בס״ד. ש״פ בשלח, י״ז שבט ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
אז1 ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו׳2, והנה שירת הים באה בהמשך ולאחרי קריעת ים סוף, דלאחר גודל העילוי דקריעת ים סוף אמרו השירה באופן דאז ישיר לשון יחיד3, דמשה ובנ״י היו בשוה במדריגה אחת, דענין השירה הו״ע השמחה, ושמחה פורץ גדר4, וע״כ הוסרו כל ההגבלות שבין משה וישראל, עד שהי׳ אז ישיר משה ובני ישראל במדריגה אחת. וצריך להבין מהו הענין וההפלאה דקריעת ים סוף, ובפרט דע״פ טבע לא הי׳ מוכרח להיות קריעת ים סוף, דבאותו צד שירדו באותו צד עלו, כמ״ש בתוספות5, אלא בהכרח דהי׳ בזה ענין פנימי, וצריך להבין מהו הענין בזה. ועוד צריך להבין, דידוע הלשון בדברי רז״ל6 כשמתארים ענין קשה, אומרים קשה כקריעת ים סוף, ולכאורה אינו מובן והרי מדברים לגבי הקב״ה, וא״כ איך שייך לומר דקריעת ים סוף הו״ע קשה לגבי הקב״ה. ועוד צריך להבין מה שאומר בהמשך הפסוק כי גאה גאה ותרגם אונקולוס אתגאי על גיותניא, דהפירוש בזה הוא, דענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף הי׳ באופן דאתגאי על גיותניא, דגיותניא קאי על פרעה שהי׳ אז מולך בכיפה7 ובכל זאת נגאלו ישראל ממנו כו׳, ואינו מובן מהו השייכות דאתגאי על גיותניא לקריעת ים סוף דוקא, והרי הרבה דרכים למקום, והי׳ יכול להיות האתגאי על גיותניא, שהו״ע הגאולה מפרעה, באופן אחר. ועוד צריך להבין, דהנה אמרו רז״ל8 עה״פ אז ישיר משה ובני ישראל וגו׳, דשר לא נאמר אלא ישיר בלשון עתיד מכאן לתחיית המתים מן התורה, וצריך להבין השייכות ביניהם דדוקא בהשירה שהי׳ בעת קריעת ים סוף נרמז ענין תחיית המתים (וכמבואר דיוקים הנ״ל בדרושים דפרשת בשלח בתורה אור וכו׳).
ויובן (כמו שמתחיל בדרושים הנ״ל9) בהקדים ענין ירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא10, דירידה זו היא צורך עלי׳, והעלי׳ צ״ל למעלה יותר מכמו שהי׳ קודם הירידה. ולכאורה צריך להבין איזה עלי׳ יכול להיות בהנשמה ע״י ירידתה למטה, ושתהי׳ עלי׳ זו עוד למעלה יותר מקודם הירידה, הלא על הנשמה אומרים11 נשמה שנתת בי טהורה היא וכו׳, שזהו כבר בתחילת ירידתה למטה, שלכן אומרים נתת בי, היינו כמו שהנשמה שייכת כבר לבי – להתלבשותה בגוף פרטי בעולם הזה בבירא עמיקתא, וע״ז אומרים נתת בי, היינו שאינו בא ע״י יגיעה, שזהו ענין השכר שהוא בדרך קנין כו׳, דהנשמה בדרגא זו נקראת כנען כמבואר בכמה מקומות12, אבל ענין הנ״ל של נתת הו״ע המתנה, דכל הנותן בעין יפה נותן13, שהוא למעלה מן המשוער, דהו״ע האתערותא דלעילא מצד עצמה שלמעלה מהאתערותא דלעילא הבאה ע״י אתערותא דלתתא, וזהו דרגת הנשמה קודם ירידתה למטה, ומ״מ אומרים דע״י הירידה נתעלה עוד יותר מכמו שהיתה קודם הירידה, וצריך להבין מהו העלי׳ למעלה מדרגא זו של נתת וכו׳. והביאור בזה הוא, דהנה ע״י הירידה למטה באה הנשמה לדרגת בעל תשובה, דהנשמה למעלה הרי היא בדרגת צדיק, דזהו ענין נשמה שנתת בי טהורה היא וכו׳, דהוא כנגד עולם האצילות14, דבאצילות לא יגורך רע15, ואינו שייך כל ענין החטא וכו׳, דזהו ענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים16, דקודם בריאת העולם היתה ההמלכה בנשמותיהן של צדיקים, היינו בנשמות כמו שהם למעלה. וע״י ירידתה למטה באה לדרגת בעל תשובה, שנתחדש בה ענין התשובה, דזהו ענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה17, שהעלי׳ היא עוד למעלה מבחי׳ נתנה שהו״ע עולם האצילות, והעלי׳ היא אל האלקים אשר נתנה, שהוא באין ערוך לבחי׳ נתת שהוא עולם האצילות, דשם יש לה כבר שייכות לציור והתחלקות, דזהו ענין נתת בי שיש לה שייכות להגוף וכו׳, דמזה מובן דאין זה הענין דכולם מתאימות ואב אחד לכולנה18, משא״כ הענין דאלקים הוא באין ערוך, עד שצריך להיות צמצום בכדי שיומשך מבחינה זו, והצמצום הוא בדוגמת צמצום הראשון, שקודם הצמצום לא הי׳ מקום לעמידת העולמות19, גם לא לעולם האצילות, וצ״ל צמצום כזה בכדי שיומשך מבחי׳ אלקים לבחי׳ נתנה. דמזה מובן גודל העילוי שנעשה בהנשמה ע״י ירידתה בגוף, שנתחדש בה ענין התשובה, שעי״ז נתעלה למעלה גם מנתת בי, שהו״ע עולם האצילות, לבחי׳ האלקים אשר נתנה.
