בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשי״ד

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע¹, ואיתא במדרש תהלים² דבג׳ דברים היו המלאכים מדיינים עם הקב״ה, בענין בריאת האדם בענין מתן תורה ובענין עשיית המשכן, ומה שנוגע לעניננו הו״ע מתן תורה, אשר המלאכים אמרו תנה הודך על השמים², ועי״ז שהקדימו ישראל נעשה לנשמע עי״ז הסירו (האָבן זיי אַראָפּגענומען) את טענת המלאכים, שגם המלאכים בעצמם קשרו להם ב׳ כתרים והסכימו שצריך לתת את התורה למטה, כמ״ש שם בסוף המזמור, בארץ. וצריך להבין מהו ענין הקדמת נעשה לנשמע שעי״ז הסירו את טענת המלאכים דתנה הודך על השמים. ועוד צריך להבין, דמשמע אשר הקדמת נעשה לנשמע פעלה המשכה ותוספות לא רק בנעשה כי אם גם בנשמע, שהרי קשרו להם ב׳ כתרים גם כנגד נשמע, וצריך להבין איך פעלה הקדמת נעשה לנשמע עילוי גם בהנשמע.

וגם צריך להבין טענת המלאכים אשר טענו תנה הודך על השמים, והרי נשמות הם למעלה מהמלאכים, ומהי טענתם דתנה הודך על השמים. דהנה מצינו בנביאים ששמעו שירת המלאכים כמ״ש³ ואשמע קול מדבר וכתיב⁴ והאופנים כו׳ ברעש גדול כו׳ ברוך⁵ כבוד הוי׳ ממקומו, שזהו שירת המלאכים, דבנשמות יש ג״כ ענין השירה, שהרי כתיב⁶ ילכו מחיל אל חיל, שהם תמיד בעליות, ובפרט בשבת וראש חודש כמ״ש⁷ והי׳ מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, אשר אז הם עולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון⁸, ואח״כ בימי החול הם יורדים מגן עדן העליון לגן עדן התחתון, וכל המשכה היא ע״י שיר כמארז״ל⁹ כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר. וא״כ הרי גם בנשמות יש ענין השיר, אמנם מה שמצינו בנביאים הוא רק שירת המלאכים אבל שירת הנשמות לא מצינו בנביאים, וטעם הדבר הוא לפי ששירת הנשמות היא למעלה משירת המלאכים, ולכן אין זה נתפס בחוש השמיעה של הנביאים. דהנה המלאכים הם מב׳ יסודות הדקים דאש ורוח כמ״ש¹⁰ עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתב הרמב״ן¹¹ שהוא מרוחניות יסודות הדקים, אבל מ״מ הרי הם מב׳ יסודות, דלכן יש מלאכים במדת החסד שהוא מחנה מיכאל שהם מרוחניות יסוד הדק דרוח וישנם מלאכים שהם בגבורה שהוא מחנה גבריאל שהם מרוחניות יסוד הדק דאש, ולהיותם מב׳ היסודות הם בהגבלה, שהם בההגבלה דמקום דמלאך בשליש עולם עומד¹² וישנו מלאך מהלך ת״ק שנה¹³, שזהו ההגבלה דמקום, ולהיות אשר זמן ומקום קשורים¹⁴, דזמן ומקום נבראו שניהם בשעה א׳ ורגע א׳ לכן יש להם ג״כ ההגבלה דזמן, דזהו מה שאומרים ג״פ קדוש שכל פעם מספיק להם על שליש היום¹⁵ ואח״כ זה נפסק ונכלה, ולהיותם בההגבלה דזמן ומקום לכן הנה אמירת שירתם נתפסת בחוש השמיעה של הנביאים, וגם המלאכים נתפסים בחוש הראי׳ כדאיתא בזהר¹⁶ עה״פ¹⁷ שלשה אנשים נצבים דלהיות אשר המלאכים הם בעלי גוף מב׳ היסודות לזאת שייך שיותפסו בחוש הראי׳ של זכי הראות. אמנם הנשמות אינן בעלי גוף, גם מרוחניות של ב׳ יסודות הדקים, ולכן אינן בההגבלה דמקום ובמילא גם לא בההגבלה דזמן, כמו שאומרים¹⁸ וקדושים בכל יום יהללוך סלה, שאמירת שירתם היא בכל יום ובתמידות, דכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לה הפסק¹⁹, אשר משום זה הנה אמירת שירתם אינה נתפסת בחוש השמיעה של הנביאים, דשירת הנשמות היא למעלה משירת המלאכים. ולכן בסדר התפילה שהוא סדר עלי׳ מלמטה למעלה הנה בברכת יוצר אומרים והאופנים כו׳ ברעש גדול שהוא שירת המלאכים, ואח״כ בשמונה עשרה אומרים וקדושים בכל יום יהללוך סלה שהוא שירת הנשמות. ומאחר אשר הנשמות הם למעלה מהמלאכים, וגם המלאכים צריכים לידע מעלת הנשמות, א״כ אינה מובנת טענתם שטענו תנה הודך על השמים.

