בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, ואיתא בגמרא2 כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, והיינו שע״י העסק בהג׳ קוים שעליהם העולם עומד3, שהם קו התורה, קו העבודה, שהוא קרבנות ותפילות במקום קרבנות תיקנו4, והתפילה היא בציבור דייקא, וקו הגמילות חסדים, הנה עי״ז מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ואין זה סותר לפירוש הפשוט שבהפסוק, דדוד המלך אמר פדה בשלום נפשי על עצמו, וכמו שפירשו המפרשים, הנה אין זה סותר להפירוש דאיתא בגמרא, דהנה כתיב5 בכל צרתם לו צר, דכאשר מי שהוא מישראל נמצא במקום המיצר אזי הנה לו צר, ובפרט נשמה כללית ועל אחת כמה וכמה נשיא ישראל דכתיב בי׳6 לעשות משפט עבדו ומשפט עמו, שהוא שקול כנגד כל ישראל, הנה לזאת ע״י הפדי׳ של הנשיא, הנה יחד עם פירוש זה יש גם הפירוש השני, ש(באמת) זהו אותו פירוש (איז צוזאַמען מיט דעם פירוש יש גם דער צווייטער פירוש, וואָס (באמת) איז דאָס דער זעלבער פירוש), שהוא כאילו פדאני מבין האומות. וצריך להבין הדיוק דתפילה בציבור דוקא, שבשביל ענין הפדי׳ צריך לתפילה בציבור דוקא. דבענין הג׳ קוים שעליהם עומד העולם מספיק גם תפילה סתם, כדאיתא במשנה3 על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים ואינו מתנה תנאים בזה אשר העבודה תהי׳ בציבור דוקא, ובשביל ענין הפדי׳ צריך לתפילה בציבור דוקא.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין הג׳ קוים דתורה עבודה וגמילות חסדים שהם כנגד הג׳ אבות דאברהם יצחק ויעקב. דאברהם אבינו היתה עבודתו בהכנסת אורחים שהוא הקו דגמילות חסדים, ועבודת יצחק היתה בחפירת בארות7 שהוא העלאה מלמטה למעלה, וכתיב8 ויצא יצחק לשוח בשדה שהו״ע התפילה, קו העבודה. וביעקב כתיב9 איש תם יושב אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר10, שהוא תורה שבכתב ותורה שבע״פ11, ומצד הזכות אבות12 וברית אבות13 שישנו בכ״א מישראל, האלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שמזכירים בהתחלת התפילה, עי״ז נעשית הפדי׳, שממלאים כל צרכיו בין בגשמיות בין ברוחניות.
והנה בענין האבות איתא במדרש14 האבות הן הן המרכבה, וצריך להבין דלגבי מעלת מדריגת האבות מהו החידוש שהיו מרכבה. דהנה במרכבה יש ב׳ ענינים, כמ״ש15 והחיות נושאות את הכסא, נושאות את הכסא ומנושאות עם הכסא, שיש בזה ב׳ ענינים. דמזה שהם מנושאות עם הכסא מובן מזה שהם נמצאים למטה במדריגה מהמקום שהם צריכים להתנשאות שם, ומזה שהם נושאות את הכסא והאדם שעל הכסא16 למעלה, היינו שהם פועלים בהכסא והאדם שעליו העלאה כזו אשר מצד עצמם לא היתה בהם העלי׳, דזהו ענין המרכבה שע״י המרכבה דוקא בא האדם הרוכב עלי׳ למקום כזה שמצד עצמו לא הי׳ שם, הנה הטעם לזה הוא לפי ששורש חיות המרכבה הוא מהתהו שקדם לתיקון, שמצד זה הנה בכחם לפעול עלי׳ בהכסא והאדם שעל הכסא. וב׳ ענינים אלו אינם שייכים לכאורה בהאבות. דמצד עצמם הרי האבות הם חג״ת דאצילות, כדאיתא בספר הבהיר17 ומובא בפרדס18 ובחסידות19, אמרה מדת החסד להקב״ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לשמש שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, ומזה אשר מדת החסד דאצילות אמרה אשר אברהם עומד ומשמש במקומה, מובן מזה אשר אברהם למטה הוא הכלי דחסד דאצילות ממש. וכמו״כ יובן בשאר האבות שהן בבחי׳ אצילות, שהרי החילוק בין האבות הוא באיזה קו הם, וא״כ כמו שאברהם הוא מדת החסד דאצילות, כמו״כ הנה יצחק ויעקב הם גבורה ותפארת דאצילות20, ומאחר שהאבות הם חג״ת דאצילות, מה שייך בהם ענין העלי׳. דבשלמא המלאכים שהם מציאות בפני עצמם שייך בהם שיתעלו, דאע״פ שאין בהם רע, מ״מ מאחר שהם נבראים ומציאות בפני עצמם, הם צריכים להתעלות לבחי׳ אצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד21, אמנם האבות שהם חג״ת דאצילות, דבאצילות הכל הוא אלקות, אינו מובן איך שייך בהם ענין העלי׳. ולאידך גיסא אינו מובן, דהמלאכים הנה בכחם להגבי׳ את הכסא לפי ששרשם הוא מהתהו כנ״ל, אמנם האבות שהם מבחי׳ תיקון, איך הם נושאות את הכסא.
