בס״ד. אור ליום ה׳ פ׳ חיי שרה, כ״ף מרחשון ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, וידוע הדיוק בזה במאמרי בעל יום ההולדת2, וגם במאמרי הנשיאים שלפניו מתחיל מאדמו״ר הזקן3, וכן במאמרי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו4, דצריך להבין מהו אומרו שני חיי שרה, הלא כבר נאמר ויהיו חיי שרה ומה כפל עוד לאמר שני חיי שרה. ומובא ע״ז2 מה דאיתא בזהר5 בענין זה (למה נזכרו שני חיי שרה בכלל), דהחידוש דשרה הי׳ מה שנחתת וסלקת כמאן דאת אמרת6 ויעל אברם ממצרים (הוא ואשתו) גו׳, היינו שירידתה למצרים לא פעלה בה ירידה אלא עלתה אח״כ ממצרים, ובעבודת האדם היינו7 שעבודתה בשמחה היתה באופן כזה שלא תהי׳ יניקה ממנה, ובגין כך זכתה לחיין עילאין כו׳. וצריך להבין הענין בזה. גם ידוע הדיוק8 בשינוי לשון הכתוב, דגבי מאה וגבי עשרים כתיב שנה לשון יחיד וגבי שבע כתיב שנים לשון רבים.
ולהבין כל זה, הנה ענינה של שרה בכלל הוא ספירת המלכות9, שרה מלשון שררה ומלוכה10, וספירת המלכות כלולה מכל הענינים שלמעלה ממנה, ואח״כ נמשך ממנה בכל הענינים שלמטה ממנה, ועד״ז הי׳ בשרה, דשני חיי שרה כוללים בעצמם את כל הספירות (כדלקמן), ומשרה נמשך ענין זה בכל אחד ואחד מישראל, שכאו״א צ״ל כלול מכל הספירות, ובפרט ע״פ מאמר רז״ל11 ישראל בני מלכים הם ובתקוני זהר12 איתא דמלכים הם, היינו שענינם הוא ספירת המלכות. וזהו13 מ״ש מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, שבזה מונה הכתוב בפרטיות את כל הספירות שבמלכות. מאה שנה רומז לספירת הכתר, וכמבואר הענין בזה, דהנה הענין דמאה שנה יש בו דבר והיפוכו, דמצד אחד הוא מאה דהיינו תכלית הריבוי, ומצד שני נאמר שנה לשון יחיד. אך הענין הוא, דתואר שנה לשון יחיד קאי על ספירת הכתר, דאיתא ע״ז14 אנת הוא חד ולא בחושבן, היינו שהיא בחי׳ חד שלמעלה מחשבון הספירות, והמשכתו בספירות היא באופן שהספירות הן בתכלית השלימות, שכל אחת מעשר הספירות כלולה מעשר, ולכן הוא בחשבון מאה. וזהו מ״ש ויהיו חיי שרה מאה שנה, שבשני חיי שרה נמשכו ב׳ הענינים שבכתר, הענין דאנת הוא חד ולא בחושבן (שנה לשון יחיד) וגם הענין דשלימות ההתכללות, מאה שנה. והנה הטעם שנזכר כאן ענין ספירת הכתר בתחילה הוא משום שבפסוק זה מונה את סדר ההמשכה במלכות מלמעלה למטה. וזהו מה שממשיך אח״כ ועשרים שנה, דעשרים קאי על הספירות חכמה ובינה, דבספירות אלה ההתכללות אינה בשלימות כל כך, ולכן כל אחת מהן כלולה מעשר, וביחד הם עשרים. אמנם, מכיון שספירות אלה הם בקירוב אל הכתר ומושפעים מן הכתר ומונהגים ע״י הכתר, לפיכך נאמר גם כאן שנה לשון יחיד, היינו שהם באופן דהתאחדות, וכנודע15 דחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, דענין זה שבחכמה ובינה הוא משום שהם נמשכים מן הכתר. ולמטה מזה ממשיך, ושבע שנים. כי בכדי שההמשכה הנ״ל תגיע אל ספירת המלכות כפי שהיא במקומה, צריך שההמשכה תעבור דרך שבע המדות. דענין המדות כמו שהן למטה הרי הן באופן דמידה (מדידה) והגבלה, ולכן חסד הוא בפני עצמו וגבורה היא בפני עצמה, וכן כל מדה מז׳ המדות. וזהו ושבע שנים דקאי על המדות, דלכן נאמר כאן שבע דוקא משום שענין המדות כאן הוא כפי שהן נפרדות זו מזו (ולא באופן דהתכללות), וזהו גם מ״ש שנים לשון רבים, כי כל אחת היא בפני עצמה.
