בס״ד. ט״ו תמוז ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי׳ ביניהם כו׳1, הנה משנה זו המדברת במעלת תורה דרבים היא התחלת המאמר הידוע2 שהוציא בעל הגאולה בפעם הראשונה שחגגו את החג די״ב וי״ג תמוז בפרסום ובפרהסיא, על מנת ללמוד אותו ברבים. וזהו גם קשר מאמר זה לענין הלימוד ברבים והחגיגה בפרסום ובפרהסיא, כי אין רבים וציבור גדול יותר מעשרה שיושבים ועוסקים בתורה כו׳ (וכידוע בהלכות הזימון3 דברכת המזון שהיא ברכה מן התורה שאין ציבור גדול מעשרה). והנה במאמר שם מביא את המשך המשנה, ומנין אפילו חמשה כו׳ שלשה כו׳ שנים כו׳ ומנין אפילו אחד כו׳ שנאמר4 בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ויש לומר, דמה שהביא גם את סיום המשנה הנ״ל, הוא כדי להבליט ולהדגיש עי״ז את מעלת וגדלות הלימוד בעשרה, שהרי דברים ק״ו, ומה אם אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו כמ״ש בכל המקום גו׳ אבוא אליך וברכתיך, עשרה שיושבים ועוסקים בתורה לא כל שכן שאצלם יש השראת השכינה באופן נעלה ביותר, עד לאופן שבאין ערוך לגבי א׳ שיושב ועוסק בתורה.
והנה בהמאמר נלמד גודל הענין דלימוד התורה בציבור מתפילה בציבור. ויש לומר שלימוד באופן זה נרמז במשנה הנ״ל גופא. דהנה הפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (המובא לענין אחד שיושב ועוסק בתורה) קאי בפשטות על בית המקדש שהוא מקום התפילה, המקום אשר אזכיר את שמי, היינו שבו הזכרת השם היא באופן מיוחד, דבבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש, כשם שהוא נכתב כך הי׳ נקרא. ומזה מובן, דענין התפילה הקשור עם הזכרת השם כפשוטו שייך גם להשראת השכינה הנ״ל [ויש לומר, שזהו מהטעמים על מה שמביא דוגמא מתפילה לענין השראת השכינה דתורה]. ואעפ״כ נלמד מזה בהמשנה לענין התורה. ומזה מובן גם בנוגע לתורה דרבים (שלמדים) מתפילה, דכשם ששלימות התפילה היא בציבור דוקא, דרק אז אומרים ברכו וקדושה, כי כל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה, בעדה קדושה, כן הוא גם בנוגע ללימוד התורה, וכסיום לשון המשנה שנאמר5 אלקים ניצב בעדת א-ל, ואין עדה פחותה מעשרה.
והנה בהמשך המאמר6 מבואר, דע״י ב׳ הענינים דתורה ותפילה משלימים את הכוונה העליונה בבריאת העולמות, דבריאת העולמות היא בשביל ישראל ובשביל התורה כמאמר7 בראשית ב׳ ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, היינו דע״י שישראל עוסקים בתורה, עי״ז הוא קיום העולמות, שהם בונים ומהוים ומקיימים את העולם, שיהי׳ העולם עומד וקיים. והנה הקשר בין התורה לעולם הוא ע״י מעשה המצוות, דזהו כללות ההפרש בין תורה למצוות, דהתורה היא ענין של רוחניות ושמים, ומצוות ענינן הוא גשמיות וארץ, ומשום זה הנה באותיות דשם הוי׳ התורה נרמזת באות ו׳, בחי׳ ז״א, והמצוות נרמזות באות ה׳ האחרונה, ספירת המלכות8. וקיום המצוות צ״ל (כשמן, מצוות, לשון צוותא וחיבור9) מחמת היותן רצון העליון בלבד. דאף שיש כמה חילוקי דרגות במצוות, עדות חוקים ומשפטים, מ״מ סיבת קיום המצוות צ״ל, כנוסח ברכת כל המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו, היינו משום שזהו ציווי הקב״ה, ועי״ז מתחברים עם המצוה, דזהו מה שמצוות הם מלשון צוותא וחיבור, החיבור בין מקיים המצוה למצַוה המצוה10. ועפ״ז צריך לומר שענין זה (הצוותא וחיבור) נפעל באופן מיוחד כאשר הוא בעשרה, כדלקמן.
