בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ה שבט, מבה״ח אדר ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
זה1 יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי׳2, וצריך להבין שהרי מה שנותנים לקודש הוא רק מחצית בלבד, וא״כ מהו שבענין שקל השלם, עשרים גרה השקל, אומר בשקל הקודש, ובענין מחצית השקל אינו אומר קודש כי אם אומר מחצית השקל תרומה להוי׳. ועוד צריך להבין דיוק הלשון מחצית השקל בשקל הקודש, דהוה לי׳ לומר משקל הקודש ומהו בשקל הקודש.
והנה ממחצית השקל היו קונים קרבנות ציבור3, דענין הקרבנות הי׳ בזמן שבית המקדש הי׳ קיים ועכשיו תפילות כנגד תמידין תקנום4. וענין התפילה שלמטה מכוון כנגד התפילה שלמעלה שבספירת המלכות, דכתיב5 ואשפוך את נפשי לפני הוי׳, דנפש הוא ספירת המלכות, וזהו ואשפוך את נפשי שהו״ע התפילה שבספירת המלכות, כמ״ש6 ואני תפילה, דקאי על המלכות7, שהמלכות מתפללת ומתחננת להקב״ה והיא ברצוא וצמאון (שזהו ענין התפילה) כמאמר8 נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, ומהתפילה שבבחי׳ מלכות כנסת ישראל נמשך ענין התפילה גם לכללות נפשות ישראל ולכל נפש בפרט. וצריך להבין מהו ענין התפילה שבספירת המלכות. בשלמא בהנשמה למטה הנה עם היות אשר הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש9, מ״מ הנה ע״י שנסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה בנפש הבהמית ובגוף ובעולם הזה, שזה העלם והסתר גדול ביותר, לזאת היא ברצוא וצמאון לעלות למעלה, אבל בספירת המלכות שהיא מעשר ספירות דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד10, אינו מובן מהו ענין הרצוא והצמאון שבספירת המלכות, ובפרט צמאון גדול כזה שהצמאון הוא תמידי כמ״ש11 למען יזמרך כבוד ולא ידום גו׳, לעולם, דנהורא תתאה קארי תדיר.
ויובן זה בהקדים תחלה מ״ש12 כי עמך מקור חיים, וידוע הדיוק13 דהוה לי׳ לומר כי אתה מקור חיים, שהרי הוא ית׳ הוא מקור החיים של כל העולמות, כמ״ש14 כי ממך הכל, ומפני מה הוא אומר כי עמך מקור חיים, דמשמע שהמקור חיים אינו העצמות ממש כי אם דבר הטפל ובטל לך. והענין הוא, דעם היות אשר אמיתית ההתהוות היא מהעצמות וכמ״ש הרמב״ם15 שכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, הנה כן הוא באמיתית הענין, אבל ההתהוות בפועל היא ע״י כמה ממוצעים וענינים דסדר ההשתלשלות. לפי שהעצמות הוא באין ערוך, ולא רק סתם באין ערוך כי אם שאין לו שום ערך ושום שייכות (אַז ער האָט קיין ערך ניט און קיין שייכות ניט) להעולמות, ולכן לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות מהעצמות ממש כי אם ע״י ממוצעים דוקא. והגם אשר ענין ההתהוות הוא ענין של אין ערוך, אבל מ״מ הנה המהוה צריך להיות לו איזה שייכות להמתהוה. דזהו מה שאנו רואין שיש כמה חילוקי מדריגות בהמתהוים, וכמו יש הנאצל ויש הנברא עד היש דעשי׳, וטעם ההתחלקות בהמתהוים הוא מצד ההתחלקות שישנו בשורש ומקור המהוה, דיש הנאצל התהוותו הוא מבחי׳ מלכות דא״ק ויש הנברא התהוותו הוא מבחי׳ מלכות דאצילות. והנה כל ענין ההתחלקות שייך רק בדבר שהוא בגדר המשכה והתפשטות, דבענין ההמשכה וההתפשטות שייך ענין ההתחלקות, והרי ידוע אשר כל עצם בלתי נמשך ובלתי מתפשט16, ולזאת לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות מהעצמות, דמאחר אשר בהדברים המתהוים ישנם כמה חילוקי מדריגות כנ״ל, ובפרט אשר החילוקים שבהמתהוים הוא מצד ההתחלקות שבמהוה כנ״ל, א״כ לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות מהעצמות כי אם ע״י ממוצעים דוקא. והגם אשר מי יאמר לך מה תעשה17, וא״כ הרי הי׳ אפשר להיות ההתהוות מהעצמות, היינו שיהיו חילוקים בהמתהוים אע״פ שהתהוותם מהעצמות, אמנם ידוע שכך עלה ברצונו