בס״ד.

פתח דבר

לקראת חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז הבעל״ט הננו מוציאים לאור, ע״פ הוראת כ״ק אדמו״ר שליט״א, את המאמר ד״ה הוי׳ לי בעוזרי גו׳, שנאמר בהתוועדות די״ב תמוז ה׳תשי״ז.

מערכת ״אוצר החסידים״

תמוז ערב חג הגאולה ה׳ תהא זו שנת משיח
ברוקלין, נ. י.

בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשי״ז

הוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי¹, ומדייק כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל השמחה והגאולה במאמרו ד״ה זה (שאמרו בי״ב תמוז הראשון, תרפ״ז)², דמשמעות הלשון הוי׳ לי בעוזרי הוא שישנם עוזרים אחרים, והבקשה היא שגם הקב״ה יהי׳ בין העוזרים, ואינו מובן³, הרי כל ישראל מאמינים באמונה פשוטה שהוא ית׳ לבדו הוא העוזר והמושיע להאדם בכל עניניו, והיאך אומר הוי׳ לי בעוזרי, דמשמעות הלשון הוא שישנם עוזרים אחרים, שהם העוזרים האמיתים, והקב״ה מצטרף עמהם. וגם צ״ל מהו הבקשה ואני אראה בשונאי (שיראה נקמה בשונאיו), דלכאורה הוי לי׳ לבקש שהאויבים והשונאים יהפכו לאוהבים. והגם דשנאתו של דוד היתה רק לשונאי הוי׳ כמ״ש⁴ הלא משנאיך הוי׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט, מ״מ, הרי כתיב⁵ יתמו חטאים ולא חוטאים [דענין זה הוא גם בשונאי הוי׳, וכמו שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, ובמיוחד בבעל הגאולה, שקירבו גם את אלו שנכללים בהסוג המדובר בתניא פרק לב בסופו, והחזירו אותם למוטב⁶], והוה לי׳ לבקש שיעשו תשובה, ומהי הבקשה ואני אראה בשונאי.

ב) ולהבין זה מקדים בהמאמר⁷ מה שאמר דוד⁸ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, שבעת היותו נע ונד מטולטל בגירות (מגורי מלשון גירות⁹) ומלא פחדים (מגורי מלשון מגור ופחד¹⁰) משונאיו ומרודפיו, הי׳ מתענג ושמח בדברי תורה (חוקיך), שהיו ערבים ומתוקים לו כמו זמירות וניגונים. וצריך להבין, הרי יש ריבוי מיני תענוגים, ומדוע מדמה דוד התענוג שהי׳ לו בדברי תורה להתענוג שבזמירות דוקא. וגם צריך להבין, הרי במצוות יש ג׳ סוגים, משפטים עדות וחוקים¹¹, משפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל (כמו גזל גניבה אונאה כיבוד אב ואם). עדות הם המצוות שהם אות וזכרון (כמו שבת פסח סוכה ותפילין), דגם מצוות אלו יש להם מקום בשכל. דהגם שהשכל מצד עצמו (לולי ציווי התורה) לא הי׳ מחייבם [ודלא כהמצוות דמשפטים שגם אלמלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה¹²], מ״מ, לאחרי שהתורה ציוותה עליהם, גם השכל מסכים לזה. משא״כ חוקים, הם המצוות שאינם ע״פ טעם, ורק בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי¹³. וצריך להבין מ״ש זמירות היו לי חוקיך, הרי פשוט שהתענוג והשמחה של דוד המלך בעסק התורה הי׳ בכל דיני התורה (גם בהדינים דעדות ומשפטים), ומהו אומרו זמירות היו לי חוקיך, חוקיך דוקא.