וזהו מה שמסיים אח״כ שני חיי שרה, ופרש״י16 כולן שוין לטובה. כי תכלית הכוונה היא שכל ענינים אלו (כל הספירות) יהיו בספירת המלכות בתכלית ההתאחדות. וזה הי׳ חידושה של שרה, דע״י עבודתה פעלה שיהי׳ לא רק הגילוי דספירת הכתר בפני עצמה וחכמה ובינה בפני עצמן וז׳ המדות בפני עצמן, אלא שיהיו כולם יחד בהתאחדות, כולן שוין לטובה. ומזה נמשך גם בפשטות, שכל שנותי׳ יהיו שוין לטובה.
וזהו גם הקשר דענין זה למה דאיתא בזהר דאתת שרה ונחתת וסלקת כו׳, דילה הוו חיין. כי כיון שעבודת שרה (ספירת המלכות) היתה בתכלית השלימות הנ״ל, לפיכך הי׳ מצבה באופן שלא תהי׳ ממנה שום יניקה, ולכן אפשר שתהי׳ עבודת ה׳ בשמחה ג״כ בגלוי בלי יניקה, דזהו מה שירדה למצרים ועלתה ממצרים ולא הי׳ יניקה ממנה כו׳.
והנה לכאורה צריך להבין, דמכיון שהתורה היא נצחית17, היינו שהיא הוראה נצחית בכל מקום ובכל זמן ולכל אחד ואחת מישראל, א״כ צריך ביאור איך אפשר לתבוע מכל אחד מישראל שיהיו כל שנותיו שוים לטובה. ובפרט דקאי אפילו במי שעומד בסוף ימיו (וכמו שהי׳ בשרה אמנו, שהיתה בת ק׳ כבת כ׳ לחטא ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי18), וגם קאי על כל אדם מישראל שהוא באמצע שנותיו ובאמצע עבודתו, וא״כ אינו מובן איך אפשר לתבוע ממנו שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. דאפילו אם אירע פעם אחת או שחלק משנותיו היו במעמד ומצב בלתי רצוי, הרי כבר אין בכחו (לכאורה) לעשות שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. דבשלמא כשעומד בתחילת עבודתו מובן איך אפשר להורות לו שכל שנותיו יהיו שוין לטובה, כי ציווי זה והוראה זו הם על העתיד, וכל הוראה היא גם נתינת כח, דאינו מבקש אלא לפי כחן19, דמזה מובן שבכחו לעשות שיהיו כל שנותיו שוין לטובה. אבל בשעה שעברו כו״כ שנים מעבודתו, הרי לכאורה אי אפשר לתבוע זה ממנו. ועוד זאת, דהנה התורה על הרוב תדבר20, ומזה גופא שענין זה ועילוי זה נאמר בתורה דוקא גבי שרה, מובן שאין זה על דרך הרוב. וא״כ מהו תוכן ההוראה לרבים שיהיו כל שנותיהם שוין לטובה.
אך נקודת הענין היא, שיש בכחו של אדם לתקן גם את העבר ע״י עבודת התשובה. וכנודע21 דהחידוש שבמצות התשובה הוא, שאין פעולתה רק מכאן ולהבא (דזוהי פעולת תשובה מיראה22), אלא בכחה להשפיע גם על העבר, דשלימות התשובה היא תשובה מאהבה, הפועלת גם על העבר23, וזהו מה שגם תשובה מיראה פועלת שיהי׳ זדונות נעשין לו כשגגות24, ותשובה מאהבה פועלת שנעשין לו כזכיות ועד שהזדונות עצמן מתהפכים לזכיות, בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא25. וכיון שע״י עבודת התשובה אפשר לתקן גם את העבר (גם הזדונות שבעבר), מובן, שבכל נקודה במשך ימי חיי האדם בכחו לעשות שיהיו כל שנותיו שוין לטובה.
ובזה יובן גם מ״ש בתניא26 דמדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך, דלכאורה אינו מובן, והרי ענינו של בינוני הוא שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם כמבואר בתניא27, וא״כ אפילו אם הי׳ פעם אחת במשך ימי חייו שחטא ופגם ועבר את הדרך28, ואפילו באופן דשוגג הבא מהתגברות הנפש הבהמית (כמבואר באגה״ק29), א״כ איך יכול כל אדם להיות בינוני. אך הביאור בזה הוא כנ״ל30, דע״י התשובה בכחו של כל אדם להפוך את כל מעשיו שבעבר, ועד שמצבו עכשיו יהי׳ באופן שלא עבר ולא יעבור לעולם. ודבר זה הוא בכחו של כל אחד ואחד, וכדיוק לשון התניא שם, שכופל דבריו, ואומר שמדת הבינוני היא מדת כל אדם [ומוסיף עוד הדגשה] ואחרי׳ כל אדם ימשוך31. דמזה מובן דאע״פ שידע אינש בנפשי׳ מעמדו ומצבו בעבר, וידע מאי עבדת באורתא32 ומה עשה ביום שלפני זה וכו׳, מ״מ ע״י עבודת התשובה בכחו להפוך גם את הזדונות לזכיות ממש, ועאכו״כ שיהיו זכיות לפי עבודת הבינוני.