ית׳ אשר ההתהוות תהי׳ ע״פ שכל, עד כמה שיכול להיות לזה מקום בשכל (אויף וויפל עס קען האָבן אַן אָרט אין שכל), וע״פ שכל הרי אי אפשר להיות התהוות שבגדר התחלקות מהעצמות כנ״ל, לזאת הנה מאחר שעלה ברצונו ית׳ שיהיו חילוקים בהנבראים ואשר ההתהוות תהי׳ ע״פ שכל, לזאת לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות מהעצמות כי אם ע״י ממוצעים דוקא של סדר ההשתלשלות עד ספירת המלכות שעל ידה היא ההתהוות, אם מבחי׳ מלכות דא״ק אם מבחי׳ מלכות דאצילות, אבל מ״מ הנה ההתהוות בפועל היא ע״י ספירת המלכות. והיינו דעם היות אשר אמיתית ההתהוות היא מהעצמות, וכמ״ש רבינו באגה״ק18 אשר ההתהוות היא דוקא מזה אשר אין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, מ״מ הנה ההתהוות בפועל היא ע״י ממוצעים עד הממוצע דספירת המלכות. וזהו מ״ש כי עמך מקור חיים, לפי שההתהוות בפועל היא מהארה בלבד שטפל ובטל לך. ועפ״ז יובן ענין הצמאון שבספירת המלכות, דלהיות אשר המלכות היא הארה בלבד וכל הארה היא באין ערוך להעצם, לזאת היא ברצוא וצמאון שרוצה להתכלל בהעצמות. דזהו ענין התפילה שבמלכות כמו שהיא באצילות. ובפרט כאשר המלכות יורדת לבי״ע, ומשם יפרד19, שהנבראים הם נפרדים וגם בהם ישנו כח הפועל בנפעל שמהוה מחי׳ ומקיים אותם בכל רגע ורגע, מצד זה הוא הצמאון שבספירת המלכות שרוצה לעלות למעלה ולהיות נכללת בהעצמות.
והנה כמו שהוא בספירת המלכות, כך הוא גם בענין התפילה שבהנשמה, דמאחר אשר הנשמה ירדה למטה ונתלבשה בנפש הבהמית, הנה אף שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש וגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית׳20, מ״מ מצד התלבשותה בנפש הבהמית אשר הנפש הבהמית מושקעת בדברים גשמיים וגם בדברים חומריים, דלכן נקראת בשם נפש הבהמית כמו שהבהמה אין לה שום שייכות לענינים רוחניים וכל שייכותה הוא רק לדברים גשמיים וחומריים, הנה מצד זה נעשה רצוא וצמאון בהנשמה שרוצה לעלות למעלה עד שתהי׳ נכללת בהעצמות. דכמו שבענין התפילה שבמלכות נת״ל אשר המלכות היא הארה בלבד, ולזאת היא מתפללת וצמאה להיות נכללת בהעצמות, כך גם ענין התפילה והצמאון שבהנשמה הוא להיות נכלל בהעצמות, דזהו מ״ש ואשפוך את נפשי לפני הוי׳ (לפני דייקא), שרוצה להיות נכלל בהעצמות. וזהו ג״כ ענין הקרבנות (שכנגדם תיקנו תפילות), דבקרבנות כתיב21 אשה ריח ניחוח להוי׳, אשה ריח הוא העלאה מלמטה למעלה וניחוח להוי׳ הוא המשכה מלמעלה למטה, דניחוח הוא מלשון22 חות דרגא23. וכמו שנתבאר בארוכה בהמשך באתי לגני24 ב׳ הענינים שבקרבנות, העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. דקרבנות הוא קירוב הכחות כו׳ וריח הקרבנות עולה עד רזא דא״ס25, שהוא העלאה מלמטה למעלה, אשה ריח, ואח״כ הוא המשכה מלמעלה למטה, ניחוח להוי׳, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני26. וזהו מה דאיתא במדרש27 סולם דא כבש המזבח, דהמזבח שבו היו מקריבים הקרבנות הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה28, בתחילה הוא ההעלאה שע״י הסולם, עד שעולה השמימה, וגם אחרי ההעלאה נשאר הסולם מוצב ארצה, לפי שעיקר הכוונה הוא שאחרי ההעלאה יומשך האור למטה, והיינו שבאותה המדריגה ששם היתה ההעלאה הנה מדריגה זו עצמה תומשך למטה. וזהו ג״כ מה דאיתא בזהר29 סולם דא צלותא, דגם התפילה שכנגד הקרבנות הוא ג״כ ענין ההעלאה וההמשכה, דענין ההעלאה שבתפילה הו״ע הרצוא והצמאון שרוצה לעלות למעלה ולהתכלל בהעצמות כנ״ל, דזהו וראשו מגיע השמימה בה׳ הידיעה, שהוא למעלה משמים ושמי השמים, כי אם השמימה בה׳ הידיעה30, והוא ענין הרצוא והצמאון להעצמות, ואח״כ הוא ההמשכה למטה, דזהו עיקר הכוונה שאחרי ההעלאה הנה באותה הבחינה עצמה שבה היתה ההעלאה הנה אור זה יומשך למטה.