והנה ביותר אינו מובן מצד החילוק דמלאכים ונשמות כמו שהוא בשרשם, דמלאכים הם משם אלקים כמ״ש ויבואו בני האלקים²⁰, הודו לאלקי האלקים²¹, הוא אלקי האלקים²², דשם אלקים הוא מדת הדין²³, צמצום והגבלה, ונשמות הם משם הוי׳ כמ״ש²⁴ כי חלק הוי׳ עמו, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד²⁵, למעלה מהגבלה. וביאור הענין דהוי׳ ואלקים, ידוע²⁶ אשר הוי׳ הוא מקור האורות ואלקים הוא מקור הכלים, דכלים ענינם הוא הגבלה כידוע ואור הוא למעלה מהגבלה. ומצד החילוק דשרשם בהשמות הוי׳ ואלקים, לכן גם בהמשכה חלוקים הם, דמלאכים הם בהגבלה דזמן ומקום משא״כ הנשמות כנ״ל. וגם כפי שמבואר דגם נשמות שרשם מהכלים, הרי ידוע²⁷ בזה דנשמות שרשם מפנימיות הכלים, דפנימיות הכלים וחיצוניות הכלים חלוקים הם, וכמו עד״מ בגשמיות הרי יש הפרש בין כלים פשוטים לכלים מקבלים²⁸, דכלים פשוטים כמו הסכין הרי ענינו הוא לחתוך ולפרד את הדבר, שהוא בשביל הזולת, והיינו דכאשר ישנו זולת אשר אינו יכול לקבל את הדבר כמו שהוא כי אם כמו שהוא מחותך לחלקים דוקא, הנה זהו ענין הסכין אשר חותך ומחלק את הדבר, וגם בכלים מקבלים וכמו הכוס הרי גם בזה יש הפרש בין פנימיות הכלי לחיצוניות הכלי, דפנימיות הכלי היא בסמיכות מקום להדבר, ומאוחדת עם הדבר, ומקבלת את הדבר, המשקה והיין, כמו שהוא, משא״כ חיצוניות הכלי הרי ענינה הוא בשביל אדם השותה שיוכל לאחוז בידו, והיינו שהוא בשביל הזולת. ויובן זה ביותר בענין השכל, שהכלי לשכל הוא המוח, ויש בו פנימיות וחיצוניות, דחיצוניות הוא כמו השפעת הרב לתלמיד, דבהשפעת הרב לתלמיד הרי מה שהרב הכניס (האָט אַריינגענומען) את השכל בכלים (בכלים של הרב) הנה זהו מה שמשפיע לו, וגם ההשפעה היא חיצוניות השכל בלבד, והיינו דלבד זאת אשר העצם שלמעלה מהשפעה לגמרי אינו משפיע לו, הרי גם זה ששייך להשפעה הוא משפיע לו רק חיצוניות בלבד, היינו שהוא חיצוניות הארה בלבד. דמטעם זה הנה אם