בס״ד. ש״פ ויצא, יו״ד כסלו ה׳תשכ״ב (מאמר א׳)
הנחה בלתי מוגה
והי׳ זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך1, ואמרו רז״ל2 שהטעם מה שנאמרה ברכה זו ליעקב דוקא, דאברהם ירש את הארץ במדה, או כגירסא השני׳3 ירש את העולם במדה, לפי שלא נאמרה בו שמירת שבת, וכדפירשו המפרשים4 שאין הכוונה שלא שמר שבת שהרי כתיב בי׳5 וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי, אלא הכוונה שלא נאמרה בו שמירת שבת בפירוש, אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר6 ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את הארץ שלא במדה, או כגירסא השני׳3 ירש את העולם שלא במדה שנאמר והי׳ זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. היינו שברכת ופרצת באה עבור שמירת שבת דוקא. וכן מצינו גם בגמרא7, כל המענג את השבת, או כל המשמח את השבת8, או כל האוכל ג׳ סעודות בשבת9, זוכה לנחלת יעקב והיא נחלה בלי מצרים, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. הרי שברכת ופרצת באה עבור שמירת שבת. וצריך להבין, והרי שבת הוא ג״כ ענין שתלוי בזמן, ולא עוד אלא שתחילה צריך למנות ששה ימים ואח״כ שבת, וכן אמרו10 מי שטרח בערב שבת דוקא יאכל בשבת, דהכוונה במי שטרח בערב שבת הוא שטרח בכל ששת ימי החול ואז דוקא יאכל בשבת11, וא״כ הרי גם שבת תלוי בזמן, שהו״ע מדידה והגבלה, ואיך זה שייך לופרצת שהו״ע היפך המדידה. ועוד צריך להבין דבשבת גופא יש הפרש אם שמירת שבת הוא בכלל שמירת כל המצוות, וכמו באברהם דכתיב בי׳ וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי, דבאופן זה אין זוכים לברכת ופרצת, ורק כאשר שמירת שבת נאמר בפירוש ובפרטיות, אז דוקא זוכים לברכת ופרצת.
ויובן זה בהקדים מה שנתבאר במאמרים הקודמים12, שישנם ג׳ בחינות בשבת13. מעלי שבתא ויומא דשבתא, וביומא דשבתא גופא ישנם ב׳ בחינות, התפילות והסעודות דיומא דשבתא, והתפילות והסעודות דרעוא דרעוין. והנה בתפילת רעוא דרעוין אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ14 תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה כו׳. וצריך להבין מה שבתפילה זו נכפלו כמה פעמים אותם הענינים. ועוד צריך להבין מה שמזכירים בתפילה זו ענין המנוחה, דלכאורה הרי ענין המנוחה אינה שייכת דוקא להזמן של רעוא דרעוין, שהרי גם במעלי דשבתא ישנה כבר ענין המנוחה, ואדרבה, במעלי דשבתא ניכר יותר ענין המנוחה מברעוא דרעוין, שהרי בששת ימי החול ישנה העבודה ויגיעה ואח״כ במעלי דשבתא שמתחילה ענין המנוחה, הרי אז ניכר ביותר ענין המנוחה ממה שניכר אח״כ בשעת רעוא דרעוין. והנה במאמר כ״ק אדמו״ר האמצעי15 מבאר תפילת אתה אחד כו׳, שמדבר בענין ג׳ הקוין חסד גבורה תפארת. אתה אחד הוא קו החסד, דחסד ענינה המשכה התפשטות וגילוי, וזהו אתה לשון גילוי16. ושמך אחד הוא קו הגבורות, דשם הו״ע הגילוי לזולתו והו״ע קו הגבורות. ויש בזה כמה ענינים. א׳ שעצם מציאות הזולת הוא מצד הצמצומים והגבורות, דמצד הגילוי אי אפשר להיות כלל מציאות זולת, ורק מצד הגבלת הגילוי ישנו מקום למציאות הזולת17. וענין הב׳ הוא, שגם אחרי שכבר נתהוה הזולת וע״י השם הוא נמשך אליו, הרי מה שנמשך אליו הוא רק הארה לבד, כידוע18 שע״י השם אינו נמשך העצם, ורק הארה לבד הוא מה שנתגלה לזולתו ע״י השם. ועוד זאת שהשם בא ע״י התחלקות האותיות, דהתחלקות הוא מצד הגבורות כידוע19. ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ הו״ע קו התפארת, דישראל הוא קו האמצעי20, וכמ״ש21 ישראל אשר בך אתפאר, אתפאר אותיות תפארת. ואח״כ מונה עוד פעם ג׳ קוין אלו, תפארת גדולה הו״ע קו החסד, וכמ״ש22 לך הוי׳ הגדולה, דגדולה הו״ע החסד23. ועטרת ישועה הו״ע קו הגבורה, שהרי ישועה שייכת רק כשישנו מיצר ומנגד ומצד ענין הנצחון מנצחים את המנגד ונעשה הישועה, ובודאי לעמוד נגד המנגד צריך לענין הגבורות. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת הו״ע קו התפארת, שהרי מנוחה הו״ע השלום וההתכללות24. ואח״כ מונה עוד פעם ג׳ קוין אלו, אברהם יגל הו״ע קו החסד, יצחק ירנן הו״ע הגבורה, יעקב ובניו ינוחו בו, יעקב הוא קו התפארת, ולכן אומר בו דוקא ינוחו, לפי שמנוחה הוא בקו האמצעי כנ״ל. ואח״כ מונה עוד פעם ג׳ קוין אלו, מנוחת אהבה ונדבה הו״ע קו החסד, דאהבה וכן נדיבות לב הוא מצד החסד, מנוחת שלום השקט ובטח הוא קו התפארת, דשלום הו״ע התכללות ב׳ הפכים שהוא בקו האמצעי וכמבואר באגה״ק25, ובאמצע אומר מנוחת אמת ואמונה הוא קו הגבורה, שהרי ענין האמונה שייך דוקא כשאינו רואה את הדבר, דכאשר ישנה ענין הראי׳ אין שייך אמונה26, והעדר הראי׳ הוא מצד הגבורות וצמצומים, ולכן אומר מנוחת אמת ואמונה בין מנוחת אהבה ונדבה ובין מנוחת שלום השקט ובטח, שכן הוא הסדר, חסד גבורה תפארת. ואח״כ אומר מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. וצריך להבין מה מוסיף באומרו מנוחה שלימה וכו׳.
והנה מה שמונה כאן ד׳ פעמים את הג׳ קוין חג״ת הם ד׳ מדריגות. דבכללות הוא רק ב׳ מדריגות, הקוין כמו שהם קודם הצמצום והקוין כמו שהם לאחר הצמצום. אתה אחד וכו׳ הו״ע הג׳ קוין כמו שהם קודם הצמצום, דקודם הצמצום הי׳ אוא״ס ממלא את כל המציאות27 ולא הי׳ מקום להעדר האחדות ח״ו, ולכן אומר בכל הג׳ קוין תיבת אחד, לפי שקודם הצמצום הם באחדות ובהתכללות. אמנם כאשר הם נמשכים לאחר הצמצום, אז הם בהתחלקות. ובזה גופא ישנם כמה מדריגות. תפארת גדולה וכו׳ הו״ע הקוין כמו שנמשכו לאחר הצמצום בבחי׳ הכתר, עתיק ואריך, ולמעלה יותר בבחי׳ א״ק, שהוא למעלה מהשתלשלות עדיין, ואינו אלא שקודם הצמצום היו בהתכללות ובהעלם ואחר הצמצום נמשכו בהתגלות, ולכן בבחי׳ ג׳ קוין אלו מסיים תיבת נתת, שהו״ע הנתינה מרשות לרשות שאין בזה התחדשות כלל, ורק גילוי ההעלם לבד, שהו״ע נתינה מרשות לרשות. אברהם יגל וכו׳ הו״ע הג׳ קוין כמו שהם בהשתלשלות בעשר ספירות, ובפרטיות יותר הוא בענין המדות ומוחין השייכים אל המדות, וכידוע28 בענין האבות שהג׳ אבות הו״ע ג׳ המדות חג״ת. דבבחינה זו ישנה כבר המדידה שמצד ההתלבשות בכלים, ולכן אינו אומר בזה נתת, לפי שאין זה נתינה מרשות לרשות שהו״ע גילוי ההעלם לבד, לפי שנתחדש כאן המדידה שמצד הכלים. ואח״כ אומר מנוחת אהבה ונדבה וכו׳, והו״ע הג׳ קוין כמו שהם בבחי׳ נה״י.
