה צו, ב. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תצד.
28) יחזקאל קאַפיטל טז.
29) אחרי יח, ה. ובלקו״ת שה״ש ב, א [ועד״ז בדרך חיים פע״ה (פב, א ואילך)] ״וחי בהם – שמקבל מהם חיות״.
30) ראה גם סה״מ מלוקט ח״ג ע׳ עב [סה״מ פורים ע׳ ו]. ולהעיר מתניא פמ״ו – ראה סה״מ שם הערה 50.
31) ראה לקו״ת מטות פה, ג, דכשנקלט האור ״בתוך תוך עומק לבבו״, אז דוקא נק׳ נשואה.
32) והלשון אוגדין פתחיהן (ראה לעיל הערה 9) – אף שהתענוג שלו הוא רק באלקות – יש לומר, כי גם בחינה זו נק׳ אתכפיא (ראה לקו״ת שם פד, ג). ולהעיר מספהמ״צ להצ״צ צו, א-ב, דגם כשיש לו אהבת ה׳ אלא שהאהבה היא רק בחיצוניות הלב, נכלל זה ב״כובש את יצרו״.
33) שהש״ר עה״פ.
34) אוה״ת שה״ש כרך ב׳ ע׳ תמג.
35) אוה״ת שם ע׳ תנו.
36) תהלים קיט, יח.
37) שמו״ר ספט״ו.
38) פרש״י עה״פ שה״ש א, ב.
39) לקו״ת שה״ש מח, א.
40) פי״ז.
41) אגרות-קודש אדמו״ר מוהריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. ועוד.
42) תהלים פד, ח.
43) מגילה ו, ב.
44) סנהדרין צז, א.
45) נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט. וראה תו״א ויחי מו, ד ואילך. תו״ח שם (צה, א. צו, ג-ד). אוה״ת ויחי כרך ו תתשכח, ב ואילך. שם כרך ז תתתסח, סע״ב ואילך. המשך וככה תרל״ז פי״ז ואילך. מצה זו תר״ם פס״ג. ובכ״מ.
46) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
47) כמו שהי׳ ביציאת מצרים (מכילתא ופרש״י עה״פ בא יב, מא). והרי כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו).
__________
*) ומ״ש בשו״ע או״ח סו״ס תקעא ״יקבלו עליהם להתענות כו׳ כשינצלו״ הוא לפי שהקבלה בפועל להתענות ישנה מקודם.
[סה"מ ימי הספירה ע' מז ואילך]
״מתאים ביותר לפתוח את ההתוועדות דיום הש״ק זה בדיבור מתורתו של בעל יום ההולדת [. .] מאמר השייך לשבת זה, מאמר שהכותרת שלו היא ״פ׳ תזומ״צ״. ולכן, נחזור על מאמרו של אדמו״ר מהר״ש מש״פ תזו״מ – בהמשך מצה זו תר״ם, אשר, בענין זה מודגש גם הקשר לימי הספירה, שהרי בנוגע לספה״ע נאמר ״וספרתם לכם ממחרת השבת״, ממחרת יו״ט ראשון של פסח, היינו, שקביעותו בתורה אינו ביחס לימי החודש, ששה עשר בניסן, כי אם, למחרת הפסח – ״מצה זו״״ (התוועדויות תשמ״ז ח״ג ע׳ 219-220).
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בקונטרס ב׳ אייר תש״נ, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ רלז ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמר, נדפס לקמן בהוספות.