התלמיד אינו בר שכל לא תועיל לו ההשפעה, דכאשר התלמיד הוא בר שכל אז דוקא יוכל להשפיע לו את שכלו, אבל כאשר אינו בר שכל בעצמו לא תועיל לו ההשפעה, וכמאמר העולם²⁹ אַז אַ קאָפּ קאָן מען ניט אַרויפשטעלן (אי אפשר להציב ראש), והוא לפי שהוא חיצוניות ההארה בלבד. משא״כ פנימיות הכלי הוא כמו בהשפעת הטיפה, שההשפעה היא מרוחניות הלחלוחית שבמוח, דהשפעה זו היא השפעה עצמית שהוא מוליד בדומה לו, להמשפיע, והיינו שאין זה רק שמשפיע לו ההארה במילואה (לא רק חיצוניות ההארה בלבד) כי אם שמשפיע לו גם העצם. דלכן אפשר להיות אשר יהי׳ יפה כח הבן מכח האב³⁰, דפירוש הפשוט בזה הוא דגם מה שאינו בכחות הגלויים של האב ישנו בהבן, דההשפעה הזו באה ג״כ מהאב, וכדיוק השני במאמר זה, מכח האב, היינו דגם זה מה שיפה כח הבן הוא ג״כ מכח האב דוקא³¹, דאף שאין זה בכחות הגלויים של האב והוא בהעלם, אבל בהעצם הרי גם זה ישנו, ולהיות שהיא השפעה עצמית, הוא משפיע לו גם מה שנמצא בהעצם. דכל זה הוא בפנימיות הכלי דוקא, דהשפעת הטיפה היא מרוחניות הלחלוחית שבמוח שהוא פנימיות הכלי, דלכן הנה אף שיש בזה העצם, מ״מ לא נחסר שום דבר ע״י ההשפעה לפי שהוא רוחניות ופנימיות הכלי, דפנימיות הכלי יש בזה לא רק חיצוניות והארה כי אם גם עצם השכל ולמעלה יותר גם עצם הנפש. וכמו״כ יובן ההפרש בין מלאכים לנשמות³², דמלאכים שרשם מחיצוניות הכלים שהוא בשביל הזולת, דזולת הו״ע ההגבלה, ולזאת הנה גם כמו שהם בהמשכה הם בהגבלה, דמלאך נקרא בשם שליח, דענין השליח הוא רק בשביל הזולת, דלכן יש בהם ההגבלה דזמן ומקום כנ״ל, משא״כ הנשמות שרשם מפנימיות הכלים, דפנימיות הכלים מיוחדים עם עצם האור ולמעלה יותר עם העצם, דלזאת הנה גם כמו שהם בהמשכה אינם בההגבלה דמקום וזמן. וע״פ המבואר החילוק בין מלאכים לנשמות בשרשם, ביותר אינו מובן טענת המלאכים דתנה הודך על השמים, שהרי גם מלאכים יודעים מעלת הנשמות, וא״כ מהו שטענו תנה הודך על השמים.