ולהבין זה בתוספת ביאור, דלכאורה אינו מובן איך שייך ענין הקוין קודם הצמצום, והרי קודם הצמצום הו״ע האחדות והפשיטות, ואיך שייך שם ענין הקוין. אך הענין הוא, דהנה איתא בעץ חיים29 שמצד טבע הטוב להיטיב30 צמצם את עצמו ונמשך אור בעולמות. ומכיון שטבע הטוב להיטיב הוא סיבת הצמצום, הרי מובן שטבע זה הוא בהאור שקודם הצמצום, דמזה מוכח שגם קודם הצמצום ישנו לקוין, שהרי מה שטבע הטוב כו׳ הו״ע קו החסד. וביאור הענין, הנה אמרו רז״ל31 מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם, דלכאורה הרי אין הנמשל דומה למשל. דבמשל הרי הנשמה ענינה הוא להחיות, והיינו שגם הנשמה כמו שהיא מצד עצמה טרם התלבשותה בגוף וגם טרם ירידתה, ענינה הוא להחיות, דלכן אנו רואים שכאשר הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף, מוכרח שיומשך ממנה חיות בגוף ואי אפשר להיות באופן אחר כלל, שמזה ראי׳ שגם מצד עצמה ענינה הוא להחיות. ועוד ראי׳ גדולה יותר, ממה שמצינו בענין הגלגולים, דכאשר האדם מתנהג באופן בלתי רצוי, הנה העונש על זה הוא שמתגלגל בגופי דצ״ח, והוא צער גדול להנשמה32, ואם נאמר שהנשמה טרם התלבשותה בגוף ומכל שכן טרם ירידתה אין נוגע לה לגמרי ענין גילוי החיות, א״כ הרי אין זה צער כלל, ומוכרח מזה שגם מצד עצם פשיטותה, טרם התלבשותה וגם טרם ירידתה, טבע הנפש הוא להחיות. משא״כ בהנמשל, הרי אינו מוכרח כלל לכללות ענין הגילוי, ואפשר להיות גם באופן אחר לגמרי וכידוע33 שאפשר להיות ספירות אין קץ, וא״כ מהו דמיון הנמשל להמשל. אך הענין הוא, שדמיון הנמשל להמשל הוא, דכמו במשל הנה אף שגילוי חיות הנשמה בגוף הוא ירידה גדולה לגבי הנשמה עצמה כמו שהיא למעלה, ומ״מ הרי הם שייכים זה לזה, דזה מה שבירידתה היא מחי׳ את הגוף הוא לפי שגם מצד עצם פשיטות הנשמה יש בה ענין החיות, כמו״כ הוא גם בהנמשל, דזה מה שאחר הצמצום נמשכים גילויים בעולמות, הוא לפי שישנו לקו הגילוי והחסדים גם בהאור שקודם הצמצום, שזהו ענין טבע הטוב להיטיב כמו שהוא קודם הצמצום. ובודאי אשר כמו שהוא קודם הצמצום הוא מושלל לגמרי מענין הגילוי שמתגלה אח״כ בעולמות, וכנ״ל שאפשר להיות ספירות אין קץ, אך מ״מ הנה מזה עצמו שאח״כ נמשך הגילוי בעולמות הרי יש על זה מקור קודם הצמצום, והו״ע טבע הטוב להיטיב, אלא שכמו שהוא קודם הצמצום הוא בבחי׳ א״ס ובבחי׳ פשיטות לגמרי. וזהו מה שאמרו34 הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שמקשר ב׳ הענינים יחד. דאף שהוא מקומו של עולם מ״מ אין העולם מקומו. והיינו דהגם שהגילוי שלאחר הצמצום נמשך ממנו דוקא, מ״מ הרי אינו נתפס בזה כלל, דטבע הטוב להיטיב כמו שהוא קודם הצמצום, הוא פשוט ומושלל לגמרי מהגילוי שנמשך אחר הצמצום. ומכיון שהוא בבחי׳ א״ס ובבחי׳ פשיטות, לכן יש בזה גם קו הגבורות והצמצומים, דאוא״ס כמו שהוא למטה מטה עד אין תכלית כמו״כ הוא למעלה מעלה עד אין קץ35, וזהו שנמשך ממנו אח״כ ענין הצמצומים הוא לפי שישנו קו הגבורות קודם הצמצום, אלא שהוא בבחי׳ א״ס ובבחי׳ פשיטות. וכן יש גם קו התפארת קודם הצמצום, שהו״ע התכללות ב׳ הקוין חסד וגבורה, שמזה