והנה עבודת הקרבנות ניתנה להאדם דוקא, דאדם הוא אדמה לעליון31. והיינו דבכדי שיהי׳ ההעלאה למעלה וההמשכה משם, הרי צריך להיות ההעלאה והמשכה ע״י מי שהוא שייך לזה. ולכן ניתנה עבודת הקרבנות להאדם דוקא, דאדם הוא אדמה לעליון, ולכן בכחו להעלות ולהמשיך משם. וצריך להבין מהו ענין אדם אדמה לעליון, והרי הנבראים הם באין ערוך לגבי הבורא, וא״כ איך אפשר לומר על נברא שהוא אדמה לעליון. ויובן זה בהקדים אותה הקושיא עצמה בפירוש אדם העליון, והרי הוא ית׳ הוא לא אדם כמ״ש32 כי לא אדם הוא, וא״כ איך אפשר לומר עליו תואר אדם. אך הענין הוא, דהנה בהאדם התחתון שלמטה יש בו רמ״ח אברים ושס״ה גידים, דרמ״ח אברים הם כנגד רמ״ח מצוות עשה ושס״ה גידים כנגד שס״ה מצוות ל״ת33, וע״י עבודתו בקיום העשה והל״ת הנה רמ״ח פיקודים אינון רמ״ח איברים דמלכא34, שע״י קיום המצוות נעשה ציור אדם העליון, דאף אשר מצד עצמו לא אדם הוא, אבל מ״מ הנה ע״י קיום המצוות נעשה בחי׳ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם35, דזהו שכתוב ועשיתם אותם36, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני37. וזהו פירוש אדם העליון. ועפ״ז יובן ג״כ מה שאדם התחתון הוא אדמה לעליון, דמאחר אשר בחי׳ דמות העליון נעשה ע״י קיום המצוות של האדם התחתון כנ״ל, דמצד עצמו הרי לא אדם הוא וכל ענין אדם העליון הנה ע״י הנתינת כח שנתנו להאדם למטה אשר ע״י קיום מצוותיו יעשה את אדם העליון, הנה בזה עצמו הרי יש שייכות מהאדם התחתון להאדם העליון, ולכן נקרא בשם אדם אדמה לעליון.
וזהו ג״כ מ״ש38 כה אמר הוי׳ מלך ישראל וגואלו, וידוע ההפרש בין מלוכה לממשלה39, דממשלה הוא גם על אלו שבאין ערוך כמ״ש40 ומלכותו בכל משלה, דענין הממשלה הוא על כולם, משא״כ מלוכה הוא דוקא על מי שבערך. וכמו שאנו רואים למטה דענין הממשלה שייך גם על בהמות וחיות אבל ענין המלוכה הרי אין מלך בלא עם41, דהגם אשר עם הוא מלשון עוממות ונפרדים42, אבל מ״מ הרי יש להם ערך אליו. ועפ״ז אינו מובן מהו ענין המלוכה למעלה, והרי יותר משאין ערוך הבהמות וחיות להאדם יותר מזה אין ערוך הנבראים, גם בחיר הנבראים שהוא האדם, להבורא, וא״כ הנה כשם שאינו שייך אשר האדם ימלוך על בהמות וחיות, הרי מכל שכן אשר אינו שייך ענין המלוכה למעלה על הנבראים. אך הענין הוא, דלהיות אשר האדם ע״י עבודתו הוא עושה את האדם העליון כנ״ל, דמשום זה נקרא בשם אדם אדמה לעליון, לפי שהוא שייך לאדם העליון כנ״ל, לכן שייך ענין המלוכה על האדם. וזהו מה שאדם הראשון אמר הוי׳ מלך גאות לבש43, דקודם בריאת האדם לא הי׳ ענין המלוכה לפי שאין ערוך נברא לבורא כנ״ל, ורק בבריאת האדם שהוא אדמה לעליון נתגלה ענין המלוכה. וע״י המלוכה שלמעלה על ישראל, הנה עי״ז נמשך המלוכה גם על שאר הנבראים כמו שאומרים44 וידע כל פעול כו׳ ויבין כל יצור, דע״י המלוכה תחילה על ישראל, עי״ז נמשך המלוכה שלמעלה גם על פעול ויצור עד הנבראים דעשי׳.