אך הענין הוא, דהנה כל הנ״ל הוא מצד עצם הנשמה, ומצד הנשמה לא היו טוענים שיתנו התורה להם לפי שגם הם יודעים שנשמות הן למעלה מהם. ומה שטענו שיתנו התורה להם הוא לפי שמלאכים ידעו שהתורה נותנים לנשמה עם גוף, ולזאת טענו הרי גם להם יש נפש וגוף, ומצד הגוף הנה גופם עדין יותר (איז זייער גוף אַן איידעלערער). ולזה השיב להם הקב״ה דגם מצד הגוף יש מעלה בגוף האדם על גופות המלאכים. ויובן זה ע״פ המבואר בענין הטענה השלישית של המלאכים, בענין עשיית המשכן. דהנה כתיב³³ כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, דאל המנוחה הוא משכן שילה³⁴, דאף אשר במשכן שילה היתה אותה המדידה (די זעלבע מדידה) שהיתה בהמשכן דבמדבר, וכל ההפרש בין משכן שבמדבר למשכן שילה הוא רק אשר במשכן שבמדבר הי׳ מצומח ובמשכן שילה הי׳ מדומם, דגם הכתלים היו מאבנים³⁵, וא״כ הרי אדרבה יש מעלה במשכן שבמדבר על משכן שילה³⁶, ומ״מ הנה על משכן שילה שהוא מדומם דוקא כתיב אל המנוחה עד גם בחי׳ נחלה. וכמו״כ יובן בענין מלאכים ונשמות שבשניהם יש ענין המשכן ומקדש, דהנה כתיב³⁷ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמרו רז״ל³⁸ בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א מישראל, שכל אחד מישראל הוא מקדש, וכמו״כ במלאכים אמרו רז״ל³⁹ למטה עצי שטים עומדים⁴⁰ למעלה שרפים עומדים כמ״ש⁴¹ שרפים עומדים ממעל לו, וההפרש בין מלאכים לנשמות הוא שמלאכים הם בחי׳ צומח כמ״ש⁴² אז ירננו כל עצי יער דקאי על המלאכים⁴³, וכמו״כ נקראים בשם חיות ובהמות כדאיתא במרכבת יחזקאל⁴⁴, ונשמות הן פני אדם, דנשתנה יצירת גוף האדם משאר גופות הנבראים⁴⁵, דבכל הנבראים הנה הגוף נברא ביחד עם הנפש כמ״ש⁴⁶ תדשא הארץ דשא, תוצא הארץ נפש חי׳⁴⁷, משא״כ ביצירת האדם כתיב⁴⁸ וייצר גו׳ עפר מן האדמה וכתיב⁴⁹ גלמי ראו עיניך ואח״כ כתיב⁴⁸ ויפח באפיו נשמת חיים, וא״כ הרי גוף האדם הוא למטה במדריגה משאר הגופות, דבכל הגופות שנבראו ביחד עם נפשם הרי מיד בתחילת בריאתם היו צומחים מקטנות לגדלות, וא״כ הם במדריגת צומח, משא״כ גוף האדם הוא במדריגת דומם, וא״כ לכאורה זהו גריעותא. אבל כל זה הוא כמו שהוא בגלוי ובשכל, אבל באמת יש מעלה בגוף האדם דוקא, דנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן⁵⁰, וכדוגמת משכן שילה שהוא דומם ובו דוקא כתיב אל המנוחה. והנה טעם הדבר מה שנשתנה יצירת גוף האדם שאינו נברא ביחד עם הנפש כמו שאר הגופות הוא, דהנה מבואר⁵¹ בענין הד׳ מדריגות דצח״מ שהוא כנגד הד׳ אותיות דשם הוי׳ מלמטה למעלה, דהצומח וחי הם בסמיכות וכמו״כ הוא״ו להה״א הם בסמיכות, ולכן הנה בכל הנבראים הי׳ אפשר להבראות הגוף שהוא במדריגת צומח ביחד עם הנפש, משא״כ בנשמות שהם בבחי׳ מדבר, וכמו״כ למעלה הם בבחי׳ היו״ד ולמעלה יותר בקוצו של יו״ד, הנה גם אם הגוף הי׳ נברא ביחד עם הנפש שאז הי׳ הגוף במדריגת צומח, הרי גם אז הוא בריחוק מהנפש שהרי יש ה׳ המפסיק, ולכן אינו נברא ביחד עם הנפש.

