בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשי״ג
הנחה בלתי מוגה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וקשרו להם ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1. והנה ידוע שכל הענינים שבאים מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא הם באופן ומעין האתערותא דלתתא, דעפ״ז מובן שעבודת הקדמת נעשה לנשמע שייכת לענין הכתר. והנה בכתר יש ב׳ פירושים, א׳ מלשון סובב ומקיף, וכמו כתרו את בנימין2, רשע מכתיר את הצדיק3 דפירושו סובב ומקיף, ולכן הנה העטרה שעל גבי המלך נקראת בשם כתר מפני שהוא סובב ומקיף את הראש. ופירוש הב׳ בכתר הוא מלשון שתיקה וכמו כתר לי זעיר4 דפירושו להמתין ולשתוק (אָפּוואַרטן און אָפּשווייגן), דדיבור הוא גילוי לזולתו ושתיקה היא למעלה מהגילוי דדיבור. וזהו סייג לחכמה שתיקה5, דסייג הוא גדר שסובב ומקיף איזה מקום ושטח, וחכמה היא ראשית הגילוי, הנה סייג לחכמה, היינו הסובב דחכמה, הוא שתיקה, והיינו דבא להשמיענו שלא נחשוב (אַז מען זאָל ניט מיינען) דמה שבא בחכמה הנה זהו הכל (אָט דאָס איז אינגאַנצן), אלא שישנו ענין שלא בא בגלוי, והוא בחי׳ שתיקה שהוא הסובב דחכמה. דבזה (בענין סייג לחכמה שתיקה) יש ב׳ הפירושים דכתר, שתיקה וסובב. והנה כללות העולמות הם באים ע״י הצמצום ומקום פנוי, וישנו העיגול הגדול שלפני הקו, שהוא הכתר כללי ומקיף כללי דכללות העולמות שאינו בא בגילוי בעולמות, ועל זה הוא אומר סייג לחכמה שתיקה, דחכמה היא ראשית ההשתלשלות, וסייג לחכמה היינו המקיף דהשתלשלות, הוא שתיקה שהוא בחי׳ עיגול הגדול שלפני הקו. וע״פ כל זה יבואר שענין מתן תורה וההכנה דמתן תורה שהיא הקדמת נעשה לנשמע הו״ע כתר כמו שיתבאר לקמן.
והנה בעבודה יש תחילת העבודה וסוף ותכלית העבודה, ותחילת העבודה שייכת לסוף ותכלית העבודה, כמ״ש6 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שיציאת מצרים היא התחלת העבודה והיא הכנה למתן תורה שהוא סוף ותכלית העבודה. דהנה ביציאת מצרים יש ג׳ אופני עבודות, שהם בחדשי ניסן אייר וסיון, שנזכר בהם יציאת מצרים, דאף שניסן הוא ראש חודשים, מ״מ לא נזכר יציאת מצרים בהם כי אם בג׳ חודשים אלו דוקא, כמ״ש7 חודש האביב כי בו יצאת ממצרים שהוא חודש ניסן, לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים8 שהוא חודש אייר, דאף שפירוש הפשוט הוא אשר לצאתם מארץ מצרים קאי על בשנה השנית, מ״מ הרי איתא בזהר9 דלחודש השני ובשנה השנית כולא חד, א״כ הרי לצאתם מארץ מצרים קאי גם על בחודש השני שהוא חודש אייר, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים10 שהוא חודש סיון, דאף שכל החודשים נמנים ליציאת מצרים כמו חודש הרביעי חודש השביעי, מ״מ לא נזכר מפורש יציאת מצרים כי אם בג׳ חודשים אלו לפי שג׳ חודשים אלו הם ג׳ אופנים בהעבודה דיציאת מצרים. אופן הא׳ בהעבודה דיציאת