ג) והענין הוא, דזמירות הוא גם ענין שבח¹⁴. כדאיתא בתניא¹⁵, דמה שדוד קרא דברי תורה בשם זמירות הו״ע שבחא דאורייתא. שדוד הי׳ משבח את התורה בזה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד מדקדוקי התורה. והשייכות דפירוש זה לפירוש הפשוט בזמירות היו לי חוקיך גו׳, הוא, דע״י ההתבוננות במעלת ושבח התורה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, עי״ז פעל בעצמו שכל עניני העולם לא יתפסו מקום אצלו, וגם כשהי׳ לא-טוב לו בגשמיות, הי׳ עוסק בתורה בשמחה גדולה¹⁶. ובהמאמר דבעל הגאולה¹⁷ מבאר עוד פירוש בזמירות היו לי חוקיך, זמירות הוא מלשון חיתוך וכריתה, כמו לזמר עריצים¹⁸. דע״י עסק התורה של דוד המלך, נתבטלו כל שונאיו ורודפיו. וכמארז״ל¹⁹ השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. ויש לקשר שני הפירושים, דע״י עסק התורה באופן דזמירות כהפירוש בתניא, שהי׳ נרגש אצלו שחיות כל העולמות תלוי ב(דקדוק אחד של) תורה, עי״ז נעשה, דמה שאינו מתאים לתורה, ומכ״ש מה שמנגד לתורה, לא יהי׳ לו חיות, זמירות מלשון לזמר עריצים. ועפ״ז יובן גם מ״ש זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), כי שני ענינים הנ״ל שבזמירות דתורה (שבחא דאורייתא, ולזמר עריצים), הם, בעיקר, מצד ענין החוקים שבתורה.

ד) והענין הוא, דשתי חלוקות הכלליות שבמצוות²⁰, מצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם ומצוות דחוקים שלמעלה מהטעם, הם שני ענינים כלליים בעבודת ה׳, העבודה דטעם ודעת (משפטים) והעבודה דקבלת עול (חוקים), שצריכים להיות בכל מצוה ומצוה. והענין הוא, דבמצוות יש שני ענינים²¹. א׳, שהמצוות הם רצונו ית׳, רצון שלמעלה מטעם. דענין זה הוא בכל המצוות בשוה. וב׳, דלאחרי שהרצון נתלבש בחכמה (דתורה), הנה עי״ז נוסף טעם לכל מצוה, וג״ז שע״י כל מצוה נמשך אור וגילוי פרטי. דזהו מה שרמ״ח פיקודין הם רמ״ח אברים דמלכא²², דכל אבר הוא כלי לכח פרטי²³. וטעמים אלו הם מצד חכמה דתורה כמו שהיא למעלה. ומזה נמשכו (ע״י ריבוי השתלשלות) טעמי המצוות שבגליא דתורה (הטעמים דעדות ומשפטים כמו שהם בפשטות)²⁴. וזהו מה שבקיום המצוות צריך להיות שתי כוונות, כוונה כללית וכוונה פרטית²⁵, שמצד הרצון (שלמעלה מטעם) צ״ל הכוונה כללית (קב״ע) לקיים רצון ה׳, ומצד הענין דטעמי המצוות צ״ל הכוונה פרטית השייכת לאותה המצוה.

ה) וזהו מה ששני הענינים דחוקים ומשפטים הם שני ענינים כלליים שבכל מצוה ומצוה. שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה׳, כמו החוקים²⁶. וכן לאידך, שגם בהמצוות דחוקים יש הטעם והכוונה פרטית שבהם, מה שע״י כל מצוה (גם המצוות דחוקים²⁷) נמשך אור וגילוי פרטי. ויתירה מזו, דכל אחד משני ענינים אלו (חוקים ומשפטים) הו״ע כללי בעבודת האדם, לא רק בקיום המצוות אלא גם בכללות הנהגת האדם. דענין המשפטים הוא (כמבואר בהמאמר²⁸) לשפוט כל דבר, אם זה מתאים ע״פ שכל וחכמת התורה, וגם כשהדבר מצד עצמו אין בו שום שמץ איסור, צריך לשקול היטב אם זה לא יגרום חלישות באיזה מצוה או מנהג ישראל, שאז צריך לדחות את הדבר מכל וכל. וענין חוקים הוא העבודה דקבלת עול מלכות שמים, שצריכה להיות לא רק בעת קיום מצוה אלא במשך כל היום²⁹.

