בס״ד. ט״ו תמוז ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה1. ומביא כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו2 פירוש התרגום יונתן, יהבתא לדחלך נסא לאתנסאה בי׳ (לשון נסיון) מן בגלל קושטי׳ דאברהם לעלמין. וממשיך לבאר (וכמו שנת״ל במאמרים הקודמים3) ההפרש שבין עבודת הבירורים בכלל ועבודת הנסיונות. כי אף שגם עבודת הנסיונות היא מעבודת הבירורים, שבשביל זה ירדה הנשמה למטה, מ״מ יש הפרש ביניהן. דבעבודת הבירורים מספיקה העבודה מצד כחות הפנימיים, עבודה שע״פ טעם ודעת, ולמעלה יותר, עבודה מצד מקיף הקרוב, היינו מקיף השייך לפנימי וטעם ודעת (ובדוגמת כח הרצון המתלבש בכח החכמה, שעל ידה נמשך גם בכללות ענין השכל, ועי״ז גם במדות), משא״כ עבודת הנסיונות היא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, שבמקיפים גופא היא העבודה מצד בחי׳ יחידה שבנפש. כי הכח והתוקף לעמוד נגד גודל ההעלם וההסתר שבנסיונות בא מבחי׳ יחידה שבנפש, בחי׳ נס בתוך נס שבנפש האדם, וכפי שיתבאר לקמן. וממשיך בהכתוב4 למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. ומזה שאומר למען גו׳, מובן, שכתוב זה קשור למש״נ לפני זה נתת גו׳, והיינו, דזה שנתת ליראיך נס להתנוסס גו׳, שהו״ע עבודת הנסיונות כנ״ל, הוא בכדי (למען) שיהי׳ יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני.
ויש לקשר זה עם מש״נ בפרשת השבוע5 אך בגורל יחלק את הארץ, דחלוקת הארץ, שזה קאי הן על חלוקת הארץ שלמטה והן על חלוקת הארץ שלמעלה, או בלשון מאמרי רז״ל (שהובאו במאמרי רבותינו נשיאינו6) עולם הבא7, היא ע״י הגורל. דבחי׳ גורל שבנפש הו״ע העבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועוד יותר, למעלה גם מכח הרצון, וכמו שהוא בגורל כפשוטו שאינו תלוי כלל ברצונו של מטיל הגורל, וכפי שיתבאר לקמן. וע״י בח׳י הגורל דוקא היא חלוקת הארץ בכל הדרגות שבה כנ״ל, הן עולם הבא והן ארץ ישראל כפשוטו (שאין מקרא יוצא מידי פשוטו8). דהנה כתיב9 ארץ אשר גו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שיש בזה ב׳ הקצוות. מצד אחד הו״ע שלמעלה ממדידות והגבלות הזמן, שהרי הוא מרשית השנה ועד אחרית שנה, דעם היות ששנה כוללת בתוכה כל עניני שינויי הזמן, בכל זאת עיני ה׳ אלקיך בה בשוה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ולאידך, נמשך הוא ב(מדידה והגבלה ד)זמן, שלכן הוא רק עד אחרית שנה ובשנה שלאחרי זה מתחדש אור זה באור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, ואור זה מתלבש בארץ שלמטה להחיות כו׳ כל משך שנה זו, וכמבואר בארוכה באגה״ק10. ולכן חלוקת הארץ, שבה מאיר אור שלמעלה ממדידה והגבלה, היא ע״י בחי׳ הגורל דוקא.