נמשך אחר הצמצום ענין התפארת. והיינו שהג׳ קוין חג״ת ישנם גם קודם הצמצום, אלא שהם בפשיטות אחדות והתכללות, ולכן אומר בהם תיבת אחד, אמנם כמו שהם נמשכים לאחר הצמצום, הנה גם כמו שהם בבחי׳ כתר ובבחי׳ א״ק, הרי הם נעשים התחלקות קוין ממש. והוא באין ערוך כלל להג׳ קוין כמו שהם קודם הצמצום. וכידוע מ״ש במ״א36 דיותר משאין ערוך נבראים ונאצלים, דהמשכת בי״ע מאצילות הוא ע״י פרסא, יותר אין ערוך הכתר לגבי אין סוף, ואינו אומר לגבי המאור כי אם לגבי א״ס, והיינו שגם לגבי האור הם באין ערוך. ואין זה סותר למה שנת״ל בפירוש נתינה מרשות לרשות, שהו״ע גילוי ההעלם, והיינו שכל הענינים שהיו ברשות הקודם נתגלו אח״כ, וא״כ הרי זה סותר לכאורה למ״ש שהם באין ערוך כלל, והוא לפי שהגם שכל הענינים שהיו קודם הצמצום מתגלים בבחי׳ הכתר ובבחי׳ א״ק, מ״מ הוא רק גילוי הענינים לבד, אבל מהות הענינים שקודם הצמצום לא ישנו לאחר הצמצום. והמשל על זה הוא מבית שכל כתליו הם מזכוכית זכה הנקראת קריסטאַל, והכתלים אינם מסתירים כלל על הדברים הנמצאים מחוץ להבית, ורואים את כל פרט ופרט מהדברים שמחוץ להבית, מ״מ הרי זה רק גילוי הענינים לבד, אבל מהות הענינים אינם נמצאים בהבית, לפי שהכתלים הם מחיצות המפסיקות. ועוד משל על זה מענין המעתיק מספר לספר, דמשל זה מבואר37 לענין פירוש עתיק. הנה כשמעתיק מספר לספר הרי אף שמתגלים בספר זה כל הענינים שהיו בהספר שהעתיק ממנו, מ״מ הרי הוא רק ענין הגילוי לבד, אבל האותיות עצמם נשארו בספר הקודם ולא נמשכו לספר זה, שהוא ספר אחר ואותיות אחרים. והדוגמא מזה יובן בבחי׳ הכתר וגם בבחי׳ א״ק, שהגם שהו״ע נתינה מרשות לרשות, הכוונה בזה הוא רק שמתגלים הענינים שהיו קודם הצמצום, אבל מהות הענינים לא נמשכו לאחר הצמצום. והקוין כמו שהם לאחר הצמצום הם באין ערוך לגמרי לגבי הקוין שקודם הצמצום. וזה מובן גם מענין הנתינה מרשות לרשות, שמצד הנתינה הם נעשים באין ערוך. וע״ד העלי׳ מלמטה למעלה, כמ״ש38 ויקם שדה עפרון, הרי אף שהיתה אותה השדה, מ״מ בזה עצמה שניתנה מרשות עפרון לרשות אברהם תקומה היתה לה39, כך גם בענין הנתינה מרשות לרשות בירידה מלמעלה למטה, שמצד ההמשכה שמקודם הצמצום לאחר הצמצום, הרי זה נעשה באין ערוך לגמרי, שמהות הענינים שקודם הצמצום לא ישנם כלל אחר הצמצום, ורק גילוי הענינים לבד. וכל זה הוא בבחי׳ הכתר שלמעלה מהשתלשלות, אמנם בענין ההשתלשלות, ובפרטיות בענין המדות ומוחין השייכים אל המדות, הנה בזה אינו אומר גם ענין הנתינה, לפי שאין זה גילוי ההעלם, שהרי ישנו כאן כבר המדידה שמצד הכלים. ואח״כ מה שאומר מנוחת אהבה ונדבה כו׳ הו״ע הג׳ קוין כמו שהם בבחי׳ נה״י, כנ״ל. וכל ד׳ מדריגות אלו נמשכים לישראל שהם בקו האמצעי, ישראל אשר בך אתפאר40 (אתפאר באל״ף, שמורה על העתיד41) והיינו שהם ממשיכים גם הג׳ קוין כמו שהם קודם הצמצום שאינם התחלקות קוין ממש ורק מה שנמשך מהם קוין לאחר הצמצום כנ״ל, הנה גם זה נמשך ע״י ישראל, והוא לפי שישראל עלו במחשבה42 ובמחשבה גופא עלו במחשבה, בבחינה היותר עליונה שבמחשבה43, לכן הם ממשיכים גם הקוין כמו שהם קודם הצמצום.