ו) וזהו זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), דכוונת הכתוב בחוקיך היא (לא להסוג דחוקים, כ״א) לכל המצוות, דכאשר קיומם (וכן לימודם) הוא מצד ציווי וגזירת הקב״ה (באופן דחוקיך, חוקה חקקתי גזירה גזרתי), אזי דוקא זמירות היו לי. והענין הוא, דזה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי (דקדוק אחד מדקדוקי) תורה, הוא בעיקר מצד זה ששרש התורה הוא בכתר שלמעלה מהחכמה, שמצד בחינה זו, המצוות וכן כל דקדוקי ההלכות שבהם, הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית׳, רצון שלמעלה מטעם. דבבחינת התורה כמו שנמשכה בחכמה, מכיון שהמצוות והדקדוקים שבהם (מצד בחינת החכמה) הם מצד הטעם, שבכדי שע״י התפילין יומשכו מוחין העליונים בעולמות צריכים להיות באופן כזה דוקא, הרי בהכרח שיש איזה ערך ותפיסת מקום להעולמות, ולכן מדייק זמירות היו לי חוקיך (דוקא) בבית מגורי, דכשעסק התורה שלו הוא באופן שיודע ומרגיש שכל דקדוקי התורה הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית׳ (חוקיך), אזי נרגש אצלו איך שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, ובמילא, הדברי תורה שלומד הם לו זמירות (תענוג ושעשועים) גם בבית מגוריו, כי כל הרדיפות שסובל משונאיו אינם תופסים מקום אצלו, ויתירה מזו, שעי״ז נמשך כן גם בעולם, שהשונאים והרודפים מתבטלים, זמירות מלשון לזמר עריצים.

ז) וביאור הענין בעומק יותר, יובן בהקדים תחילה ענין עדות. שגם ענין זה הוא בכל המצוות (גם בהמצוות דחוקים ודמשפטים), ע״ד שנת״ל בנוגע למשפטים וחוקים. והענין הוא, כמו שמבאר בעל הגאולה בהמאמר ד״ה ויקם³⁰ עדות ביעקב ותורה שם בישראל³¹, דמה שהמצוות (גם המצוות דמשפטים ודחוקים) נק׳ עדות הוא לפי שהם ממשיכים ומגלים העלם העצמי דעצמות אוא״ס, שלמעלה מההעלם השייך לגילוי. דכמו שענין העדות בפשטות הוא על דבר הנעלם דוקא, דעל דבר הגלוי אין שייך עדות, מכיון שהוא גלוי, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי אין צריך עדות³², עד״ז הוא ברוחניות, דאור הממלא הוא דבר הגלוי שמושג מצד השכל, וכידוע³³ בענין ומבשרי³⁴ אחזה אלוקה, דכמו שברור לאדם שיש נפש שמחי׳ את גופו, דע״י שמרגיש שגופו חי הוא יודע ברור שאין זה מצד הגוף עצמו אלא שיש נפש שמחי׳ את גופו, כמו״כ הוא גם בנוגע לעולם, דע״י שרואים עולם חי יודעים בבירור³⁵ שיש חיות אלקי שמחי׳ את העולם. ואור הסובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות הוא מילתא דעבידא לאגלויי (העלם ששייך לגילוי). וכמבואר בכ״מ³⁶, דע״י ההשגה באור הממלא שמתלבש בעולמות, שהוא הארה בלבד (כדמוכח מזה גופא שהוא בהתלבשות), מזה באים לידי ידיעה שישנו אור שהוא מופלא מעולמות, שהוא המקור שממנו נמשך ההארה שבהתלבשות. והוא ע״ד מה שהשכל גופא מכריח שיש למעלה מהשכל. וענין העדות הוא בעצמות אוא״ס, שלמעלה גם מסובב, שהוא נעלם לגמרי, ואין שייך בו שום ידיעה והשגה, גם לא ידיעת השלילה³⁷. וזהו מה שכל המצוות נק׳ עדות, לפי שהם ממשיכים ומגלים עצמות אוא״ס שלמעלה גם מסובב.