אמנם עדיין צריך להבין, שהרי קריאת שם אדם הוא לפי שלוקח מהאדמה, וכדאיתא במדרש45 אמר להם הקב״ה (למלאכי השרת) חכמתו (של אדם הראשון) מרובה משלכם כו׳ העביר לפניו את הבהמה ואת החי׳ ואת העוף (וכל הנבראים) וקראם (אדם הראשון) בשם, אמר לו הקב״ה (לאדם הראשון) ואתה מה שמך, אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, אמר לו לך נאה לקרות הוי׳46 שאתה אדון לכל בריותך, ומסיים שם במדרש הדא הוא דכתיב47 אני הוי׳ הוא שמי. הרי שקריאת שם אדם הוא לפי שלוקח מהאדמה, דמשמע אשר שם זה הוא לגריעותא, היפך ממשנ״ת לעיל אשר שם אדם מורה שהוא אדמה לעליון. ויש לומר דגם לפי טעם זה שהוא על שם שלוקח מהאדמה, הנה שם אדם הוא שם המעלה, שהרי כתיב48 מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וא״כ הנה זה שלוקח מהאדמה ועפר, דיסוד העפר הוא היסוד היותר נמוך מכל היסודות, הנה זה מורה על מעלתו וחשיבותו, דמרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח דוקא, וע״ד שמבואר בענין מעלת המצוות שהם בדברים גשמיים דוקא. אמנם לפי זה אינו מובן, דא״כ למה נקרא בשם אדם שמורה על האדמה, והי׳ צריך לקרוא אותו בשם כזה שמורה על העפר, שהרי עיקר המעלה הוא בזה שהתהוותו מהעפר שנמוך מכל היסודות. וגם צריך להבין והרי הכל הי׳ מן העפר49, וא״כ מהו ההפרש בין האדם לשאר הנבראים. ומזה שנקרא בשם אדם דוקא הרי מוכח מזה שמעלתו היא זה שאין התהוותו מהעפר כמו שאר הנבראים, כי אם מן האדמה דוקא.
והענין הוא, כדאיתא במדרש50 ד׳ שמות נקראו לארץ, ארץ, אדמה, ארקא ותבל כו׳. בזמן שהיא מריצה פירותי׳, בתקופת ניסן, נקראת בשם ארץ, ובזמן שנעשית בולין בולין, והוא בתקופת תשרי שהגשמים יורדים ואז נעשית הארץ בולין בולין (שטיקער), נקראת בשם אדמה. ולכן האדם שנתהוה בתקופת תשרי נקרא בשם אדם שמורה על האדמה. והענין הוא, דהנה ידוע בענין מים ועפר שהוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, דמים הוא עלמא דאתכסיא, שהנבראים דעלמא דאתכסיא הם דבוקים ובטלים במקורם ומרגישים הם שאם יצאו חוץ למקורם יתבטלו ממציאותם, לפי שהחיות הוא בגילוי בהם, משא״כ הנבראים שבעלמא דאתגליא הנה אף שגם הם חיים מחיות אלקי דספירת המלכות, דהכל הי׳ מן העפר, אמנם החיות שבהם הוא בהעלם עד שאפשר שירגישו שהם נפרדים ח״ו, והוא בחי׳ עפר. אמנם בחי׳ אדמה הוא שהעפר בלול ממים, והיינו שגם בהנבראים דעלמא דאתגליא נמשך בהם ביטול קצת, אבל מ״מ הרי אין זה דומה לבחי׳ המים עצמו, דבחי׳ המים הוא עלמא דאתכסיא והוא ביטול במציאות, וכמו משה רבינו דכתיב בי׳51 מן המים משיתיהו הרי הי׳ בבחי׳ ביטול במציאות, ולכן הי׳ כבד פה וכבד לשון52, לפי שהדיבור הו״ע עלמא דאתגליא, ולכן משה שהי׳ מבחי׳ עלמא דאתכסיא הי׳ כבד פה וכבד לשון. וזהו ג״כ מ״ש53 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, והיינו דהגם אשר גם בחי׳ האדם שעל פני האדמה הוא בחי׳ ביטול, וכנ״ל שאדמה הוא עפר בלול ממים, מ״מ הנה הענוה והביטול דמשה הוא יותר מהביטול דכל האדם אשר על פני האדמה, לפי שמשה הוא בבחי׳ ביטול במציאות. דכללות ההפרש בין אדמה למים הוא ההפרש בין ביטול היש לביטול במציאות. וזהו מה שנקרא אדם על שם האדמה, כי כל ענין עבודת האדם הוא להמשיך ביטול בהיש (מים בעפר), בתחילה ביטול היש עד שיפעל ביטול במציאות. וזהו ג״כ דאיתא במדרש54 עה״פ55 ואדם אין לעבוד את האדמה, ואדם אין להעביד את הבריות להקב״ה כאליהו וכחוני המעגל, שהיו מעבידים את ישראל לאביהם שבשמים, לפי שזהו כל ענין עבודת האדם לפעול ביטול בהנבראים ולקשר את הנבראים באלקות, דזהו דכתיב56 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה הוא עבודת הקרבנות וגם לשמרה הוא עבודת הקרבנות כמ״ש57 תשמרו להקריב לי, דנת״ל אשר ענין הקרבנות הוא העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, והוא קישור הנבראים באלקות, דזהו ענין עבודת האדם, להמשיך בחי׳ מים בבחי׳ עפר.