וביאור הענין הוא, דהנה ההפרש שבין עבודת הנסיונות לעבודת הבירורים הוא, שבעבודת הבירורים ההתעסקות היא עם הדבר המתברר. דלא מיבעי בהבירורים שע״י מצוות עשה שהוא ע״י התלבשות ממש בדבר המתברר, אלא אפילו בהבירורים שע״י מצוות ל״ת, שאופן העבודה בהן הוא ע״י סור מרע11, היינו שאינו מתלבש בהמתברר, ואדרבה, הוא סר ממנו ודוחה אותו, שלכן עיקר ההתעסקות הוא לא עם הדבר המתברר כי אם בהאדם עצמו, שימשול וישלוט על יצרו שלא יאכל כו׳ וכיו״ב, מ״מ, גם עבודה זו קשורה עם דבר שיש לו מציאות בגשם וחומר. משא״כ נסיון, שהוא בענין (בלשון המאמר2) שאינו דבר מצד עצמו רק שהעומד דבר להעלים ולמנוע. ולכן כל ההתעסקות של האדם הוא עם עצמו, לעמוד בתוקף נגד הנסיון שלא להתפעל ממנו, ועד שאינו נכנס אפילו בשקלא וטריא כו׳, אלא מבטל הנסיון מכל וכל. וע״י תוקף זה מתבטל הוא באמת, שנתגלה אמיתית הדבר שהו״ע שאין לו מציאות. ובדוגמת ההנהגה של כ״ק מו״ח אדמו״ר, בעל השמחה והגאולה, בישבו במאסר (וכמסופר ברשימותיו ושיחותיו12), שהחליט להיות עז ותקיף בלי חת ולא להתחשב כלל עם המצב כו׳, וכך היתה הנהגתו כל ימי ישיבתו במאסר, ועי״ז, הנה לא זו בלבד שהנהגה זו נתנה לו התוקף לעמוד נגד כל הקשיים וההעלמות וההסתרים של המאסר (שההעלם וההסתר הי׳ לא רק על ענינים הגשמיים שלו, כי אם גם על ענינים הרוחניים שלו, דבעת ישיבתו במאסר לא היתה האפשריות להתעסק בהפצת היהדות והמעיינות), הנה עוד זאת, שעי״ז נתבטל ההעלם וההסתר. דעם היות שלכתחילה הי׳ נראה שהם מציאות גדולה וחזקה (כמסופר ברשימותיו), הנה ע״י התוקף שלו נתבטלו ממציאותם, ועד שנשתחרר גלוי לעין כל. ועי״ז נעשה גם יתרון בבעל השמחה והגאולה עצמו, שנתרבה העבודה דהפצת התורה ביתר שאת מכמו שהיתה לפני זה, ובאופן דמעתה ועד עולם13, כדאיתא בגמרא14 דכאשר ישנם ג׳ דורות עוסקים בתורה שוב אין התורה פוסקת מזרעו כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, הנה עד״ז הוא בעניננו, שכבר ישנם (כתוצאה מהגאולה די״ב-י״ג תמוז) ג׳ דורות של לומדי תורה ומקיימי מצוותי׳, ועוד יותר מחבבי תורה ומצוותי׳15 (שעי״ז קיום המצוות שלהם הוא בהידור).
והנה ידוע דירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היא ירידה צורך עלי׳, שע״י עבודת הנשמה למטה בעבודת הבירורים היא מתעלית בבחינה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. דהנשמה קודם ירידתה נקראת טהורה היא16, ויש בזה כמה פירושים (זה למעלה מזה)17, א׳ דקאי על עולם האצילות, ב׳ בחי׳ טהירו תתאה, ג׳ טהירו עילאה. וע״י עבודת הנשמה למטה הרי היא מתעלית לדרגא נעלית יותר גם מבחי׳ טהירו עילאה. ועוד יותר, לבחינה כזו שאין לה כל ערך ושייכות לענין של השתלשלות ודרגא ומעלה, עד שאין שייך לומר גם זה שיש בה מעלה לגבי סדר השתלשלות. ומכיון שעבודת הנסיונות היא אופן נעלה יותר בעבודת הבירורים גופא, הרי מובן, שעל ידה נעשה עילוי גדול יותר בהנשמה, גם בערך העילוי שנעשה ע״י כללות עבודת הבירורים. והענין הוא, דהנה טעם הדבר שע״י עבודת הבירורים נעשה עילוי בהנשמה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, הוא מפני הניצוצות שבענינים גשמיים, ששרשם מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון. וכמש״נ18 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דעם היות שגם באדם יש מוצא פי הוי׳, מ״מ צריך הוא להמוצא פי ה׳ שבלחם דוקא19, כי כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה יותר20, שמזה הוכחה שהניצוצות הנמצאים בהלחם שרשם הוא למעלה מהמוצא פי ה׳ שבאדם, גם מאדם העליון, בחי׳ תיקון. ולכן דוקא על ידם יחי׳ האדם, הן האדם שלמטה ו(עי״ז) הן האדם העליון כביכול21. ויובן זה ע״פ המבואר במ״א בארוכה22 ההפרש שבין עולם התיקון לעולם התהו, דשניהם נתהוו ברצון העליון, אלא שבעולם התיקון הרצון הוא באופן דדין הניין לי׳23, ובעולם התהו באופן דדין לא הניין לי׳. והיינו, דגם בעולם התהו ישנו הרצון העליון, אלא שהוא בהעלם והסתר, שלכן בגילוי הו״ע של היפך הרצון, דדין לא הניין לי׳. ולכן משתלשל מזה למטה שהענינים שנתהוו מעולם התהו, עם היות שבגילוי הם ענינים של היפך הקדושה דדין לא הניין לי׳, מ״מ, גם בהם ישנם ניצוצות דקדושה, ואדרבה, דוקא בהם ישנו התוקף של אורות דתהו.