ויובן זה בהקדים ענין המרכבה שענינה הוא להגבי׳ בחי׳ אדם לבחי׳ לא אדם, שהחילוק בין בחי׳ אדם לבחי׳ לא אדם הוא כמ״ש22 כי לא אדם הוא להנחם, דמזה מובן אשר החילוק עיקרי בין ב׳ בחינות אלו הוא דבבחי׳ אדם ישנה נחמה ושינויים ובבחי׳ לא אדם אינו שייך ענין הנחמה ושינויים. וכמו באדם למטה שהוא בציור דשכל ומדות, הרי בשכל ומדות ישנם שינויים, כמו״כ הוא גם בבחי׳ אדם למעלה, דבעשרה דברים נברא העולם בחכמה כו׳23 וחושב שם כל הבחינות דשכל ומדות, הרי ישנו בזה שינויים כמ״ש24 כי נחמתי כי עשיתים, הרי שישנו שינוי בהבחינות דשכל ומדות שמזה היתה ההתהוות. וגם השינוי שהי׳ לאחר השינוי (היינו השינוי מזה שאמר כי נחמתי ואמר לא אוסיף לקלל עוד25), שזה בא ממקום נעלה יותר (פון טיפערן אָרט), הנה גם בזה שייך שינוי, שהרי זה שאמר לא אוסיף לקלל עוד גו׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו25, הרי זה בבחי׳ שינויים (שטייט דאָך דאָס אין שינויים), שבתחילה אמר כי נחמתי ואח״כ אמר לא אוסיף גו׳. ולא רק בהמדות והמוחין השייכים למדות יש שינויים, כי אם גם בבחי׳ המוחין כמו שהם מצד עצמם הנה גם בזה יש שינוי, שהרי השינוי בהמדות שבתחילה הי׳ כי נחמתי כי עשיתים ואח״כ לא אוסיף עוד, הרי השינוי בא לפי שנשתנה הטעם וההבנה דיצר לב האדם רע מנעוריו, וא״כ בהכרח שגם במוחין מצד עצמם יש ג״כ שינויים. ויתירה מזו, הנה גם במדות שברצון יש ג״כ שינויים. דאף אשר אין טעם לרצון26, היינו טעם גלוי דוקא אבל מ״מ ישנו טעם כמוס להרצון27, שכל והטעמה נסתר (אַ באַהאַלטענער שכל והטעמה), וכיון שישנו בזה שכל והטעמה, לזאת אפשר אשר ישתנה. כי אם אשר השינוי בפועל הוא במקום כזה שישנה התחלקות והוא המדות, לזאת הנה השינוי ניכר בהמדות, אבל באמת הרי עיקר השינוי בא מהמדות שברצון והמוחין. אמנם כל זה הוא ברצון שיש בו טעם, וכמו שאמרו28 שתוק כך עלה במחשבה, הרי אין הכוונה שהוא בדרך עקשנות ח״ו, כי אם שהוא מדריגה במחשבה שלמעלה מגילוי, וברצון זה שייך שינוי, אמנם ברצון עצמי, שהוא בחי׳ לא אדם, הנה על זה כתיב כי לא אדם הוא להנחם, דברצון עצמי לא שייך שינויים כלל. ועד״מ בנפש האדם למטה, הנה במדות בשכל וגם בבחי׳ רצון שייך שינוי, אך ברצון עצמי לא שייך שינוי, וכמו ברצון האב אל הבן ורצון הבן אל האב הרי רצון זה לא ישתנה לעולם, דאפשר להיות אשר לפעמים יהי׳ בגילוי ולפעמים בהעלם אבל שישתנה הרצון זה לא שייך כלל. כמו״כ יובן למעלה דבבחי׳ אדם שייך שינוי ובבחי׳ לא אדם שהוא רצון עצמי לא שייך בזה שינוי, כמארז״ל29 בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת איני יכול, והיינו דבין כך ובין כך שזה נוגע בהמדות מוחין וגם בהרצון שישנו בו טעם כמוס, אבל מ״מ להחליפם באומה אחרת אי אפשר, כי זה נוגע (וויילע דאָס רירט אָן) בהרצון עצמי, שאינו משתנה לעולם. וכמו״כ הוא גם בתורה ומצוות, הנה מעיקרי האמונה הוא אשר התורה