מצרים הוא כמ״ש11 כי ברח העם, דישראל היו אז משוקעים במ״ט שערי טומאה ברע גמור, הנה סדר העבודה כאשר א׳ הוא משוקע ברע גמור בג׳ קליפות הטמאות ר״ל, הנה סדר העבודה הוא לא בדרך אתהפכא שבא ע״י המשכת המוחין למדות, דלהיות שהוא משוקע ברע אינו שייך אז להתבוננות ואתהפכא, כי אם סדר העבודה הוא בדרך אתכפיא, כי ברח העם, דאף שאינו מהפך את מדותיו ונשאר במצבו הקודם שהוא ברע, מ״מ הוא כופה את עצמו בדרך בריחה במחשבה דיבור ומעשה, שהוא העבודה דחודש ניסן. ואופן הב׳ הוא העבודה דחודש אייר, שהיא העבודה דספירת העומר, בירור וזיכוך המדות כמ״ש12 וספרתם לכם מלשון ספירות ובהירות13 שהוא העבודה דאתהפכא, היינו שע״י המשכת המוחין בהמדות הוא מברר מזכך ומעלה את המדות, דע״י ההתבוננות כראוי (ווי עס דאַרף צו זיין) עי״ז הוא מוליד אהבה ויראה ונעשה אצלו כך (און עס ווערט באַ אים אַזוי) שהוא התהפכות המדות. ועבודה זו דאתהפכא היא באה אחרי העבודה דיציאת מצרים כי ברח העם, דבתחילת העבודה לא שייך להתבוננות ואתהפכא כיון שהוא משוקע ברע, משא״כ אחרי העבודה דאתכפיא שכבר יצא מן הרע, שלתאוות איסור אינו שייך כי אם לענינים של רשות והיתר, הנה אז הוא שייך להעבודה דאתהפכא, שהיא העבודה דחודש אייר. ואופן הג׳ הוא העבודה דחודש סיון שהיא העבודה דמתן תורה, דהנה כתיב10 בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ואיתא בתו״א14 דקאי על ר״ח סיון15 שאז נשלמה העבודה דימי הספירה, דר״ח סיון הוא בשבוע השביעי דימי הספירה ובשבוע זה גופא אחרי ספירת ג׳ ימים הראשונים, ג׳ ראשונות שהם כללות המדות, וא״כ הוא כבר אחרי השלמת העבודה דימי הספירה. והעבודה דחודש סיון הוא העבודה דמתן תורה, שהיא עבודה שלמעלה מהעבודה דאתכפיא וגם מהעבודה דאתהפכא, והיא העבודה דביטול במציאות, דבמתן תורה הנה על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם16, שנשתנו ממציאותם לגמרי, וכמו״כ הוא גם ע״פ נגלה שבשעת מתן תורה היו מציאות חדשה (אַ נייע מציאות), דטעם הדבר מה שע״פ נגלה הוא כן, מפני שבפנימיות הענינים הוא כן שבשעת מתן תורה נתבטלו ממציאותם לגמרי, והוא מצד הגילוי אור עליון שהאיר אז, דגילוי זה פעל ביטול במציאות. ועבודה זו דביטול במציאות היא למעלה מהעבודה דאתהפכא, דאתהפכא אין זה ביטול במציאות, ואדרבה, שהרי נת״ל דהעבודה דאתהפכא היא ע״י המשכת המוחין למדות שהמדות הן כפי ההשגה שמבין, א״כ אין זה ביטול במציאות, ואדרבה, שהמדות הן כפי הבנתו דוקא, משא״כ העבודה דמתן תורה היא ביטול במציאות, שמצד הגילוי אור שלמעלה מהשגה התבטלו ממציאותם. ועבודה זו דביטול במציאות שבמתן תורה קשורה (איז פאַרבונדן) עם התחלת העבודה דכי ברח העם, העבודה דאתכפיא, שהעבודה דאתכפיא היא שאינו מתחשב עם השגתו וכופה את עצמו, היינו שהוא בביטול, הנה עבודה זו דאתכפיא היא הכנה להעבודה דביטול במציאות שבמתן תורה.
