בס״ד. ש״פ עקב, כ׳ מנחם-אב ה׳תשכ״ג
הנחה בלתי מוגה
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו גו׳ כי על כל מוצא פי הוי׳ גו׳1, שהפירוש בזה הוא שהמן פעל רעבון, שהי׳ מאכל של רעבון, וכדאיתא במדרש2 וכי מאכל של רעבון נתן להם. וצריך להבין מהו הביאור בזה. ועוד אינו מובן אומרו למען הודיעך, האיך היא הידיעה ע״י המן יותר משאר הענינים, הלא גם המן נקרא לחם3. ועוד למה הי׳ דבר יום ביומו3, דהרי מוצאים גבי אליהו שאמר לו קום אכול, וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום4, וכמ״ש במ״א5 שניצוץ גדול נזדמן לו, שרואים שיכולים לפעול באכילה על משך זמן, וא״כ למה הי׳ דבר יום ביומו. דזהו החילוק בין אליהו ומשה, שמשה הרי עבר ארבעים יום ולא אכל6 בלי הכנה, ועוד שישנה דיעה שנצטער ע״ז7. אבל עכ״פ אינו מובן למה גבי המן הי׳ זה דבר יום ביומו.
והביאור הוא כדאיתא בזהר8, שכולם מקבלים משבת, שביעאה עלייהו, ולא יוזיף מיום אל יום, היינו שלכל אחד ישנה המשכתו אליו, וע״כ הי׳ צ״ל ההמשכה דבר יום ביומו כדי שלכל אחד יהי׳ ההמשכה השייכת אליו. והגם שכל ההמשכות נמשכות בשבת, אבל הרי יש חילוק בין השפעה חיצונית להשפעה פנימית, שהמן לא ירד9, משא״כ מוריד גשמים ומצמיח עשבים10 זה ישנו בשבת, דבשבת ישנה עלי׳ למעלה מהזמן עד עתיקא קדישא, שזהו דוקא בפנימיות העולמות, משא״כ בחיצוניות העולמות.
וזהו החילוק בין השפעת הארה להשפעת עצם, שהארה משתנית משא״כ עצם אינו משתנה, וכמו שרואים באדם שישנם מדות שמקבלים מעצם השכל ויש שמקבלים הארת המדות. שהארת השכל כשבא בלב נעשה מדות ממש, מאחר שזהו רק הארת השכל, משא״כ עצם המוחין בכל מקום הוא במהותו. וזהו שבכל השפעות גשמיים, הגם שאין דבר רע יורד11, אבל כשבא למטה נעשה ממנו פסולת, משא״כ המן שמהות תענוג העליון יורד למטה, ולכן אין בו שינויים12. ובמן שורש ההמשכה למעלה הוא בשבת, שאז ז״א עולה בעתיק ומקבל משם, וע״כ אינו יכול לירד המן למטה בשבת שאז אין העולם כלי לקבל את המן, כיון שהם כלים מצומצמים, רק בשבת נתקבלה ההמשכה בז״א.
ולכן היתה ההמשכה דבר יום ביומו, שכל הענינים בז״א באים ע״י ספירת המלכות. וכמו הפירושים בהעשרה מאמרות, ויש פירוש שקאי על מלכות13, שנקראת כנסת ישראל על שם שכונסת ואוספת האורות14. ויש חילוק בין המשכת הארה שאז במלכות נעשה שינוי, משא״כ בהמשכת העצם נמשך למלכות בלי שינויים, וז״א הוא שש ולא שבע.
וע״ז מקשה במאמר מתרע״ה15, מאחר שזהו מקבל מעתיק שזהו בלי גבול, א״כ למה הי׳ המרבה לא העדיף גו׳16. ומבאר, דהיות שזה הי׳ מתנה מלמעלה, הרי זה באופן דאתערותא דלעילא, ומתנה כמו שנותנים כך לוקחים. ונמשך באופן כזה המשכת עתיק ע״י ז״א, שבכל יום עולה ספירה אחת ומקבלת רק על היום ההוא. ולכן נקרא המן מאכל של רעבון, מאחר שאינו יכול לתפוס אותו מכיון שהוא בלי גבול, ואין זה לפי כלי המקבל.
והנה במאמר מתרע״ה שם17 נותן על זה דוגמא בלתי רגילה (אַ מאָדנע דוגמא), מאיש אחד שלומד גמרא ופוסקים בכל יום (וישנם כאלה שזה נוגע להם), וכשמפסיקים אותו ללמוד פנימיות התורה אין לו תענוג בזה מפני שבזה יודע הוא רק ידיעת המציאות. והגם שמכיון שהוא מונח לגמרי בלימודו, הרי אינו יודע ג״כ מה זה שור וחמור מכיון שהוא בטלן, ע״ד הסיפור18 מרב שהי׳ בטלן ורצו לבחון אותו ובאו אליו בשאלה כו׳19. ומאחר שיש שם בגילוי תענוג שלמעלה, לכן מרגיש כי על כל מוצא פי הוי׳, שמוצא הו״ע מקור.
__________
1) פרשתנו (עקב) ח, ג. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳צג ואילך).
2) קה״ר פ״ה, י.
3) בשלח טז, ד.
4) מלכים-א יט, ה; ז-ח.
5) כ״ה בהמשך תער״ב שם ע׳ א׳צה. וראה בכ״ז גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ קלה-ו. אוה״ת מטות ס״ע א׳רצג.
6) תשא לד, כח.
7) שמו״ר פמ״ז, ז. וראה יפ״ת שם. וראה גם אוה״ת שה״ש כרך ב ס״ע תשעה. שם ס״ע תשצא. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שעט. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פפ״ח (ע׳ קו). וראה בארוכה לקו״ש (חל״ו) תשא תש״נ.
8) ח״ב סג, ב.
9) בשלח שם, כה. וראה הנסמן בהערה הבאה.
10) ראה ב״ר פי״א, ה.
11) ב״ר פנ״א, ג.
12) ראה יומא עה, ב. וראה גם תו״א ויקהל פט, סע״א-ב.
13) ראה סה״מ תרפ״ט ע׳ 75. וש״נ.
14) לקו״ת חוקת סג, ב. ובכ״מ. וראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך כנסת ישראל.
15) שבהערה 1. – ראה שם ריש ע׳ א׳צה.
16) בשלח שם, יח.
17) בסופו (ס״ע א׳צט). וראה בכ״ז גם שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש תשכ״ג ע׳ 378).
18) ראה גם שיחת ש״פ פינחס תשמ״ה (שיחות קודש תשמ״ה ח״ד ע׳ 2714. התוועדויות תשמ״ה ח״ה ע׳ 2626). י״ט כסלו תשמ״ח (התוועדויות תשמ״ח ח״ב ריש ע׳ 40). ובכ״מ.
19) חסר קצת. המו״ל.
[סה"מ דברים ח"א (הוספות) ע' שסח ואילך]