ומצוותי׳ לא תשתנה לעולם30 לפי שהתורה הוא מבחי׳ רצון עצמי, וכמו״כ הוא גם בהמצוות, דגם כמו שהם בהתלבשות מ״מ מצוות לאו ליהנות ניתנו31, לפי שהן באות מבחינה שאין בזה שום שכל וטעם, גם לא טעם כמוס, לא בחי׳ טעם ושכל ולא בחי׳ טעם ועונג, ולזאת לאו ליהנות ניתנו. והנה מכל זה מובן אשר בחינה כזו שאין בה שינוי הוא למעלה מהתחלקות, שהרי ענין הנחמה ושינוי הוא בבחי׳ מדות ושכל, ומדות שברצון שבכל זאת יש שינוי, וא״כ בחינה זו שאין בה שינויים הוא ברצון עצמי דוקא שלמעלה מהתחלקות, דבבחינה זו לא שייך שינוי. וזהו ההפרש בין חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, דבחיצוניות הכתר יש התחלקות קוין, דקו הימין וקו השמאל הרי שניהם שרשם בחיצוניות הכתר, כל אחד בצד שלו (יעדער אין זיין אָרט), ומזה שיש קו הימין מוכרח שיש קו השמאל ומזה שיש קו השמאל מוכרח שיש קו הימין, הרי זהו ענין של קצוות וקוים (איז דאָך דאָס אַ ענין פון קצוות און קוים), אמנם בפנימיות הכתר, דקו האמצעי מגיע בפנימיות הכתר, הנה לית שמאלא בהאי עתיקא32 וכולו ימין, וידוע הביאור בזה שאין זה קו הימין, כי אם אשר באור פני מלך חיים33, שמצד פנימיות המלך הוא חיים, אבל אין זה ענין של קוים כלל. ולהיות אשר פנימיות הכתר הוא למעלה מהתחלקות, לזאת אין שינויים כלל.
והנה גם בבחי׳ אדם, אף אשר נת״ל דבציור אדם שייך שינוי, מ״מ מזה שנקרא בשם אדם לפי שהוא אדמה לעליון34, הנה שמו מוכיח שגם בציור אדם יש איזה דמיון לבחי׳ לא אדם. דזהו הטעם מה שבחי׳ אדם נתעלה לבחי׳ לא אדם (ע״י המרכבה כנ״ל), לפי שגם בבחי׳ אדם גופא יש בו מעין דלא אדם (אַ מעין פון לא אדם). והנה נת״ל אשר בחי׳ לא אדם הוא מה שהוא למעלה מהתחלקות, ולזאת הנה גם בבחי׳ אדם יש בו ענין ההתכללות, דכל שיש יותר התכללות זה ממעט ההתחלקות (אַלץ וואָס מער התכללות איז אַלץ ווייניקער און ווייניקער התחלקות), וההתכללות הוא בהמדות, דנת״ל אשר עיקר ההתחלקות הוא בהמדות ומ״מ יש בהמדות התכללות, הנה בזה הוא אדמה לעליון. ובענין ההתכללות במדות יש בזה כמה אופנים. יש אופן בהתכללות המדות מה שהם כלולים זה מזה, וכמו חסד שבגבורה וגבורה שבחסד, ויש אופן בהתכללות המדות שהם כלולים זה בזה, היינו אשר ב׳ המדות דחסד וגבורה נמצאים שניהם במקום אחד. דהנה ההתכללות שהם כלולים זה מזה אין זה התכללות אמיתית, וכמו בענין גבורה שבחסד, הרי גם התכללות הגבורה בהחסד היא מענין החסד ואין זה התכללות הגבורה ממש. דהנה מצד מדת החסד עצמה היתה ההשפעה לכולם, גם למי שאינו ראוי לגמרי, וכמו כן היתה ההשפעה בלי גבול ולא היתה יכולה להתקבל להמקבל, ולזאת היא פעולת ההתכללות הגבורה שבחסד, שיהי׳ איזה דיוק (מען זאָל עפּעס מדייק זיין) למי להשפיע, דלמי שאינו ראוי לגמרי לא ישפיעו לו, וגם אשר ההשפעה תומשך ע״י צמצום הגבורה אשר אזי דוקא תתקבל בהמקבל. וא״כ הרי גם הגבורה שבחסד אין ענינה ענין