והנה כמו״כ הוא בתפילה, שהתחלת התפילה, מודה אני והודו, היא קשורה עם העבודה דביטול במציאות שבשמונה עשרה, בעמדם תרפינה כנפיהם17. דכנפיהם הוא אהבה ויראה כמ״ש18 ושתים מכסות את גויתיהנה שהם אהבה ויראה, ונקראות כנפים מפני שעל ידן הוא פרחא לעילא19, שהעבודה דאהבה ויראה היא באמצע התפילה, בפסוקי דזמרה ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, שע״י ההתבוננות שבתפילה הוא מוליד אהבה ויראה וההתבוננות פועלת רעש גדול (און די התבוננות פועל׳ט אַ רעש גדול), וכמ״ש ביחזקאל בהסיפור דמעשה מרכבה20 ואשמע אחרי קול רעש גדול, דכל זה הוא במדריגת ההתבוננות, אבל בבחי׳ והחיות נושאות ומנושאות עם הכסא21, היינו מצד הגילוי אור עליון דכתר, בחי׳ בעמדם, הנה אז הוא תרפינה כנפיהם, דמצד ההתבוננות הם ברעש וברצוא, אבל מצד גילוי אור הכתר שהוא אור הסובב, תרפינה כנפיהם, שאינם ברצוא, שהוא מצד ב׳ טעמים, א׳ לפי שמצד גילוי אור זה נרגש אצלו שכל עבודתו אינו תופס מקום כלל דמשום זה אינו ברצוא, וטעם הב׳ הוא לפי שגילוי אור הסובב הוא למטה כמו למעלה אלא שהוא בהעלם וצריך לגלותו מההעלם אל הגילוי, הנה להיות שהוא נמצא גם למטה, אינו שייך ענין הרצוא, להיות שהוא נמצא כאן (וויבאַלד אַז ער איז דאָ). וכמו״כ הוא גם בהעבודה דשמונה עשרה שהוא ביטול במציאות, דמצד גילוי אור הכתר שהוא בעמדם, דאין עמידה אלא שתיקה22 שהוא ספירת הכתר, הנה מצד בחינה זו הוא בביטול במציאות, דגם הדיבור שלו בשמונה עשרה הוא ג״כ בביטול במציאות, דקודם שמונה עשרה אומרים אדנ-י שפתי תפתח23, שזהו מה שנותנים לו מלמעלה, ופי יגיד תהלתך, יגיד הוא מלשון המשכה24, היינו שתהלתך שלמעלה נמשך ע״י פי, שהוא בביטול במציאות. והנה אף שגילוי אור זה הוא למעלה מהשגתו לגמרי, דלא זו בלבד שאינו מבין ומשיג את הגילוי אור אלא עוד זאת שאין שייך גם לומר שהוא מרגיש אותו אלא שאינו משיג מהו, כי אם שהוא למעלה מהשגתו לגמרי, דהשגה אינו כלי כלל לגילוי אור זה, מ״מ הנה הגילוי אור פועל עליו בפנימיותו, וע״ד כמ״ש בדניאל25 וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים גו׳ לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ואמרו רז״ל26 אע״ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, שהו״ע שלמעלה מהשגה לגמרי, שהרי מזל הוא בחי׳ עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף ומובן שהשגה אינה כלי כלל לזה, ומ״מ הנה גילוי אור זה פעל שחרדה גדולה נפלה עליהם, דכמו״כ הוא גם בהעבודה דשמונה עשרה, דאף שהוא גילוי אור שלמעלה מהשגתו לגמרי, מ״מ הנה אור זה פועל גם על אברים החיצוניים ובהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה. והנה ביטול זה דשמונה עשרה הוא קשור בההודאה שבתחילת התפילה, שתחילת התפילה צ״ל בבחי׳ הודאה וביטול, וע״י הביטול וההודאה שבתחילת התפילה הוא בא לבחי׳ הביטול דשמונה עשרה, ביטול במציאות.