והנה, ע״פ הכלל דכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, מוכרח לומר שגם בניצוצות דתהו גופא, כל שנפל למטה יותר שרשו ממקום גבוה יותר. שמזה מובן שיש מעלה בהבירורים שע״י מצוות ל״ת על הבירורים דמצוות עשה, דעם היות שגם הניצוצות שבדברים גשמיים שבהם הוא קיום מצוות עשה שרשם מעולם התהו, מ״מ אין הנפילה בהם כל כך, שהרי הם עניני היתר שמקליפת נוגה. משא״כ במצוות ל״ת, שהן בענינים שהם אסורים וקשורים בידי החיצוונים24, הרי זה גופא הוכחה ששורש הניצוצות המלובשים בהם הוא למעלה יותר. שלכן ע״י העבודה דמצוות ל״ת, גם בתחילת העבודה שאינו מהפך את הזדונות לזכיות ורק דוחה אותם, נמשך אור נעלה יותר מכמו בהעבודה דמצוות עשה. וכמבואר בלקו״ת25 דמצוות עשה שייכות לו״ה, בחי׳ והנגלות26, ומצוות ל״ת לי״ה, בחי׳ הנסתרות לה׳ אלקינו26 (וגם י״ה הוא שם קדוש בפני עצמו), שהוא חילוק שבאין ערוך. ובכללות הוא ההפרש בין אור פנימי לאור מקיף, דמצות עשה ממשכת אור פנימי שהוא אור המתלבש בכלים, ומצות ל״ת ממשכת אור מקיף שלא יכילנו הכלי. והנה מעלה זו במצוות ל״ת לגבי מצוות עשה הוא גם כאשר העבודה בעניני ל״ת היא רק באופן של דחי׳. ועאכו״כ כאשר העבודה בהם היא באופן שמהפך הזדונות לזכיות28, שאז ממשיך אור שלמעלה באין ערוך גם מהאור הנמשך ע״י מצוות ל״ת (באופן של דחי׳). וכמובן מזה שענין זה דזדונות נעשו לו כזכיות הוא רק ע״י עבודת התשובה, כי עבודה הרגילה (תמידים כסדרם29) בענינים אסורים היא רק בדרך דחי׳ שזהו חילוק שבאין ערוך, וכמובן מכמה מקומות, שההפרש ביניהם הוא כערך הגבול לגבי הבלי גבול. וכמו שהוא בזמן, דעבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא30, למעלה ממדידה דזמן, משא״כ עבודה הרגילה היא מדודה בהמשך ושטח של זמן (ובדרך ממילא גם במקום).
והנה אף שהנפילה בהניצוצות שבמצוות ל״ת היא בענינים שאסורים וקשורים בידי החיצונים, מ״מ הם ענין שיש להם מציאות, שלכן שייך בהם ענין של עבודה, עכ״פ ע״י שלילה ודחי׳. משא״כ בנסיונות, שהם בדברים שאין להם מציאות כלל. דהנה הגם שהענינים שבהם הוא קיום מצוות ל״ת הם ענינים של קליפה, מ״מ, אין הכרח לומר שזהו כל מציאותם לנגד לקדושה. והא ראי׳ שישנם כמה ענינים שאסורים רק באכילה ומותרים בהנאה (דעי״ז אפשר להעלותם לקדושה31). ועד״ז ישנם כו״כ דרגות וחילוקים בענינים אסורים, אבל בכל זאת אינם מנגדים לרצון ה׳ בכל עניניהם ובכל פרטיהם. ויתירה מזו, שלפעמים גם הדבר איסור עצמו נעשה היתר, וע״ד מה שאמרו רז״ל32 דבעת כיבוש הארץ (ועד״ז במלחמה דוגמתה33) הותרו להם גם קדלי דחזירי, שזה נעשה דם ובשר כבשרו, ובכח זה הי׳ כיבוש הארץ (שלכן הותר להם, כמבואר בפשטנים), היינו שמסייע לקדושה. משא״כ בנסיונות, שכל מציאותם היא רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע עבודת ה׳, ולולא זה אין לו שום מציאות, אפילו לא באופן של דמיון. ומכיון שהנפילה היא למטה מטה ביותר, בענינים שכל מציאותם היא רק לנגד לרצון ה׳, הרי מובן ששרשם הוא ממקום נעלה יותר. ולכן ע״י עבודת הנסיונות, שהירידה היא למטה מטה, הנה עי״ז מתעלה האדם בעילוי למעלה מעלה יותר.