וזהו תוכן ההוראה הנצחית שבדברי הכתוב שני חיי שרה שכולן שוין לטובה, שבכחו של כל אדם תמיד להפוך את כל מעשיו שבעבר שיהיו כל שנותיו שוין לטובה. וכפשטות הענין, דהרי היכולת והרשות והבחירה נתונה לכל אחד ואחד33 לקיים את כל מצוות ה׳, וגם מצות התשובה היא אחת ממצוות השם34 ונמנית במנין המצוות35, ועוד זאת שהיא גם מצוה כללית הכוללת את כל המצוות, דלפיכך ביכולתה לתקן את כל התורה ומצוותי׳ עד שיהיו כל הענינים בשלימות, עד שיהיו זכיות ממש. ועוד זאת, דמכיון שהקב״ה הוא נותן התורה לשון הוה36, היינו שכל התורה ומצוותי׳ ניתנים ע״י הקב״ה בכל יום ויום, מובן מזה שבכל יום ויום (כולן שוין) הרשות והיכולת נתונה לכל אחד למלא את רצון השם בשלימותו, ובפרט רצון נעלה כמצות התשובה. ולכן יכול לשוב כל יום אל ה׳ ולעמוד במעמד ומצב של שלימות לפי רצון השם, מבלי הבט על מצבו הקודם. ואדרבה, מצבו אחר התשובה הוא הוא טבעו ורצונו האמיתי, ואין הוא צריך אלא לבטל את אונס היצר, כפסק דין הרמב״ם המפורסם37.
והנה ע״פ המבואר לעיל שהחידוש בעבודת שרה אמנו (ע״פ המבואר בזהר) הוא שהשמחה היא באופן שאין ממנה יניקה, היינו שלימות העבודה דשמחה של מצוה, מובן, שגם בענין התשובה (שהוא ההוראה מעבודת שרה בפשטות) צ״ל ענין השמחה. דהנה שמחה של מצוה הוא דבר גדול ביותר, כמבואר מעלתה בכמה מקומות, ועד שמבואר בתו״א38 שהאריז״ל זכה למה שזכה מחמת שהי׳ שמח מאד בעשיית המצוות. דענין שמחה של מצוה צ״ל בכל מצוה ומצוה, כפסק הרמב״ם39 וכפשטות ההלכה, שחיוב זה הוא בכל מצוה ועבודה, שנאמר40 עבדו את ה׳ בשמחה. וכל שכן וקל וחומר במצוה גדולה וכללית כמצות התשובה41, שהיא כוללת את כל התורה ומצוותי׳, שבזה צ״ל השמחה באופן גדול ביותר, השמחה על זה שנתן הקב״ה את היכולת לעשות תשובה ולהפך את כל הענינים לזכיות ממש.
ויהי רצון שתהי׳ עבודת התשובה בשלימות ובשמחה, ובלשון הזהר42 בשעתא חדא וברגעא חדא. וכן תהי׳ לנו בתוך כלל ישראל, שנקיים את כל מצוות ה׳ מתוך שמחה אמיתית, שמחת הנפש ושמחת הגוף, כי מקבלים את ברכת השם בכל המצטרך, ובטלים כל הענינים המבלבלים, הן אלה שמצד הגוף והן אלה שמצד הנה״ב. וע״י עבודת התשובה בשלימות ובשמחה הנה גם התורה ומצוות שאח״כ הם בשלימות, כנודע43 ביאור לשון חז״ל44 תשובה ומעשים טובים כו׳, שע״י התשובה המעשים הם טובים ומאירים. וע״י עבודה זו יהיו בישראל ב׳ המעלות דצדיקים ובעלי תשובה, דכל אחד מישראל הוא בבחי׳ צדיקייא, עכ״פ בשם המושאל45, ובפרט ע״פ הבטחת הכתוב46 ועמך כולם צדיקים, ויחד עם זה יהי׳ גם ענין התשובה, לאתבא צדיקייא בתיובתא.
