בס״ד. ש״פ צו, שבת הגדול, יו״ד ניסן ה׳תשל״ב (מאמר ב׳)
הנחה בלתי מוגה
בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית1, הנה ציווי זה נאמר בראש חודש ניסן כמ״ש בתחילת הפרשה2 החודש הזה לכם ראש חדשים, ואמרו רז״ל3 שאמר לו הקב״ה למשה כזה ראה וקדש. ומבואר בזה בקבלה ובחסידות4 דזה שהציווי הי׳ בראש חודש שתהי׳ הלקיחה בעשור לחודש הוא משום שענין ויקחו להם שה לבית אבות היינו בירור קליפת נוגה, שבשביל להכניע קליפת נוגה הי׳ צ״ל ענין בעשור לחודש שהוא שלימות המלכות (היינו כפי שיש במלכות עשר ספירות בשלימות, מהראשון לחודש עד העשירי בו), ואח״כ היו ארבעה ימי ביקור להסיר ג׳ קליפות הטמאות היונקים ממנה ע״י אתכפיא וסור מרע כו׳, ואח״כ בא לבחי׳ אתהפכא כו׳. והקשר דענין זה עם גאולת מצרים מובן ע״פ הידוע שהגאולה נמשלת ללידה, וכמארז״ל5 על הפסוק6 לקחת לו גוי מקרב גוי שהיו כעובר הנשמט ממעי אמו, והיינו שהיו שקועים אז בעמקי הקליפות7 והיו צריכים לעלות משם, שבזה גופא הי׳ הסדר דבתחילה העלו את עשר כחות הנפש מקליפת נוגה ואח״כ מג׳ קליפות הטמאות וכו׳.
והנה כשם שהוא בגאולת מצרים מגלות מצרים, עד״ז הוא גם בעבודת כל אדם, שהרי ירידת הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא8 היא בבחי׳ גלות9, וענין עבודת האדם במשך כל ימי חייו הוא לפעול הגאולה מגלות זו, שזהו ע״י בירור קליפת נוגה. וזהו מה שאמרו רז״ל במשנה דאבות10 בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצוות כו׳ בן שבעים לזקנה בן שמונים לשיבה כו׳ בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, והיינו שבגמר עבודתו כאשר הוא בן מאה הרי הגיע למצב של גאולה מהגבלות העולם11. ומבואר בזה בכתבי האריז״ל12, דבן שבעים לזקנה קאי על בחי׳ זעיר אנפין שהוא במספר שבעים ושייך בו ענין הזקנה, ובן שמונים לשיבה קאי על בחי׳ אריך אנפין, דהחידוש שבאריך אנפין על זעיר אנפין הוא ענין השיבה, ליבון השערות. וכמבואר במ״א13 בענין ליבון שערות הזקן דאברהם שזהו ענין הגילוי דבחי׳ אריך אנפין.
וזהו14 גם מ״ש במזמור תפלה למשה15 ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, היינו דענין שבעים שנה הוא ימי שנותינו, כפי שהוא בסדר ההשתלשלות, זעיר אנפין, ואם בגבורות הוא ענין התגבורת שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שזה שייך לשמונים שנה. וכשם שהי׳ ענין זה במשה רבינו, כך נמשך בכאו״א מישראל, שהרי משה הוא רועה נאמן של כל עם ישראל, וגם יש בחי׳ משה בכאו״א מישראל כמבואר בתניא16, וכדאיתא במ״א17 בפירוש הכתוב18 שאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שיש בחי׳ משה בכאו״א מישראל. והרי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו׳19, וכך נמשך לכל ישראל אשר בכל הדורות. ומזה מובן דגם ענינים אלו שבמזמור זה שייכים לכאו״א מישראל, דבתחילה ישנו מצב של שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך20, ואח״כ מגיעים לדרגא של ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ועד שמגיעים לסיום הענין, למנות ימינו כן הודע גו׳21 (ע״ד מ״ש22 ימים יוצרו ולא אחד בהם), ועד שמגיעים לשלימות הענין דויהי נועם הוי׳ אלקינו עלינו גו׳23.
