בס״ד. ט״ו תמוז – במחנה ״גן ישראל״ – ה׳תשי״ז
הנחה בלתי מוגה
ברוך1 הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב2, ומקשה רבינו בעל השמחה3 דנוסח ברכת הניסים הוא ברוך שעשה לי נס4, ולמה אומר כאן הגומל לחייבים טובות, דהוה לי׳ לומר הגומל כו׳ ניסים. ועוד זאת שאומר הגומל לחייבים, היינו שאומר על עצמו חייב, והרי זהו ענין דחובה לעצמו.
ומבאר בזה רבינו בעל השמחה, דהנה ירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ביותר, דהנשמה כמו שהיא למעלה כתיב בה5 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שעמדה במעלה עליונה ביותר, ואח״כ ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא6, ונתלבשה בהנפש הבהמית והגוף ובעניני עולם הזה, הרי זה ירידה גדולה ביותר. דכאשר היתה למעלה לא הי׳ לה עסק עם שום ענינים אחרים רק עם אלקות (האָט זי ניט געהאַט צוטאָן מיט קיינע ענינים נאָר מיט אלקות), ובירידתה למטה הנה מצד ההעלם והסתר שנעשה בה מצד ההתלבשות בנפש הבהמית ובגוף ובעניני עולם הזה, הרי צריך כמה וכמה ראיות על מציאות האלקות, שזה בא ע״י יגיעה גדולה ועצומה, וגם אחרי היגיעה הרי כל הידיעה הוא רק במציאות אלקות ולא במהות אלקות. ומבאר רבינו בעל השמחה בהמאמר דירידה זו צורך עלי׳, דהכוונה היא דגם בהיות הנשמה למטה תעבוד עבודתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, ועי״ז היא מגיעה למעלה יותר מכמו שהיתה למעלה, דכד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין7, שהוא אור נעלה ביותר גם מהאור שמאיר למעלה, דהמשכת אור זה הוא ע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא דוקא, דעבודה זו שייכת בהיות הנשמה למטה דוקא בהתלבשות בנפש הבהמית ובהגוף ובעניני עולם הזה, שאז הרי ההעלם והסתר הוא ביותר, וע״י עבודתה באתכפיא סטרא אחרא היא מתעלית למעלה יותר מכמו שהיתה למעלה.
אמנם להיות שהוא ב׳ הפכים, דמצד האחד הרי נמצאת הנשמה בעולם הזה, ולאידך גיסא הרי צ״ל עבודתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור כמו לאחר צאתה מהגוף, וכמבואר בתניא8 שאופן העבודה צריך להיות כמו לאחר שבעים שנה כשהיא נפרדת מהגוף ואינה מהרהרת בצרכי ועניני עולם הזה כלל, הנה הנתינת כח על זה הוא ממתן תורה, דבשעת מתן תורה היו כל הנשמות שבאותו דור והדורות הקודמים והדורות שעתידים לבוא9, ואז נתנו כח לכל נשמה ונשמה למלאות שליחותה בעלמא דין, שגם בהיותה למטה תעבוד עבודתה כמו לאחר שבעים שנה כנ״ל. דזהו משביעין אותו10 מלשון שובע11, שהוא הנתינת כח על העבודה. וזהו מ״ש12 אני הוי׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, שהוא מתמה13 דמאחר שאני הוי׳ לא שניתי, היינו ההבטחה והנתינת כח מהוי׳ על ענין העבודה, הנה הבטחה זו לא שניתי, שלא יש שום שינוי כלל בהבטחה זו, אשר בכל דור ודור בכל מקום ובכל זמן ישנה נתינת כח זו, ולזאת הוא מתמה על זה אשר אתם בני יעקב לא כליתם, שלא יש בהם כלות הנפש.