הגבורה כי אם שהו״ע החסד שמתלבש באופן של גבורה ודין. עד אשר לפעמים הנה הציור הוא היפך התוכן, וכמו הענין דואוהבו שיחרו מוסר35, הרי אף אשר הפועל והצורה הוא גבורה, אבל התוכן בזה הוא חסד. וכמו״כ הוא גם בהתכללות חסד בגבורה, הנה מצד מדת הגבורה בטהרה הי׳ הדקדוק עד מיצוי הדין עד אשר גם שמים לא זכו בעיניו36 וגם הדין הוא בחומר ביותר, ולזאת היא התכללות החסד בגבורה אשר לא יהי׳ בחומר ולא יהי׳ הדקדוק כל כך, אבל מ״מ הרי זה מענין הגבורה, אלא שהוא בהתלבשות בחסד, עד אשר ישנו לפעמים שהוא היפך ממש מהתוכן פנימי, וכמו מה שמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו37, הרי ההנהגה בפועל היא חסד, אבל באמת הרי אדרבה הוא תכלית הגבורה, שהרי הכוונה היא להאבידו. אמנם ע״י התכללות זו שהמדות הם כלולים זה מזה, הנה להיות אשר החסד אינו חסד פשוט והגבורה אינה גבורה פשוטה כי אם הם כלולים זה מזה, הנה ע״י התכללות זו נעשה התכללות עמוקה יותר (אַ טיפערע התכללות) והוא שהם כלולים זה בזה, והוא דבאשר משפטו שם פעלו38, כמ״ש39 אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על שהרג הגבעונים ונוב עיר הכהנים40, דבהתכללות זו הרי בבת אחת ובמקום אחד הי׳ ב׳ המדות כמו שהם, מדת החסד כמו שהיא ומדת הגבורה כמו שהיא, דזהו ענין ההתכללות. ואין זה סותר להמבואר במ״א41 דענין באשר משפטו שם פעלו הוא מצד מוחין דגדלות, לפי שבאמת נעשה זה ע״י מוחין דגדלות, והיינו אשר זה גופא שיהי׳ ההתכללות בהמדות, שזה נעשה מצד החלישות בהמדות, הנה זהו מצד פעולת המוחין דוקא, דמוחין הוא פנימי ובכל מקום שמגיע יש לזה שייכות עמו (און אומעטום וואו עס קומט האָט עס אַ שייכות מיט אים), וכאשר הוא מתבונן בענין נעלה ביותר זה פועל (פועל׳ט עס) חלישות וביטול בהמדות, וכל מה שהמוחין הם גדולים יותר נעשה הביטול ביותר, דלזאת הנה מצד מוחין דגדלות נעשה החלישות וביטול בהמדות, אשר שניהם נמצאים במקום אחד, שהם כלולים זה בזה. אמנם מאחר אשר ההתכללות היא מצד החלישות, אין זה התכללות אמיתית. והיינו דגם אופן הב׳ בהתכללות דבאשר משפטו שם פעלו, להיות שההתכללות היא מצד החלישות בהמדות, דכאשר המדות הם בתקפם אי אפשר שיתכללו, דכאשר המדות הם בתקפם אזי הנה מצד מדת החסד לא יש נתינת מקום למדת הגבורה ומצד מדת הגבורה לא יש נתינת מקום למדת החסד, ומה שהם כלולים זה בזה ונותנים מקום זה לזה הוא מצד חלישותם דוקא, א״כ אין זה התכללות אמיתית, שהרי כל ההתכללות הוא רק לפי שהמדה נחלשה, אבל המדה מצד עצמה אינה נותנת מקום לזולתה וא״כ אין זה התכללות אמיתית, ומה שנת״ל דאדם אדמה לעליון, והוא ההתכללות שבמדות, הכוונה בזה היא, דגם כמו שהמדות הם במציאותם, בתוקף המציאות, מ״מ הם בביטול אמיתי, ביטול במציאות, דלכן הנה גם כאשר הם בתקפם מ״מ הם נמצאים שניהם במקום אחד, שהם כלולים זה בזה. שמצד התכללות זו דייקא נקרא בשם אדם, אדמה לעליון.