אמנם זהו ביאור על זה שאין הגוף במדריגת צומח, אמנם הביאור על זה שהגוף הוא במדריגת דומם דוקא, הנה טעם הפשוט על זה הוא לפי שהאדם הוא הבריאה התיכונה שעל ידו צריכים לפעול (דאַרף מען אויפטאָן) בכל ההשתלשלות, לזאת הי׳ צריך להיות ממדריגה הפחותה ביותר. וכמשל הבנין דכאשר רוצים להגבי׳ את הבנין הנה אם יגביהו אותו מאמצעיתו הרי המטה שבו ישאר למטה, ולכן צריכים להגביהו מתחתיתו שאז מגביהים את כל מה שבתוכו וגם את המטה (תחתיתו), דכמו״כ הוא גם בבריאת האדם שהיא בריאה התיכונה שעל ידו צריכים לפעול (אויפטאָן) בכל ההשתלשלות, צריך שגופו יהי׳ במדריגת דומם דוקא שהוא מדריגה הפחותה ביותר, וע״י עבודת האדם בגופו הנה זה פועל בכל ההשתלשלות. ולהבין הטעם איך הוא בכח הגוף שהוא במדריגת דומם שעל ידו דוקא יפעלו בכל ההשתלשלות שלמעלה ממנו, הטעם לזה הוא לפי שבשרשו הוא למעלה יותר מהצומח וחי כמאמר נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. ויובן זה מהד׳ מדריגות דצח״מ כמו שהוא בהאדם עצמו⁵², דאותיות הוא דומם, מדות הוא צומח, וחי הוא שכל. הנה מדות ושכל הם בדרך עילה ועלול, דכאשר מתבונן בשכלו הנה בדרך ממילא נולדות המדות, אמנם האותיות כמו שהן נעשות לבוש וכלי להמדות וכמו״כ כמו שהן נעשות לבוש וכלי להשכל, הרי אינן באות מהמדות והשכל בדרך עילה ועלול, שהרי במדות מהשכל שהוא בדרך עילה ועלול אנו רואים שהמדות מתאימות להשכל, דכאשר הוא מתבונן בענין ששייך לאהבה נולדה אצלו מדת אהבה וכאשר הוא רוצה להתעורר במדת היראה בהכרח להתבונן בהתבוננות אחרת ששייכת ליראה, הרי שהמדות מתאימות לעילתן שהיא השכל, אמנם באותיות כמו שנעשות לבוש וכלי להמדות או להשכל הרי אותן האותיות שהן נעשות לבוש וכלי למדה זו ולשכל זה יכולות להיות לבוש וכלי למדה אחרת ולשכל אחר, והשינוי הוא רק בהצירופים אבל לא בהאותיות עצמן. ואף דאיתא בזהר⁵³ שישנן אותיות של חסד וישנן אותיות של דין, מ״מ הרי אותן האותיות (איז דאָך די זעלבע אותיות) אפשר להיות בב׳ המדות, הרי שהאותיות מהמדות ואפילו מהשכל אינן בדרך עילה ועלול, היינו שהאותיות אינן באות מהשכל כי אם ששרשן הוא למעלה יותר, דשרשן הוא מקדמות השכל ולמעלה יותר בעצם הנפש. וכמו שהוא בהד׳ מדריגות דצח״מ שבאדם גופא, שהאותיות שהן דומם הנה שרשן הוא למעלה מהמדות והשכל שהוא צומח וחי, כמו״כ יובן גם בכללות ענין דצח״מ שהדומם הנה בשרשו הוא למעלה מצומח וחי. וזהו ההפרש בין גוף האדם לשאר הגופות, דבכל הנבראים הנה הגוף הוא שייך להנפש, ומצד ההתבוננות שיש בהנפש זה פועל בדרך ממילא על הגוף, וכמו בשכל ומדות שהמדות הן באות במילא מהשכל בדרך עילה ועלול, דלכן הם משתחווים במערב לפי שהשכינה במערב⁵⁴, וזהו מה שאמר יהושע⁵⁵ שמש בגבעון דום ואיתא במדרש תנחומא⁵⁶ דום מלומר שירה, ומבואר בחסידות⁵⁷ שלא הוצרך לומר עמוד כי אם ע״י שאמר דום מלומר שירה נפסק במילא הילוך השמש, דטעם הדבר הוא לפי שהגוף הוא שייך להנפש, ומצד אמירת השירה של נפש השמש מצד זה דוקא הוא הילוך גוף השמש, ולכן כאשר אמר דום מלומר שירה ונפסקה אמירת השירה של הנפש, נפסק במילא הילוך הגוף. דכל זה הוא בכל הנבראים, אבל בהאדם הרי אף שהוא מתבונן בנפשו אין זה פועל בהגוף, לפי שאין זה בדרך עילה ועלול, אמנם בשרשו הוא למעלה יותר דנעוץ תחילתן בסופן, ולכן ע״י העבודה בגוף האדם דוקא דלעבדה ולשמרה⁵⁸ עי״ז פועלים בכל ההשתלשלות.

