בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה1, ומביא בזה בעל השמחה והגאולה (במאמרו ד״ה זה2) פירוש התרגום על הכתוב, יהבת לדחלך (היינו ליראי ה׳) נסא לאתנסאה בי׳ (מלשון נסיון) מן בגלל קושטי׳ דאברהם (שהוא) לעלמין. והנה פסוק זה אמרו דוד נעים זמירות ישראל3 (בספר תהילים שלו) בשם כל ישראל, שמזה מובן דפסוק זה קאי על כל ישראל. ובפרט ע״פ מ״ש בו מפני קושט סלה, דקאי (כפירוש התרגום) על קושטי׳ דאברהם, שאברהם הוא הראש שבאבות4, ראש5 צורים גו׳6, דאין קורין אבות אלא לשלשה7, כי בחי׳ האבות צ״ל בכל אדם8, דמזה מובן אשר בכאו״א מישראל ישנו הענין דמפני קושט סלה שנאמר על אברהם, ראש שבאבות (כנ״ל). ומזה מובן ג״כ שגם התוצאה מהקושט סלה (שעלי׳ אומרים שבאה מפני קושט סלה) ישנה ג״כ בכאו״א מישראל. ועד״ז מ״ש (נתת) ליראיך, קאי ג״כ על כאו״א מישראל, וכמ״ש9 ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, דהיינו, שלגבי בחי׳ משה שבכאו״א מישראל יראה היא מילתא זוטרתא10. [ואדרבה, מזה שאומרים שיראה היא מילתא זוטרתא, מובן דלכאו״א מישראל יש שייכות לענינים נעלים יותר מענין היראה]. שמכל זה מובן דמ״ש ליראיך קאי על כאו״א מישראל, גם אשר בשם ישראל יכונה11. ומכל הנ״ל (דקושט סלה וליראיך קאי על כאו״א מישראל) מובן שמ״ש נתת גו׳ נס להתנוסס קאי ג״כ על כאו״א מישראל, היינו שהקב״ה נותן לכאו״א מישראל הענין דנסא לאתנסאה בי׳. ויתירה מזו, דבכאו״א מישראל נמצא בגילוי קושטי׳ (האמת) דאברהם, היינו התוקף דאברהם, שהרי כדי שיהי׳ הנסא לאתנסאה בי׳ צריכים שיהי׳ תוקף זה בגילוי. וזהו מה שממשיך בהמאמר דאברהם אבינו ע״ה פתח הצינור דמסירות נפש, שהרי נסא לאתנסאה בי׳ שייך לענין המסירות נפש. והיינו, דנוסף על המבואר בתניא12 שנשמה העוסקת בתורה ומצוות היא בדוגמת לכמו שהיא לאחרי שבעים שנה, היינו ענין המסירות נפש, הנה נוסף לזה שישנו ענין המסירות נפש בתורה ומצוות בכלל, הרי בענין הנסיונות, לאתנסאה, צריכים לענין המסירות נפש במיוחד (וכפי שיתבאר לקמן). והיינו דבכדי שיעמוד בהנסיונות, צ״ל אצלו ענין המסירות נפש, שזהו מה שאברהם אבינו ע״ה פתח הצינור דמסירות נפש, ואח״כ נתן זה לכל ישראל בירושה, ירושה לנו מאבותינו13.
ולהבין זה (למה צריך שאצל כאו״א מישראל יהי׳ הענין דנסא לאתנסאה), יש להקדים תחילה ביאור ענין ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה צורך עלי׳. ובפרט מאחר שירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה, ובלשון הידוע14 מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, דא״כ אינו מובן למה עשה הוי׳ ככה, ולכן בהכרח לומר שהיא ירידה צורך עלי׳. דלענין העלי׳ מגיעים ע״י הקיום דתורה ומצוות, וכמובן ממאמר המשנה15 אני נבראתי לשמש את קוני, שעי״ז הירידה היא צורך עלי׳. ואף שמבואר בעץ חיים16, הובא בתניא17, דהנשמה לא ירדה למטה לתקן את עצמה אלא כדי לתקן את חלקו בעולם וגופו ונפשו הבהמית, אבל מ״מ ע״י ירידת הנשמה למטה, ניתוסף בהנשמה עצמה, שזהו ענין העלי׳, שהעלי׳ היא שלא בערך, וכמבואר בהמאמר דיום הגאולה בשנת הגאולה18 ענין ירידה צורך עלי׳.