והענין הוא, דהנה אדם בגימטריא מ״ה42, וכמו בבחי׳ אדם הרי יש בזה ב׳ ענינים, דציור אדם הוא התחלקות מוחין ומדות, ולאידך גיסא הרי אדם אדמה לעליון, שיש בו בחינות שלמעלה מהתחלקות כנ״ל, כמו״כ הנה גם במ״ה יש ב׳ פירושים43. דפירוש א׳ במ״ה הוא מלשון מה פשפשת מה מצאת44, שהוא העדר המציאות, ופירוש ב׳ במ״ה הוא מלשון מהות, דמהות הוא עיקר המציאות. דענין המציאות הוא במוחין ומדות, וענין העדר המציאות הוא באוא״ס שלמעלה מהשתלשלות. והנה אמיתית הענין דהעדר המציאות הוא רק בהעצמות, כמ״ש הרמב״ם45 שהוא מציאות בלתי מציאות נמצא ומציאותו מעצמותו, והיינו שמציאותו הוא בהעדר המציאות, בלתי מציאות נמצא. אבל כל מה שזולתו ית׳ הוא במציאות נמצא שאינו מעצמותו. דהנה כל מציאות הוא שניות, היינו שכל מציאות הוא מורכב מחומר וצורה, וגם מלאכים דאיתא ברמב״ם46 שהם שכלים נפרדים שהוא צורה לבד, בלי כל חומר, מ״מ בהכרח שגם בהם יש הגלמה שעל הגלמה זו חלה הצורה, וא״כ הרי הם מורכבים מב׳ דברים, הגלמה שחלה עלי׳ הצורה, והצורה אשר בהם, שבזה (בצורתם) הם נבדלים זה מזה כמ״ש הרמב״ם47 שהתחלקותם אינו בזמן ומקום כי אם במדריגתם שהוא צורתם. והדוגמא על זה בכחות הנפש הוא, שהרי בכל דבר מחפשים דוגמא (וואָרום בכל דבר זוכט מען אַ דוגמא) על זה מכחות הנפש כמ״ש48 מבשרי אחזה, הנה הדוגמא ע״ז בנפש הוא מכחות העצמיים הכלולים בעצם הנפש, שהנפש מתקשטת בצורת החכמה והנפש מתקשטת בצורת הבינה, וא״כ הרי יש בזה ב׳ ענינים. דכמו״כ יובן גם במלאכים, שיש ההגלמה שבהם וישנה צורתם שבזה הם מובדלים א׳ מחבירו, וא״כ הרי הם מורכבים. ומכל שכן לדעת הרמב״ן49 שהמלאכים הם בעלי גוף אלא שגופם הוא מב׳ יסודות הדקים, הרי לדעתו מובן במכל שכן שהם מורכבים מחומר וצורה, וכל הרכבה בהכרח שיש מי שמרכיב את ב׳ הדברים שיהיו ביחד. וא״כ מובן אשר כל מציאות מאחר שהוא מורכב אינו מעצמותו, וא״כ הרי הוא מציאות נמצא שאינו בהעדר המציאות, כי אם העצמות בלבד הוא מציאותו מעצמותו ומציאות בלתי מציאות נמצא. אמנם אעפ״כ הנה אוא״ס הבלי גבול שלמעלה מהשתלשלות, שהוא מעין העצם, הרי הוא מעין המאור אשר גם הוא נמצא בהעדר המציאות, ובכל מקום שהוא נמשך פועל שם שיהי׳ בהעדר המציאות. דזהו ענין אדם אדמה לעליון, שהוא מצד המשכת פנימיות הכתר אשר מצד אוא״ס שלמעלה מהשתלשלות. דבחיצוניות הכתר שהוא מקור ההשתלשלות הנה מצד חיצוניות הכתר הוא מציאות נמצא, שגדר המציאות הוא התחלקות ושינויים כנ״ל, אמנם מצד פנימיות הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הנה המשכה זו פועלת העדר המציאות בכל מקום שהוא נמשך. ואין זה שהוא מחליש את המציאות, כי אם אשר מצד ענינו שהוא מעין המאור והוא בהעדר המציאות, הנה בכל מקום שנמשך נעשה שם ביטול, ולא רק ביטול היש כי אם ביטול במציאות, דביטול זה הוא גם כשהמדות הם בבחי׳ תוקף, במציאות.