והנה מה שצריכים לפעול בכל ההשתלשלות הוא כמ״ש⁵⁹ לעשות לתקן, שהוא ביטול היש לאין. דיש בכללות הו״ע הכלים, דכלי הוא יש, וגם הכלים דאצילות דאיהו וגרמוהי חד⁶⁰ הרי גם הם בבחי׳ יש, דלכן מחלק לב׳ פתגמים ואומר⁶⁰ איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד ואינו אומר ביחד איהו וחיוהי וגרמוהי חד לפי שיחוד הכלים אינו בדומה ליחוד האורות, דכלים הוא בחי׳ יש ואור הוא בחי׳ אין, דגם כמו שהאור בא בבי״ע כדאיתא באגה״ק⁶¹ שהקו בקע הפרסא עמהם ומאיר בבי״ע, הנה גם בבי״ע הוא בחי׳ אין, וזהו ענין ביטול היש לאין, היינו שיהי׳ יחוד האורות עם הכלים. ובכדי שיהי׳ יחוד האורות עם הכלים הוא דוקא כאשר האורות והכלים הם בערך, דזהו מ״ש לתקן, דהנה בתהו שהאורות לא היו בערך הכלים הנה שם הוא בא׳ משתי הפנים, או שהיש נשאר על עמדו או שהאור פועל שבירה בהכלי, דלא לתהו בראה⁶², והכוונה היא לשבת יצרה⁶², שתהי׳ התיישבות אורות בכלים, הנה זהו בתיקון דוקא, דבתיקון האורות הם בערך הכלים, ולכן שם הוא יחוד האורות עם הכלים, דזהו ביטול היש אל האין. וכל זה נעשה ע״י עבודת האדם דוקא דלעבדה ולשמרה, בעבודתו בגוף דוקא ששרשו הוא למעלה יותר כנ״ל, הנה ע״י עבודתו בהגוף, בבירור ההעלם וההסתר, עי״ז הוא פועל בכל ההשתלשלות. וזהו מה שהסביר הקב״ה להמלאכים דמעלת האדם היא לא רק מצד נשמתו כי אם גם מצד גופו, דלהיות שגופו הוא במדריגת הדומם, הנה יש בזה ב׳ המעלות, דלהגבי׳ את כל ההשתלשלות אפשר רק במדריגה פחותה כנ״ל, וגם להיות ששרשו הוא למעלה יותר לזאת הנה בבירור העלם והסתר הגוף דוקא ביכולת לפעול בכל ההשתלשלות. וזהו מ״ש⁶³ צחוק עשה לי אלקים ואמרו רז״ל⁶⁴ דשרה הוסיפה על המאורות, ואיתא בשל״ה⁶⁵ דהמאורות הוא מאורות הגדולים דתלמוד גדול ומעשה גדול⁶⁶, דלעתיד יהי׳ מעשה גדול⁶⁷, וגם עכשיו אשר תלמוד גדול הרי נמנו וגמרו דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה⁶⁶ דוקא, הרי עיקר המעלה הוא במעשה, דמעשה פועל גם בתלמוד, וכמו שאנו רואים דכאשר ישנה שאלה בהלכה למעשה הרי אז דוקא מתעורר השכל שמעיין בעומק ועומקא דעומקא, דלולי שהי׳ זה הלכה למעשה לא הי׳ מתעורר כ״כ, דמעשה גדול פועל גם בתלמוד גדול. וזהו מ״ש צחוק עשה לי אלקים, דע״י שם אלקים דוקא שהוא העלם והסתר, הנה ע״י בירור ההעלם והסתר, נעשה צחוק ותענוג למעלה, וזה פועל גם בתלמוד, דזהו ששרה הוסיפה על המאורות לשון רבים, שנעשה צחוק ותענוג גם בתלמוד גדול. וכמו אשר המעשה מוסיף גם בתלמוד, כמו״כ הוא מעלת גוף האדם דוקא, שע״י בירור העלם והסתר הגוף שהוא במדריגת דומם, הנה עי״ז פועלים תוספות גם למעלה.