אמנם עדיין צריך להבין ענין עבודת האדם להמשיך בחי׳ המים בבחי׳ עפר, דלכאורה הרי כן הוא מצד הבריאה עצמה, שנברא מן האדמה, עפר הבלול ממים, שזה הי׳ גם קודם עבודתו, וא״כ מהו ענין העבודה דלעבדה ולשמרה. אך הענין הוא, דזה שהי׳ ענין אדמה בתחילת הבריאה הנה זהו רק הכשרה בלבד שיוכל להיות המשכת המים בעפר ע״י עבודת האדם, והיינו שזהו נתינת כח ואתערותא דלעילא על ענין העבודה, ואח״כ ע״י העבודה נעשה המשכה עליונה יותר. והוא ע״ד המבואר במ״א58 בענין יורה ומלקוש59, דשניהם הם המשכה מלמעלה למטה, אמנם ענין היורה הוא יריית גשמים מלמעלה למטה קודם החרישה, ובפרטיות יותר קודם הזריעה, והוא האפשרות ונתינת כח על עבודת החרישה וזריעה, אמנם בכדי שתהי׳ טיב הצמיחה הנה אחרי החרישה והזריעה צ״ל מלקוש, והוא ההמשכה שאחרי העבודה, שעי״ז הוא טיב הצמיחה. ועד״ז הוא ג״כ בענין האדם שלוקח מהאדמה, דבחי׳ אדמה, עפר הבלול ממים, הוא האתערותא דלעילא ונתינת כח על ענין העבודה, ואח״כ ע״י עבודתו הוא פועל ענין ביטול היש וגם המשכה עליונה יותר, בחי׳ ביטול במציאות (המשכת בחי׳ המים עצמה). וזהו פירוש אדמה, דאדמה הוא ב׳ תיבות א״ד מ״ה, כי מ״ה מברר ב״ן, והיינו שהוא רק הכח לברר שיהי׳ בחי׳ א״ד, דענין א״ד הוא כמ״ש60 ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, והו״ע ההעלאה דתפילה כו׳, עד שמגיעים לבחי׳ מ״ה שהוא ביטול במציאות.
וזהו ג״כ מה שהמשיל במדרש את עבודת האדם לאליהו הנביא, דהנה עבודתו של אליהו הנביא היא שפעלה אשר כל ישראל אמרו61 הוי׳ הוא האלקים הוי׳ הוא האלקים ב״פ, שהם ב׳ מדריגות. דהנה הוי׳ הוא הוי׳ אחד ואלקים הוא לשון רבים כמ״ש62 אלקים קדושים, ומצד שם אלקים הוא ההתהוות בפועל של הנבראים דמה רבו מעשיך63 ומה גדלו מעשיך64, מה רבו מעשיך הם ריבוי הנבראים התחתונים שלמטה, ומה גדלו מעשיך הוא גדולי הנבראים שלמעלה65, הנה בכדי שיהי׳ ריבוי הנבראים שלמטה, ואפילו בכדי שיהי׳ גדולי הנבראים שלמעלה, הרי צ״ל הגבלה, בכדי להבדיל ולחלק בין נברא אחד לחבירו, ואדרבה מצד גדלות הנבראים הרי בודאי שצריך להיות בזה הגבלה יותר גדולה בכדי לחלקם זה מזה, והגבלה זו היא מצד שם אלקים דוקא, דעם היות אשר אמיתית ההתהוות היא משם הוי׳, אמנם ההתהוות בפועל, בהגבלה ובהתחלקות, היא מצד שם אלקים. והוא כמו שנת״ל אשר הגם שאמיתית ההתהוות היא מהעצמות, מ״מ הרי בפועל זה בא ע״י כמה ממוצעים דהשתלשלות. וזהו הוי׳ הוא האלקים, שצריך לידע דעם היות אשר ההתהוות בפועל היא משם אלקים, מ״מ צריך לידע שבאמת הרי הכל הוא משם הוי׳ שלמעלה מהתחלקות, דשם אלקים הוא רק מגן בלבד לשם הוי׳. וז״ש הוי׳ מלך הוי׳ מלך66 הוי׳ ימלוך לעולם ועד67, דעם היות אשר מציאות הזמן דהוה עבר ועתיד הוא משם אלקים וכמ״ש בשער היחוד והאמונה68, מ״מ הנה הוי׳ מלך מלך ימלוך לפי שאמיתית ההתהוות היא משם הוי׳. דזהו הוי׳ הוא האלקים פעם אחת. אמנם זהו בהארת הוי׳ כמו שהיא