ויובן זה ע״פ המאמר שנאמר בשנת הגאולה ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב11 בפ׳ פינחס (ונדפס בקונטרס מאמרי הגאולה12), ד״ה הוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי13. דהנה בפסוק זה מבוארים ב׳ ענינים, הא׳ דהוי׳ לי בעוזרי והב׳ דואני אראה בשונאי, וצריך להבין תוכן ב׳ הענינים והקשר ביניהם. וכמבואר בהמאמר, דלכאורה אינו מובן מהו הוי׳ לי בעוזרי, דמזה משמע שיש עוד עוזרים, ובקשת דוד היתה שהקב״ה יצטרף עמהם ויהי׳ ג״כ בעוזריו, ולכאורה איך אפשר לומר כן, והרי אין עוד מלבדו14, ובפרט כשאיש מישראל צריך לעזר, ובפרט כשהמצטרך הוא דוד המלך שהי׳ נמצא בצרה ומצוקה, והי׳ צריך לעזר בכלל, עד שביקש ה׳ לי בעוזרי. ודיוק זה הוא בב׳ הענינים, א׳ איך שייך בכלל שתהי׳ מציאות של עוד עוזרים, והב׳ איך אפשר שדוד המלך יעשה מהעוזרים מציאות אמיתית, עד שכולל אותם יחד עם הקב״ה, הוי׳ לי בעוזרי, עד שכולל את הקב״ה והעוזרים ביחד בלשון עוזרי שהוא לשון רבים. גם צריך להבין15 מ״ש ואני אראה בשונאי, דבפשטות הכוונה בזה היא לענין הנקמה. וצריך להבין, שהרי דוד עצמו (נעים זמירות ישראל16) אומר בספר תהילים שלו יתמו חטאים17, ואמרו רז״ל18 ולא חוטאים, וא״כ איך מתאים שבספר התהילים בעצמו, ובשעה שצריך לעזר מצרה ומצוקה, יבקש דוד את ענין הנקמה. גם צריך להבין את דיוק הלשון ואני אראה בשונאי, מדוע נקט לשון ראי׳ דוקא, שלא מצינו דוגמתו במקומות אחרים, כמו בכתוב19 משנאיך ה׳ אשנא וכיו״ב, שלא נאמר שם לשון ראי׳. דהנה חוש הראי׳ הוא מהחושים הנעלים ביותר בין חמשת חושי האדם, ועד שגם בנוגע לגילוי אלקות מתברכים (ווינטשט מען זיך) וממלאים ברכה זו (מ׳פירט אויס) שיהי׳ הגילוי בבחי׳ ראי׳ דוקא כמו שהי׳ במתן תורה. וכמ״ש בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שהחידוש אז יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר גו׳20, ענין הראי׳. ולפי זה יפלא ביותר, לכאורה, מדוע משתמשים בחוש הראי׳ בשביל השונאים, ואני אראה בשונאי.