והנה כמו״כ הוא סדר העבודה שבכל יום ויום, דתחילת העבודה אינה צריכה להיות במעלות ומדריגות כי אם בבחי׳ אתכפיא והודאה, דזהו הודו להוי׳ שבתחילת התפילה, ואח״כ הוא הענינים שעד פסוקי דזמרה, פסוקי דזמרה ברכות קריאת שמע וקריאת שמע שהוא בהתבוננות, ואח״כ הוא בחי׳ הביטול דשמונה עשרה, שלביטול זה הוא בא ע״י ההודאה שבתחילת התפילה דוקא. דהתחלת העבודה צ״ל בהודאה וביטול. וזהו מ״ש27 ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, והיינו28 דכאשר הוא רוצה להגיע למקומו וענינו דזהו ענין מזבח מלאך מיכאל שרם של ישראל29, הנה סדר העבודה בזה, שההתחלה אינה צריכה להיות במעלות כי אם בכבש, שההפרש בין מעלות וכבש הוא דמעלות הם מדריגות מדריגות, היינו מדריגות מיוחדות, ובכל מדריגה ומדריגה שהוא בה, הוא בהתעצמות עם המדריגה, וכאשר הוא רוצה לעלות למדריגה עליונה יותר צ״ל התבוננות עד שיתעצם עם המדריגה ההיא, וצ״ל אצלו התבוננות גדולה יותר עד שיגיע למדריגה עליונה יותר, דכל זה הוא במעלות שהם מדריגות מיוחדות, משא״כ ענין כבש הוא שאין מורגש בו המעלה ומטה שבו, דכבש הוא בשיפוע והילוכו נוח, דהכבש ארכו ל״ב אמה וגבהו י׳ אמה30 שהגובה הוא פחות משליש דלכן הילוכו נוח, דמשום זה הנה הדין לגבי שבת הוא דכאשר הגובה הוא פחות משליש אינו נחשב לרשות בפני עצמו כי אם הוא בכלל רשות הרבים31 מפני שהילוכו נוח. שההפרש בין מעלות וכבש בהגילויים שלמעלה הוא ההפרש בין אור הממלא ואור הסובב, דבאור הממלא יש ההתחלקות דראש גוף ורגל, ויש בו ההתחלקות דעולמות, שאינו דומה עולם א׳ לעולם השני, ויש בו ההתחלקות דהשתלשלות, משא״כ אור הסובב הוא נמצא למטה כמו למעלה אלא שהוא בהעלם, דכמו״כ הנה המעלות הן בהתחלקות ויש בהן ציור, דגבהה חצי אמה ושלחה חצי אמה32, משא״כ כבש הוא בשיפוע שאינו נרגש בו המעלה ומטה שבו. וענינם בעבודה הוא, שמעלות הוא שהעלי׳ שלו היא בסדר והדרגה, בתחילה הודו והענינים שעד פסוקי דזמרה, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע ושמונה עשרה, שבתחילה ע״י עבודתו נעשה בבחי׳ דומם ואח״כ בבחי׳ צומח בחי׳ חי ובחי׳ מדבר, משא״כ ענין כבש הוא העלי׳ שלא בסדר והדרגה, שאינו מתחשב עם המדריגות שלו ועם מצבו. וזהו מ״ש ולא תעלה במעלות על מזבחי, דהעבודה של הקרבת נפש הבהמית ולעלות בשרשו, דזהו ענין מזבח, בחי׳ מלכות, כנסת ישראל, הנה התחלת העבודה אינה צריכה להיות במעלות, כי כאשר יתחשב (ער וועט זיך רעכענען) במעלותיו ומדריגותיו, הנה (אז) לא תגלה ערותך עליו, שיראה את פחיתותו (שאינו שייך כלל לאהבה ויראה), ומצד זה ימנע מעבודתו, ולהיות שהתכלית היא דגם כאשר מצבו הוא כזה, מ״מ לא יתחשב עם זה שהרי זה כל האדם את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור33, שבלי התחשב עם