אמנם מ״ש אח״כ מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, הוא בחי׳ פשיטות הא״ס שלמעלה מענין הקוין לגמרי. שגם הקוין כמו שהם קודם הצמצום, שאומר על זה אתה אחד כו׳, הרי הם גדר קוין אלא שהם באחדות והתכללות, אמנם ענין המנוחה שלימה הוא פשיטות הא״ס שלמעלה מענין הקוין לגמרי. וזהו פירוש שאתה רוצה בה, ש׳ (שבתיבת שאתה) מורה על ענין הג׳ קוין כמו שהם בהתכללות, שזהו ענין הג׳ ראשים שמורה על הג׳ קוין, אבל הם באות אחת והיינו הג׳ קוין כמו שהם בהתכללות, אתה הוא קו החסד איך שהוא נקרא בשם חסד כבר בבחי׳ קו, ופירוש שאתה, ש׳ ואת״ה בתיבה אחת היינו בחי׳ את״ה שהוא בבחי׳ הקוין והש׳ הוא בחי׳ יחוד הקוין בהתכללותם, שהם ב׳ הפכים ונאמרו כאחד, מוכרח לומר שיש בחינה ומדריגה אשר לגבי שם בחי׳ יחוד הקוין וגילוי הקוין בהשוואה אחת ממש, והיינו בחי׳ פשיטות דא״ס שלמעלה מגדר קוין לגמרי, בחי׳ מנוחה שלימה. וגם בחינה זו נמשך בישראל, לפי שישראל עלו במחשבה וגם למעלה מבחי׳ מחשבה, הנה הם ממשיכים גם בחי׳ פשיטות הא״ס שלמעלה מגדר קוין, דזהו אומרו אח״כ יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, מאתך דוקא, בחי׳ מנוחה שלימה.
והנה המשכת בחי׳ פשיטות הא״ס הוא מצד בחי׳ פשיטות הנשמה, בחי׳ יחידה. והענין הוא44, דהנה ידוע שישנם כמה בחינות בנשמה, ישנה בחי׳ פנימי, ולמעלה יותר הוא בחי׳ מקיף, ובמקיף גופא ישנם ב׳ מדריגות, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, והו״ע לבוש ובית, דלבוש הוא מקיף הקרוב ששייך לכחות פנימיים, דבמילא הרי הוא מוגבל לפי אופן הכחות פנימיים, דאף שהלבוש הוא למעלה מהאדם מ״מ הרי כשמגבי׳ את ידיו תופס הוא בהלבוש, וגם בית שהוא מקיף הרחוק יש לו ג״כ איזה שייכות לכחותיו הפנימיים, דבמילא גם בו יש איזה הגבלה, ואין זה בחי׳ הפשיטות, אמנם בחי׳ יחידה העצמית הוא בחי׳ פשיטות הנשמה, שלכאורה אינה שייכת לגמרי אליו, ואינה פועלת בו כלל, שמצד המקיף דנשמה הרי מאיר גם בכחותיו הפנימיים, וכמו45 הרהורי תשובה שנופלים לאדם פתאום, הנה אף שזהו בלי הכנה רק באים מלמעלה מצד המקיף דמזלי׳ חזי46, מ״מ הרי זה שייך לכחותיו הפנימיים ולכן פועל בהם, משא״כ בחי׳ יחידה הוא שלכאורה אינה שייכת לגמרי אליו, והו״ע ד׳ אמות47 שאינם כמו לבוש ובית ששייכים אליו, ולכן הדין הוא שד׳ אמות מתחילים אחרי הבית, וגם כל העיר היא כד׳ אמות48, והוא בחי׳ מקיף דיחידה שמובדל ממנו לגמרי, בחי׳ פשיטות הנשמה. והנה בחינה זו היא בכל ישראל בשוה, שבחי׳ המקיפים שהם שייכים להכחות פנימיים, גם מקיף הרחוק, יש בהם התחלקות לפי אופן ההתחלקות שבהכחות פנימיים, משא״כ בחי׳ יחידה היא בכל ישראל בשוה, וממנה באה המסירות נפש על קידוש השם, שכח המסירות נפש הוא בכל ישראל בשוה49. וזהו אומרו ועל מנוחתם יקדישו את שמך50, שכח המסירות נפש על קידוש השם שבא מצד יחידה העצמית, פשיטות הנשמה, הנה זה דוקא ממשיך בחי׳ הפשיטות שלמעלה, שלמעלה מגדר קוין לגמרי, גם מגדר קוין כמו שהם באחדות, בחי׳ מנוחה שלימה. וזהו פירוש יקדישו את שמך, דענין קידוש השם הוא שממשיכים קדושה בשם, כמשנ״ת במאמרים הקודמים51. ועפ״ז יובן ג״כ מה שאומרים תפילה זו בשבת דוקא, והוא לפי שבשבת הוא גילוי בחי׳ יחידה, שלכן שוים בה כל ישראל. דזהו ההפרש בין מצות שבת לשאר המצוות, דבכל המצוות ישנם חילוקים, וכמו במצות תפילין הרי אינה דומה