בהתלבשות בשם אלקים, ושם אלקים מעלים לשם הוי׳ כמו המגן המעלים להשמש, ומה שבגילוי הוא רק שם אלקים, דבגילוי הוא הטבע. אמנם הוי׳ הוא האלקים פעם הב׳ אשר הוי׳ הוא בגילוי וכמו שיהי׳ לעתיד לבוא, דעכשיו לא כמו שאני נכתב אני נקרא ולעתיד יהי׳ נקרא כמו שנכתב69, דקריאה הו״ע הגילוי, הנה לעתיד לבוא יהי׳ הוי׳ בגילוי. וזהו שאדם הראשון הוא כמו אליהו הנביא, לפי שענין עבודת אדם הראשון לעבדה ולשמרה בעבודת הקרבנות, הנה ענין עבודתו הוא לפעול ביטול היש עד שיהי׳ ביטול במציאות. וזהו ג״כ מה דאיתא במדרש70 אדם ממקום כפרתו נברא כמ״ש71 מזבח אדמה תעשה לי, דהתהוות האדם הוא ממקום המזבח. והוא כמו שנת״ל שזהו כל ענין עבודת האדם בעבודת הקרבנות, שהוא העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. דזהו שכתוב71 מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, דעולה הוא כליל להוי׳, העלאה מלמטה למעלה, ושלמים נאכלים לכהנים ולבעלים, והוא ההמשכה מלמעלה למטה עד בהבשר שנאכל לכהנים ולבעלים.
אמנם אח״כ כתיב72 ואם מזבח אבנים תעשה לי, ופירש הרמב״ן דמ״ש ואם לשון רשות ולא לשון ציווי, לפי שבמדבר לא נצטוו לבנות מזבח אבנים, והיו יכולים לבנות גם מזבח אדמה, דזהו מ״ש73 נבוב לוחות, ופירש בתרגום יונתן חליל לוחין מלי עפרא, שהיו ממלאין את המזבח בעפר, ורק בכניסתם לארץ נצטוו לבנות מזבח אבנים. והנה ההפרש בין אדמה לאבנים הוא דאדמה הוא רך ואבנים קשה, ולכן בכניסתם לארץ דכתיב בה74 ארץ אשר אבני׳ ברזל, קשה כברזל, נצטוו לבנות מזבח אבנים, משא״כ במדבר דכתיב75 לכתך אחרי במדבר, בחי׳ אחוריים בלבד ולא פנים בפנים, הספיק גם מזבח אדמה. והענין בעבודה הוא, דאדמה הוא רך והוא העבודה שע״פ טעם ודעת, דבטעם ודעת הרי יש נטי׳ לכאן ולכאן, דגם בבחי׳ טעם ודעת שלמעלה הרי מקודם הי׳ נטי׳ לחוב ולדין ואח״כ מצד אותה הסברא עצמה הי׳ נטי׳ לזכות ולחסד76. והוא בחי׳ אדמה. משא״כ בחי׳ אבנים הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועי״ז דוקא תופסים את העצמות, וכמאמר לית מחשבה תפיסא בי׳77, אבל נתפס הוא ברעותא דליבא דוקא78 שלמעלה מטעם ודעת. וזהו ההפרש בין מזבח אדמה למזבח אבנים, דכל ההעלאות וההמשכות שבמזבח אדמה הכל הוא רק בגילויים בלבד, אבל בכדי להגיע לאמיתית המציאות שהוא העצמות שמאמיתית המציאות נמצאו כל הנמצאים, הנה זהו במזבח אבנים דוקא שלמעלה מטעם ודעת. וכמו״כ הוא גם בתפילות שכנגד תמידין תקנום, הנה אמיתית ענין עבודת התפילה הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שהוא מתבטל ממציאותו לגמרי (ער ווערט אויס מציאות) ומתחבר עם העצמות, שזהו תפילה מלשון התופל כלי חרס79, שמתבטל ממציאותו לגמרי, אלא שנעשה מציאות העצמות שהוא המציאות היחידה והמציאות האמיתית (אַז ער ווערט אויס מציאות לגמרי, נאָר ער ווערט דער מציאות העצמות וואָס ער איז דער איינציקער מציאות און דער אמת׳ער מציאות).