מצבו הנה מ״מ את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור במחשבה דיבור ומעשה עכ״פ, לזאת הנה ולא תעלה במעלות על מזבחי כי אם סדר העלי׳ צ״ל בכבש, וע״י עלה בכבש הנה עי״ז ופנה לסובב34, דעי״ז שעלה בכבש מלשון כבישה, שהוא כובש עצמו (אַז ער קוועטשט זיך אַיין), שאינו מתחשב עם מצבו, שהוא מניח את עצמו לגמרי ומכניס עצמו (אַז ער לייגט זיך אַוועק אינגאַנצן און לייגט זיך אַריין) בהענין שלמעלה מהמדידה דמעלה ומטה, הנה עי״ז נעשה באמת כך (ווערט ער טאַקע אַזוי), שמגיע למדריגת אור הסובב כל עלמין, דזהו ופנה לסובב, ועוד יותר אשר ובא לו לקרן דרומית מזרחית, שהם פרטי הענינים שבזה כמבואר בביאורי הזהר35. וזהו ג״כ מ״ש בתהלים36 למנצח על יונת אלם רחוקים, דיונה הוא כנסת ישראל שנמשלה ליונה, שכל נשמה ונשמה היא יונה, ועבודתם הוא בבחי׳ אלם, שהוא השתיקה דספירת הכתר. דלכאורה אינו מובן מהי השייכות דיונת אלם שהיא עבודה נעלית לרחוקים, אך הענין הוא דהנה כל הקרוב קרוב יותר הוא כלא יותר37, דכל מה שהוא מבין ומשיג יותר באלקות הוא מרגיש יותר את ריחוקו, ואף שהוא מרגיש את ריחוקו מ״מ אין זה מונע אותו מעבודתו והוא בבחי׳ יונת אלם, דהנה בהעבודה דמעלות הנה כאשר הוא מרגיש איך שהוא רחוק זה מונע אותו מעבודתו כנ״ל, אבל כאשר עבודתו היא בביטול דזהו ענין שתיקה, הנה אף שהוא מרגיש את ריחוקו, מ״מ אין זה מונע אותו מעבודתו והוא בבחי׳ יונת אלם. וזהו כללות הסדר בעבודה, שתחילת העבודה צ״ל בדרך ביטול ואתכפיא, שעי״ז דוקא הוא בא לבחי׳ ביטול במציאות, שבבחי׳ אור הסובב.
וזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע, דנשמע אין הכוונה שמיעת האוזן, דקודם ששמע אין שייך שיעשה שהרי אינו יודע מה לעשות, כי אם נשמע הוא שמיעה מלשון הבנה והשגה38, וזהו שהקדימו נעשה לנשמע, דנעשה הוא מלשון אתכפיא וכמו מעשין על הצדקה39. וזהו שהקדימו נעשה לנשמע, דגם כאשר אינו משיג, מ״מ הוא כופה את עצמו. וזהו מה שהקדמת נעשה לנשמע היא הכנה למתן תורה, דעי״ז שהקדימו נעשה לנשמע, היינו שהעמידו את העבודה דנעשה למעלה מהעבודה דנשמע (אַז זיי האָבן אַוועקגעשטעלט די עבודה פון נעשה העכער ווי די עבודה פון נשמע), אף שבהעבודה דהשגה יש לו תענוג ובהעבודה דנעשה הוא בכיווץ, מ״מ הקדימו נעשה לנשמע שזהו הביטול דבחי׳ כתר, הנה זה הי׳ הכנה למתן תורה, היינו שעי״ז נמשך בחי׳ כתר תורה, דתורה הוא בכתר. ואף דאורייתא מחכמה נפקת40, מ״מ הרי ידוע מ״ש רבינו הזקן בדרוש ויהי קול מעל לרקיע41 דקאי על קול התורה שלמעלה מרקיע המפסיק, דבזה יובן מ״ש על הדיבור דתורה תען לשוני אמרתך42 כעונה אחר הקורא43, שזהו השתקפות (אַז עס איז אַ אָפּשפּיגלונג) מהדיבור שלמעלה, דלכאורה אינו מובן והרי כל הדיבורים הם מה שבאים