ח) וצריך להבין, והרי זה שהמצוות הם עדות על עצמות אוא״ס הוא מפני שהם רצונו ית׳, רצון שלמעלה מטעם³⁸, ומהו החילוק בין ענין עדות לענין חוקים. וגם צ״ל השייכות של הסוג דמצוות שנק׳ עדות מפני שהם אות וזכרון, ענין הטעם, עם ענין העדות שבכללות המצוות, זה שהם מעידים על עצמות אוא״ס מפני שהם רצון שלמעלה מטעם. והענין הוא, דענין העדות שבמצוות בעבודת האדם היא העבודה דרעותא דלבא³⁹, דרעותא דלבא הוא הרצון באלקות שמצד עצם הנשמה, שעי״ז תופסים בהעצמות, כמאמר⁴⁰ לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל (בי׳ קאי על פנימיות ועצמות אוא״ס שלמעלה מסובב, שאינו נתפס בשום השגה, גם לא בהשגת השלילה) אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. והעבודה דחוקים היא העבודה דקבלת עול. דהחילוק שבין שתי עבודות אלו הוא, דבהעבודה דרעותא דלבא, מכיון שיש לו רצון, הגם שהרצון הוא מצד ההתקשרות דעצם הנשמה בעצמות אוא״ס, ה״ה בבחינת מציאות עדיין⁴¹. וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהי׳ גילוי אלקות בעולם ושתושלם הכוונה דדירה⁴² לו ית׳ בתחתונים, מ״מ, עצם ענין הרצון הוא מציאות. ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול⁴³, שהוא כמו עבד שאין לו שום רצונות כלל, וכל מה שעושה הוא מצד עול האדון שמוטל עליו, שמצד זה הוא מוכרח לקיים רצון האדון.

ט) והנה החילוק שבין העבודה דעדות להעבודה דחוקים הוא דוגמת החילוק שביניהם בענין המצוות עצמם. ויובן זה ע״פ הידוע⁴⁴ שהרצון דמצוות כמו שהוא מצד העצמות הוא רצון עצמי שאינו בשביל איזה כוונה שתושלם ע״י המצוות, והתכלית דמצוות (מצד רצון זה) הוא המצוות עצמם. ומזה מובן, דזה שהמצוות ממשיכים ומגלים עצמות אוא״ס בעולם, עם היות שההמשכה היא מצד זה שהמצוות הם רצונו ית׳ שלמעלה מטעם, מ״מ, מכיון שזהו ענין שנעשה ע״י המצוות, הרי זה בדוגמת טעם. ואמיתית הענין דרצון העצמי של עצמותו ית׳ הוא בהמצוות גופא. וזהו מה שהעבודה דעדות היא העבודה דרעותא דלבא והעבודה דחוקים היא העבודה דקבלת עול, כי ענין העדות שבמצוות, מכיון שהוא המשכה וגילוי, הכלי לזה הוא הרצון, שגם הרצון שמצד עצם הנשמה היא תנועה דהמשכה והתפשטות (מציאות), והכלי לענין החוקים דמצוות שהוא רצון עצמי ממש שלמעלה מגילוי הוא הביטול דקבלת עול, ביטול שמצד העצם שלמעלה מכל ענין דהתפשטות.

יו״ד) וזהו זמירות היו לי חוקיך (דוקא), שכוונתו בזה היא לשלול לא רק הענין דמשפטים אלא גם הענין דעדות. כי בדרגת העדות נשארה עדיין איזו מציאות. ולא רק מצד האדם, שגם הרצון שלו שלמעלה מטו״ד (רעו״ד) הוא מציאות (כנ״ל), אלא גם מצד המצוות שבדרגת עדות, מכיון שענינם הוא המשכת וגילוי אוא״ס בעולם. ואמיתית ושלימות ההכרה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד דתורה הוא דוקא בהדרגא דחוקים, שהדקדוקים דתורה (שמצד בחינה זו) הם ענין עצמי מצד שרשם העצמי שבתורה, שלמעלה משייכות לעולם.

יא) וממשיך בהמאמר⁴⁵, דמה שדוד נענש על זה⁴⁶ הוא כי עסק התורה דדוד הי׳ באופן דלזמר עריצים (כנ״ל), ותכלית הכוונה היא כמ״ש⁴⁷ לא תהו בראה לשבת יצרה, להתעסק בעבודת הבירורים ולהמשיך גילוי אור בעולם. דזהו המעלה שבתפלה לגבי תורה, דתפלה הוא בירור והעלאה, היינו שע״י התפלה מתבררים הניצוצות ומזדככים ועולים למעלה, משא״כ תורה היא המשכה מלמעלה, והבירור ע״י התורה הוא בדרך דחי׳. וכשרצה דוד לברר בירורים ע״י התורה, שהוא בדרך דחי׳, לזמר עריצים, נענש על זה, כי תכלית הכוונה הוא לשבת יצרה.