וביאור הענין יובן ע״פ המבואר בלקו״ת פ׳ בחוקותי24, דאיתא בעץ חיים25 בענין בחי׳ הצלם כו׳, שהוא בחי׳ הנפש השכלית המחבר הצורה והחומר שהוא הנפש האלקית עם הנפש הבהמית לברר בירורים, כי הנפש הבהמית היא בחי׳ בהמה פשוטה ונפש השכלית היא בחי׳ נוגה מעורב טוב ורע כמ״ש26 חכמים המה להרע. והיינו, דכיון ששורש הנפש השכלית למעלה הוא בבחי׳ לבוש דחשמל שהוא הצלם היינו לבוש כתנות עור27 דאדם הראשון שענין הלבוש הוא שהוא מעורב מטוב ורע, שאפשר לנצלו לקדושה או להיפך, לכן כפי שהנפש השכלית היא למטה הרי אפשר על ידה לברר גם את הנפש הבהמית. וממשיך שם, וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דקאי אלעיל מיני׳ שתה עוונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו׳, היינו שכדי שיתהפכו עוונותינו שיהיו לנגדך ועלומינו יהיו למאור פניך הוא ע״י בחי׳ הצלם, שעל זה ניתנו ע׳ שנה לכאו״א לפי ערכו ושיעורו כדי לברר כו׳. וע״פ מה שנת״ל דענין שבעים שנה ושמונים שנה קאי על ז״א ואריך אנפין מובן, דענין עוונותינו שבפסוק זה אינו עוון כפשוטו אלא רק מלשון עיוות ועיקום מדרך הישר. דמצד הדרך הישרה אשר עשה האלקים את האדם ישר28 לא הי׳ צ״ל ענין של נפילה וירידה של הנפש השכלית והנפש הבהמית וכו׳, ומצד הנפילה והירידה נעשה מצב של עוונותינו, שע״ז צ״ל העבודה דשבעים שנה ושמונים שנה לתקן ולברר ירידה זו.
וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה ידוע מ״ש בתניא29 מהעץ חיים30 שכל אחד מישראל יש בו ב׳ נפשות, דהנפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש כמ״ש31 ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכי׳ נפח32, והיינו דשורש הנפש האלקית למעלה היא בבחי׳ תוכו ופנימיותו, וגם כפי שירדה אח״כ לעולמות בי״ע הרי כתיב33 חי ה׳ אשר עמדתי לפניו דעמידה ענינה ביטול, כעבדא קמי׳ מרי׳34, וגם כשהנשמה יורדת לתוך הגוף בעולם הזה הגשמי הרי רוח האדם העולה היא למעלה35, והיינו שיש בה תשוקה ורצוא ורצון ותענוג לעלות למעלה, וזה פועל בכל כחות הנפש. אמנם הנפש הבהמית, הגם ששרשה הוא מעולם התהו, מ״מ אופן מציאותה למטה הוא שאינה שייכת להבנה והשגה, ועיקרה הוא מדות, וגם השכל שיש בה אינו אלא בשביל המדות, וכמו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו36. ולכן אי אפשר שהנפש האלקית תפעל בה ענין של ביטול ותשוקה וכו׳ לאלקות בלי ממוצע. אמנם ענין הנפש השכלית הוא שהיא מציאות שכלית, ולכן דוקא על ידה יכולה הנפש האלקית לפעול בנפש הבהמית. ולכן אז מגיעים למצב של ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ועד שממצב של בן שבעים ובן שמונים באים לשלימות העבודה דבן מאה, היינו שמברר את כל עשר כחות הנפש כפי שכל אחד מהם כלול מעשר. דמצד הנפש הבהמית עצמה הרי זה רק ענין של שבעים, שבע מדות כלולות מעשר, אמנם מצד הנפש השכלית יכול להיות ענין של בן מאה, גם ג׳ המוחין, שנעשה ענין בטל מן העולם, ביטול ההעלם שבעולם, עד שנעשה דירה לו ית׳ בתחתונים37, וזהו ענין שתה עוונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך בשלימות. דזהו מה שהנשמה ירדה למטה לא לברר עצמה אלא לברר ולתקן את הגוף ונפש הבהמית38, וכמאמר המדרש39 על הפסוק40 אשר ברא אלקים לעשות לתקן.