בהשתלשלות מהדיבורים שלמעלה, אך הענין הוא דכל הענינים באים ע״י רקיע, שישנם מחיצות פרסאות ומסכים המפסיקים, דלכן הנה כמו שהם למטה אינם כמו שהם למעלה, משא״כ קול התורה הוא מעל לרקיע המפסיק, דבתורה לא יש מחיצות פרסאות ומסכים המפסיקים והיא למטה כמו למעלה, דמזה מובן דבתורה הנה גם כמו שהיא בהשתלשלות, בבחי׳ חכמה, היא ג״כ בבחי׳ כתר תורה, וכדי להמשיך בחי׳ כתר תורה הוא ע״י הקדמת נעשה לנשמע דוקא, דאף שאינו מבין מ״מ נעשה. ועוד יותר, דגם כאשר אינו אוחז באמירת (ער האַלט ניט באַ זאָגן) נעשה קודם לנשמע, אבל מ״מ הוא כופה את עצמו בנוגע למחשבה דיבור ומעשה עכ״פ, דזהו ענין כפה עליהם הר כגיגית44 כמאמר הבעש״ט, דהנה התוספות44 מקשים למה הוצרך להיות כפה עליהם הר כגיגית מאחר שהקדימו ברצון נעשה לנשמע, ותירץ הבעש״ט45 שהוא נתינת כח גם לאלו שלא יאחזו (וואָס וועלן ניט האַלטן) בהקדמת נעשה לנשמע ומ״מ יכפו את עצמם במחשבה דיבור ומעשה עכ״פ, כענין מודעה רבה לאורייתא וכפה עליהם הר כגיגית, הנה גם עבודה זו דכפה עליהם הר כגיגית הוא ג״כ הכנה למתן תורה.
והנה להיות שנת״ל שבהעבודה דביטול במציאות הנה אף שהאור הוא למעלה מהשגה לגמרי ומ״מ הוא פועל במחשבה דיבור ומעשה, וטעם הדבר הוא, דלהיות שהוא בביטול לבעל הרצון לכן הנה אף שאינו שייך כלל לזה מ״מ הוא עושה זאת (טוט ער דאָס) מצד ביטולו לבעל הרצון, הנה כמו שהוא בעבודה שהוא המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, הנה עי״ז נמשך בחי׳ כתר תורה שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות, דבתחילה הוא נמשך בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת, ועי״ז הוא נמשך בבינה דחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין46, ומזה הוא נמשך גם לז״א, כמאמר47 בינה ליבא, והקשה הרב המגיד48 הרי בינה היא מהתלת מוחין ומהו בינה ליבא, ותירץ הרב המגיד שהוא הארת חכמה ובינה שנמשך בז״א, דזהו ענין מ״ט שערי בינה והעבודה דספירת העומר שהיא המשכת המוחין למדות. ועפ״ז יובן מה דאיתא44 מי גילה לבני רז זה, דרז הוא סוד, והיינו דלהיות שהקדמת נעשה לנשמע הוא מצד בחי׳ הכתר שלמעלה מהשגה, לכן הוא רז49, אך מ״מ תפסו (האָבן זיי זיך געכאַפּט) שההכנה למתן תורה צ״ל הקדמת נעשה לנשמע. ובזה יובן השייכות דהקדמת נעשה לנשמע לענין הכתר, לפי שהוא מצד בחי׳ הכתר כנ״ל. וזהו כללות הענין דמתן תורה, שהסדר בזה הוא שבתחילה היתה העבודה דחודש ניסן בדרך אתכפיא, אח״כ העבודה דחודש אייר בדרך אתהפכא, ואח״כ העבודה דחודש סיון, שהיא העבודה דביטול במציאות שהו״ע הקדמת נעשה לנשמע, שעי״ז הנה בתחילה קשרו להם ב׳ כתרים, ואח״כ הי׳ מתן תורה שנתנו להם תורה ומצוות, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות50.