וצריך להבין, הרי עסק התורה דדוד באופן דזמירות היו לי חוקיך הוא בבחינת התורה כמו שהיא מצד רצון העצמי (כנ״ל בארוכה), והיאך שייך שזה יהי׳ שלא כפי אמיתית הכוונה. ויש לומר הביאור בזה, ע״פ מ״ש בהמאמר בתחילתו בענין הוי׳ אחד⁴⁸, דפירוש אחד זה הוא יחיד, ומה שאומרים אחד ולא יחיד הוא להורות דהוי׳ ואלקים כולא חד⁴⁹. והענין הוא, דאמיתית ענין אחדות הוי׳ הוא שהאחדות היא גם מצד העולם. וזהו מ״ש הוי׳ אחד, דבאם הי׳ כתיב הוי׳ יחיד, הי׳ הפירוש בזה שיחודו ית׳ הוא מצד אוא״ס (ולא מצד העולם), ובכדי להדגיש שיחודו ית׳ הוא גם מצד העולם, ואפילו מצד העולם כמו שנברא משם אלקים שמעלים ומסתיר על שם הוי׳, לכן נאמר⁵⁰ הוי׳ אחד, שגם החי״ת והדל״ת שהם ז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם, הם בטלים להאל״ף יחידו של עולם⁵¹. דמכיון שהוי׳ ואלקים כולא חד, הרי שם אלקים אינו מסתיר באמת, ולכן, גם העולם שנתהווה משם אלקים הוא בטל באמת ואין עוד מלבדו⁵². ועד להביטול בדרגת ואופן דיחיד שלמעלה מאחד. וע״י היחוד דשני הענינים (שיחודו ית׳ הוא באופן דיחיד, ושענין זה הוא גם מצד העולם), עי״ז הוא גילוי כח העצמות שכולל ומחבר הענין דאחד ודיחיד.

יב) ויש להוסיף, דשם הוי׳ (הוי׳ אחד) מורה על כל ג׳ הענינים (אחד ויחיד וכח העצמות שמחברם). דבהוי׳ יש ג׳ ענינים. א׳ הוי׳ מלשון מהוה⁵³, דפירוש זה בשם הוי׳ מורה על שייכותו לעולמות, ב׳ הוי׳ מלשון הי׳ הוה ויהי׳⁵⁴, דפירוש זה בשם הוי׳ מורה שהוא למעלה מעולמות, וענין הג׳ בשם הוי׳ הוא שהוי׳ הוא שם העצם⁵⁵, היינו שהוא מורה על עצמותו ית׳. דהגם שבפרדס⁵⁶ כתב דזה ששם הוי׳ הוא שם העצם הוא רק לעצם הספירות, היינו האורות המתלבשים בכלים, הרי המסקנא דתורת החסידות⁵⁷ היא דפירוש שם העצם הוא בהעצמות. והנה מכיון שכל ג׳ הענינים הם באותו שם, הרי מובן⁵⁸ שהם שייכים זל״ז. והיינו דההתאחדות דשני הפירושים בהוי׳, הוי׳ לשון מהוה והוי׳ מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, הוא מצד זה שהוי׳ הוא שם העצם. ונמצא, דע״י שהוי׳ שלמעלה מעולמות (הי׳ הוה ויהי׳ כאחד) נמשך בהוי׳ לשון מהוה, אף שבחיצוניות הו״ע של ירידה, הנה עי״ז דוקא מתגלה שם העצם שבו. ולא עוד אלא שגילוי שם העצם דהוי׳ הוא בעיקר בהוי׳ לשון מהוה. וכמבואר בכ״מ⁵⁷ דמה ששם הוי׳ הוא שם העצם שמורה על העצמות הוא כי ההתהוות יש מאין היא דוקא בכח העצמות שמציאותו מעצמותו⁵⁹.

יג) ועפ״ז יובן גם מ״ש הרמב״ם⁶⁰ (הובא במאמר הנ״ל בתחילתו) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. דמצות הידיעה היא בג׳ ענינים. שיש שם מצוי ראשון, שהוא ממציא כל נמצא, ושכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. דג׳ ענינים אלו הם נגד ג׳ ענינים הנ״ל בהוי׳. יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא ר״ת הוי׳⁶¹. מצוי ראשון הוא שהוא קדום לכל, למעלה מהבריאה. ממציא כל נמצא הוא הוי׳ לשון מהוה. וכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, אמיתת המצאו הוא העצמות שמציאותו מעצמותו⁶², דהתהוות הנמצאים יש מאין הוא בכח העצמות (כנ״ל), ענין שם העצם.