והענין בעבודה הוא, הנה יש ב׳ אופנים בעבודה. אופן העבודה שע״פ טעם ודעת, דבעבודה זו יש התחלקות ושינויים, לפעמים הוא בהתנועה דצמצום ולפעמים בהתנועה דהרחבה, אמנם בהעבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, והיינו שעומד בביטול והתמסרות (אַז ער שטייט מיט אַ ביטול און אַ איבערגעגעבנקייט) לגמרי, הנה אז נעשה הביטול במציאות לגמרי, דגם כאשר הוא בתקפו בשכלו ומדותיו, מ״מ הוא בביטול במציאות לגמרי. דזהו ההפרש בין העבודה דנפש האלקית והעבודה דנפש הבהמית. דהגם אשר כל עבודה הוא מצד נפש האלקית, מ״מ יש בזה ב׳ אופנים, אופן א׳ הוא אשר נפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית, והיינו אשר הוא מתבונן בענינים כאלו שהנפש הבהמית תוכל להשיגם וע״י ההתבוננות הוא פועל אהבה ויראה בנפש הבהמית, אך להיות שהנפש הבהמית מצד ענינה היא טבעית, לזאת הנה גם כאשר ע״י ההסברה של נפש האלקית נעשה בה אהבה ויראה, הם דחילו ורחימו טבעיים, והגם אשר על ידן נעשה עלי׳, דכמו בחיות המרכבה שנעשה על ידם עלי׳ מצד שרשם בתהו, כמו״כ הוא גם ע״י בירור נפש הבהמית נעשה עלי׳, מ״מ העלי׳ היא רק בחיצוניות הכתר, דכללות העבודה הוא שנעשה חלישות בנפש הבהמית בכדי שתהי׳ עבודת ה׳. אמנם העבודה דנפש האלקית מצד עצמה, שנפש האלקית היא מושרשת בפנימיות עצמות ומהות, הנה ע״י עבודתה ברעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת הוא מגיע בבחי׳ לא אדם, דגם כאשר הוא בתקפו הוא בביטול במציאות. וזהו ההפרש בין המרכבה דחיות הקודש להמרכבה דאבות, שהמרכבה דחיות הנה העלאתם היא בחיצוניות הכתר, אמנם המרכבה דאבות הוא שנושאים ומנושאים בחי׳ אדם לבחי׳ לא אדם כמו שהוא מצד פנימיות הכתר, שמוציאים מהשתלשלות (אַז מען נעמט אַרויס פון השתלשלות) וזה נתאחד בעצמות. היינו שההשתלשלות כמו שהוא במציאותו מתאחד בהעצמות.