והנה כל עניני קדושה נמשכים ע״י עבודה דוקא (ולא באופן של נהמא דכסופא)34, שמזה מובן, דהעילוי שבעבודת הנסיונות על העבודה דמצוות עשה ומצוות ל״ת הוא לא רק מצד שורש הניצוצות שבהם, כי אם גם מצד עצם השתדלות ועבודת האדם בעבודה זו. דכשם שאינה דומה העבודה וההשתדלות בקיום מצוות עשה להעבודה שבמצוות ל״ת, שהרי כדי להיזהר שלא לעבור על מצוות ל״ת צריך לעשות סייגים וכו׳35 וקדש עצמך במותר לך36, הנה עד״ז אינה דומה ההשתדלות בקיום מצוות ל״ת לגבי ההתגברות ותוקף ואומץ שצ״ל בעבודת הנסיונות. דזהו מה שאמרו רז״ל37 לגבי נסיון העקידה, שזהו נסיון הראשון שנזכר בפירוש בכתוב, דהאלקים ניסה את אברהם38, שהקב״ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים. והיינו, כי בט׳ נסיונות הראשונים לא הי׳ בזה עדיין אמיתית העבודה וההשתדלות דנסיונות, שלכן לא נזכרו בפירוש בתורה שבכתב, כי בכתב ובגילוי אין זה אמיתית ענין הנסיון. ועי״ז שעמד בנסיון זה הרי זה מאמת כל עבודת אברהם (גם עבודתו שלפני זה). וזהו מפני קושט סלה, ופירש בתרגום יונתן בגלל קושטי׳ דאברהם לעלמין, שזהו האמת שנתגלה ע״י אברהם. וזהו שמבאר בהמאמר, שבכדי לעמוד בנסיון אינו מספיק העבודה שע״פ טעם ודעת, וגם לא עבודה ע״פ טעם ודעת המיוסדת על מסירות נפש, ע״ד המבואר בתניא39 דמצד הנשמה הרי עסק התורה ומצוות והתפילה הוא ענין של מסירות נפש ממש כו׳ כיון שאינה מהרהרת בצרכי הגוף כו׳, כי אם צ״ל עבודה שכל ענינה הוא מסירות נפש, ומה שנשתלשל מזה עניני עבודה בעשר כחות הנפש שלו הוא רק ענין טפל אצלו, והוא רק תוצאה מעיקר ענינו שהוא עבודתו במסירות נפש. והנה טעם הדבר שעבודת הנסיונות היא ע״י מסירות נפש דוקא, הוא מפני שההתעסקות בעבודה זו היא בענין שאין לו מציאות, דכל מציאותו היא רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע כנ״ל. ולכן גם אופן הבירור שלו הוא לא ע״י עבודה שנותנת מציאות ותפיסת מקום להמתברר, כי אם שמבטלו מכל וכל. דהנה בעבודה שע״פ טעם ודעת, אפילו טעם ודעת דקדושה של נפש האלקית, מכיון שקשורה בשקלא וטריא והסברה בשכל, הרי זה גופא מורה שישנה מציאות המנגדת שלוחם עמה, כמאמר40 נהמא אפום חרבא ליכול. ולכן לא תספיק עבודה זו בשביל הנסיונות שעל ידם הוא בירור ענינים שאין להם מציאות, כי אם ע״י מסירות נפש בתוקף גדול, שאינו נכנס לשום שקלא וטריא וחשבון, ומבטל הנסיון מכל וכל כאילו שאין שום מציאות שצריך ללחום עמה כו׳. ולכן עבודה זו היא (במקיפי הנפש גופא) מבחי׳ היחידה שבנפש כנ״ל, כי דוקא מצד בחינה זו אין מקום לשום מציאות כי אם של קדושה, ושאר הענינים הם דמיון בעלמא וכל המציאות של הדמיון עצמו הוא רק בשביל הקדושה, כדי שעל ידו יתעלה האדם בעילוי גדול יותר שלמעלה גם מן העלי׳ שנעשית ע״י העבודה דמצוות עשה ומצוות ל״ת, עד שהוא גם למעלה מן העבודה (בעניני ל״ת) דזדונות נעשו לו כזכיות28, שהיא עבודת התשובה, ותשובה מאהבה רבה דייקא24.