ולהבין20 זה למה דוקא בירידת הנשמה למטה בגוף נעשה בה עלי׳ זו, צריך להקדים תחילה כללות החילוק דתורה ותפילה ותורה ונשמות, דמצינו בזה ענינים הפכיים. דלפעמים מבואר דהתורה היא למעלה מתפילה, וכדאיתא במשנה21 ותלמוד תורה כנגד כולם, ונכלל בזה הענין דעיון תפילה הנזכר במשנה שם, וכן מבואר לפעמים שהתורה היא למעלה מנשמות ישראל, וכמו שאמרו רז״ל22 תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה, והיינו שע״י אורייתא דוקא מתקשראן הם בקוב״ה23, וכמארז״ל24 ביום חתונתו זה מתן תורה, שהתורה נקראת חתן ונשמות ישראל נקראות כלה25, הרי שהתורה היא למעלה מנשמות ישראל. ולפעמים מצינו מעלת התפילה על התורה, וכדאיתא בגמרא26 הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ואומרים ע״ז לשון הלואי שצ״ל כל היום בתפילה ולא בתורה, וגם קודם למילוי תקוה זו איתא במשנה27 (והובא בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן הלכות תפילה28) דחסידים הראשונים היו שוהין שעה א׳ ומתפללין כו׳, ואיתא בגמרא29 (והובא בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן הלכות תלמוד תורה30) דמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, וידוע דהשומר צ״ל חזק יותר מהדבר הנשמר, וכמובן, ועד להגירסא שבירושלמי31 דמתוך שחסידים הם תורתם מתברכת. דמכל זה מובן מעלת התפילה שהיא למעלה מענין התורה.
והביאור בזה, דהנה ענין התפילה הו״ע העלי׳ מלמטה למעלה, וכמ״ש32 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דגם ענינים שלמטה מארץ סתם, ארצה, עולים ע״י התפילה למעלה גם משמים, לבחי׳ השמימה. ובסולם יש ד׳ שליבות33, דכמו שיש בהנשמה ד׳ מדריגות בירידתה מלמעלה למטה, וכמו שאומרים11 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה, דהו״ע ארבע עולמות אבי״ע14, עד״ז ישנם ד׳ שליבות בתפילה בהעלי׳ מלמטה למעלה, והם רוח רעש אש וקול דממה דקה34, דהם הד׳ מדריגות שבתפילה35, דפסוקי דזמרה הו״ע הרוח, ואח״כ ברכות קריאת שמע דהו״ע הרעש, וכמו שאומרים בברכות קריאת שמע והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו׳, וקריאת שמע הו״ע האש שהוא כללות ענין האהבה, וכמו שאומרים בקריאת שמע ואהבת36 וכו׳, ואח״כ באים לשמונה עשרה קול דממה דקה37 דתמן קאתי מלכא. וזהו ענין ירידת הנשמה למטה, לפי שעי״ז ישנה העלי׳ בהד׳ דרגות דתפילה. ועוד למעלה מזה, דתפילה הו״ע התשובה, וכמ״ש באגרת התשובה פרק י׳ דתפילה הו״ע תשובה עילאה. וכמו שבתשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה העלי׳ היא למעלה גם מבחי׳ נתת בי, כמו״כ גם בתפילה העלי׳ היא לבחי׳ תמן קאתי מלכא שהוא למעלה גם משמונה עשרה קול דממה דקה, ולפעמים מבואר בקבלה וחסידות38 דהו״ע נפילת אפים שאחר שמונה עשרה, אליך ה׳ נפשי אשא39 וכו׳. והנה להיות דענין התפילה הוא העלי׳ מלמטה למעלה, להעלות עניני ארצה וכו׳, צ״ל תחילה ענין התורה שהוא ההמשכה מלמעלה והנתינת כח שיוכל להיות אח״כ ההעלאה ע״י התפילה, דזהו ענין התורה, הלא כה דברי כאש40, מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אינן מקבלים טומאה41, דהו״ע הנתינת כח אשר גם באדם בלתי טהור כפשוטו יוכל להיות העלי׳ בתפילה. וזהו הענין דישראל מתקשראן באורייתא וע״י אורייתא מתקשראן בקוב״ה, דתורה היא למעלה מנשמות ישראל וגם מתפילה, דמשום דתורה היא בגילוי גם למטה כאש וכו׳, לזאת בכדי שיוכל להתעלות ע״י התפילה צ״ל ענין התורה לפני זה, שהוא הנתינת כח שיוכל להיות העלי׳ בתפילה אח״כ.