והנה זה שנתבאר פירוש הפסוק אני הוי׳ לא שניתי שלא יש שום שינוי כלל בההבטחה מהוי׳, הנה זהו פירוש הפשוט. אמנם בעומק הענין הנה זה גופא אשר בהבטחה זו לא יש שום שינוי משום זמן ומשום מקום דעולם הזה, הנה הטעם לזה הוא לפי ששורש ההבטחה הוא ממקום נעלה ביותר, גבוה מעל גבוה עד העצמות, שזהו אמיתית הענין דהוי׳ דקאי על העצמות. וכמו שנתבאר במאמרים הקודמים14 שיש כמה ענינים בהוי׳, הוי׳ מלשון מהוה15, והוא מ״ש16 בראשית ברא אלקים, שההתהוות בפועל ובגילוי הוא משם אלקים אמנם אמיתית ההתהוות הוא משם הוי׳ לשון מהוה (שמתלבש בשם אלקים), וכמ״ש17 כל אשר חפץ הוי׳ עשה בשמים ובארץ. ולמעלה יותר הוא מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד18, שכולל כל הזמנים דעבר הוה ועתיד כאחד, והוא לפי שהוא למעלה מהזמן. ולמעלה יותר ענין הוי׳ הוא אמיתית המציאות, וכנ״ל דאמיתית ענין הוי׳ הוא שם העצם19, והוא אמיתית המציאות שהוא מציאות העצמות, וזהו אומרו אני הוי׳ לא שניתי, שהוא מציאות העצמות שאין בו שום שינוי ושום התחלקות כלל, לא רק שאין בו השינויים דזמן ומקום שמצד עולם הזה כי אם שאין בו שום שינויים כלל, גם באופן היותר נעלה, ולהיות שההבטחה ונתינת כח על העבודה היא מצד העצמות, לזאת הנה אני הוי׳ לא שניתי כפשוטו, אשר בנתינת כח זה לא יש שום שינוי דעולם הזה, והוא בכל זמן ובכל מקום.
והנה נתבאר לעיל במאמרים הקודמים14 אשר בענין הג׳ דהוי׳ שהוא מה שאין לו פירוש ואין לו ביאור והוא שם העצם, יש בזה כמה שיטות. שיטת הפרדס20 היא דזה שהוי׳ הוא שם העצם אין הכוונה על העצמות ממש, כי אם על עצמות האצילות, היינו האורות דאצילות. ונתבאר בזה שגם בזה גופא הנה מצד האורות עצמם לא שייך ענין השם לשיטת הפרדס, כי אם מצד הכלים דוקא. היינו ששם הוי׳ הוא בהאורות המתלבשים בהכלים, או עכ״פ בהאורות שהם בערך אשר הכלים יעשו בהם הגבלה והגדרה. ונתבאר דבכללות יש ג׳ ענינים בהוי׳, ענין הא׳ הוא ד׳ אותיות הוי׳, צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות21, שהוא סדר ההשתלשלות, ולמטה יותר הו״ע הוי׳ בניקוד (דזהו ענין הוי׳ לשון מהוה ע״י התלבשותו בשם אלקים בגימטריא הטבע22). וענין הב׳ הוא הוי׳ שלמעלה מהטבע (הי׳ הוה ויהי׳ כאחד), שמצד בחינה זו הוא המשכת הניסים גלויים שלמעלה מהטבע. וענין הג׳ בהוי׳ הוא המשכת ניסים גלויים בהטבע, דהטבע נשאר במציאות ומ״מ ישנם ניסים גלויים. וכמו הנס דפורים שהי׳ ניסים גלויים דראו כל אפסי ארץ23 שהוא נס, ומ״מ נשאר הטבע במציאות, המלכים והשרים ושארי כל הענינים כמבואר במגילת אסתר. והוא חיבור ב׳ הפכים דטבע ולמעלה מן הטבע, וכמו שבור את החבית ושמור את יינה24. דניסים אלו הם למעלה יותר מהניסים ששוברים את הטבע, שהרי יש כאן חיבור ב׳ הפכים. והמשכה זו היא מצד ענין הג׳ שבשם