והנה בחינה זו נקראת בשם גורל, שהרי הגורל אינו ענין ע״פ טעם ודעת, וגם לא מצד שרצונו כך שכן יפול הגורל, כי אין זה תלוי כלל בהאדם המטיל את הגורל41. וע״י בחינה זו הי׳ כיבוש ארץ ישראל, ועד״ז ארץ שלמעלה דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר42 ועמך גו׳ לעולם ירשו ארץ43, הנה חלוקת ארץ זו היא ע״י הגורל. והנה בחי׳ הגורל ישנה גם במצוות עצמן, והיא המצוות שאינן תלויין ברצונו של האדם44. והענין הוא, דהנה המצוות ענינן המשכת רצון העליון, וכנוסח ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצונו, היינו שהמצוות הן ציוויי הקב״ה להאדם, שכן הוא רצון העליון, וע״י קיום המצוה הרי זה מקדש את האדם (לפי ערך המצוה). ובזה גופא יש ב׳ אופנים, מצוות עשה ומצוות ל״ת. דבמצוות עשה ההמשכה היא בגילוי משא״כ במצוות ל״ת, שלכן ברכת המצוות היא רק על מצוות עשה, כי ברכה הו״ע המשכה וגילוי45, אבל מ״מ גם במצוות ל״ת ישנה המשכת הרצון אלא שאינה באופן של ברכה והמשכה בגילוי. וע״ד המבואר בתו״א46 לענין הברכה על תפילין של ראש, דנחלקו הספרדים והאשכנזים אם יברכו עליהם ברכה מיוחדת, ומנהג ספרד שלא לברך דסבירא לי׳ שאי אפשר להמשיך המקיף ההוא ע״י ברכה, כי אם נמשך מאליו47. ועד״ז מצות ל״ת שאין מברכין עלי׳, כי ההמשכה היא מאלי׳ ומעצמה48. ולמעלה יותר הם המצוות שאינן תלויות כלל ברצון האדם, ע״ד המצוה דנשיאות דהבורח מן הכבוד כו׳49, ומצות שכחה. והטעם שאינן תלויות כלל ברצונו של האדם הוא לפי ששרשם הוא למעלה מבחי׳ רצון העליון. ובספירות הוא, שהמצוות בכלל שהן רצון העליון הן מבחי׳ א״א ומצוות שאינן תלויות ברצון האדם שרשן מבחי׳ עתיק, שנעתק ונבדל מכל סדר ההשתלשלות, גם מבחי׳ א״א, כמבואר בארוכה בלקו״ת ס״פ ברכה50. וזוהי בחי׳ גורל שבמצוות, שעל ידו נמשך אור נעלה יותר מהאור הנמשך ע״י מצוות עשה ומצוות ל״ת. ועד״ז ישנה בחי׳ הגורל אצל כאו״א מישראל, דכמו שהוא בענין הנסיונות, דנתת ליראיך נס להתנוסס גו׳, שנת״ל51 שזה קאי על כאו״א מישראל, כי על כאו״א מישראל נאמר52 מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳, שיראה היא מילתא זוטרתא אצלו53. ועד״ז סיום הכתוב מפני קושט סלה, שהוא האמת שנתגלה ע״י אברהם אבינו ע״ה כפירוש התרגום יונתן, הרי זה בא בירושה לכאו״א מישראל, הנה כמו״כ הוא בבחי׳ הגורל, שישנו אצל כאו״א מישראל. וכמו שאומרים54 אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, היינו שישנה אצל כאו״א מישראל לא רק בחי׳ חלקנו כי אם גם בחי׳ גורלנו, שעי״ז הוא מיוחד עם הקב״ה. ועוד זאת, שבחינה זו באה לידי ביטוי בענין של מעשה בפועל. וכמבואר באגה״ק55 שזהו ענין המצוה דהוה זהיר בה טפי56, שכאו״א מישראל יש לו מצוה פרטית שצ״ל זהיר בה טפי, והיא בחי׳ הגורל ממש. ועז״נ57 אתה תומיך גורלי, שבחי׳ הגורל היא מאתה, עצמותו ומהותו ית׳. וכנ״ל דבחי׳ הגורל (באדם התחתון) היא למעלה מהכחות פנימיים שלו, שהם בחי׳ השתלשלות שבאדם, ולמעלה מהכחות פנימיים שלו, שהם בחי׳ השתלשלות שבאדם, ולמעלה גם מבחי׳ המקיפים שבערך הפנימיים, שזהו ענין הרצון (ע״ד בחי׳ עתיק שנעתק גם מבחי׳ א״א). וזהו אתה תומיך גורלי, שהוא בחי׳ יחידה שבנפש, הניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא, שלכן נקראת בשם יחידה (וזה שמה אשר יקראו לה58), כי היא (שם ו)כלי לבחי׳ יחיד59, שהוא הניצוץ בורא, העצמות של כאו״א מבנ״י.