אך הענין הוא [כמובן מהמבואר במאמר הנ״ל, שנאמר ג״כ ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב], דיש כמה פירושים במ״ש ה׳ לי בעוזרי לשון רבים. פירוש אחד הוא דקאי על התורה ומצוות שהאדם עושה, וכדתנן בפרקי אבות21 העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, שגם הוא מעוזריו. ועוד פירוש, דקאי על ניצוצות הקדושה המתבררים ונפדים מן השבי׳ ע״י עבודת האדם. והיינו, ניצוצות הקדושה הנמצאים למטה בעניני חול, וכל שכן וק״ו ניצוצות הקדושה שנפלו למטה יותר מדברי חול, הרי אז פדיונם מן השבי׳ (פדיון שבויים) היא מצוה רבה22. וזהו מה שנקראים עוזרי, דכ״א מהניצוצות נעשה עזר לזה שהוציאו מן השבי׳ וביררו וזיככו והעלאו וקשרו לשרשו ומקורו. ועוד פירוש, דעוזרי הם התלמידים, שגם הם מסייעים להרב, כמאמר23 הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והנה מכל הביאורים האלו מובן, דמ״ש הוי׳ לי בעוזרי היינו לא בקשת המשכה מלמעלה בבחי׳ אתערותא דלעילא שאינה מעשה ידיו של האדם, בבחי׳ נהמא דכיסופא24, אלא אדרבה, העזר הוא ע״י עבודתו מלמטה, לימוד התורה שלו וקיום המצוות שלו, דבשביל זה היתה ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא25, ודוקא עי״ז הוא ממלא את שליחותו בעלמא דין. וזהו הוי׳ לי בעוזרי, דקיום המצוות הם העוזרים להיות הצוותא וחיבור עם בעל הרצון, דמצוה מלשון צוותא וחיבור, והמצוות הם הרצון והציווי של בעל הרצון, וזהו הוי׳ לי בעוזרי, דע״י קיום המצוות נעשה הוי׳ לי,יחוד נפלא עם הוי׳, עד שכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם26. ויש לומר, שע״י עשרה שיושבין ועוסקין בתורה או עשרה שמתפללין, הרי כל אחד מהם הוא בבחי׳ עזר להשאר, ועל ידי כולם יחד נעשה הוי׳ לי בעוזרי, שכינה שרוי׳ ביניהם, באופן נעלה ביותר, עד שאומרים אז ברכו וקדושה כו׳.
והנה חלק זה של הפסוק, הוי׳ לי בעוזרי, קאי על עבודת הצדיקים שהיא ראשית וכללות העבודה, העבודה דתמידין כסדרם. אמנם למעלה מזה היא עבודת בעלי תשובה, דעבודה זו קשורה עם ההתבוננות שהוא מוכרח לשוב למקורו, משום שהמצב שבו נמצא (לפני התשובה) אינו המצב שבו צריך להיות, עד שאין זה בערך כלל למצב שבו הוא צריך להיות, ולמצב שנתבע ממנו (וניתנו לו כחות עליו), ועד שההפרש ביניהם הוא בלשון הידוע, כההפרש בין איגרא רמה לבירא עמיקתא, ועד שבבירא עמיקתא עצמו הוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו. וע״י ההתבוננות ברוע מצבו, עי״ז דוקא בא לתכלית העלי׳ דבעלי תשובה. וזהו ענין ואני אראה בשונאי, עבודת הבעלי תשובה שהיא התשובה מהירידה בבחי׳ שונאי.