ובזה יובן ג״כ ענין מחצית השקל, דעשרים גרה השקל הוא העבודה בעשר כחות הגלויים ועשר כחות הנעלמים, שהם עשרים. דהעבודה בכחות הגלויים היא העבודה שע״פ טעם ודעת והעבודה שבכחות הנעלמים היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת. וזהו מ״ש עשרים גרה השקל בשקל הקודש, דכאשר עבודתו היא בשקל שלם דוקא, היינו העבודה שלמעלה מטעם ודעת אזי הוא שקל הקודש, קדש מילה בגרמי׳80, כידוע ההפרש בין קדש לקדוש, דקדוש יש בו התחלקות דזהו ג״פ קדוש שיש בו התחלקות קוין, אמנם קדש הוא מילה בגרמי׳ שלמעלה מהתחלקות, הנה כאשר עבודתו היא למעלה מטעם ודעת שבנפשו הוא למעלה מהתחלקות, הנה עי״ז גם למעלה הוא בבחי׳ קדש שלמעלה מהתחלקות. והנה בגילוי הרי העבודה צריכה להיות עם עשר כחות הגלויים, דזהו מ״ש זה יתנו מחצית השקל, לפי שהעבודה בפועל היא עם עשר כחות הגלויים לבד. אמנם זהו רק העבודה בפועל, אבל יסוד העבודה הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת, דזהו מ״ש מחצית השקל בשקל הקודש, דהגם אשר העבודה בפועל היא רק מחצית השקל בלבד, אבל מחצית זה הוא בשקל הקודש, שיסוד עבודתו הוא ההנחה שמניח את עצמו (וואָס ער לייגט זיך אַוועק) למעלה מטעם ודעת. ולכן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, דאין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת81, הנה העשיר לא ירבה, שמאחר אשר עיקר העבודה הוא ההנחה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, הנה בענין זה לא שייך ריבוי, והדל לא ימעיט, שהרי לכאו״א יש בו בחי׳ עשר ספירות, דגם נפש דנפש דמלכות דעשי׳ יש בה מבחי׳ חכמה דאצילות. וזהו ג״כ מה דאיתא בזהר82 עה״פ עשרים גרה השקל דא אבנא למשקל בה דא יו״ד כו׳, דכמו עד״מ בגשמיות כאשר מניחים משקל על צד אחד של כף מאזנים הנה הדבר שמונח על צד השני של המאזנים הוא נגבה למעלה, כך גם בעבודה, דכאשר מניח את העשר כחות הנעלמים שלו, והוא ההנחה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, הנה גם עבודתו בעשר כחות הגלויים שהיא העבודה בפועל, הנה גם עבודה זו היא באופן נעלה ביותר, וזהו אומרו תרומה להוי׳, שגם העבודה דמחצית השקל היא תרומה להוי׳, תרומה הוא מלשון הרמה והגבהה83. וזהו ג״כ מה שמסיים לכפר על נפשותיכם, דבכדי לכפר על החטא צריך להיות העבודה שלמעלה מטעם ודעת, דעי״ז דוקא אתכפיא ואתהפכא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין84, שנעשה כמו קודם החטא ועוד למעלה יותר, עד שנעשה עיקר דירתו ית׳ בתחתונים, דפירוש דירה הוא כמו עד״מ בדירת מלך בשר ודם למטה הרי כל עצמות ומהות האדם דר בדירה בגילוי85, כך הו״ע דירה בתחתונים אשר ע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא שהוא בהעבודה דהנחה עצמית שלמעלה מטעם ודעת נעשה עיקר דירתו ית׳ בתחתונים.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קיט ואילך).
2) תשא ל, יג.
3) שקלים פ״ד מ״א. רמב״ם הל׳ שקלים פ״ד ה״א.
4) ברכות כו, ב.
5) שמואל-א א, טו.
6) תהלים קט, ד.
7) ראה זח״ג מט, ב. פע״ח שער (א) התפלה בהקדמה. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ רמט-רנ.
8) ראה זהר ח״א עז, ב. פו, ב. קעח, ב. ח״ב קמ, א.
9) תניא רפ״ב.
10) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
11) תהלים ל, יג.
12) שם לו, י.
13) סה״מ תרנ״ח שם (ע׳ קכא). וראה גם תו״א מקץ לד, סע״ג. שערי אורה שער החנוכה מד, ב. אוה״ת חנוכה שה, א. סה״מ חנוכה ע׳ קלג. וש״נ.