מצות תפילין כמו שהיא בצדיקים גדולים, שע״י התפילין וכוונת המצוה הם ממשיכים בחי׳ ד׳ מוחין ולמעלה יותר52, למצות תפילין באנשים פשוטים שהיא רק המצוה כפשוטה, וכן הוא בשארי המצוות, משא״כ בשבת הרי כל ישראל שוים, וכמו בהמנוחה דשבת הנה אף שהמנוחה של צדיקים גדולים היא למעלה יותר, שהרי המנוחה דשבת ענינה הוא עליית הבירורים דששת ימי החול, שזהו ענין ויכולו53 וכליון54 כל הענינים דששת ימי החול, וכנ״ל שהמנוחה דשבת באה אחרי הטרחה בערב שבת דוקא, וא״כ הרי בצדיקים גדולים המנוחה שלהם הוא בענינים נעלים לפי אופן עבודתם בימי החול, משא״כ באנשים פשוטים המנוחה שלהם היא ממלאכה ויגיעה כפשוטו, מ״מ הרי גוף ועצם ענין המנוחה הוא בשניהם בשוה. וכן גם במצות התענוג דשבת, הרי כולם שוים בזה, אלא שבצדיקים גדולים התענוג דשבת שלהם הוא באלקות55, ובאנשים פשוטים התענוג שלהם הוא כמארז״ל56 מצוה לענגו באכילה ושתי׳, בבשר שמן ויין ישן כמ״ש הרמב״ם57 והובא בתניא58, מ״מ הרי עצם ענין התענוג הוא בשניהם בשוה, והוא לפי שבשבת הוא גילוי בחי׳ יחידה. ולכן בשבת יש הדין של ד׳ אמות59 כמ״ש60 אל יצא איש ממקומו, שד׳ אמות הו״ע היחידה כנ״ל. ולכן אומרים תפילת אתה אחד בשבת דוקא, לפי שמצד גילוי היחידה, פשיטות הנשמה, נמשך פשיטות העצם, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.
והנה המשכת בחי׳ הפשיטות שלמעלה הוא למטה דוקא. וכידוע שיש ב׳ אופנים בהשתלשלות, השתלשלות מאין ליש, ומיש ליש. וההפרש שביניהם הוא, דבהשתלשלות מאין ליש אינו נמשך ביש גמור, וכמו בענין והחכמה מאין תמצא61, הרי ההמשכה שמאין דכתר הוא בבחי׳ החכמה דוקא, לפי שהיא כלי לא״ס62, ובחכמה גופא עיקר ההמשכה הוא בבחי׳ מ״ה דחכמה, אבל למטה מהחכמה אינו נמשך האין דכתר, משא״כ כשנמשך מיש האמיתי, הרי זה נמשך ביש הגמור דוקא63. וכן הוא גם בענין פשיטות הנשמה, בחי׳ יחידה, שנמשכת עד למטה מטה, בחי׳ יש הגמור, וכמו שראינו באלו שנספו (וואָס זיינען אומגעקומען) על קידוש השם, שהיו בהם אנשים פשוטים ביותר ופחותים ביותר, וגם בהם האיר כח המסירות נפש, שבאה מצד יחידה העצמית. דכמו״כ הוא גם בהמשכת בחי׳ המנוחה שלימה, שנמשכת למטה דוקא.
ובזה יובן מה שברכת ופרצת נאמרה גבי יעקב דוקא, לפי שנאמרה בו שמירת שבת, לפי שענין ופרצת הוא בחי׳ נחלה בלי מצרים, המשכת פשיטות הא״ס שלמעלה מגדר קוין לגמרי, הנה זה נמשך ע״י שמירת שבת דוקא, כנ״ל. ואף שגם גבי אברהם כתיב וישמור משמרתי כו׳, מ״מ שמירת שבת דאברהם נכללה בכלל שמירת כל המצוות, שקיום המצוות שלו הי׳ בהשגה ובכוונת המצוות, ובאופן כזה הי׳ בו גם שמירת שבת, ואין זה גילוי בחי׳ יחידה. משא״כ ביעקב שנפרטה בו שמירת שבת בפירוש, ובענין שמירת שבת גופא נפרטה בו ענין השלילה והל״ת דשבת, שישנה ענין הזכירה בשבת64 ואין זה גילוי בחי׳ יחידה עדיין, משא״כ ענין השלילה והל״ת, ובזה גופא נפרטה בו ענין התחומין וד׳ אמות שהוא בחי׳ יחידה כנ״ל, לכן בו דוקא נאמר והי׳ זרעך כעפר הארץ, דעפר הו״ע הביטול שלמעלה מהתחלקות65, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, נחלה בלי מצרים, המשכת פשיטות הא״ס, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך הו״ע בירור הניצוצות66, דענין ופרצת הוא מה שיעלה הפורץ לפנינו67 דא מלכא משיחא68, בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (ויצא) כח, יד.
