בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ו׳ מנחם-אב ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה¹, ומביא ע״ז בלקו״ת² על הפסוק מ״ש³ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, ומפרש דהיום קאי על כל יום, כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים⁴. וביאור הענין הוא, דהנה הנשמה ירדה למטה להתלבש בגוף, שירידה זו היא ירידה גדולה ביותר. שהרי הנשמה מצד עצמה היא למעלה מכל הנבראים, ואפילו למעלה מהמלאכים וחיות המרכבה, דהנשמה קדמה לכל סדר ההשתלשלות, משא״כ במלאכים יש אומרים שנבראו בשני, ויש אומרים בחמישי⁵ כמ״ש⁶ ועוף יעופף גו׳, ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל כו׳. ומשם ירדה הנשמה בירידה אחר ירידה, עד שנתלבשה בבחי׳ נפש דנפש דעשי׳. דיש בנשמה בחי׳ חי׳, דהיינו בחי׳ חכמה, שבבחי׳ חכמה שורה קדושה נעלית ביותר, וכדאיתא בתניא⁷ שמדריגת החכמה היא בחי׳ הוא לבדו הוא ואין זולתו כו׳, ואח״כ יורדת למטה מזה בבחי׳ שמיעה (וכמבואר בדרושים הקודמים⁸ בענין ההפרש בין ראי׳ לשמיעה), ועד שירדה ונתלבשה בבחי׳ נפש דנפש דעשי׳. וכשם שהנשמה ירדה בירידה גדולה, כך גם התורה ירדה ממקום כבודה ונסעה וירדה ונתלבשה בדברים גשמיים⁹. וכן הוא גם במצוות, שיש בחי׳ מצוות שלמעלה מבחי׳ מצוות הוי׳¹⁰, ואח״כ ירדו המצוות למטה יותר להיות בחי׳ מצוות הוי׳, ועד שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים. ותכלית הכוונה בכל ירידות אלה (ירידת הנשמה וירידת התורה ומצוות) הוא כמאמר¹¹ ירידה צורך עלי׳, כי דוקא ע״י שהנשמה המלובשת בנפש דנפש דעשי׳ עוסקת בקיום התורה ומצוות כפי שנתלבשו בדברים גשמיים, הרי דוקא עי״ז נמשך עצמותו ית׳. וזהו מה שאומרים בכל יום¹² אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא כו׳ ואתה משמרה בקרבי, דהנשמה מצד עצמה הרי היא בבחי׳ טהורה היא, שנמשכת מבחי׳ טהירו עילאה שלפני הצמצום¹³, ומ״מ נעשה בה עילוי ע״י ירידתה למטה, ואתה משמרה בקרבי, שנמשך בה בחי׳ ואתה, עצמותו ומהותו ית׳¹⁴, ואף שזהו באופן של שומר ומקיף, מ״מ זהו בקרבי, בפנימיות. אמנם זהו מה שאומרים לפני עבודת היום, ואח״כ ע״י עבודת היום בעסק התורה ומצוות, נמשך בה עצמותו ומהותו ית׳ ממש.

ובזה מובן מה שאומרים בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דכיון שלאו ברשיעי עסקינן¹⁵, הרי ע״י שיתבונן האדם בתכלית העילוי שבעבודתו בכל יום ויום, כולל גם בזמן חושך הכפול והמכופל דזמן הגלות, שע״י עבודתו ממשיך עצמותו ומהותו ית׳, הרי ע״י התבוננות זו יבוא לידי הכרה והרגשה שזהו באופן דכחדשים, בתכלית ההתחדשות. ועי״ז תהי׳ מרירות האדם ע״ז שהגילוי אוא״ס אינו ניכר בגלוי עדיין, ושמחת האדם תהי׳ על שנמשך האור, וכמו¹⁶ אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, שהוא שמח מאוד בהם, אף שאינו רואה אותם כי הם סגורים בתיבה.