הוי׳, והוא שם העצם, שהוא למעלה מהמקום ולמעלה מבלי מקום, למעלה מהזמן ולמעלה מבלי זמן, לזאת הוא כולל ב׳ ההפכים. וכמו מקום הארון אינו מן המדה25, דאף שהארון הי׳ מוגבל במקום, בארכו רחבו וגבהו, מ״מ הי׳ בלי מקום. הנה גם לשיטת הפרדס דזה שהוי׳ נקרא שם העצם קאי רק על עצמות האצילות והוא האורות המתלבשים בהכלים, או עכ״פ האורות כמו שהם באופן אשר הכלים יכולים להלבישם ולצמצם אותם, הנה גם לשיטה זו יובן אשר הוי׳ שם העצם כולל ב׳ ההפכים דטבע ולמעלה מהטבע. דהנה כתיב26 על כל כבוד חופה, דכבוד הוא כבוד ז״א וכבוד מלכות, וחופה הוא בינה המקיף לשניהם בשוה, דמלכות הוא שורש הזמן ומקום, שהו״ע הטבע, וז״א הוא למעלה מהטבע, והבינה כוללת ב׳ ההפכים דטבע ולמעלה מהטבע. דאף אשר בינה היא בכלים, כידוע ההפרש בין חכמה ובינה דחכמה הוא איהו וחיוהי ובבינה הוא איהו וגרמוהי27, והיינו שהוא האורות המתלבשים בהכלים או עכ״פ האורות כמו שהם באופן ששייכים להתלבשות כו׳, ומ״מ הרי זה חופה המקפת לשניהם, לז״א ולמלכות, בשוה.
והנה כל זה הוא לשיטת הפרדס. אמנם מבואר בספר פלח הרימון28 דרוב המקובלים לא הסכימו לשיטת הפרדס אשר שם העצם קאי על עצמות האצילות, כי אם אשר גם למעלה מאצילות ישנו שם הוי׳. וראייתם היא ממה שאמרו רז״ל29 עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, ומ״ש עד שלא נברא העולם אין הכוונה על עולם הבריאה דוקא כי אם גם על עולם האצילות30, שהרי גם אצילות הוא עולם, וא״כ מ״ש עד שלא נברא העולם נכלל בזה גם למעלה מאצילות. ועל זה הוא מבאר בשל״ה31 דגם קודם האצילות הנה מיד כשעלה ברצונו להאציל את האצילות, הנה מצד עליית הרצון ישנו שם הוי׳. דזהו עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, שהוא השם הוי׳ שבעליית הרצון, והוא שמו הקדמון. דאף אשר אינו קדמון בעצם שהרי הוא אחרי עליית הרצון דוקא לשיטת השל״ה, מ״מ נקרא בשם שמו הקדמון להיותו קדום לכל ההשתלשלות, גם לאצילות, שהרי הוא מה שעלה ברצונו להאציל, וא״כ הרי קדום גם לאצילות, וזהו שמו הקדמון. אמנם יש עוד שיטה במקובלים, וכן הוא גם המסקנא בתורת החסידות32, אשר גם קודם עליית הרצון ישנו שם הוי׳. וזהו שמו הקדמון כקדמותו ית׳. דלשיטת השל״ה הרי אין זה קדמון באמת, שהרי כללות הרצון הוא מחודש, וגם באמת לא יתכן לומר על זה עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, דהנה כמו שנת״ל אשר גם אצילות הוא בכלל נברא העולם, הנה בעומק יותר הרי גם שורש האצילות כמו שהוא לפני הצמצום, והו״ע עליית הרצון על האצילות, הנה גם זה נכלל בענין נברא העולם (שהרי הוא ג״כ בריאה והתחדשות, שהעצם הוא למעלה מהרצון, והרצון הו״ע בריאה והתחדשות), ולפי זה מ״ש עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד קאי על העצמות ממש שקודם עליית הרצון.