14) דברי הימים-א כט, יד.
15) ריש הל׳ יסוה״ת.
16) סה״מ תרס״ה ע׳ רעז. המשך תרס״ו ע׳ צה. וראה סה״מ תרנ״ח שם (ע׳ קכ).
17) ע״פ קהלת ח, ד.
18) שבהערה 10 (קל, ריש ע״ב).
19) בראשית ב, י. ראה תו״א וישב כז, ג. וארא נז, א. מג״א (הוספות) קיח, א. ובכ״מ.
20) תניא ספכ״ד.
21) ויקרא א, ט. פינחס כח, ח. ובכ״מ.
22) יבמות סג, א.
23) ראה בכ״ז לקו״ת פינחס עו, א. שמע״צ צב, ד. ועוד.
24) ה׳שי״ת – פ״ב (סה״מ תש״י ע׳ 112 ואילך).
25) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב. ס׳ הבהיר סימן מו (קט).
26) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
27) ב״ר פס״ח, יב.
28) ויצא כח, יב.
29) זהר ח״א רסו, ריש ע״ב. ח״ג שו, ריש ע״ב. וראה גם תקו״ז תיקון מה (פג, א).
30) ראה גם סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א.
31) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
32) שמואל-א טו, כט.
33) ראה זח״א קע, ב. מכות כג, ב.
34) תניא פ״ד (ח, א). רפכ״ג. אגה״ת רפ״א. וראה זח״א קע, ב. תקו״ז תיקון ל (עד, סע״א). ועוד.
35) יחזקאל א, כו.
36) בחוקותי כו, ג.
37) ויק״ר פל״ה, ז. זח״ג קיד, א.
38) ישעי׳ מד, ו.
39) ראה סידור (עם דא״ח) רלח, א. תו״ח וישלח מ [קפא], ד. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳מה. וש״נ.
40) תהלים קג, יט.
41) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
42) ראה פסחים כז, סע״א ובפרש״י. שעהיוה״א שם.
43) תהלים צג, א. פדר״א פי״א. תנחומא פקודי ג (בסופו).
44) בתפילת מוסף דר״ה (בברכת מלכיות).
45) ב״ר פי״ז, ד. יל״ש בראשית רמז כג.
46) כ״ה (הוי׳) ביל״ש שם (וכ״ה בכ״מ בדא״ח). ובב״ר שם: אדנ-י. וראה ד״ה זה שבהערה 1 (ס״ע קכו-ז).
47) ישעי׳ מב, ח.
48) שם נז, טו.
49) קהלת ג, כ.
50) ב״ר פי״ג, יב.
51) שמות ד, י.
52) שם ב, י.
53) בהעלותך יב, ג.
54) ב״ר פי״ג, ז.
55) בראשית ב, ה.
56) שם, טו. ב״ר פט״ז, ה.
57) פינחס כח, כב.
58) סה״מ תרנ״ח שם (ע׳ קכח). וראה אמרי בינה שער הק״ש פנ״ח ואילך. סה״מ תרמ״ט ע׳ רנג. ובכ״מ.
59) עקב יא, יד.
60) בראשית שם, ו.
61) מלכים-א יח, לט.
62) יהושע כד, יט. ראה פרש״י וירא כ, יג. תו״א וארא נו, ריש ע״ב.
63) תהלים קד, כד.
64) שם צב, ו.
65) ראה תו״א שם, א. ועוד.
66) בפסוקי דזמרה. ועוד.
67) בשלח טו, יח.
68) פ״ו ואילך.
69) פסחים נ, א. קידושין עא, א.
70) ב״ר פי״ד, ח. ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב.
71) יתרו כ, כא.
72) שם, כב.
73) תרומה כז, ח.
74) עקב ח, ט.
75) ירמי׳ ב, ב.
76) ראה גם תו״ח וירא קא, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
77) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א).
78) ראה זח״ג רפט, ב (באד״ז). אוה״ת תצא ע׳ תתר ואילך. המשך תרס״ו ס״ע נז ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ רצג. וש״נ.
79) כלים פ״ג מ״ה. וראה תו״א תרומה עט, סע״ד. סה״מ תש״ט ע׳ 79 (השני) בהערה. ועוד.
80) זח״ג צד, ב.
81) ראה כתובות סח, א. נדרים מא, רע״א. זח״ג רעג, ב.
82) ח״ב קפז, ב.
83) ראה זח״ב קמז, א.
84) ראה זח״ב סז, ב. קכח, ב. קפד, א. תניא פכ״ז (לד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת פקודי ג, א. חוקת סה, ב.
85) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפט. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. שה״ש כרך ב ע׳ תרעט ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' מג ואילך]
נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 373 ואילך.