וזהו פדה בשלום נפשי דכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, דהנה ענין התפילה הוא במקום הקרבנות, שהוא הקרבת חלב ודם של הנפש הבהמית להוי׳, אמנם זהו עבודת הנשמה כמו שהיא מתלבשת בנפש הבהמית שפועלת בה חלישות ומגיע עד חיצוניות הכתר, דזהו בתפילה סתם, אמנם תפילה בציבור מגיע בפנימיות הכתר. דהנה כתיב50 דרשו הוי׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואמרו רז״ל51 הכא בציבור, וביחיד אימת כו׳ אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היינו דבתפילת הציבור הנה גם בכל השנה הוא כמו בעשרה ימים אלו, דכמו בעשרת ימי תשובה הרי הוא קירוב המאור אל הניצוץ52, דזהו בהמצאו ובהיותו קרוב, הנה המשכה זו ישנה גם בכל השנה בתפילת הציבור, שהוא המשכת אוא״ס שלמעלה מהשתלשלות. וע״י התפילה בציבור דוקא נעשה הפדי׳ בשלום, דהנה בתיבת בשלום יש ב׳ פירושים, פירוש א׳ הוא דבשלום הוא בדרך מנוחה, שהבירור אינו בדרך מלחמה, דבכללות הוא בהעבודה שע״פ טעם ודעת, כי אם הבירור הוא בדרך מנוחה, שהוא בהעבודה דביטול במציאות, שמעמיד את עצמו (אַז מען שטעלט זיך אַוועק) במסירה וביטול, שאין שם מקום כלל ללעו״ז, דלכן אין צריך ללחום עמו. ופירוש הב׳ בתיבת בשלום הוא דשלום הוא מלשון שלימות, דזהו פדה בשלום שהוא גאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות53, ושני הפירושים תלויים זה בזה, דע״י זה שהעבודה היא בדרך מנוחה שאין שם מקום ללעו״ז, עי״ז הנה הפדי׳ היא בשלימות שאין אחרי׳ גלות, דלהיות שלא יש מקום ללעו״ז, במילא לא יש מי שישנה, ולכן היא גאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות. ובכדי שתהי׳ הפדי׳ בשלימות, היינו שלא ישאר שום ענין שלא יתברר יזדכך ויתעלה שהוא ע״י עבודה בדרך מנוחה, הנה זהו ע״י תפילה בציבור דוקא שמגיע למעלה מהשתלשלות. דבג׳ הקוים שעליהם עומד העולם מספיק גם תפילה סתם, להיות דקיום העולם הו״ע ההשתלשלות, אמנם בכדי שתהי׳ הפדי׳ בשלום, לזה צריך תפילה בציבור דוקא, שמגיע למעלה מהשתלשלות, שע״י המשכת פנימיות הכתר, עי״ז הפדי׳ היא בשלום ובשלימות.
והנה כמו שהי׳ בדוד המלך דכאשר נמצא במקום המיצר הנה ע״י התפילה בציבור דכי ברבים היו עמדי נעשה הפדי׳ בשלום, כמו״כ הוא בנשיאי ישראל בכל דור ודור, שעל ידם נעשה הפדי׳ בשלום. וכידוע מה דאיתא בספרים שבאמת הנה כבר כלו כל הקיצים54 ומחכים רק שיבררו הפכים קטנים55, אבל משיח הוא כבר מן המוכן לבוא, ולזאת הנה כאשר הי׳ העלם והסתר, הנה אופן הפדי׳ לא הי׳ שנחלש הלעו״ז כי אם גם כאשר המציאות נשאר בתקפו מ״מ היתה הגאולה, והוא לפי שמצד פנימיות הכתר אינו צריך שיוחלש כלל כי אם גם כאשר הם במציאותם בתקפם אינם מסתירים כלל, לפי שמצד פנימיות הכתר הו״ע המרכבה שמנושאים (אַז מען הויבט זיך) בבחי׳ לא אדם למעלה מהשתלשלות, אין שם שום נתינת מקום ללעו״ז שינגד אל הקדושה, ולזאת הנה גם כאשר נשארו בתקפם, מ״מ הנה תמורת זה שבתחילה הי׳ הפסק דין בתכלית השפלות שאין למטה ממנו56, הנה הם עצמם, כמו שהיו בתקפם, פסקו לשחררו, ועוד יותר שלא יאחרו את השחרור, שזהו ענין הפדי׳ בשלום ובשלימות, וזה הכנה והקדמה להגאולה שלימה ע״י משיח צדקנו ויוליכנו במהרה בימינו קוממיות לארצנו.
__________
1) תהלים נה, יט. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ צו ואילך). וראה גם מאמר שלאח״ז (ד״ה וידבר משה אל ראשי המטות – סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שמה ואילך) שהוא המשך למאמר זה.
2) ברכות ח, א.
3) אבות פ״א מ״ב.
4) ברכות כו, ב. ובכ״מ.
5) ישעי׳ סג, ט.
6) מלכים-א ח, נט.
7) תולדות כו, יח ואילך. ראה ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רפט ואילך). וש״נ.
8) חיי שרה כד, סג.
9) תולדות כה, כז.