2) פס״ר ספכ״ג. וראה הנסמן בהערה הבאה.
3) ב״ר פי״א, ז.
4) פרש״י לב״ר שם. פי׳ מהרז״ו שם.
5) תולדות כו, ה.
6) וישלח לג, יח.
7) שבת קיח, סע״א ואילך.
8) כ״ה בהנחה, וכ״ה באוה״ת פרשתנו ד״ה זה (קצא, ב). ואוצ״ל ״כל המשמר״ – ראה לקו״ש ח״ל ע׳ 125 הערה 1. וש״נ. וראה גם לקו״ש (חל״ה) לך לך תשנ״ב הערה 23. המו״ל.
9) ראה שבת שם.
10) ע״ז ג, א.
11) ראה לקו״ת ברכה צז, א. שה״ש כד, ב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקט. ובכ״מ.
12) ד״ה אתם נצבים תשכ״א (סה״מ דברים ח״ב ע׳ קטז ואילך). ד״ה טוב טעם דיום ב׳ דר״ה שנה זו (סה״מ ראש השנה ע׳ צא).
13) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳ק ואילך.
14) שמואל-ב ז, כג.
15) ד״ה אתה אחד (י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשכ״ה), ואח״כ במאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ג ואילך. וראה ב״פתח דבר״ להמאמר (נדפס שם ע׳ יד): ״כ״ק אדמו״ר שליט״א הואיל לאמר מאמר זה בש״ק פ׳ ויצא, יו״ד כסלו – יום הגאולה של כ״ק אדמו״ר האמצעי – בשנת תשכ״ב״). וראה ד״ה אתה אחד ה׳תשמ״ב (סה״מ יו"ד-י"ט כסלו ע' סג ואילך).
16) ראה זח״ג רעא, סע״א. וראה שם קצג, ב.
17) ראה תניא פמ״ח. ובכ״מ.
18) ראה לקו״ת בהר מא, ג. ובכ״מ.
19) ראה לקו״ת חוקת ס, א. המשך תער״ב ח״א ע׳ שיז. ובכ״מ.
20) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת ישראל. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ עה.
21) ישעי׳ מט, ג.
22) דברי הימים-א כט, יא.
23) ראה פרדס שם מערכת גדולה. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תקעה. וש״נ. נ״ך ע׳ תקלב. וש״נ.
24) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א במאמר ד״ה אתה אחד הנ״ל (מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ג): אולי הראי׳ מ״יום״, וראה פרדס שעה״כ בערכו: בכ״מ יום סתם הוא ת״ת כו׳ עיקר יום הוא בת״ת.
25) סי״ב.
26) ראה תו״ח בשלח רח, ב. מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז ע׳ נא. רנה. המשך והחרים תרל״א (קה"ת, תשע"ה) ע' ו. ועוד.
27) ע״ח (שער א) דרוש עגולים ויושר ענף ב.
28) ראה פרדס שער (כב) הכינויים פ״ד. לקו״ת בחוקותי מז, א. ובכ״מ.
29) שער הכללים בתחלתו. וראה הערה הבאה.
30) הובא בשם הע״ח גם בסידור (עם דא״ח) שער בהמ״ז קט, ב. תו״ח בשלח ריב, סע״ב ואילך. שטו, ריש ע״ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ תתמג. נ״ך ע׳ תלז. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א במאמר ד״ה אתה אחד הנ״ל (מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ה): לע״ע לא מצאתיו בע״ח – ואולי הדיוק ״בענין״, ולא הל׳ ממש. אבל ג״ז צ״ע ממש״כ בהמשך תרס״ו (בתחלתו ובד״ה אם בחוקותי). אין לתרץ ע״פ מש״כ בד״ה יו״ט של ר״ה, תרנ״ט בתחלתו, ובד״ה איתא במדרש תהלים, תרנ״ג (נדפס בספר המאמרים ה׳תש״ח ע׳ 273) – כי בשני מקומות הנ״ל המדובר במדות שלמטה ממוחין (תורה), וכאן המדובר בענין כל יכול. – נמצא בעמה״מ ש׳ שעשועי המלך רפ״א. ש׳ היחוד והאמונה פ״ד. שומר אמונים ויכוח ב׳ ס׳ יד. ולהעיר משו״ת ח״צ סי״ח.
31) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
32) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 108, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ג) שם. וש״נ.
33) ראה מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קסט. אוה״ת שה״ש (כרך ג) ע׳ תתקסה. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (ג) (ע׳ קצג ואילך). וש״נ.