והענין הוא, דהנה הצדיק (ועמך כולם צדיקים27) הוא שונא את הרע בתכלית שנאה, כמבואר בתניא28, ואצלו העבודה בשונאי אינה באופן של ואני אראה, אלא באופן של דחי׳. היינו דעבודת הצדיק עם ניצוצות הקדושה שנפלו למטה מקליפת נוגה היא באופן של דחי׳ דוקא. משא״כ הבעל תשובה, שעבודתו היא ע״י מסירות נפש וע״י שעומד בכל הנסיונות שמתנסה בהם, הנה עי״ז הוא מעלה לא רק את ניצוצות הקדושה שנפלו בקליפת נוגה, בעניני רשות וחול, אלא גם את הניצוצות שנפלו בקליפה הכי תחתונה, באופן של שונאי, ומשם הוא מעלה אותם למעלה מעלה עד לדרגא שאין למעלה ממנה, וכידוע שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין עומדין שם29, ועד שאין יכולין לעמוד שם30. וטעם הדבר, משום שעבודת הצדיק היא באופן דתמידים כסדרם, דאף שבעבודה זו דתמידים כסדרם נכללת גם העבודה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך31, היינו למעלה מכל מדידה והגבלה, מ״מ אין זה עיקר העבודה, ועיקר העבודה היא לשבת יצרה32, בתוך המדידה וההגבלה של העולם והמקום והזמן. וכמבואר33 בענין אמירת אחד, דאחד הוא ר״ת אלופו של עולם וז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם, היינו המשכת האחד לתוך הגבלות העולם. משא״כ עבודת הבעל תשובה, הנה בכל עניניו, הן בלימוד התורה שלו והן בקיום המצוות שלו, הנה כולה חדורה ברגש התשוקה כו׳ הבא כתוצאה ממה שחזר ושב מתוך הבירא עמיקתא וכו׳, ובמילא הרי הוא עומד כל הזמן בתנועה של מסירות נפש, ואפילו בשעה שלומד תורה בהתבוננות (ע״י השכל שבמוח) ובשעה שעוסק בעבודת האהבה ויראה וכיו״ב (שבכללותם הם בלב), הנה כל כולו חדור עם הענין דבכל מאדך, ענין המסירות נפש. וזהו ואני אראה בשונאי, ענין הראי׳ דוקא, כי ע״י שונאי, ע״י ההתבוננות בארץ צי׳ ועייף כו׳34, עי״ז בא דוקא לדרגא הכי נעלית בגילוי אלקות, שהיא בחי׳ ראי׳. וכמו שנת״ל, שזו היתה המעלה כאשר כבר הי׳ לעולמים בשעת מתן תורה גילוי אלקות בבחי׳ ראי׳ דוקא35, וכמארז״ל36 שכאו״א מישראל ראה את מעשה המרכבה בפועל. ועוד זאת, הגילוי ע״י עבודת הבעלי תשובה הוא נעלה יותר אפילו מהגילוי שבמתן תורה, שהרי מעלה זו שבבעלי תשובה היא באופן תמידי ונצחי. דדוקא ע״י העבודה בזמן הגלות, ובחושך הכפול והמכופל שבעקבתא דמשיחא, הרי דוקא כאשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים37 הנה שם דוקא ואני אראה בשונאי, ששם נעשה בעל הבית על שונאיו, ועוסק עמהם באופן הדרוש (מה שצריך לפעול בהם ואיך שצריך לפעול בהם). ועוד זאת, דמכיון שהכניסו אותו במקום זה (על כרחו) הרי זה בדוגמת הנסיון שמטרתו היא משום שרוצים שגם הצדיק תהי׳ בו מעלת העלאת הניצוצות הנמצאים במקום תחתון שאין תחתון למטה ממנו. וע״ד מ״ש38 גבי אברהם אבינו והאלקים ניסה את אברהם, ניסה מלשון נסיון, שנסיון זה הי׳ באופן של העלם והסתר על ענין העקידה, ענין המסירות נפש, וע״י שעמד בנסיון זה ומילא את שליחות הקב״ה, הנה עי״ז מתחבר עם הקב״ה ע״י המצוה לשון צוותא וחיבור, באופן נעלה ביותר, באופן של ראי׳, ואני אראה.
ובזה יובן גם סדר הכתוב, דבתחילה נאמר הוי׳ לי בעוזרי, ואח״כ ואני אראה בשונאי, דבתחילת העבודה, עבודת הצדיקים, עדיין אינו בבחי׳ ראי׳, ורק אח״כ, כשעובד עבודתו עם שונאי, עבודת התשובה, הנה עי״ז בא להגילוי דואני אראה. וזהו גם הקשר למה שמבאר בהמאמר, דמ״ש בעוזרי לשון רבים הוא ע״ד מה שאמרו רז״ל39 הבא לטהר מסייעין לו, מסייעין לשון רבים, והיינו שהניצוצות המתבררים עצמן הם המסייעין לו, וזהו מה שאמרו הבא לטהר אחרים דוקא (ולא הבא ליטהר, היינו לטהר עצמו), כי ע״י שמטהר אחרים, ועד שמטהר אחרים כאלה שאין תחתון למטה מהם, הנה עי״ז מסייעין לו באופן נעלה ביותר, כנ״ל.