וזהו מה שממשיך בכתוב למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. דהנה איתא במדרש60 דמש״נ הושיעה ימינך קאי על ימינו של הקב״ה, דבזמן הגלות נאמר61 השיב אחור ימינו, ובעת הגאולה אותה ימין שהיא משועבדת כו׳ גאלתי את ימיני כו׳ (ועי״ז נעשה גם גאולת ימין של כאו״א מישראל). וזהו הקשר לענין הנסיונות, כי בחי׳ ימין נמשכת ע״י העבודה דגורל, וכמו שמביא במדרש שם (ע״ז שבעת הגאולה תהי׳ גאולת ימינו של הקב״ה) מש״נ בדניאל62 ואתה לך גו׳ ותעמוד לגורלך לקץ הימין. שמזה מובן, שבחי׳ ימין שייכת לבחי׳ הגורל. והענין הוא, דאיתא במדרש שם שאמר לו קץ הימים או קץ הימין, אמר לו קץ הימין, ומבואר בהדרושים63, דימין קאי על ימין שבא״א, ולמעלה יותר, בחי׳ ימין שלמעלה מא״א (שהו״ע הרצון), שהוא בחי׳ עתיק שכולא ימינא דלית שמאלא בהאי עתיקא64. דבחינה זו ישנה גם בזמן הגלות, וכמש״נ65 ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל, אלא שבזמן הגלות הוא בבחי׳ העלם והסתר שאינו מאיר בגילוי בנפש האדם, אבל כאשר האדם עובד עבודתו מצד ימין שבנפשו, העבודה מצד עצם נפשו (שלמעלה מן הרצון, מקיף הקרוב) שהו״ע הגורל, הנה עי״ז ותעמוד לגורלך לקץ הימין, שגורל שבאדם ממשיך בחי׳ גורל שלמעלה, דאתה תומיך גורלי כנ״ל, שהוא בחי׳ עתיק. והנה ע״י בחי׳ ימין, בחי׳ עתיק, נעשה גם הושיעה ימינך וענני, שנגאל בחי׳ ימין דהשיב אחור ימינו שהיתה משועבדת, וזהו הקישור שבין ב׳ הענינים שבקץ הימין, הא׳ בחי׳ ימין עצמה, שהיא בחי׳ עתיק כנ״ל, והב׳ קץ הימין, דקאי על ספירת המלכות66 (שלכן נקרא קץ, לשון סוף ותכלית, כי תכלית וסוף ההמשכה דבחי׳ ימין הוא במלכות67), דספירת המלכות היא למטה מכל הספירות, עד שרגלי׳ יורדות כו׳68, עד לירידה בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו. כי דוקא בעבודה זו לגאול בחי׳ קץ הימין מירידתה למטה בא לידי גילוי בחי׳ ימין דותעמוד לגורלך לקץ הימין, בחי׳ עתיק. וע״ד מה שנת״ל דדוקא בעבודת הנסיונות, שהיא בענינים תחתונים ביותר, בא לידי גילוי העבודה שמצד יחידה. שלכן עיקר ענין הנסיונות הוא בדרא דעקבתא דמשיחא, שאז חושך הגלות הוא כפול ומכופל, ועומדים בכל הנסיונות. וכמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו69, ובפרט במאמרי בעל השמחה והגאולה70, בפירוש הכתוב71 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שזהו בעיקר מפני דרא דעקבתא דמשיחא, שמבלי הבט על גודל ההעלמות וההסתרים וריבוי הנסיונות, עומדים בתוקף עצום מבלי להיכנס בעניני שקלא וטריא כו׳, וסוף סוף מנצחים, ומתבטל הנסיון ממציאותו, וכנ״ל בארוכה. וזהו הקישור בין נתת ליראיך נס להתנוסס גו׳ ללמען יחלצון גו׳ הושיעה ימינך וענני, כי ע״י עבודת הנסיונות נגאל בחי׳ ימין.
וזהו ג״כ מש״נ72 וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, שאין מספיק זה שישנם קרנות צדיק (שעי״ז קרני רשעים אגדע), כי אם צ״ל תרוממנה קרנות צדיק, שהו״ע נס בתוך נס, בחי׳ קץ הימין שלמעלה מימין דא״א. דיציאת מצרים היתה ע״י זרועות דא״א73, שהן ב׳ בחינות זרוע ימין וזרוע שמאל, אבל תרוממנה קרנות צדיק הוא בחי׳ ימין דעתיק. ודוגמתו במצוות הן המצוות שאינן תלויות ברצונו של האדם, כנ״ל, ואדרבה, הרצון מבלבל לקיום המצוה. ובעבודה הו״ע העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעומד בתוקף נגד ההעלמות וההסתרים ואינו משים לב אליהם, בחי׳ הגורל הנ״ל. וע״י העבודה דגורל יחלק הארץ, לא רק כיבוש הארץ בכלל, כי אם באופן של יחלק, שעי״ז נעשה ענין ההתיישבות. וכמו שאמרו רז״ל74 דוירשתה וישבת בה היינו לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, ואז הותחל עיקר ענין קיום המצוות התלויות בארץ. ועד״ז הוא בענין ארץ שלמעלה, עולם הבא, שהוא שכר המצוות, דזה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא מצד זה שישנה בחי׳ הגורל דאתה תומיך גורלי אצל כאו״א מישראל. וגם מי שבגלוי אין ניכר אצלו ענין של טוב וקדושה, בכל זאת יש לו בחי׳ גורל בנפשו, ואדרבה, אפשר להיות שדוקא אצלו יש נשמה קדושה ביותר. ומשום זה אפשר להפוך את עצמו בשעתא חדא וברגעא חדא שיהי׳ בתכלית השלימות דקדושה. ויובן זה ע״פ המבואר בכמה מקומות76 בענין מה