וביאור הענין הוא, בהקדים מה שמבואר בתניא42 דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו׳ ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו׳ רק כדי להמשיך אור לתקן את הגוף ונפש הבהמית, והוא ממש דוגמת גלות השכינה לברר ניצוצין וכו׳. ובמילא מובן שכמו שהוא בסוד גלות השכינה, עד״ז יובן בירידת הנשמה למטה. דהנה מלכות נקראת מטרוניתא ואימא תתאה, שהו״ע שכינה ונקראת כנסת ישראל שהיא מקור נשמות ישראל, ומזה מובן דכמו שהוא בענין גלות השכינה, עד״ז הוא בכל נשמה פרטית. והנה המלכות נקראת בשם תפילה כמ״ש43 ואני תפלה44, משא״כ תורה היא בתפארת, ומזה מובן דהחילוק בין תורה ותפילה הוא כללות החילוק בין ז״א ומלכות, דאע״פ ששניהם הם באצילות, אעפ״כ הם חלוקים באופן אצילותם, דז״א אצילותו היא באופן שהוא בדביקות ניכרת, ובמילא תשוקתו לעלות למעלה כדוגמת העלול שחפץ להתכלל בהעילה שלו, דמובן מזה דאין הביטול ביטול בתכלית, דהרי ביטול העלול הוא מצד זה שמרגיש את העילה שלו, ובמילא יודע במה ולמה הוא נכלל, שמזה מובן דהביטול אינו ביטול במציאות מאחר שהוא בערך למקורו, משא״כ ספירת המלכות הרי האצלתה היא בדביקות בלתי ניכרת, וכמ״ש45 למען יזמרך כבוד ולא ידום, דנהורא46 תתאה קארי תדיר וכו׳ ולא שכיך ונקרא נהורא אוכמא, שהוא בחי׳ שחרות והעדר הגילוי לגמרי, ומזה נעשה הצמאון והתשוקה ביותר, שמזה מובן שהביטול הוא ביטול במציאות. ויובן ביתר שאת לפי המבואר בעץ חיים47 דשרש המלכות הוא ברדל״א (משא״כ שרש הז״א הוא באצילות), דמשום זה הביטול בז״א אינו בתכלית מאחר שמקורו הוא באצילות גופא והוא בערך למקורו, משא״כ מלכות שרשה ברדל״א, שלמעלה באין ערוך לגמרי, ולשם היא קארי תדיר, לכן הביטול הוא ביטול בתכלית.
והנה ע״ד שנת״ל במלכות, כנסת ישראל המקור לנשמות ישראל, שהיא בדביקות בלתי ניכרת, הנה כמו״כ הוא גם בנשמות ישראל, כמ״ש48 בנים אתם לה׳ אלקיכם, וכמ״ש בתניא49 המשל מבן הנמשך ממוח האב דכל העצמיות שלו נמשך בהטיפה [דבכללות זהו החילוק בין השפעת הטיפה להשפעת השכל, דהשפעת הטיפה היא השפעה פנימית ועצמית, משא״כ השפעת השכל היא רק השפעה חיצונית, וכמבואר בכמה מקומות50], אבל מ״מ נעשה מציאות נבדל ונפרד, דכמו״כ הוא גם בהנשמה שנעשית מציאות נבדלת כביכול. אך ירידה זו מה שהנשמה נעשית דבר נבדל ונפרד ממקורה היא בשביל העלי׳, דזהו ענין הצמאון של הנשמה בבחי׳ ביטול בתכלית שהוא ענין התשובה. אך מאחר שהנשמה נעשית מציאות נבדלת, הנה בכדי שתוכל לעלות צריך לזה נתינת כח והוא ע״י התורה, ששרשה מז״א דהיא בדביקות ניכרת. דזהו בתורה גם כמו שירדה למטה, דהלא כה דברי כאש דדברי תורה אינן מקבלים טומאה גם כמו שהתורה היא למטה, ומשום זה יש מעלה בתורה דדוקא על ידה יכול להיות העלי׳ וכו׳, מצד ענין הגילוי. אבל לאחרי הנתינת כח מהתורה על העלי׳, הנה העלי׳ בתפילה היא למעלה גם מהתורה, דזהו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, למעלה מבחי׳ נתנה, וכמובא במדרש51 דז׳ דברים קדמו לעולם תורה וישראל כו׳ ואיני יודע מי קדם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל הרי נשמות ישראל קדמו לתורה, ואע״פ דזה גופא מגלה תורה, אבל מ״מ אחר שהתורה מגלה זאת נעשה עלי׳ בנשמות עוד למעלה יותר מהתורה.