10) ב״ר פס״ג, י. פירש״י עה״פ.
11) לקו״ת ואתחנן ה, א. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ו. וש״נ. לקו״ש ח״כ ע׳ 393. וש״נ.
12) ראה שבת נה, א.
13) ראה בחוקותי כו, מב.
14) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב. וראה תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
15) ראה בחיי עה״פ תרומה כה, י בשם פדר״א [ספ״ד. וראה ברד״ל שם]. שמו״ר פכ״ג, יד. במדב״ר פי״ד, כב. פיוט ״והחיות״ במוסף לר״ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז. תו״א יתרו עא, סע״א ואילך. שם עב, ד ואילך.
16) ראה יחזקאל א, כו. תו״א שם. ועוד.
17) סימן קצא.
18) שער (כב) הכינויים פ״ד.
19) סה״מ תרכ״ז ס״ע תטז. המשך מים רבים תרל״ו פרק ס (ע׳ סז). ובכ״מ.
20) ראה סה״מ תר״ן ע׳ שסג.
21) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
22) שמואל-א טו, כט.
23) חגיגה יב, א.
24) בראשית ו, ז.
25) נח ח, כא.
26) ראה יונת אלם פ״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תקכו. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ס״ע כא. וש״נ.
27) ראה לקו״ת שלח מח, ב. שה״ש מז, ד ואילך. סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ פט. וש״נ.
28) מנחות כט, ב. זח״ג כז, ב.
29) ראה קידושין לו, א. רות רבה פתיחתא ג. במדב״ר פ״ב, טו. וראה שו״ת הרשב״א ח״א סקצ״ד. לקו״ש חי״א ע׳ 3.
30) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת רפ״ט. הל׳ מלכים פי״א סה״ג. פיה״מ סנהדרין פ׳ חלק יסוד התשיעי.
31) עירובין לא, א. וש״נ.
32) זח״ג קכט, א. וראה גם שם רפט, א.
33) משלי טז, טו.
34) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
35) משלי יג, כד. וראה אגה״ק סכ״ב (קלד, ב). לקו״ת אמור לז, סע״ג. נשא כה, ג. פ׳ ראה כז, ג. נצבים מט, א. ובכ״מ.
36) איוב טו, טו.
37) ואתחנן ז, י. וראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ חוקת צו, ב. להצ״צ ח״א ע׳ תפז ואילך.
38) צפני׳ ב, ג. יבמות עח, סע״ב. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קצו. ח״ב ע׳ תלז. סהמ״צ להצ״צ קסא, ב. קסג, ב. סה״מ פסח ח״ב ע׳ קלו. וש״נ.
39) שמואל-ב כא, א.
40) יבמות שם.
41) המשך תער״ב ח״א ע׳ תקכז-ח. ח״ב ע׳ א׳יג. סה״מ עזר״ת ע׳ נ. פר״ת ע׳ רכו.
42) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. ועוד – נסמן בסה״מ ויקרא ע׳ ח הערה 29.
43) ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ שמא. על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרמד. שם ע׳ תשפו. ע׳ תתיח. אוה״ת נ״ך ע׳ תרעא.
44) ראה זח״א א, ב. סה״מ תש״ט ע׳ 116. ועוד.
45) ראה מו״נ ח״א פנ״ז. וראה אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
46) ראה מו״נ ח״ב פ״ב ואילך. וראה לקו״ת שלח מה, א. מו, א. סידור (עם דא״ח) רלו, ג. אוה״ת מסעי ע׳ א׳שצח.
47) הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ה.
48) איוב יט, כו.
49) בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, סע״ד. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) ע׳ 169 ואילך. וש״נ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ט ע׳ 405.
50) ישעי׳ נה, ו.
51) ר״ה יח, א. יבמות מט, סע״ב. קה, סע״א.
52) ראה דרך חיים יג, ריש ע״ד. עט״ר שער ר״ה פכ״ב. ועוד – נסמן בסה״מ דברים ח״ב ס״ע עדר.
53) ראה תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
54) סנהדרין צז, ב.
55) ע״פ ל׳ חז״ל – חולין צא, סע״א. פרש״י וישלח לב, כה.
56) ראה סה״ש תש״א ע׳ 139. לקו״ש ח״ד ס״ע 1062-3.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' לב ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 317 ואילך.