וזהו גם מה שישראל ר״ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה41, אותיות דייקא, דענין האותיות הוא ענין הכלים, כי הגם שאותיות הוא לשון אתא בוקר42, ענין הגילוי, מ״מ האותיות עצמם הם כלים כי כל גילוי אור הוא ע״י כלי דוקא, שהביטול של הכלים אינו דומה לביטול שבאורות, שזהו ההפרש בין איהו וגרמוהי חד לאיהו וחיוהי חד43. דהביטול שבכלים הוא44 ע״ד מה שחכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה45, היינו46 שהוא יודע שגם הוא מציאות אלא שהשני הוא חכם גדול ממנו ולכן אינו מדבר בפניו. אמנם הביטול דאורות הוא ביטול עצמי כביטול האור לגבי המאור, דהאור אינו מציאות כלל לגבי המאור. ובאור גופא הרי האור השייך לכלים שיש בו מדידה והגבלה ועד שיש בו נתינת מקום לענין הספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר47, הרי גם הביטול שלו אינו ביטול גמור, משא״כ האור כפי שהוא מצד עצמו הרי הביטול שלו הוא ביטול בתכלית, אין עוד מלבדו48, כי כל מציאות האור אינו אלא גילוי המאור. וזהו גם ההפרש בין אין לאפס49, דהביטול דחכמה הוא בבחי׳ אין, החכמה מאין תמצא50, כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות, משא״כ הביטול דאפס הוא בספירת הכתר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ואעפ״כ אומרים דישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, אותיות דוקא, כי תכלית הכוונה היא מה שהנשמה ירדה לתקן את הגוף ונפש הבהמית51, ודוקא ע״י זה באים למעלה עליונה יותר, שהנפש האלקית עולה למעלה מהביטול דאורות השייכים לכלים, הביטול דבחי׳ אין, אל הביטול דבחי׳ אפס.
וממשיך בלקו״ת שם, דאיתא בעץ חיים52 שעתה מ״ה מברר ב״ן ולעתיד לבוא כשיתברר ב״ן אז יהי׳ אשת חיל עטרת בעלה53, העלי׳ לשם ס״ג. דבחי׳ מ״ה הוא ענין הביטול דחכמה, כמו שאמר משה שדרגתו חכמה ונחנו מ״ה54, דזהו מה שנאמר במשה וראית את אחורי55 כי קיבל מבחי׳ אחוריים דחכמה, דבחי׳ חכמה הוא כפי ששייך לכלי כנ״ל. ולכן ביקש משה הראני נא את כבודך56, פירוש שיראה א״ס שלא בבחי׳ כלי, שזהו הביטול דאפס. וענין זה יהי׳ דוקא לעתיד לבוא, בתורתו של משיח, שאז תהי׳ ראי׳ מוחשית כו׳57. וגילוי זה דלעתיד לבוא נעשה ע״י הקדמת העבודה דבירור נפש הבהמית, ששרשה הוא מעולם התהו שבו אורות מרובים58, וע״י בירור הנפש הבהמית ממשיכים לעתיד לבוא האורות מרובים דתהו שיתלבשו ויתגלו בכלים דתיקון, שזהו ענין העלי׳ לשם ס״ג. וכן הוא גם בעבודת כאו״א מישראל, כמבואר בלקו״ת שם, שזהו בעבודה דקריאת שמע בכל לבבך בשני יצריך59, בירור נפש הבהמית, שעי״ז באים לבחי׳ בכל מאדך, ירום ונשא וגבה מאוד60, למעלה ממדידה והגבלה, כפי שיתגלה לעתיד לבוא.
וזהו בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, דקאי על הבירור דקליפת נוגה כנ״ל, ועי״ז גורמים נחת רוח למעלה שאמרתי ונעשה רצוני61, שזהו ענין נחת רוח דבורא שלמעלה מנחת רוח דנברא, כמבואר בהמשך וככה לאדמו״ר מהר״ש62. ובמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא63, וכיון שישראל עוסקים בקיום רצונו של הקב״ה הרי הקב״ה נמשך בהם. ועד שזהו באופן שהאמונה חודרת בכל חיי האדם, כמ״ש64 צדיק באמונתו יחי׳, שהאמונה היא כל חיותו. ובפרט בשבת בזמן רעוא דרעוין, שאז הוא גילוי התענוג הכי עליון שלמעלה כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו65. ועי״ז באים לקיום היעוד דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות66, דידוע הדיוק בזה בזהר67 כימי, כיום מיבעי לי׳, ומבאר בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר68 שכל הימים מיום יציאת מצרים הם ימי צאתך מארץ מצרים, שעי״ז באים לענין אראנו נפלאות, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל69, ע״י משיח צדקנו, בעגלא דידן.
__________
1) בא יב, ג. – לכמה ענינים שבהמאמר, ראה מאמר שלאחרי זה (ד״ה ביום עשתי עשר יום די״א ניסן – לקמן ע׳ נז ואילך).