וזהו מה שאמרו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שזה הי׳ קודם מתן תורה, שגילו אז המעלה בענין המעשה אשר המעשה פועל גם בהנשמע, הנה עי״ז הסירו (האָבן זיי אַראָפּגענומען) טענת המלאכים דתנה הודך על השמים, ולא רק שהסירו את טענתם, כי אם אשר גם המלאכים בעצמם ירדו וקשרו להם ב׳ כתרים, כתר גם בהנשמע, ועי״ז קיבלו אז את התורה למטה דוקא, ובזה יש כל הענינים הנעלים. והעיקר מזה יהי׳ בביאת המשיח, כמ״ש בתניא⁶⁸ דכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה והעיקר יהי׳ בביאת המשיח ובאלף השביעי, והיינו שהגילוי מזה יהי׳ לעתיד, דגם עכשיו משעת מתן תורה וגם בזמן הגלות פועלים (טוט מען אויף אַלע) ענינים נעלים ביותר ע״י קיום התורה ומצוות, אלא שעכשיו הוא בהעלם ויתגלה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, שאז יהי׳ בגילוי אשר המטה מטה ירימו (וועט מען אויפהויבן) למעלה מעלה.

__________

1) שבת פח, א. – לכללות המאמר, ראה ד״ה כל שמעשיו תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רסז ואילך). תרנ״ג (סה״מ תרנ״ג ע׳ ריז ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רנב ואילך). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ שצו ואילך). וראה גם ד״ה בשעה שעלה משה למרום תשכ״א (לקמן ע׳ קנט ואילך).
2) תהלים ח, ב.
3) יחזקאל א, כח.
4) נוסח ברכת יוצר.
5) יחזקאל ג, יב.
6) תהלים פד, ח.
7) ישעי׳ סו, כג.
8) ראה זח״ב קנו, סע״ב. לקו״ת ואתחנן ט, א. וש״נ. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ סה. וש״נ.
9) שבת נא, ב (במשנה). ראה לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, ד. ועוד.
10) תהלים קד, ד.
11) בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת וסידור שם. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) עה״פ (ע׳ 169 ואילך). וש״נ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ט ע׳ 405.
12) ראה ב״ר פס״ח, יב. חולין צא, ב.
13) ראה חגיגה יג, א.
14) ראה שעהיוה״א פ״ז (פב, א). ועוד.
15) ראה תדא״ר פ״ו. פי״ז. פל״א. לקו״ת שה״ש כט, ב.
16) ראה זח״א צח, ב ואילך.
17) וירא יח, ב.
18) בברכה הג׳ דתפלת העמידה.
19) עירובין נד, א.
20) איוב א, ו.
21) תהלים קלו, ב.
22) עקב י, יז.
23) ראה ב״ר פל״ג, ג. זח״ג לט, ב. סה, א. ועוד.
24) האזינו לב, ט.
25) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
26) ראה גם סה״מ תרמ״ח ע׳ רז. שם ע׳ רכד. תרס״ח ע׳ רלז. המשך תער״ב ח״א ע׳ תעז. ח״ב ע׳ א׳קלב. סה״מ תרע״ח ע׳ שפ. סה״מ תרפ״ו ע׳ קסה. תש״ד ע׳ 244. קונטרסים ח״א רסב, ב ואילך. ד״ה ת״ר נר חנוכה שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ טז). ובכ״מ.