יד) ויש לומר, דזהו גם מה שהוי׳ הוא ר״ת יסוד היסודות ועמוד החכמות, דיסודות וחכמות הם שני ענינים הפכיים. דיסודות הם ההנחות הפשוטות שלמעלה מהבנין, מהסברה, שהם יסודי ההשגה, וחכמות הם הסברות השכליות שנתפסות בהשכלה ועד ששייך בהם שקו״ט. דבעבודת האדם ענין היסודות הוא האמונה פשוטה שלמעלה מהשכל, וחכמות הו״ע ההשגה. וי״ל דשרש היסודות הוא בהוי׳ שלמעלה מעולמות (הי׳ הוה ויהי׳ כאחד), ושרש החכמות הוא בהוי׳ לשון מהוה, והכח שמאחד היסודות והחכמות, שהאמונה שלמעלה מהשכל תומשך גם בשכל, הוא משם הוי׳ שם העצם.

ועפ״ז יובן מה שדוד נענש על מה שאמר זמירות היו לי חוקיך, כי התורה כמו שהיא מצד רצון העצמי שלמעלה מטעם (יסודות) היא דוגמת הוי׳ מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד שלמעלה מעולם, שלכן, הבירור שמצד בחינה זו הוא באופן דדחי׳ (ולא בדרך בירור), זמירות מלשון לזמר עריצים. ומכיון שאמיתית ענין אחדות הוי׳ הוא שהאחדות היא גם מצד העולמות, לכן צ״ל ההמשכה דעדות ומשפטים דתורה (חכמות) שיהי׳ גילוי אלקות בעולם. ועי״ז מתגלה העצם דתורה שלמעלה גם מחוקים, שם העצם.

טו) וזהו הוי׳ לי בעוזרי, עוזרי קאי על הניצוצות המתבררים, שהם העוזרים האמיתים של האדם [וע״ד הידוע⁶³ בענין כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם⁶⁴, דע״י שהאדם מברר את הניצוצות שבדצ״ח, נמשך לו תוספת כח בעבודתו, שהניצוצות עוזרים ומסייעים לו], ופי׳ הוי׳ לי בעוזרי הוא שהניצוצות המתבררים (עוזרי), הגם שענין הבירורים הוא מלמטה למעלה (ענין דעולם), יומשך בהם גילוי שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות. וחיבור ב׳ ענינים אלו הוא מהוי׳ שם העצם. וזהו גם ואני אראה בשונאי, דגם אלו שהם שונאי דוד שהם שונאי הוי׳, אין צריך לדחותם לגמרי כ״א לברר הניצוצות שבהם, וע״י שמוציאים הניצוצות מהם הנה הרע שבהם מתבטל. ועי״ז באים לראי׳ באלקות, אראה בשונאי, ראיית אלקות במוחש גם בעניני עולם. וכמו שהי׳ אצל בעל הגאולה, שגם המנגדים, אף שנשארו במציאותם, הוכרחו (ע״י הניצוצות שבהם) לעשות כפי הכוונה, והי׳ גילוי אלקות (דלמעלה מהטבע) במוחש (בטבע). ועי״ז המשיך הכח לכל ההולכים באורחותיו להמשיך גילוי אלקות דלמעלה מהטבע בטבע, וזה נעשה הכנה קרובה שתושלם הכוונה דדירה לו ית׳ בתחתונים, שהתחתונים יהיו דירה לו ית׳, לו לעצמותו⁶⁵, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