שאמר ר׳ יוחנן בן זכאי77 איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, דאף שעבודתו היתה באופן נעלה ביותר כמבואר בכמה מקומות78, בכל זאת אמר איני יודע כו׳, כי הי׳ מסופק אם עבודתו מצד עצם נפשו (בחי׳ הגורל הנ״ל) היא כדבעי, כי אין ראי׳ מעבודתו בכחות הגלויים להבחינה שלמעלה מטעם ודעת. ומרובה מדה טובה כו׳79, דגם אצל מי שבכחות הגלויים שלו אין נראה שום ענין טוב, הנה אין מזה ראי׳ על הבחינה שלמעלה מזה, ומכיון שעל כאו״א מישראל נאמר אשרנו כו׳ מה נעים גורלנו, הרי דבר ברור שיש לו נשמה גדולה ביותר, ויש לו הכח להתגבר גם על ההעלם והסתר של שכלו ומחשבה דיבור ומעשה שלו במשך כל ימי חייו, וע״ד ר׳ אלעזר בן דורדייא שקנה עולמו בשעה אחת80. וכמו שהוא בענין חלוקת ארץ שלמעלה, עולם הבא, שהיא מצד בחי׳ הגורל שישנה אצל כאו״א מישראל, עד״ז הוא בענין כיבוש וחלוקת הארץ כפשוטה, שהיא מצד בחי׳ הגורל שישנה אצל כאו״א מישראל. שלכן ארץ ישראל שייכת לבני ישראל בברית עולם לזרעך אחריך לאחוזת עולם81, שהיא ירושה לנו מאברהם, מפני קושט סלה, מברית בין הבתרים. ולא רק ארץ שבעה אומות, כי אם גם באופן של ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך82, שהיא ארץ הקיני קניזי וקדמוני83. ועוד יותר, כמבואר במדרשי רז״ל84 שירחיב ה׳ אלקיך את גבולך הוא לא רק ארץ קיני קניזי וקדמוני, כי אם הרחבה שלא בערך.
וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שהו״ע עבודת הנסיונות, שעבודה זו היא מצד בחי׳ נס שבתוך נס שבנפש. שזהו ענין תרוממנה קרנות צדיק, שע״י העבודה בזמן הגלות ובמיוחד ע״י העבודה בדרא דעקבתא דמשיחא, הרי הקרנות גופא הם באופן של תרוממנה, נס בתוך נס. ועי״ז יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, שגואלים בחי׳ ימין שבזמן הגלות היא באופן דהשיב אחור ימינו שהוא ע״י שמתגלה בחי׳ גורל אצל כאו״א, דותעמוד לגורלך לקץ הימין, בחי׳ אתה תומיך גורלי. ועי״ז נעשה (אך בגורל) יחלק את הארץ (ובב׳ הנוסחאות שבכת״י המאמרים85, יחלק ותחלק), חלוקת הארץ כפשוטה (דאין ענין יוצא מידי פשוטו) ולמטה מעשרה טפחים בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יהי׳ כיבוש ארץ ישראל השלימה, ולאחרי זה כיבוש ארץ הקיני הקניזי והקדמוני, ולאחרי זה ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך. ומכיון שכל זה נעשה ע״י בחי׳ הגורל, שהיא למעלה מטעם ודעת, לכן אין צריך אריכות זמן, כי אם בלשון אדמו״ר הזקן86 דיום שכולו ארוך87 היינו שגם בתחילתו הוא ארוך, דבשעתא חדא באה הגאולה האמיתית והשלימה, עם כל הפרטים והשלימות שבה, עד כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, ע״י ה׳ דוקא (ע״ד דאתה דייקא תומיך גורלי), בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים88, ובעגלא דידן.
__________
1) תהלים ס, ו.
2) ד״ה זה תרצ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 289 ואילך).
3) ד״ה נתת ליראיך דש״פ חו״ב י״ב תמוז (לעיל ע׳ שס ואילך) ודי״ג תמוז (לעיל ע׳ שסה ואילך).
4) תהלים שם, ז.
5) פינחס כו, נה.
6) אוה״ת פינחס רד״ה אך בגורל הא׳ (ע׳ א׳נט). ד״ה אך בגורל תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קעב).
7) ראה סנהדרין ר״פ חלק.
8) שבת סג, א. וש״נ.
9) עקב יא, יב.
10) סימן יד.
11) תהלים לד, טו. לז, כז.
12) לקו״ד ח״ד תרכו, א. סה״ש תש״א ע׳ 138. תש״ב ע׳ 81.
13) ישעי׳ נט, כא.
14) ב״מ פה, א.
15) ל׳ כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ במכתבו לחגיגת י״ב תמוז הראשונה (סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש שלו ח״ב ע׳ פ ואילך).
16) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
17) ראה המשך תרס״ו ע׳ תעב. שם ע׳ תפה ואילך. ובכ״מ.
18) עקב ח, ג. וראה ל״ת להאריז״ל עה״פ. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו.
19) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סה. וש״נ.
20) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
21) תו״א שם (סו, א).
22) ראה ספר השיחות תורת שלום ע׳ 135-134. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תרפא. סה״מ פר״ת ע׳ רצט ואילך.