והנה סדר העלי׳ בתפילה היא בד׳ מדריגות, דזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דסולם ע״פ תורה יש בו ד׳ שליבות52, וע״ד מה שנת״ל שישנם ד׳ מדריגות בירידת הנשמה למטה, טהורה היא, בראתה, יצרתה, נפחתה, כמו״כ העלי׳ ע״י התפילה היא ג״כ בד׳ מדריגות אלו, וע״י העלי׳ בד׳ מדריגות אלו נתעלה עוד למעלה יותר לבחי׳ אלקים אשר נתנה, דזהו ענין התשובה, שנתחדש בהנשמה עוד דרגא חמישית. וזהו מ״ש53 ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהי׳ לכם, שהם ב׳ סוגים שונים, דענין הארבע הידות הוא במדריגות פנימיות ולכן יש בזה התחלקות, דבכללות הוא בחי׳ נפש רוח נשמה חי׳ שבנשמה, משא״כ המדריגה החמישית היא למעלה מהתחלקות והיא בחי׳ יחידה שבנשמה, שאין זה ענין פנימי כי אם מקיף. והגם דגם מדריגת חי׳ היא בחי׳ מקיף, אבל מ״מ היא מקיף השייך לפנימיות, דבכללות הו״ע החכמה, דעם היות שהיא רק נקודה הנה מ״מ נקראת ראשית ההשתלשלות, שיש לה כבר שייכות לפנימיות ולהתחלקות, דבכללות זהו ענין עולם האצילות, דעם היות דענין ההתחלקות דזמן ומקום מתחיל בעולם הבריאה, ועולם האצילות הוא למעלה מהזמן, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד54, דמשום זה יש פרסא המפסקת בין אצילות ובי״ע שמשנה את האור הנמשך בבי״ע שאין זה כמו שהוא באצילות55, הנה מ״מ הוא בגדר התחלקות וכו׳, משא״כ המדריגה החמישית, מקיף דיחידה, הוא למעלה מהתחלקות לגמרי, וכידוע החילוק בין אחד ליחיד56, דבאחד צריך להבהיר (דאַרף מען באַוואָרענען) ענין ההתחלקות, משא״כ ביחיד הוא למעלה מהתחלקות לגמרי וכו׳. וזהו ענין התשובה שמגיעים על ידה ללמעלה מהשתלשלות, והיינו לבחי׳ יחידה שלמעלה מהתחלקות לגמרי.
והנה לבחינה הנ״ל שמגיעים ע״י התשובה אפשר להגיע דוקא בעולם הזה, דבעולמות העליונים כל הענינים הם באופן מסודר וכל אחד על מקומו כו׳, משא״כ למטה בעולם הזה שהוא קודם הבירור, הענינים אינם מסודרים (אויסגעשטעלט), ע״כ יכול להיות שיתהפכו, ועד להיפוך מן הקצה אל הקצה, שזדונות נעשים לו לא רק כשגגות אלא גם כזכיות57, וזהו עוד למעלה יותר מצדיקים, דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו58, והתורה ומצוות הם למעלה יותר, וכמבואר59 הפירוש בתשובה ומעשים טובים, דע״י התשובה נעשים התורה ומצוות שלו טובים ומאירים. אמנם לכאורה זה גופא צריך ביאור למה הוא כן דענין התשובה הוא בעולם הזה דוקא. והביאור בזה הוא, דדוקא בעולם הזה ישנו הסובב, ולא רק בחי׳ סובב כל עלמין שיש לו שייכות לעולמות וכו׳, כי אם אמיתית ענין הסובב שלמעלה לגמרי מעולמות ואין בו שום הגבלות. ובחינה זו ישנה דוקא בעולם הזה, וכמ״ש60 הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה, דמה שהשמים ושמי השמים דהו״ע עולם האצילות ועולמות א״ס שלמעלה מאצילות לא יכלכלוך, הנה נמצא הוא דוקא באף כי הבית הזה, בבחי׳ אף שהו״ע אף עשיתיו61, ונמשך כאן ע״י האף, היפך הטוב והקדושה, שהו״ע התשובה62, וכמבואר בהמאמרים דימי הגאולה63. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, דלא מיבעי דרגת הצדיק כמו שהוא למטה דאפילו יהי׳ צדיק גמור עובד ה׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים (כמ״ש בתניא64) הנה עדיין הוא בחי׳ יש מי שאוהב65, אלא גם הצדיק כמו שהוא בבחי׳ עמידה, דהו״ע הביטול בתכלית, הנה גם הוא אינו יכול להיות במקום שבעלי תשובה עומדים, מצד מעלת התשובה. וכמו שבכללות השתלשלות העולמות מבאר אדמו״ר הזקן66, דתכלית השתלשלות העולמות אינה בשביל עולמות עליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית׳, שנכלל בזה גם עולם האצילות, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, שדוקא למטה בעולם הזה נעשה דירה לו ית׳ בתחתונים67, הנה כמו״כ הוא בענין התשובה, דבעלי תשובה הם למעלה גם מדרגת צדיק שהוא בבחי׳ עומד, דבכללות הוא מדריגת עולם האצילות, וע״י ירידת הנשמה למטה בגוף בעולם הזה, הנה ע״י התשובה מתעלית עוד למעלה יותר מכמו שהיתה קודם הירידה. אמנם הנתינת כח לזה הוא מהתורה, אבל ע״י התשובה נתעלית אח״כ למעלה מהתורה עד שפועלים גם בתורה.