__________

1) תהלים קיח, ז.
2) נדפס בסה״מ קונטרסים ח״א קעט, א ואילך. תרפ״ז ע׳ רא ואילך.
3) ראה גם רד״ה זה בלקו״ת דרושים לשמ״ע (פח, ב).
4) תהלים קלט, כא. וראה שבת קטז, א. תניא ס״פ לב.
5) תהלים קד, לה. ברכות יו״ד, רע״א.
6) ראה בהשיחה שנאמרה בההתוועדות בהמשך להמאמר.
7) פרק ב. וראה שם רפ״ד.
8) תהלים קיט, נד.
9) ראה מצודת דוד עה״פ.
10) ראה פרש״י ד״ה זמירות – סוטה לה, א. מצודת ציון עה״פ.
11) ראה רמב״ן עה״פ ואתחנן ו, כ. וראה בארוכה ד״ה ויקם עדות ה׳ש״ת פ״א-ב. ד״ה אם בחוקותי ה׳ש״ת פ״ד (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך. שם ס״ע 90 ואילך). ד״ה רבי אומר ה׳תש״ב פ״ב (סה״מ ה׳תש״ב ע׳ 115 ואילך). סה״מ אידיש ס״ע 45 ואילך. ובכ״מ.
12) עירובין ק, ב.
13) ראה תנחומא חוקת ג. שם ח. במדב״ר ר״פ חוקת. ועוד.
14) ראה גם תרגום עה״פ: תושבחן הוו לי. ובאוה״ת להצ״צ עה״פ ס״ד (יהל אור ע׳ תסב): החכמה של הזמירות . . לעורר ההתפעלות . . וכמו״כ ענין השבחים למעלה הוא לעורר גילוי המדות.
15) קו״א ד״ה דוד זמירות (קס, א ואילך).
16) ראה קו״א שם. ד״ה הוי׳ לי בעוזרי תרפ״ז הנ״ל פ״ב ופ״ד.
17) פרק ד.
18) ראה שהש״ר פ״ב, יב (הובא בהמאמר שם, ובאוה״ת שם ס״ג – ס״ע תסא ואילך).
19) גיטין ז, א. וראה תו״א מקץ לא, סע״ג שמביא מארז״ל זה לענין זמירות היו לי חוקיך.
20) ראה ד״ה רבי אומר ה׳תש״ב שם, דג׳ החלוקות דעדות חוקים ומשפטים ״הן שתי חלוקות כוללות״. ועפ״ז יומתק זה שבהמאמר (דתרפ״ז) מבואר רק ענין חוקים ומשפטים.
21) ראה שער האמונה פי״ג. עטרת ראש דרוש לעשי״ת נח, ב ואילך. המשך תרס״ו ע׳ סז. ובכ״מ.
22) ראה תקו״ז תיקון ל׳ (עד, א). הובא בתניא פ״ד. רפכ״ג. ועוד.
23) בתניא רפכ״ג, דזה שהמצוות נק׳ אברים הוא לפי שאברים הם לבוש להרצון. שבזה, כל המצוות (האברים) בשוה. אבל בפשטות צ״ל, דזה שהמצוות נק׳ אברים הוא גם מצד ענין הפרטי שבכל אבר – ראה לקו״ת בחוקותי מז, ב, דזה שהמצוות הם רמ״ח אברים הוא ע״ד ״כח הראי׳ בעין וכח השמיעה באזן״. וראה גם לקו״ת בלק עא, סע״ב ש״ע״י קיום המצוות . . ממשיכים האור בפרט להתלבש במצוה פרטית שהיא אבר א׳ מרמ״ח אברים דמלכא״. ולהעיר גם מלקו״ת במדבר יג, סע״א ״המצוות שהם אברין דמלכא עד״מ יש בהן התחלקות״. ובקו״א (בתניא) ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, ב): להמשיך האור למטה לרמ״ח אברין דז״א ומתחלקת ההמשכה לתרי״ג המשכות פרטיות לפי ערך המצוות.
24) ראה סהמ״צ להצ״צ מצות חמץ ומצה בתחילתה (כב, ב), דהטעמים שבגליא דתורה הם בהתאם להטעמים שבפנימיות התורה ״כמו הלבוש לגוף, ויש עוד כמה פנים לפנים עד אין קץ ותכלית״.
25) תניא רפמ״א. שעה״א ועט״ר שבהערה 21. המשך תרס״ו ע׳ נז. ובכ״מ.
26) כמבואר בהמאמר פ״ג. וראה בארוכה ד״ה ת״ר מצות נ״ח כו׳ ה׳תשל״ח (קונטרס חנוכה ה׳תשמ״ז) ס״ד [סה״מ חנוכה ע׳ קעח]. וש״נ.
27) שהרי גם המצוות דחוקים הם אברים פרטים מרמ״ח אברים דמלכא. ומה שהם חוקים – יש לומר, שלא נתפרש טעמם בנגלה דתורה.
28) פרק ג. וראה גם ד״ה ויקם עדות ה׳ש״ת ספ״ב.
29) ראה קונטרס העבודה פ״ב.