__________
1) שבת פח, א. – לכללות המאמר ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתנה. שם ע׳ תתס ואילך.
2) ס׳ שופטים כ, מג. ראה בכ״ז המשך תער״ב ח״א ס״ע א ואילך.
3) חבקוק א, ד.
4) איוב לו, ב.
5) אבות פ״ג מי״ג.
6) שמות ג, יב.
7) משפטים כג, טו. וראה תשא לד, יח.
8) ר״פ במדבר (א, א).
9) ח״ג קיז, ריש ע״ב.
10) יתרו יט, א.
11) בשלח יד, ה. ראה תניא פל״א.
12) אמור כג, טו.
13) לקו״ת אמור לה, ב.
14) ר״פ יתרו (סו, סע״ג).
15) שבת פו, ב.
16) שם פח, ב.
17) יחזקאל א, כד-כה.
18) שם, יא.
19) ראה תקו״ז ת״י (כה, ב). תניא פט״ז. פ״מ (נה, ב ואילך).
20) ג, יב.
21) ראה בחיי עה״פ תרומה כה, י בשם פדר״א [ספ״ד. וראה ברד״ל שם]. שמו״ר פכ״ג, יד. במדב״ר פי״ד, כב. פיוט ״והחיות״ במוסף לר״ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז. תו״א יתרו עא, סע״א ואילך. שם עב, ד ואילך.
22) סוטה לט, א. וראה לקו״ת נשא כב, ג.
23) תהלים נא, יז. ברכות ד, ב.
24) ראה לקו״ת צו יג, א. שה״ש ב, ג. מא, א. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א במאמרי אדהאמ״צ נ״ך ע׳ תקמז (הערה 27).
25) דניאל י, ז.
26) מגילה ג, א.
27) יתרו כ, כו.
28) ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ סב. הובא באוה״ת שם ע׳ תתסב.
29) ראה דניאל י, כא. יב, א. שמו״ר פי״ח, ה.
30) ראה מדות פ״ג מ״ג. זבחים סב, ב. רמב״ם הל׳ ביהב״ח פ״ב הי״ג.
31) ראה שבת ק, א.
32) מדות פ״ב מ״ג. פ״ג מ״ו. רמב״ם שם פ״ו ה״א ואילך.
33) קהלת יב, יג.
34) זבחים נג, א (במשנה).
35) לאדהאמ״צ – במדבר (הוספות) קמד, ב ואילך.
36) נו, א.
37) ראה אגה״ק ס״ב.
38) ראה תו״א ר״פ בראשית. וישב ל, ב. מקץ לח, סע״ב. ויחי מז, ב. לקו״ת במדבר יט, א. נשא כ, ד. כו, ד. בהעלותך לד, ד. שלח מח, ג. תצא לה, א. ר״ה סב, ד. ובכ״מ.
39) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
40) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ובכ״מ.
41) מאמרי אדה״ז נביאים ע׳ רלד. שם ע׳ רלח. וראה גם ד״ה חמשה קנינים (ב) תשי״ב (לעיל ע׳ יח).
42) תהלים קיט, קעב.
43) סוכה לח, ב.
44) שבת שבהערה 1.
45) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן מז (ז, ד).
46) זח״ג ד, א (ובאור החמה שם). וראה גם זח״ב נו, א. ח״ג קכ, א. פרדס שער (ח) מהות והנהגה פי״ד. ובכ״מ.
47) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
48) ראה לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן קט (כד, ג). או״ת להה״מ פט, ב-ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן שכה).
49) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רמה. ובכ״מ.
50) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
[סה"מ שבועות ע' לה ואילך]
״בשעה 4:00 לפנות בוקר נכנס כ״ק אדמו״ר שליט״א לבית הכנסת ואמר מאמר ד״ה בשעה שהקדימו, וארך כחצי שעה (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 410 ואילך.
חלק מתוכן מאמר זה (בשילוב ד״ה וספרתם לכם תשי״א) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקו״ש ח״א ע׳ 265 ואילך.