והנה בשם הוי׳ הרי יש בו אותיות י״ה ו״ה, ולזאת הנה כשם אשר בשם הוי׳ דלתתא הרי אותיות ו״ה הו״ע ממלא כל עלמין שעל זה נאמר33 והנגלות לנו ולבנינו, ואותיות י״ה הו״ע סובב כל עלמין שעז״נ33 הנסתרות להוי׳ אלקינו, הנה כמו״כ בשם הוי׳ דלעילא והוא השם הוי׳ כמו שהוא קודם הצמצום, הנה גם בו ישנו אותיות י״ה ו״ה, שהו״ע שורש הממלא ושורש הסובב, והוא בחי׳ מלכות דא״ס (שורש הממלא) ותפארת הנעלם (שורש הסובב). והנה כמו״כ הוא גם למעלה יותר בשם הוי׳ שקודם עלות הרצון, הנה גם בו ישנו בחי׳ ו״ה שהוא שורש הממלא ובחי׳ י״ה שהוא שורש הסובב. וזהו אמיתית ענין שם העצם, שהוא שמו הקדמון כקדמותו ית׳. דאף אשר הוא ציור ד׳ אותיות, ומובן שענין ד׳ אותיות הוי׳ אין לו שום תפיסת מקום לגבי העצמות, אבל מ״מ הרי גם בהעצמות ישנו שם הוי׳. והוא ע״ד מה שאמרו34 אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור עניו ובעל קומה וכמו משה רבינו. דמשה רבינו הי׳ גיבור כפשוטו בגופו בגשמיות35, והרי מובן דענין גבורת משה אינו ערוך לגבי חכמתו, דאף אשר הוא כחותיו של משה, מ״מ אין ערוך לגבורתו לגבי חכמתו, ומ״מ הרי באותו המקום שנמצאת שם חכמתו נמצאת גם גבורתו. ועד״ז יובן למעלה בהאור שקודם הצמצום כביכול, דבהעצמות ממש ישנו שם הוי׳, לא רק בחי׳ י״ה כי אם גם בחי׳ ו״ה, ומובן דמאחר אשר סוכ״ס הרי הוא מקור לעולמות, הנה אף שהוא באופן היותר דק, יותר עליון, מ״מ הרי זה באין ערוך ואין לזה שום תפיסת מקום לגבי העצמות, אבל מ״מ הרי הוא נמצא בהעצמות, ולכן נקרא שמו הקדמון כקדמותו ית׳.
וזהו מ״ש36 הוי׳ לי בעוזרי, דנת״ל37 אשר עוזרי הם הניצוצות שמבררם, ואופן הבירור צריך להיות אשר יבררם יזככם ויעלה אותם עד שיוכללו בהעצמות, הרי זה חיבור של ב׳ הפכים, הנה על זה הוא אומר הוי׳ לי בעוזרי, דמצד המשכת הוי׳ נעשה חיבור זה, והוא לפי שאין זה רק השם הוי׳ דלתתא שמצד זה היא ההבטחה דאני הוי׳ לא שניתי בשום זמן ושום מקום, ולא רק הוי׳ דלעילא והוא הוי׳ שבעלות הרצון, אלא שהוא שם הוי׳ שקודם עלות הרצון, דאיתא על זה בספר גינת אגוז38 דבשם הוי׳ זה לא יש בו צורת אותיות כלל והוא הוי׳ הקדומה, הוי׳ המוחלטת, מחוייב המציאות, והוא מה שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו39. ולזאת הוא מחבר את כל ההפכים. וזהו ג״כ ענין משביעין אותו מלשון שובע שהוא הנתינת כח מצד העצמות על העבודה, להשלים שליחותו בעלמא דין, שהוא השליחות שמצד אדם העליון ולמעלה יותר מצד העצמות, דזהו ענין ויקם עדות40, וגם בחוקים ומשפטים, אשר קיום המצוות צ״ל בדברים גשמיים דוקא, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת41, כי המצוות צ״ל נרגשות בלב ובשר הגשמי ושאר אברים הגשמיים, דגם המצוות דחובת הלבבות הרי ענינם הוא שיורגשו בלב הגשמי כמבואר במ״א42, ואף שהוא בגשמיות צ״ל אופן העבודה כמו בצאת הנשמה מהגוף כנ״ל שהוא חיבור ב׳ הפכים, הנה הנתינת כח על זה היא מצד העצמות שכולל כל ההפכים. ולהיות שהנתינת כח על העבודה היא מצד העצמות, לזאת הנה אני הוי׳ לא שניתי, אשר בהבטחה זו לא יש שום שינוי כלל, דסוף כל סוף הנה כאו״א ישלים עבודתו, דלא ידח ממנו נדח43.