וזהו עשרה שיושבין ועוסקים בתורה, שמבואר בהמאמר40 שהעיקר הוא לימוד התורה עם הזולת, וכתביעת נשיא דורנו, בעל הגאולה, שאהבת ישראל תהי׳ אפילו ליהודי הנמצא במקום תחתון שאין תחתון למטה ממנו, דגם עמו צריך להתעסק ולמשכו בעבותות האהבה, אהבת ישראל, שהיא כולא חד עם אהבת ה׳ כתורת אדמו״ר הזקן41. וכשם שבאהבת ה׳ כתיב31 ואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הנה עד״ז צ״ל באהבת ישראל. ומזה מובן גם בנוגע למה שנת״ל, שבזמן הגלות הנה גם תחילת העבודה היא בכל מאדך, למעלה מכל מדידה והגבלה, ואל יתבייש מפני המלעיגים42 שבחושך כפול ומכופל שבזמן הגלות. כי מכיון שהוא למעלה ממדידה והגבלה הרי הוא עושה נשמתו עיקר וגופו טפל43, והרי הנשמה מעולם לא הלכה לגלות44, ואדרבה היא מוציאה גם את הגוף מן הגלות. ועוד זאת, שהגוף נעשה בבחי׳ עוזרי, שהוא עוזר להנשמה. וכתורת הבעש״ט45 עה״פ46 כי תראה חמור שונאך גו׳ עזוב תעזוב עמו, דאחר ההחלטה שחומר הגוף (חמור) הוא שונאך, הנה אז בא לעזוב תעזוב עמו, שעובד עם הגוף את ה׳, ויתירה מזו, כי תראה גו׳, שבא לבחי׳ ראי׳, ע״ד ואני אראה בשונאי, כנ״ל. כי מהפך את הגוף שיהי׳ מסייע לו, משום שיתמו חטאים ולא חוטאים, ואדרבה, מכיון שהניצוצות נפלו למטה מטה ביותר, הרי זה משום ששרשם למעלה מעלה ביותר47, עד שהם למעלה מגדר מקום בכלל.
וע״י העבודה באופן הנ״ל, פועלים שיהיו עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, דעשרה אלו ישנם כפי שהם כאו״א בפני עצמו, שאינם דומים זה לזה, ובלשון חז״ל48 שאין דעותיהן שוות וכו׳, אבל כאשר ישנו האור העולה על כולנה, הרי הוא עושה מכולם מציאות אחת. וכמו האור העולה על כולנה העושה מריבוי אותיות תיבה אחת או מריבוי קוים אות אחת, הנה עד״ז כאן ישנו האור העולה על כולנה העושה מהעשרה מציאות ציבור אחד, ע״י שכולם לומדים אותו ענין בתורה או מתפללים אותה תפילה. ועד״ז הוא גם בשאר המצוות, כמובן מביאור כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ק שלו49. וע״י ענין העשרה בכל ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים (מצוות), עי״ז באים להגילוי דואני אראה, כמ״ש ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳ ולא50 יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך גו׳. וכל זה יהי׳ בקרוב ממש, ע״י מילוי השליחות של נשיא דורנו בעל הגאולה, שגם נתן כח על מילוי השליחות, יחד עם ברכה והבטחה שבטח יצליחו, וכמובא במאמר זה (ד״ה ה׳ לי בעוזרי) שהבא לטהר מסייעין לו, היינו שהעבודה עצמה מסייעת לו, ע״י שמכניס עצמו (ער וואַרפט זיך אַריין) במילוי השליחות, הרי מיד בתחילת עבודתו מקבל עזר וסיוע שיצליח עוד יותר בהמשך השליחות, עד שהוא מסיים את השליחות בתכלית השלימות.