2) בא שם, א.
3) ר״ה כ, א. הובא בפרש״י עה״פ.
4) בכ״ז – ראה אוה״ת בא ע׳ רפג ואילך. וש״נ.
5) מכילתא בשלח יד, ל.
6) ואתחנן ד, לד.
7) זהר חדש ר״פ יתרו (לא, א). ובכ״מ.
8) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
9) ראה תניא פל״ז (מח, א). אגה״ק סכ״ה (קמא, א). ובכ״מ.
10) פ״ה מכ״ב.
11) ראה אוה״ת חיי שרה קי, ב. חוקת ע׳ תתיז. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״א״ (קה״ת, תשס״ב) ע׳ 117 ואילך. וש״נ.
12) שער מאמרי רז״ל לאבות שם. פע״ח שער (כג) חג השבועות פ״א. הובא ונת׳ באוה״ת חוקת שם. – בכ״ז ראה גם ד״ה ביום עשתי עשר יום שבהערה 1.
13) ראה אוה״ת חיי שרה (כרך ד) תשפ, א ואילך. סה״מ תרנ״ד ע׳ סא ואילך.
14) בהבא לקמן – ראה ד״ה ביום עשתי עשר יום שבהערה 1.
15) תהלים צ, י.
16) רפמ״ב.
17) ראה לקו״ת בהעלותך לא, ד. ועוד.
18) בהעלותך יא, כא.
19) אבות פ״א מ״א.
20) תהלים שם, ח.
21) שם, יב.
22) שם קלט, טז.
23) שם צז, יז.
24) מז, ג.
25) שער (כו) הצלם פ״א.
26) ירמי׳ ד, כה.
27) בראשית ג, כא.
28) ע״פ קהלת ז, כט.
29) פרק א (ה, ב).
30) שער (נ) קיצור אבי״ע פ״ב.
31) בראשית ב, ז.
32) תניא רפ״ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״כ ע׳ קלא. וש״נ.
33) מלכים-ב ה, טז (וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53).
34) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
35) ע״פ קהלת ג, כא.
36) ישעי׳ א, ג.
37) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
38) תניא פל״ז (מח, ב), מע״ח שבהערה 25.
39) ב״ר פי״א, ו ובפרש״י שם.
40) בראשית ב, ג.
41) מגלה עמוקות אופן קפו. וראה סה״מ תרח״ץ ע׳ רטז. וש״נ.
42) ישעי׳ כא, יב. תו״א מקץ מב, ב. אוה״ת בשלח ס״ע שצא.
43) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). וראה המשך מים רבים תרל״ו פרק לב (ע׳ לט-מ). וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פרק קז (ס״ע קכד-ה). תרס״ו ע׳ קצ. ובכ״מ.
44) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקסז.
45) אבות פ״ה מ״ז.
46) המשך תער״ב שם.
47) ספר יצירה פ״א מ״ד.
48) ואתחנן ד, לה.
49) ראה המשך תער״ב שם. הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ נה. ועוד.
50) איוב כח, יב.
51) תניא שם.
52) ראה ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות סוף דרוש ד. וראה שם שער (ה) טנת״א ספ״א. שער (י) התיקון ספ״ג.
53) משלי יב, ד.
54) בשלח טז, ז-ח.
55) תשא לג, כג.
56) שם, יח.
57) ראה לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
58) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב. תו״א וישלח כד, סע״א. סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנו. וש״נ.
59) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
60) ישעי׳ נב, יג.
61) ספרי ופרש״י עה״פ פינחס כח, ח. וראה גם פרש״י תצוה כט, כה. ויקרא א, ט.
62) תרל״ז שם פי״ב (ע׳ יב). פט״ו (ע׳ יד). וראה ד״ה ביום עשתי עשר יום שבהערה 1.
63) המשך תער״ב שבהערה 44. סה״מ תרח״ץ ע׳ רז. וש״נ. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן לח (עט, ב). וש״נ.
64) חבקוק ב, ד.
65) ע׳ תקמד ואילך.
66) מיכה ז, טו.
67) ח״ג קעו, א.
68) רד״ה כימי צאתך תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 159).
69) ר״ה יא, א. שמו״ר פט״ו, יא. וראה רד״ה החודש הזה לכם ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ס״ע 19). ובכ״מ.
[סה"מ פסח ח"א ע' כו ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 147 ואילך. [מאמר הראשון דהתוועדות זו אינו שייך ליו״ד ניסן].