וזהו ברוך הגומל לחייבים טובות, דחייבים הם אלו שלא מילאו את חובתם בשליחותם בעלמא דין בתורה ומצוות, מצד איזה סיבה מהד׳ ענינים, שפירש לים, או שהי׳ חולה או שהי׳ בבית האסורים או שהי׳ במדבריות, וכמבואר בהמאמר3 ד׳ ענינים אלו ברוחניות, הנה הקב״ה גומל לחייבים טובות, דאין טוב אלא תורה44, ואין טוב אלא מצוות, שהוא טוב הכפול טוב לשמים וטוב לבריות45, דזהו גומל לחייבים טובות, שנותנים להם מלמעלה בתור גמילות חסדים שיצאו לחירות ויתבטלו (און עס זאָל אַראָפּגיין) כל ההעלמות והסתרים, בכדי שיוכלו להשלים את שליחותם בהטוב דתורה ומצוות. ובכדי שתהי׳ המשכה זו הוא ע״י העבודה שמצד עצם הנשמה. דהנה כתיב46 נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ולזאת הנה כשם שמצד מלמעלה הרי פנימיות הענין דאני הוי׳ לא שניתי הוא מצד העצמות כנ״ל, כמו״כ הוא גם בהנשמה אשר עצם הנשמה הרי היא תמיד באמנה אתו47, והוא יחידה שבנפש אשר היא חבוקה ודבוקה בך48, ולזאת צ״ל העבודה לא רק מצד הכחות פנימיים ולא רק מצד הכחות מקיפים כי אם העבודה דרעותא דליבא שמצד עצם הנשמה, דזהו שמסיים ואתם בני יעקב לא כליתם, שהוא העבודה דכלות הנפש ורעותא דליבא שמצד עצם הנשמה. וע״י עבודה זו דאתם בני יעקב לא כליתם, הנה עי״ז הוא ממשיך אשר אני הוי׳ לא שניתי, שלא יש שום שינוי בהנתינת כח שמלמעלה על העבודה, שמבטלים (אַז מען נעמט אַראָפּ) את כל ההעלמות וההסתרים שבכללותם הוא הד׳ ענינים שעליהם צריכים להודות, שעי״ז הוא יכול להשלים את שליחותו בהטוב דתורה ומצוות, ועי״ז הוא ממשיך גם טוב בכל צרכיו הגשמיים לו ולבני ביתו בבני חיי ומזוני רויחא.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה סה״מ תרס״ח ס״ע קעב ואילך. שם ע׳ קצ ואילך.
2) נוסח ברכת הגומל (ראה ברכות נד, ב. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ח. טושו״ע או״ח סרי״ט ס״א. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ב. סידור אדה״ז במקומו).
3) ד״ה זה דש״פ פינחס תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ ריא. קונטרסים ח״א קפד, ב).
4) ברכות שם, א. רמב״ם שם ה״ט. טושו״ע שם סרי״ח ס״ד. סדר ברכות הנהנין שם ס״א.
5) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
6) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
7) ראה זח״ב סז, ב. קכח, ב. קפד, א. תניא פכ״ז (לד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת פקודי ג, א. חוקת סה, ב. סה״מ תש״י ע׳ 111-2.
8) פמ״א (נח, א).