23) ב״ר פ״ג, ז. שם פ״ט, ב. ועוד. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55 בהערה.
24) תניא פ״ז (יב, א).
25) ר״פ פקודי.
26) נצבים כט, כח. ראה תקו״ז ת״י. לקו״ת שם. פ׳ ראה כט, א.
27) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ד. לקו״ת פקודי שם.
28) ראה יומא פו, ב.
29) נוסח תפלת מוסף.
30) זח״א קכט, סע״א-ב.
31) ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 299.
32) חולין יז, א.
33) ראה רמב״ם הל׳ מלכים פ״ח ה״א.
34) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד. וראה לקו״ש חט״ו ס״ע 94 ואילך. וש״נ.
35) ראה אבות פ״א מ״א.
36) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא. וראה תניא פ״ל (לט, א). וראה רמב״ן ר״פ קדושים. תניא פ״ז. פכ״ז (לד, סע״ב). קונטרס ומעין מ״א פ״א. סה״מ תש״ח ע׳ 133 ובהערה ח שם.
37) סנהדרין פט, ב. הובא בפרש״י וירא כב, ב.
38) וירא שם, א.
39) פמ״א (נח, א).
40) זח״ג קפח, ב.
41) ראה לקו״ש חי״ג ע׳ 117. וש״נ.
42) ישעי׳ ס, כא.
43) סנהדרין שבהערה 7.
44) ראה אוה״ת פינחס שם ע׳ א׳סג. סה״מ תרכ״ו שם ע׳ קעז.
45) תו״א מקץ לז, ג. ובכ״מ.
46) שמות נב, ב.
47) ראה סה״מ תש״ג ע׳ 15. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ נה ואילך.
48) ראה סה״מ שם.
49) ראה עירובין יג, ב.
50) צט, ב ואילך. סידור (עם דא״ח) כא, א.
51) ד״ה זה די״ג תמוז שבהערה 3.
52) עקב י, יב.
53) ראה ברכות לג, ב. תניא רפמ״ב.
54) בתפלת השחר.
55) ס״ז.
56) ראה שבת קיח, ב.
57) תהלים סז, ה.
58) ראה שעהיוה״א פ״א.
59) ראה לקו״ת פ׳ ראה כה, א. ובכ״מ.
60) איכ״ר עה״פ שבהערה הבאה. מדרש תהלים מזמור קלז. ועוד.
61) איכה ב, ג.
62) יב, יג.
63) לקו״ת סוכות עט, א ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ ס״ו (ע׳ ריט). אוה״ת פינחס שם. סה״מ תרכ״ו שם.
64) זח״ג קכט, א. וראה שם רפט, א.
65) תהלים קיח, טז.
66) ראה אוה״ת שם (ע׳ א׳סג) וסה״מ תרכ״ו שם (ע׳ קעו) בשם הרמ״ז (לזח״ב קפא, ב) ומאו״א (אות ק, יג).
67) אוה״ת וסה״מ תרכ״ו שם.
68) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). ובכ״מ.
69) תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד.
70) סה״מ תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
71) בהעלותך יב, ג.
72) תהלים עה, יא. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשל״ו) אמירת מזמור זה. המו״ל.
73) סידור האריז״ל בפי׳ עבדים היינו. סידור (עם דא״ח) רד״ה עבדים היינו. אוה״ת פינחס שם (ע׳ א׳סב). סה״מ תרכ״ו שם (ריש ע׳ קעו).
74) קידושין לז, א ובפרש״י שם. פרש״י עה״פ שבהערה הבאה.
75) ר״פ תבוא (כו, א).
76) ראה לקו״ת ויקרא (הוספות) נ, סע״ד. אוה״ת שם. ד״ה אשרנו תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קיג ואילך). תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ע׳ 50 ואילך). ד״ה אך בגורל תשל״ב (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע רצ-רצא). וש״נ.
77) ברכות כח, ב.
78) ראה סוכה כח, א. ר״ה לא, סע״ב. ועוד.
79) סוטה יא, א. וש״נ. הובא בפרש״י יתרו כ, ו. תשא לד, ז.
80) ע״ז יז, א.
81) לך לך יז, ח.
82) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח.
83) ספרי פ׳ ראה שם. פרש״י פ׳ שופטים שם.
84) ראה ספרי שם. וראה מכילתא בא יב, כה. לקח טוב משפטים כג, לא. שבת קיח, סע״א-ב.
85) ראה אוה״ת ר״פ פינחס בהערה.
86) תו״א תולדות יח, ד.
87) תו״א שם בשם מארז״ל. וראה קידושין לט, ב. תמיד בסופה. וראה אוה״ת תצא ע׳ תתקנז.
88) זכרי׳ ח, יט. וראה ד״ה ציון במשפט תשל״ה הערה 42 (סה״מ דברים ח״א ע׳ כט).
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' שעג ואילך]