ועי״ז באים אל הגאולה האמיתית והשלימה, וכלשון הזהר המובא בלקו״ת47 שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, היינו שענין זה נפעל ע״י משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה. וזהו מ״ש בשובה ונחת תושעון48, ושבתי את שבותכם49, ענין התשובה. ובפשטות הוא מה שלע״ל שבים כל ישראל, בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו50, כל העם כולו, לארצנו הקדושה, שהיא באופן דארץ טובה ורחבה, כמ״ש51 ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, שלימות הארץ, יחד עם שלימות התורה ומצוותי׳, כי הם באים ע״י הקדמת התשובה, ובשעתא חדא וברגעא חדא.
__________
1) ריש פרשתנו (חיי שרה כג, א).
2) סה״מ עטר״ת ע׳ פז. ועוד.
3) מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ קלא. ועוד.
4) אולי הכוונה לד״ה ויהיו חיי שרה תרפ״ב (לא נדפס לע״ע). המו״ל.
5) ח״א קכב, ב.
6) לך לך יג, א.
7) ראה סה״מ עטר״ת שם ע׳ צג. ד״ה זה תשמ״א (לעיל ע׳ שנז ואילך).
8) זהר שם קכג, א. מאמרי אדה״ז שם. לקו״ת ברכה צג, א. מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ מח. תקס״ח ח״א ע׳ תקכו. תו״ח פרשתנו סה, א. אוה״ת פרשתנו קו, ב. סה״מ תרמ״ג ע׳ טו. ובכ״מ.
9) זהר שם קכב, א ובמפרשי הזהר שם.
10) ראה פרש״י לך לך יז, טו.
11) שבת סז, א.
12) בהקדמה – בתחלתה.
13) ראה בכ״ז זהר שבהערה 8. סה״מ תרמ״ג שם. שם ע׳ רפז. מקומות שבהערה 8. ובכ״מ.
14) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
15) זח״ג ד, א (ובאור החמה שם). וראה גם זח״ב נו, א. ח״ג קכ, א. פרדס שער (ח) מהות והנהגה פי״ד. ועוד.
16) ד״ה השני.
17) ראה תניא רפי״ז.
18) פרש״י ריש פרשתנו (ד״ה ויהיו), מב״ר פנ״ח, א.
19) ראה במדב״ר פי״ג, ב.
20) ראה מו״נ ח״ג פל״ד.
21) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ב. לקו״ש חכ״ז ע׳ 112-3. וש״נ.
22) ראה יומא פו, א.
23) יומא שם ופרש״י ד״ה כאן מאהבה.
24) שם, ב.
25) ראה זח״א יד, א.
26) ריש פרק יד.
27) ריש פרק יב.
28) ראה לקו״ד ח״א קפג, רע״א. וראה גם לקו״ת אחרי כז, ג. פ׳ ראה לד, א (ועוד). שבת שובה סד, ד. סו, א. ובכ״מ.
29) סימן כח (קמח, ריש ע״ב).
30) ראה גם סה״מ שמות ח״ב ע׳ קפג הערה 43.
31) ראה שם ע׳ קפב-ג ובהערה 38.
32) ראה ע״ז בסופה.
33) ע״פ ל׳ הרמב״ם הל׳ תשובה רפ״ה.
34) ראה אגה״ת פ״א.
35) ראה מ״מ, ליקוט פירושים כו׳ לאגה״ת ע׳ סד ואילך. לקו״ש חי״ז ע׳ 194.
36) ראה לקו״ת תזריע כג, א. סוכות פא, ג. ועוד.
37) הל׳ גירושין ספ״ב.
38) תולדות כ, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג ע׳ א׳מח, ובהנסמן במילואים להמראי מקומות שם (ס״ע א׳רפ ואילך). דברים ח״ג ע׳ תתקד. וש״נ. סה״מ תרצ״ט ע׳ 101. תש״י ע׳ 235. ועוד.
39) סוף הל׳ לולב.
40) תהלים ק, ב.
41) ראה גם לקו״ש יוהכ״פ שנה זו (חכ״ט ע׳ 207) הערה 29. וש״נ.
42) פרשתנו קכט, א.
43) ראה תו״א מג״א צ, ב ואילך. לקו״ת מטות פב, א. שה״ש יז, ג. שמע״צ פח, א. ועוד. לקו״ש ח״ד ס״ע 1052 ואילך.
44) ברכות יז, א. ועוד.
45) ראה תניא פ״א.
46) ישעי׳ ס, כא.
47) דרושי ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
48) ישעי׳ ל, טו. וראה המשך וככה תרל״ז בסופו.
49) ירמי׳ כט, יד.
50) בא י, ט.
51) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח.
[סה"מ בראשית ח"א (הוספות) ע' תמד ואילך]