9) פדר״א פמ״א. שמו״ר פכ״ח, ו. תנחומא יתרו יא. פקודי ג. נצבים ג. זח״א צא, א. ובכ״מ.
10) נדה ל, ב. תניא רפ״א.
11) ראה קיצורים והערות לתניא ס״ע נז ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ רלה ואילך.
12) מלאכי ג, ו.
13) תו״א יתרו סז, א. לקו״ת ר״ה סא, סע״ד ואילך. ובכ״מ.
14) ד״ה הוי׳ לי בעוזרי פי״ב (לעיל ס״ע מז-ח). ד״ה שאו ידיכם קודש (לעיל ע׳ נא ואילך).
15) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א). וראה זח״ג רנז, ב.
16) בראשית א, א.
17) תהלים קלה, ו.
18) פרדס שם. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זהר שם.
19) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח. וראה אוה״ת יתרו ע׳ תתלה ואילך. המשך תרס״ו ס״ע כט ואילך. ובכ״מ.
20) שם פ״א.
21) ראה אגה״ת פ״ד (צד, ב). לקו״ת ר״פ בשלח. ובכ״מ.
22) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לקמן ע׳ רלד.
23) ל׳ הכתוב – ישעי׳ נב, י. תהלים צח, ג.
24) ב״ב טז, א.
25) יומא כא, א. וש״נ.
26) ישעי׳ ד, ה. וראה בכ״ז ד״ה כי על כל כבוד בלקו״ת שה״ש מז, ב ואילך. סידור (עם דא״ח) קכח, ד ואילך. ד״ה לכה דודי תשי״ד (סה״מ דרושי חתונה ע׳ קב).
27) לקו״ת שה״ש לט, ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קה. סה״מ תרנ״ג ע׳ רכח. תש״ח ע׳ 161, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (כו) שם.
28) להרמ״ע מפאנו – שער ד פ״ב.
29) פדר״א פ״ג.
30) עבוה״ק חלק (א) היחוד פ״ב.
31) ד, א.
32) ראה אוה״ת שם. וש״נ.
33) נצבים כט, כח. תקו״ז ת״י. לקו״ת פקודי ג, ב ואילך. פ׳ ראה כט, א.
34) נדרים לח, א. שבת צב, א.
35) ראה נדרים שם. וש״נ.
36) תהלים קיח, ז.
37) סד״ה הוי׳ לי בעוזרי (לעיל ע׳ מט).
38) הובא בשל״ה שם ה, א. אוה״ת שם (ריש ע׳ תתלו).
39) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
40) תהלים עח, ה. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשי״ז) החלה שנת הע״ח להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
41) ברכות כה, ב.
42) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. שם ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
43) ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל״ט.
44) אבות פ״ו מ״ג.
45) קידושין מ, א.
46) בראשית א, כו.
47) תניא פכ״ד (לא, א).
48) נוסח הושענות ליום ג׳.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' נח ואילך]
״בסיום הביקור ברחבי הקעמפּ, נכנס כ״ק אדמו״ר שליט״א לאולם הגדול של בית הכנסת, ואחרי תפילת מנחה התיישב להתוועדות, לרגל חגיגת חנוכת הבית של הקעמפּ החדש, ונטל את ידיו הק׳ לסעודה . . אחרי השיחות חילק לכאו״א מהילדים קונטרס תפלת מנחה ותפלת ערבית . . בסיום החלוקה והניגונים הורה לכל המדריכים לצאת עם ילדיהם החוצה ולחזור עמהם על השיחות. בינתיים, לאחר שיצאו הילדים, ציוה לנשארים לנגן (ניגון הכנה למאמר), וכ״ק אדמו״ר שליט״א אמר מאמר חסידות ד״ה ברוך הגומל וכו׳ – המשך למאמרי חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז״ (ע״פ ס׳ ״בנאות דשא״ (קה״ת, תשנ״ג) ע׳ 51 ואילך).
מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 217 ואילך. ״בנאות דשא״ ע׳ 60 ואילך.