30) תהלים עח, ה. ולהעיר, שהקאפיטל תהלים דבעל הגאולה (שמתחיל בי״ב תמוז שנה זו (תשי״ז)) הוא מזמור עח.
31) דשנת ה׳ש״ת (נדפס בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך). וראה גם לקו״ת פקודי ד, א ואילך.
32) ר״ה כב, ב.
33) לקו״ת אמור לא, ב. ואתחנן ד, א. סהמ״צ להצ״צ מצות האמנת אלקות בתחילתה (מה, א). ובכ״מ.
34) איוב יט, כו.
35) ועד להתאמתות דראי׳ – מבשרי אחזה אלוקה, כמבואר בלקו״ת וסהמ״צ שם.
36) סה״מ עת״ר ע׳ ב.
37) המשך תרס״ו ע׳ נח. סה״מ תרפ״ז ע׳ קעו ואילך. ד״ה תכלית חכמה תרפ״ט פ״ב ואילך (סה״מ קונטרסים ח״א כט, ב ואילך). ועוד.
38) כמובן מהמשך הענינים בד״ה ויקם עדות ה׳ש״ת הנ״ל. וכן הוא להדיא בהמשך תער״ב שבהערה הבאה.
39) ראה המשך תער״ב ח״א פס״ז.
40) תקו״ז בהקדמה (יז, א). וראה מאמרים שבהערה 37.
41) ראה תניא פמ״א (נז, ב ואילך) ובארוכה בסה״מ תר״ס ע׳ קמט ואילך, שגם הרצון שמצד אהבה הטבעית ״לדבקה בה׳ ולא ליפרד . . בשום אופן אפילו במסירות נפש ממש״ הוא דוגמת הרצון ״לרוות נפשו הצמאה״, וענין הביטול הוא שכל רצונו הוא רצון הוי׳ – שיהי׳ גילוי אלקות בעולם.
42) ראה תנחומא נשא טז. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
43) ראה גם סה״מ תרפ״ז ע׳ קפא ואילך המעלה בהעבודה דקב״ע גם על רעו״ד. ושם ס״ע קפב, ״דמעלתן של ישראל כמו שהם בעצמותו ית׳ ויתעלה הוא שהן עבדים דוקא״.
44) המשך תרס״ו ע׳ תקכא.
45) פרק ז.
46) ראה סוטה לה, א. במדב״ר פ״ד, כ.
47) ישעי׳ מה, יח.
48) ואתחנן ו, ד.
49) ראה זח״ב קסא, א. ח״ג רסד, א.
50) ראה תו״א וארא נה, ב. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח.
51) ראה סמ״ק, הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב סמ״ק). שו״ע (ואדה״ז) או״ח סס״א ס״ו. לקו״ת תזריע כג, ג. וראה ברכות יג, ב.
52) שער היחוד והאמונה פ״ו.
53) זח״ג רנז, סע״ב. פרדס ש״א פ״ט. שער היחוד והאמונה רפ״ד.
54) זהר ופרדס שם. שער היחוד והאמונה פ״ז (פב, א).
55) כ״מ הל׳ עכו״ם פ״ב ה״ז. פרדס שי״ט. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב פכ״ח.
56) שי״ט ספ״א.
57) ראה סה״מ תרס״ח ע׳ קצ. וראה גם המשך תרס״ו ע׳ תלא.
58) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ועוד.
59) אגה״ק ס״כ (קל, ב).
60) ריש הל׳ יסודי התורה.
61) סדר הדורות ד״א תתכז. שה״ג להחיד״א מע׳ רמב״ם. וראה גם ״פירוש״ לרמב״ם שם.
62) סה״מ תרס״ח שם.
63) לקו״ת צו יג, ב (וראה שם ע׳ ג). ובכ״מ.
64) עקב ח, ג.
65) ראה אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תרעט ואילך. סה״מ תרס״ב ע׳ שלה. תרע״ח ע׳ קצג.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' מא ואילך]

״נתבאר בהמאמר (ד״ה הוי׳ לי בעוזרי) – שיסודו הוא בלקו״ת ובמאמר י״ב תמוז תרפ״ז…״ (משיחת י״ב תמוז תשי״ז – לקו״ש חי״ג ע׳ 235).
מאמר ראשון מהמשך. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בקונטרס חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז תשמ״ז, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ נה ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמר, נדפס לקמן בהוספות.