והנה תכלית השלימות דתפילה הוא (כמו שנת״ל בד״ה עשרה שיושבין די״ג תמוז51) כמ״ש52 תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי׳ ישפוך שיחו, היינו שהתפילה היא על זה גופא שלפני הוי׳ ישפוך שיחו, שיהי׳ ואני אראה, חיבור בבחי׳ ראי׳ בהקב״ה, עד שיהי׳ בצוותא וחיבור בשלימות עם הקב״ה, וישתעשע עמו בתפילה ג״פ בכל יום (כמובא באגה״ק53 ובזהר קדישא). ועד שחיבור זה הוא באופן של ראי׳. וע״י שכן הוא בתפילה, הרי זה פועל גם על לימוד התורה, דמכיון שהלימוד הוא בהקדמת הביטול, כמאמר54 ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך, לכן הלימוד הוא באופן הכי נעלה, בבחי׳ ראי׳. ובפרט שהלימוד הוא לא לפי טבעו, כמובא בהמאמר (ד״ה עשרה שיושבין תרפ״ח) שאינו דומה שונה פרקו ק׳ פעמים לשונה פרקו ק״א פעמים55, משום שעי״ז משנה רגילותו56, ונעשה לך לך מארצך גו׳57, היינו שיוצא מטבעו ורגילותו, ונעשה מציאות חדשה. וזהו מה שממשיך במזמור תהילים המתחיל תפילה לעני גו׳, תכתב זאת לדור אחרון58, דזה קאי על התורה, משום שמהתפילה נמשך כן גם בתורה, החל מתורה שבכתב (תכתב), ולפני זה כפי שהתורה היא באותיות החקיקה, בלוחות אשר מזה ומזה הם כתובים59, וכתיבה זו היא נצחית (לדור אחרון). וממזמור זה (מזמור ק״ב) ממשיכים במזמור שלאחריו, מזמור ק״ג, דשנה זו היא התחלת שנת הק״ג לבעל הגאולה, ברכי נפשי את ה׳ גו׳, שהיא תפילת שבח והודי׳, וכדאיתא בגמרא ברכות60 שבכל מעמד ומצב שהי׳ דוד (שבכללות הם חמשה מצבים המנויים שם) הנה תמיד הי׳ משבח ומודה להקב״ה. וגם מזמור זה מסתיים בענין התורה, ברכו ה׳ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, שזהו הרז שמלאכי השרת משתמשים בו61, ועל ידו נטלו ישראל את התורה, החל מרזי תורה, מעשה מרכבה, ועי״ז נעשו עושי דברו לשמוע בקול דברו. והוא באופן דהקדמת נעשה לנשמע, עושי דברו לפני לשמוע בקול דברו, שזהו ענין המסירות נפש שעל ידו דוקא ניתנה התורה, וכמארז״ל62 שבשעת עשרת הדברות פרחה נשמתן, ענין מסירות נפש בפועל. ודוגמתה ישנו תמיד בלימוד התורה ובקיום המצוות, כמבואר בתניא63 שהו״ע מסירות נפש ממש. והמסירות נפש נמשכת לתוך הפרטים ופרטי פרטים, עד שנמשכת למקום תחתון שאין תחתון למטה ממנו, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. וכמבואר בכמה דרושים64, דענין הדירה הוא שבה נמצא העצם כולו ובגלוי, וכמו באדם התחתון (אדמה לעליון65) שבהיותו מחוץ לדירתו הרי הוא לבוש בכמה לבושים וכו׳, משא״כ בהיותו בדירתו נמצא שם בעצמותו ממש. וזהו גם הטעם למה שאמרו רז״ל66 כל אדם שאין לו קרקע (לבנות עלי׳ בית) אינו אדם, כמבואר בכמה מקומות67.