34) ב״ר פס״ח, ט.
35) ראה תקו״ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז״ח יתרו לד, סע״ג.
36) ספר אלימה להרמ״ק – הובא בפלח הרמון על הפרדס ש״ג פ״א. וראה אוה״ת ענינים ס״ע קיט ואילך. הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ס״ע לח ואילך.
37) לקו״ת חוקת סז, ב. סהמ״צ להצ״צ לט, א. ובכ״מ.
38) חיי שרה כג, יז.
39) פרש״י שם.
40) ישעי׳ מט, ג.
41) קטע זה אינו ברור. המו״ל.
42) ב״ר פ״א, ד.
43) ראה לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ע׳ 27. תש״ג ע׳ 74. ובכ״מ.
44) בהבא לקמן – ראה לקו״ת ברכה צח, סע״ד ואילך (ובשינויים – מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ עט ואילך). סידור (עם דא״ח) שער התפלה יט, ד ואילך. ובכ״מ.
45) ראה לקו״ת ויקרא ב, סע״ב ואילך. במדבר טז, א ואילך. שלח מו, ב. תצא לו, ד. האזינו עא, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תתלג. ובכ״מ.
46) ל׳ חז״ל – מגילה ג, א. סנהדרין צד, רע״א.
47) ראה אמרי בינה שער הק״ש פמ״ב-ג (מד, ג ואילך). שער הציצית פכ״א (יג [צה], סע״ב). תו״ח בשלח רנה, א. שם, סע״ב ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תמד. דברים ח״ד ע׳ א׳שעו (וש״נ). וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות פ״כ.
48) ראה עירובין ס, ב. רמב״ם הל׳ עירובין פ״ו ה״ב ואילך. שו״ע אדה״ז או״ח סשצ״ו ס״ד. סת״ה ס״ד-ה. ועוד.
49) אוה״ת תזריע (כרך ב) ע׳ תקי. המשך תער״ב ח״א ע׳ קיד ואילך. ובכ״מ. וראה סה״ש קיץ ה׳ש״ת ע׳ 12. לקו״ש ח״ב ע׳ 334.
50) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א במאמר ד״ה אתה אחד הנ״ל (מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ יג): בפע״ח, בסי׳ האריז״ל וכו׳: דיכוון למס״נ על ק״ה באמרו יקדישו את שמך. וראה מאמר יו״ד כסלו תש״ב ס״ב [סה״מ תש״ב ע׳ 76].
51) ד״ה ביום השמע״צ שנה זו (סה"מ סוכות-שמח"ת ע' שכא ואילך).
52) זח״ג רסב, א. וראה בארוכה סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין ה [קיב], א ואילך. וראה גם תניא פמ״א (נו, ב). ובכ״מ.
53) בראשית ב, א.
54) ראה אוה״ת עה״פ (בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).
55) ראה לקו״ת תזריע כ, ד. סהמ״צ להצ״צ צ, א. צג, א. המשך תער״ב ח״א ע׳ סט. ח״ג ע׳ א׳תנג. ובכ״מ.
56) רמב״ם הל׳ שבת פ״ל ה״ז. שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס רמב.
57) ראה רמב״ם שם ה״י.
58) פ״ז (יא, ב).
59) עירובין מח, א. נא, א. ירושלמי עירובין פ״ד ה״א. מכילתא (הובא בפרש״י) בשלח טז, כט.
60) בשלח שם.
61) איוב כח, יב.
62) תניא פל״ה בהגה״ה.
63) ראה תו״ח נח נד, ד. ובכ״מ.
64) יתרו כ, ח.
65) ראה ב״ר פס״ט, ה. וראה במדב״ר פ״ב, יב. אוה״ת בלק ע׳ תתקיח. תתקכו.
66) חסר קצת המשך הענין. המו״ל.
67) ע״פ ל׳ הכתוב – מיכה ב, יג.
68) ראה אגדת בראשית ספס״ג. וראה גם ב״ר פפ״ה, יד ובפרש״י לשם. אוה״ת שמות ס״ע נא.
[סה"מ בראשית ח"ב ע' לח ואילך]
״כ״ק אדמו״ר שליט״א הואיל לאמר מאמר זה [ד״ה אתה אחד לכ״ק אדמו״ר האמצעי] בש״ק פ׳ ויצא, יו״ד כסלו – יום הגאולה של כ״ק אדמו״ר האמצעי – בשנת תשכ״ב״ (מהקדמת המו״ל להמאמר).
מאמר ראשון מהמשך. י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.
חלק מתוכן המאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש חט״ו ע׳ 226 ואילך.