דהנה כמו שבנשמות ישנם ד׳ מדריגות ועד לבחינה חמישית – אלקים אשר נתנה, הנה כמו״כ הוא בתורה כמו שבאה מלמעלה דיש בזה ד׳ מדריגות, וכמ״ש במדרש68 שלפני שנתן הקב״ה את התורה למשה אמרה ד׳ פעמים בינו לבין עצמו ואח״כ נתן כו׳ כמ״ש69 אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ונכלל בזה גם בחי׳ המתנה שישנו בתורה, דזהו ויתן אל משה70 ענין המתנה, וכמאמר רז״ל71 חמדה גנוזה כו׳. אמנם יש גם בחינה עליונה יותר, מה שנשמות ישראל פועלים בתורה, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו72. והוא ע״ד המבואר בענין אמרה ד׳ פעמים בינו לבין עצמו ואח״כ נתן כו׳, דהיינו שאח״כ ממשיכים מהקב״ה, שהוא קדוש ומובדל מצד עצמו, ופועלים שיהי׳ ברוך הוא, היינו שיהא נמשך למטה. וזהו מה שדוד הי׳ מחבר תורה שלמעלה עם קוב״ה73, דזהו ענין לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה. וכל זה הוא ע״י התשובה, דמתחילה הנתינת כח לזה הוא מהתורה, אבל אח״כ נתעלה למעלה יותר עד שפועל גם בהתורה. וזהו דלאחר ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך36 צריך להיות אח״כ ודברת בם74, דבדברי תורה הכתוב מדבר75, דצריך להיות ענין לימוד התורה. והפירוש הפנימי בזה הוא, דהוא נעשה מנהיג על תורה, דודברת הוא מלשון ידבר עמים תחתינו76, שנעשית תורתו, שהוא מושל ושולט על התורה, ומשום זה הנה תלמיד חכם שמחל על כבודו כבודו מחול77 מפני שנעשית תורתו, וזוהי בחינה החמישית שבתורה.
והנה ב׳ מדריגות הנ״ל דארבע הידות והחמישית ישנן הן בהשתלשלות והן למעלה מהשתלשלות, עד כמו שהוא לפני הצמצום דעד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד78, דבהאור שלפני הצמצום ישנו מה שלצורך הגילוי דעולמות, ובמילא מובן שהו״ע גילוי אור, וישנו בחי׳ האור שהבדילו לעצמו79 שאין ענינו להאיר בעולמות, אבל מ״מ הגם שהבדילו לעצמו, אין זה כמו שהוא בעצמותו ממש, דאור כמו שהוא בעצמותו אינו בבחי׳ אור כלל. והוא ע״ד ההפרש בין כחות הכלולים בנפש למה שהנפש נושא בעצמו כחות, דכחות הכלולים בנפש יש להם שייכות לכחות הגלויים, עד להאברים שבגוף הגשמי והחומרי, אבל מה שהנפש נושא בעצמו כחות הוא מצד שאנת הוא שלימותא דכולא80 ובמילא יש לו השלימות דגבול ג״כ, וזהו ענין הכחות שבו שאין בזה שום ענין של מציאות. וזהו הב׳ מדריגות בהאור קודם הצמצום, דישנו כמו שהוא בעצמותו ממש דאינו בבחי׳ גילוי ואור כלל, וישנו בחי׳ הגילוי שבאור שזהו גם במדריגת האור שהבדילו לעצמו, דמ״מ יש לו שייכות להגילוי שלאחר מכן עד לאחר הצמצום. וזהו מה שבהמאמר יהי אור נאמר שתי פעמים אור, ויאמר אלקים יהי׳ אור ויהי אור81, ולא כמו שכתוב בשאר המאמרות ויהי כן, ופירש הבעש״ט82 דבכדי שיהי׳ ענין האור הוא ע״י ויהי, שכל מקום שנאמר ויהי הוא עת צרה83, והיינו דע״י הצרה והצמצום עי״ז אפשר להיות ענין האור. אמנם