27) תו״א בראשית ד, ב. לקו״ת פ׳ ראה כו, סע״ג-ד. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
28) ראה גם סה״מ תרמ״ו ע׳ תטו. תרס״ב ע׳ שלח. תרפ״ז ע׳ נ. תרצ״ט ע׳ 67. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תמ-תמא.
29) הובא בסהמ״צ להצ״צ ג, א. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תריג. סה״מ תרל״ד ע׳ שיד. תרמ״ג ע׳ קכט. תרמ״ד ע׳ קע. תרנ״ג שם ע׳ ריט. תרנ״ד שם ע׳ רנה. תרנ״ז ע׳ סב. תרנ״ט ע׳ ג. המשך תרס״ו ע׳ קעג. סה״מ עת״ר ע׳ קפה. המשך תער״ב ח״א ע׳ צז. סה״מ תרע״ח ע׳ סד. תש״ד ע׳ 19. תש״ז ע׳ 132. קונטרסים ח״ב שלג, א. ובכ״מ.
30) שבועות מח, סע״א. חולין מט, סע״ב. סג, רע״א. ירושלמי כתובות פ״ט ה״ז.
31) ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ רסט-ער. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ שם ע׳ תה. ובכ״מ.
32) ראה ע״ח שער (כח) העיבורים פ״א. וש״נ.
33) פ׳ ראה יב, ט.
34) ראה ספרי ופרש״י עה״פ. ובכ״מ.
35) זבחים קיב, ב. רמב״ם הל׳ ביהב״ח פ״א ה״ב.
36) ראה לקו״ת ברכה צט, ד. וראה גם תו״א ר״פ ויגש.
37) תרומה כה, ח.
38) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 173 הערה 45.
39) שמו״ר פל״ג, ד. פל״ה, ו.
40) תרומה כו, טו. ויקהל לו, כ.
41) ישעי׳ ו, ב.
42) תהלים צו, יב.
43) ראה תו״ח בראשית יט, א. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ריש ע׳ א׳קיד. וש״נ.
44) יחזקאל א, ה ואילך. וראה תניא רפל״ט. תו״ח שם. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ.
45) ראה בכ״ז תו״א ד״ה להבין הטעם שנשתנה צורת גוף האדם (בראשית ג, ד). ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, סע״א ואילך. תו״ח ד״ה הנ״ל (יח, ד ואילך). קונטרס ומעין מאמר טו פ״א-ב (ע׳ 99 ואילך).
46) בראשית א, יא.
47) שם, כד.
48) שם ב, ז.
49) תהלים קלט, טז.
50) ספר יצירה פ״א מ״ז.
51) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. שער (נ) קיצור אבי״ע פ״א ואילך.
52) בכ״ז – ראה גם ד״ה וידבר גו׳ אנכי תשי״ג (לעיל ע׳ מד ואילך), ובהנסמן שם הערה 15.
53) ראה זח״א טז, ב ובמק״מ שם.
54) ב״ב כה, א.
55) יהושע י, יב.
56) אחרי ט.
57) ראה סידור (עם דא״ח) קמב, ב. סהמ״צ להצ״צ ה, א. אוה״ת שבועות ע׳ קי ואילך. נ״ך (כרך ב) ע׳ תשלח ואילך.
58) בראשית ב, טו.
59) שם, ג. ב״ר פי״א, ו ובפרש״י שם.
60) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
61) ס״כ (קלא, ב).
62) ע״פ ישעי׳ מה, יח.
63) וירא כא, ו.
64) ב״ר פנ״ג, ח.
65) שעה, א.
66) ראה קידושין מ, ב.
67) ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שט ואילך. אוה״ת ואתחנן ס״ע רמז ואילך. ובכ״מ – נסמן בסה״מ חנוכה ס״ע רנא-ב הערה 23.
68) פל״ו (מו, א).

[סה"מ שבועות ע' נב ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 122 ואילך.