וזהו כללות הענין שציוה כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו במכתבו שכתב בתור הקדמה להמאמר ד״ה עשרה שיושבין, ואח״כ דיבר ע״ז כמה פעמים במאמרי החסידות שלו ובשיחות שלו וגם ציוה להדפיס הענין. דנקודת הדבר היא, שלא יהיו מונחים (מ׳זאָל ניט ליגן) בחשבונות, אלא שימסרו את הנפש והרצון [וכמובא ע״ז בכמה מקומות בדרושי חסידות68 שנפש הוא רצון כמ״ש69 אין נפשי אל העם הזה. והוא דבר פלא שמביאים דוקא פסוק זה70], ועי״ז לימוד התורה וקיום המצוות הנה אף שהוא באופן מסודר, מ״מ הוא חדור (דורכגענומען) במסירות נפש. ועי״ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יהי׳ לימוד התורה בבחי׳ ראי׳71, בתכלית השלימות, וגם עשיית המצוות תהי׳ כמצות רצונך72, דכללות המצוות היא גמילות חסדים73, ויחד עם עבודה זו תפילה74, והקרבת הקרבנות בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, דגם ענין הקרבנות הוא מסירות נפש. ועי״ז יהי׳ מעמד ומצב העולם כמ״ש הוי׳ לי בעוזרי, היינו שיהי׳ הגילוי דבחי׳ הוי׳, וכפי שמביא בתחילת המאמר12 מ״ש הרמב״ם בריש ספרו (יד החזקה)75 יסוד היסודות ועמוד החכמות כו׳ שהוא ר״ת הוי׳76, שהוא שם העצם77 ושם המפורש78 ושם המיוחד79, עד שהגילוי הוא באופן שאין עוד מלבדו.
וכן תהי׳ לנו, ובאופן דאחישנה80 ובזריזות, ע״י מילוי השליחות שעומדים באמצע קיומה, ויסיימו אותה בשלימות, ובעזר הוי׳, ומן הגאולה די״ב וי״ג תמוז נבוא בקרוב ממש אל הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובפרט שעומדים ביום שהוכפל בו כי טוב, ביום השלישי, שהוא חמשה עשר בחודש הגאולה שבו קיימא סיהרא באשלמותא81, דישראל מונין ללבנה82 משום שהם דומים ללבנה, וכשהלבנה היא בשלימותה הוא יום זכאי לישראל שגם הם באשלמותא, עד שכל עמי הארץ רואים כי שם ה׳ נקרא עליך83, למטה מעשרה טפחים, יחד עם בית המקדש ומשיח צדקנו, יחד עם שכינתא, שלפני רגע היתה בגלותא84, ואז יהי׳ ונגלה כבוד ה׳, והיו עיניך רואות את מוריך, במהרה בימינו ממש.
__________
1) אבות פ״ג מ״ו.
2) סה״מ תרפ״ח ע׳ קמח (תש״ח ע׳ 265) ואילך. ועוד.
3) ברכות מט, סע״ב (במשנה). וראה גם (בגמרא) נ, א. שו״ע או״ח סקצ״ב ס״א.
4) יתרו כ, כא.
5) תהלים פב, א.
6) פ״ג.
7) בראשית א, א. תנחומא (באָבער) עה״פ פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר שבהערה 23. ויק״ר פל״ו, ד.
8) לקו״ת תצא לט, א. ובכ״מ.
9) שם בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
10) בהבא לקמן (בקטע זה) – ראה סה״מ תרפ״ח שם. וראה גם ד״ה הוי׳ לי בעוזרי תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ רג (קונטרסים ח״א קפ, א) ואילך).
11) פרש״י עה״פ בראשית א, ז, מב״ר פ״ד, ו. וראה קידושין מ, א. פיה״מ להרמב״ם פאה פ״א מ״א. אוה״ת בראשית לג, א ואילך. משפטים ע׳ א׳קנז. שם ע׳ א׳קסא ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ קלה (סה״מ תש״ט ע׳ 18 (השני)).
12) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רא (קונטרסים שם קעט, א) ואילך. ועוד.
13) תהלים קיח, ז.
14) ואתחנן ד, לה.
15) ראה סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רב (קונטרסים שם קעט, ב).
16) שמואל-ב כג, א.
17) תהלים קד, לה.
18) ברכות י, א.
19) תהלים קלט, כא.
20) ישעי׳ מ, ה.
21) פ״ד מי״א.
22) ראה ב״ב ח, ב.
23) תענית ז, א. ועוד.
24) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד. וראה לקו״ש חט״ו ס״ע 94 ואילך. וש״נ.
25) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
26) ויק״ר פ״ב, ב. מדרש שמואל פי״ט.
27) ישעי׳ ס, כא.
28) פ״י.
29) ברכות לד, ב.
30) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
31) ואתחנן ו, ה.
32) ישעי׳ מה, יח.
33) לקו״ת תזריע כג, ג.
34) ראה תניא פ״ז.
35) ראה שם פל״ו.
36) ראה מכילתא פ׳ שירה ד. ובכ״מ.
37) ישעי׳ ס, ב.
38) וירא כב, א.
39) שבת קד, א.
40) שבהערה 2 (סה״מ תרפ״ח ס״ע קנב (תש״ח ע׳ 269)).
41) ראה קונטרס אהבת ישראל (קה״ת, תשל״ז ואילך) בתחלתו. וש״נ.
42) ראה רמ״א או״ח בתחלתו.
43) ראה תניא פל״ב.
44) סה״ש תרפ״ז ע׳ 169. סה״מ תרפ״ז ע׳ קצו. קונטרסים שם קעה, ב. לקו״ד ח״ד תרצא, ב.
45) ״היום יום״ כח שבט. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שכה. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סט״ז (עג, ב). וש״נ.
46) משפטים כג, ה.
47) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
48) ברכות נח, א.
49) סכ״ג (קלה, ב).
50) ישעי׳ ל, כ.
51) לעיל ע׳ שצז ואילך.
52) תהלים קב, א. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשמ״ב) הסתיימה שנת הק״ב להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לעיל ע׳ שיא). וש״נ. וגם מוכח מרשימה הנ״ל, שגם הקאַפּיטל דשנה העברה שייך ליום ההולדת (ראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ רכו הערה 52). המו״ל.
53) ראה אגה״ק סכ״ד.
54) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
55) חגיגה ט, ב.
56) תניא פט״ו.
57) ר״פ לך לך (יב, א).
58) פסוק יט.
59) תשא לב, טו.
60) י, א.
61) שבת פח, א.
62) שם, ב.
63) פמ״א (נח, א).
64) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
65) ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
66) יבמות סג, רע״א ובתוד״ה שאין שם.
67) ראה סה״מ תש״ג ע׳ 8 ואילך.
68) תו״א מקץ לו, ב. לקו״ת שלח מח, סע״ד. ובכ״מ.
69) ירמי׳ טו, א.
70) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ט ע׳ 227.
71) לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
72) נוסח תפלת מוסף. ראה תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
73) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
74) ראה תענית ב, א. ובכ״מ.
75) הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א.
76) סדר הדורות ד״א תתכז. שה״ג להחיד״א מע׳ רמב״ם. וראה גם ״פירוש״ לרמב״ם שם.
77) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
78) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
79) סוטה שם. סנהדרין שם.
80) ישעי׳ ס, כב.
81) ראה שמו״ר פט״ו, כו. זהר ח״ג רנ, רע״א. ח״א קנ, רע״א. ח״ב רטו, א. רכה, סע״ב. ועוד.
82) סוכה כט, א.
83) תבוא כח, י.
84) ראה מגילה כט, א. ספרי מסעי לה, לד. זח״א קנ, א. ובכ״מ.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' תא ואילך]