כל זה הוא בענין האור שהוא גילוי, משא״כ האור שכלול בעצמותו ממש הוא בתכלית ההעלם. וע״ד מה שנת״ל בההפרש שבין מדריגת נרנ״ח, דיש בהם ציור והתחלקות הואיל והוא ענין הגילוי עכ״פ, משא״כ בחי׳ יחידה אין בו שום התחלקות שהוא בתכלית ההעלם, והרי זה כמו האור הכלול בעצמותו ממש. ולשם מגיע עבודת התשובה, דע״י ירידת הנשמה למטה בעולם הזה בתכלית ההעלם המלא קליפות וסטרא אחרא, וע״י התשובה כאן בעולם הזה שמהפך ההעלם וכו׳, עי״ז מגיע לתכלית ההעלם שלמעלה, היינו לבחי׳ האור הכלול בעצמותו ממש, שלמעלה גם מהאור שהבדילו לעצמו, וכמ״ש במאמרי ההילולא84 שמגיע עד לפנימיות ועצמות א״ס ב״ה.
והנה זהו ההפלאה דבקריעת ים סוף, דהפך ים ליבשה85, דים הו״ע ההעלם וכו׳ ויבשה הו״ע הגילוי, ובקריעת ים סוף הי׳ הפך ים ליבשה שההעלם עצמו בא לידי גילוי, ועד שתכלית ההעלם, העלם העצמי, בא לידי גילוי, וכמבואר בשער האמונה לאדמו״ר האמצעי86. וזהו מ״ש אתגאי על גיותניא, דגיותניא הוא מדריגה הכי נעלית87, ועד לבחי׳ האור כמו שהבדילו לעצמו, וזהו אתגאי על גיותניא דהאור כמו שהוא בעצמותו ממש בא לידי גילוי. וזהו ענין קשה כקריעת ים סוף, והיינו מצד ענין הצמצום, דבקריעת ים סוף נתגלה האור שלמעלה לגמרי מגילוי, ומצד בחינה זו אין שום התחלקות, דמצד מדריגת הסובב השייך אל העולמות שהוא בחי׳ חי׳ אפשר להיות התחלקות, אבל מצד מדריגת יחידה שהו״ע הסובב האמיתי, אינו שייך שום התחלקות. ובמילא לא הי׳ חילוקים בקריעת ים סוף בין משה ובנ״י, דאע״פ שמשה ובנ״י הם באין ערוך, שמשה הוא מן המים משיתהו88 שהוא למעלה גם מהתורה דהוא בתפארת וכמ״ש89 במשה כבד פה וכבד לשון, וכמבואר במ״א90 דהיינו שלא הי׳ יכול להשפיל עצמו בבחי׳ תורה שבע״פ (פה) ותורה שבכתב (לשון) שהוא למעלה מהם. ובני ישראל שהם למטה גם מישראל הם מנצח ולמטה, ומ״מ אומר ע״ז ישיר לשון יחיד שהם במדריגה אחת, דבעת קריעת ים סוף המשיך משה בחינה זו לכל בנ״י.
וזהו ענין מה שאומרים דמכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, דענין תחיית המתים הוא התשובה בדקות, דמאן דנפל מדרגי׳ איקרי מית91, ותחיית המתים הוא מן התורה היינו שנתגלה ע״י התורה, וכמו שנת״ל דהנתינת כח על ענין התשובה הוא מהתורה, אבל בעצם הוא למעלה מהתורה. דזהו דמצד שאלו לתורה92 לא הי׳ אפשר להיות ענין התחי׳ שהו״ע התשובה, ודוקא מצד שאלו להקב״ה, שהוא למעלה מהתורה, יכול להיות ענין התשובה (וע״ד מה שנת״ל בנשמות שהם למעלה מהתורה). אבל מ״מ תחיית המתים הוא מן התורה היינו דנתגלה ע״י התורה. והנה ענין תחיית המתים וקבלת השכר יהי׳ דוקא לעתיד לבוא, אבל מעין זה הי׳ בעת מתן תורה כמ״ש בתניא93, ולכן בקריעת ים סוף שהי׳ הכנה למתן תורה דנתגלה העלם העצמי וכו׳, נרמז ענין תחיית מתים. וכן הוא בהתגלות אלקות ע״י הצדיקים שבכל דור ודור באותות ומופתים, וכמ״ש בשער היחוד והאמונה94.