אמנם¹⁷ כל זה הוא כפי שצריך להיות, אך לפעמים אינו כן, שאינו מרגיש מרירות על העדר הגילוי ושמחה על המשכת האור, שזהו ענין של גלות הניצוץ האלקי בנפש הבהמית. ובזה גופא יש שני אופנים. דבחי׳ עצם הנפש שבו אינו בשבי׳ ממש אלא היא בהעלם בלבד¹⁸, משא״כ כחות נפשו הם בשבי׳. וע״ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה. דציון קאי על עצם הנפש, אנא סימנא בעלמא¹⁹, שאינו בבחי׳ שבי׳. ובפרטיות יותר יש לומר, דקאי על כחות הנפש האלקית, שכיון שהם כחות הנפש האלקית אינם בבחי׳ שבי׳ ממש, אבל מ״מ צריכים פדי׳. ומה שנקרא בשם ציון יש לומר, שזהו כמו סימן²⁰, דהסימן יש בו ב׳ קצוות, שמצד אחד הסימן אינו שייך כלל לעצם הדבר, ואינו אלא סימן בעלמא עליו, ומ״מ הרי הוא סימן על הדבר עצמו ולא על חלק ממנו. והפדי׳ דבחי׳ ציון היא במשפט, דהיינו ע״י התורה כתרגומו עה״פ²¹ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, ובפרטיות יותר היינו ע״י המשניות כמאמר רז״ל²² אין הגלויות מתכנשות אלא בזכות המשניות שנאמר²³ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (וכמבואר בפרטיות ברשימות אדמו״ר הצ״צ²⁴ טעם הענין). ושבי׳ היינו בחי׳ ב׳ חללי הלב שבהם ישנו המרירות והשמחה מעניני עולם הזה (במקום שתהי׳ מעניני תורה ומצוות כנ״ל), שזהו ענין של שבי׳ ממש, והפדי׳ מזה היא ע״י צדקה כפשוטה, אין ענין יוצא מדי פשוטו, דאין ישראל נגאלין אלא בצדקה²⁵. וכמבואר באגה״ק²⁶ טעם הדבר, כי צדקה היא בחינה הכי תחתונה, וע״י עבודת הצדקה נפעל ענין התשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה כו׳. ועי״ז נגאלין מיד, בעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז לא ישאר אף אחד מישראל בגלות²⁷, ואף ניצוץ לא ישאר בגלות, ויקויים פסוק זה כפשוטו, ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

__________

1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
2) ריש פרשתנו (דברים א, א).
3) ואתחנן ו, ו.
4) ראה ספרי ופרש״י עה״פ ואתחנן שם. פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, יג.
5) ב״ר פ״א, ג. פדר״א רפ״ד. ספר הבהיר כא-כב. זח״א מו, א. ובכ״מ.
6) בראשית א, כ.
7) פל״ה בהגה״ה.
8) ד״ה אראנו ולא עתה די״ב תמוז (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רכא ואילך) וד״ה כל המאריך באחד דש״פ בלק (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קס ואילך).
9) תניא פ״ד (ח, ב).
10) ראה לקו״ת במדבר ט, ג. ובכ״מ.
11) ראה מכות ז, ב.
12) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
13) ראה גם לקו״ת בחוקותי מז, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
14) ראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קמה. וש״נ.
15) ראה יומא ו, א. יבמות לג, ריש ע״ב. כתובות קה, א. גיטין ל, ב. קידושין לג, א.
16) לקו״ת פרשתנו שם, ב.
17) בהבא לקמן – ראה לקו״ת שם, סע״ב ואילך.
18) ראה גם ד״ה זה תשל״ה (לקמן ע׳ כה ואילך).
19) זח״א רכה, א. לקו״ת שם, סע״ב.
20) לקו״ת שם. וראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ א׳תתקפט ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצא. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קפה. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תי. ועוד.
21) וישב מ, יג.
22) ויק״ר פ״ז, ג.
23) הושע ח, י.
24) אוה״ת פרשתנו ע׳ לב ואילך. וראה גם אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ רמב ואילך. סה״ש תשנ״ב ח״א ע׳ 211. וש״נ.
25) רמב״ם הל׳ מתנות עניים רפ״י. טויו״ד ר״ס רמז.
26) ס״ט (קיד, א).
27) ראה לקו״ש חי״א ע׳ 1 ואילך.

[סה"מ דברים ח"א ע' יז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 271 ואילך.