והנה כמו שהי׳ ביציאת מצרים וקריעת ים סוף שהי׳ אז ישיר לשון יחיד, שכאו״א ראה גילוי אלקות ואמר זה א-לי ואנוהו95, הנה כמו״כ יהי׳ לעתיד לבוא, ועוד יותר דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות96, דלעתיד לבוא יהיו נפלאות גם לגבי יציאת מצרים97, דבקריעת ים סוף אמרו זה פעם אחת ולעתיד לבוא יהי׳ ב׳ פעמים זה98, וכמ״ש99 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו. וכמו שבעת קריעת ים סוף נמשכו כל הענינים ע״י משה, כמו״כ יהי׳ לעתיד לבוא, דמשה ואהרן יהי׳ עמהם עוד קודם בנין בית המקדש100 וקודם הגאולה, דבנין בית המקדש הוא קודם הגאולה, וכמ״ש הרמב״ם101 יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו׳ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה׳ וכו׳ והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי דבנין המקדש יהי׳ קודם הגאולה. ועד״ז מובן באתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא102, הוא כ״ק מו״ח אדמו״ר, דיהי׳ עמנו כשנלך לקבל פני משיח צדקנו, דהרי רועה נאמן לא יעזוב את צאן מרעיתו103. וע״י העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור יהי׳ כאילו פדאני לי ולבני וכו׳104, ומהגאולה הפרטית דכאילו פדאני [בכ׳ הדמיון, שהו״ע הכתר שהוא בגימטריא עשרים105], באים להגאולה הכללית שיהי׳ פדאני לי ולבני מבין האומות בפועל, ע״י משיח צדקנו בעגלא דידן ובקרוב ממש.
__________
1) מאמר זה מיוסד בעיקרו על ד״ה ויאמר גו׳ ראו כי הוי׳ נתן פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רנ ואילך) (ראה שיחות קודש תש״ל ח״א ע׳ 437).
2) פרשתנו (בשלח) טו, א.
3) ראה גם ריש וסוף ד״ה זה עת״ר (סה״מ עת״ר ריש ע׳ שיג. ע׳ שכה). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ריש ע׳ קנח. ע׳ קסח). ועוד.
4) ראה ד״ה שמח תשמח תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך. ובכ״מ).
5) ערכין טו, א.
6) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. וש״נ.
7) מכילתא פרשתנו יד, ה. זח״ב ו, א.
8) סנהדרין צא, ב.
9) ראה תו״א פרשתנו סב, ד. סג, ג.
10) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
11) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
12) ראה תו״א ר״פ וישב (כו, ג ואילך).
13) ב״ב נג, א. סה, א. עא, סע״א. רמב״ם הל׳ מכירה פכ״ה ה״ד. הל׳ זכי׳ ומתנה פי״א הכ״ב.
14) סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א.
15) ל׳ הכתוב – תהלים ה, ה. ראה זח״א כז, רע״א ובמק״מ שם. לקו״ת במדבר ג, סע״ג. וש״נ.
16) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
17) קהלת יב, ז. ראה לקו״ת ר״פ האזינו.
18) ראה תניא פרק לב (מא, א).
19) ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר ענף ב.
20) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה ויאמר גו׳ שבהערה 1.
21) פאה פ״א מ״א.
22) זח״ג עג, א. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 61.
23) ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ כז ואילך. ה׳ש״ת שם. שם ע׳ 68. ועוד.
24) תענית כו, ב (במשנה).
25) ראה לקו״ת ברכה צג, סע״ד ואילך.
26) ברכות כא, א.
27) שם ל, ב.
28) סצ״ג ס״א.
29) ברכות לב, ב.
30) פ״ד ס״ו.
31) ברכות פ״ה ה״א. ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 375.
32) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה.
33) תנחומא – הובא במו״נ ח״ב פ״י. וראה בהנסמן בהערה 35.
34) מלכים-א יט, יא-יב.
35) ראה מגלה עמוקות אופן קצו (הובא בילקוט ראובני ויצא שם). של״ה חלק תושב״כ ר״פ ויצא (רצא, סע״ב ואילך). לקו״ת פרשתנו (ב, ב). סה״מ תש״ח ע׳ 80 ואילך. ד״ה אתה אחד תשמ״ב פ״ב (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ריש ע׳ סד). לקמן ע׳ רנב.
36) ואתחנן ו, ה.
37) ראה גם תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
38) ראה תו״ח חיי שרה קמא, ג. וראה אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תרצד-ה. לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ צא-ב). וש״נ.
39) תהלים כה, א.
40) ירמי׳ כג, כט.
41) ברכות כב, א.
42) פל״ז (מח, ב) – מע״ח שער (כו) הצלם פ״א.
43) תהלים קט, ד.
44) ראה זח״ג מט, ב. פע״ח שער (א) התפלה בהקדמה. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ רמט-נ.
45) תהלים ל, יג.
46) ראה זהר ח״ב קמ, א. ח״א קעח, ב. עז, ב. פו, ב.
47) שער (יג) אריך אנפין פ״ב.
48) פ׳ ראה יד, א.
49) פ״ב (ו, ב).
50) ראה סהמ״צ להצ״צ ג, א. המשך תרס״ו ע׳ קעג. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ לג. סה״מ בראשית ח״א ע׳ רעז. וש״נ.
51) ראה ב״ר פ״א, ד.
52) ראה עירובין עז, ריש ע״ב. ב״ב נט, א. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשע״ב ס״ח (יא).
53) ויגש מז, כד. ראה מאמרי אדה״ז תק״ע ע׳ צב. וראה לקו״ת ס״פ פינחס. שה״ש ו, ד ואילך. ובכ״מ.
54) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
55) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פי״ג. תו״א וירא יד, א ואילך. ובכ״מ.
56) ראה תו״א וארא נה, ב. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח ואילך. סהמ״צ להצ״צ קכד, א ואילך.
57) יומא פו, ב.
58) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד. וראה ברכות לד, ב.
59) לקו״ת מטות פב, א. שמע״צ פה, א. שה״ש יז, ג. וראה לקו״ש ח״ד ס״ע 1052 ואילך.
60) מלכים-א ח, כז. ראה ד״ה פדה בשלום, קטנתי ורני ושמחי (הא׳) שנה זו (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ רפב ואילך. שם ע׳ רצ ואילך. סה״מ חנוכה ע׳ קה ואילך). וש״נ.
61) ישעי׳ מג, ז.
62) ראה בכ״ז לקו״ת בלק סט, ד.
63) שבהערה 60.
64) פרק לה-לז.
65) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ועוד.
66) תניא פל״ו.
67) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
68) שמו״ר פ״מ, א.
69) איוב כח, כז. – ראה גם ד״ה לכן אמור תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ צג). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קמה-ו). תשח״י (לעיל ח״א ע׳ קכא). ובכ״מ.
70) תשא לא, יח.
71) שבת פח, ב.
72) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
73) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
74) ואתחנן ו, ז.
75) ראה ספרי ופרש״י עה״פ. יומא יט, ב ובפרש״י שם ד״ה בם (הב׳). שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו סט״ז. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ג ה״ב.
76) תהלים מז, ד.
77) קידושין לב, א-ב.
78) פדר״א רפ״ג.
79) מדרש תהלים כז, א. פרש״י לב״ר פ״ג, ו.
80) ראה תקו״ז בהקדמה יז, ב. עבוה״ק ח״א (חלק היחוד) רפ״ח.
81) בראשית א, ג.
82) או״ת להה״מ ב, א-ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן ב). ועוד.
83) מגילה י, ב.
84) המשך באתי לגני ה׳שי״ת בסופו (סה״מ תש״י ע׳ 155).
85) תהלים סו, ו.
86) פנ״ד (פו, א) ואילך.
87) ראה גם תו״א פרשתנו סב, ג. סג, ג. ד״ה באתי לגני הנ״ל פי״ז (סה״מ תש״י שם ע׳ 153). ד״ה הנ״ל תשמ״ז (סה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ רמז).
88) שמות ב, י.
89) שם ד, י.
90) סה״מ תרכ״ז ע׳ פב. תרנ״ח ס״ע פה. ועוד.
91) כ״ה בלקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. וראה זח״ג קלה, ב. ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב. מבוא שערים שער ב ח״ב פ״ג. וראה לקו״ש ח״י ע׳ 211.
92) ראה ירושלמי מכות פ״ב ה״ו.
93) פל״ו (מו, א).
94) פ״ה. וראה סה״מ במדבר ח״ב ע׳ כא. וש״נ.
95) פרשתנו טו, ב. וראה שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י בשלח שם.
96) מיכה ז, טו.
97) ראה אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תפו ואילך). וש״נ.
98) ראה שמו״ר שם.
99) ישעי׳ כה, ט.
100) ראה תוד״ה אחד – פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב.
101) הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
102) ראה תקו״ז תיקון סט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז. זח״ג רעג, א.
103) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ קמא.
104) ברכות ח, רע״א.
105) ראה לקו״ת שה״ש לה, ג. ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות כ (ע׳ סט ואילך). וש״נ.
[סה"מ שמות ח"ב ע' כא ואילך]
״מאמר זה מיוסד בעיקרו על מאמר הרבי (מהורש״ב) נ״ע מפ׳ בשלח לפני חמשים שנה״ (שיחות קודש תש״ל ח״א ע׳ 437).
נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 130 ואילך.