וביאור הענין הוא, דהנה כללות ענין הירידה הוא דוקא בהבירא עמיקתא, והחידוש שישנו בבירא עמיקתא גם לגבי כללות הענין דעולמות בי״ע הנקראים בשם עלמא דפרודא19 הוא, שדוקא בהבירא עמיקתא, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שם הטוב הוא במיעוט, עד שנקרא בשם עולם קשה וכו׳ כמבואר בתניא20 בשם העץ חיים21. ובפרט שבהבירא עמיקתא גופא צ״ל העבודה דוקא למטה ביותר, בהמקום דלמצרים ירדתם22, ששם ישנו היצר הרע, א-ל זר אשר בקרבך23, שהיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד כו׳23, ההיפך מאנכי הוי׳ אלקיך ולא יהי׳ לך אלקים אחרים24, שזהו שורש לרמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת כמבואר בארוכה בתניא25. ועבודתו צ״ל (להיפך מהנ״ל) לעבדה ולשמרה26, וכמבואר בתרגום יונתן ובמדרשים27 דלעבדה זו רמ״ח מצוות עשה ולשמרה זו שס״ה מצוות ל״ת, דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה28. וכדי לנצח מלחמת היצר, הוא כמאמר29 בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, שזהו ענין לימוד התורה, וגדול לימוד שמביא לידי מעשה30, דעי״ז באים לקיום המצוות, שזהו כללות הענין דלעבדה ולשמרה, תרי״ג מצוות, רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת כנ״ל.
והנה עבודתו צ״ל בסור מרע ועשה טוב31, שזהו כנגד מצוות עשה ומצוות ל״ת, כמבואר בלקו״ת פ׳ בלק32 [ואח״כ הוא בקש שלום31, ענין התורה, כמבואר שם בארוכה], ועבודה זו דשני הענינים דסור מרע ועשה טוב הו״ע עבודת הבירורים, שצריכים לברר הטוב מהרע, ובפרט בעולם הזה שהוא מעורב טוב ורע, ועד שברובו הוא היפך הטוב33, ולא כמו שהוא בהעולמות שלמעלה ממנו כמבואר בכמה מקומות34, ולכן צ״ל עבודתו בסור מרע ועשה טוב. ואף שגם בעבודת הבירורים צ״ל ג״כ ענין המסירות נפש, וכמו שנת״ל ממ״ש בתניא, אבל אעפ״כ, מה שהוא בגלוי הו״א הבירורים, שמקיים המצות עשה בכל הפרטים שבה, ונזכה במצות ל״ת מכל הפרטים שבה, שיש בזה כמה פרטים ופרטי פרטים, והיינו שעבודתו בכללות היא ע״פ טעם ודעת. ואע״פ שבזה עצמו ישנו חילוק עיקרי בין מצוות עשה למצוות ל״ת, דמצות עשה ענינה שהוא עושה עם הענין ובהענין (מיטן ענין און אין דעם ענין), ומברר אותו, היינו הטוב שנמצא בו, משא״כ במצות ל״ת הרי עבודתו היא באופן של דחי׳, שהוא דוחה אותה, סור מרע, אבל מ״מ העבודה בשתיהן הוא שעוסק בהענינים שעליהם חל השם דעשי׳ והעדר העשי׳. והן אמת שישנו בזה החילוק, דבמצוות ל״ת אין זה שעושה כלי כמו במצוות עשה, ולכן יכול להגיע גם לאור מקיף שלא יכילנו הכלי, משא״כ ע״י מצוות עשה נמשך רק האור פנימי, ולכן הענין דמצוות עשה ומצוות ל״ת כמו שהוא בשם הוי׳, הרי מצוות עשה ענינן הוא בו״ה של שם הוי׳, והנגלות35 ו״ה נגלות36, משא״כ מצוות ל״ת ענינן הוא האור מקיף, וכמבואר בארוכה בלקו״ת בתחילתו37, אבל מ״מ שניהם הם בבחי׳ ד׳ אותיות של שם הוי׳, דאותיות ענינן הו״ע הגילוי, אלא שבזה גופא ישנו הפרש בין הגילוי דאור פנימי להגילוי דאור מקיף, ושניהם ענינם כמו שהם קשורים עם למצרים ירדתם, כמדובר לעיל. ועי״ז נעשית העלי׳ אצל הנשמה, וכנ״ל דירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי׳.
אמנם עדיין צריך להבין, למה דוקא ע״י הירידה נעשית העלי׳ אצל הנשמה, והרי מקומה של הנשמה הוא כמו שאומרים38 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה, שמזה מובן שמקומה של הנשמה לאמיתתה הוא למעלה מעולמות בי״ע, ולכן נקראת בשם טהורה היא, ועד שמבואר בכמה מקומות39 דטהורה הוא מלשון טהירו, שזהו ענין שורש הנשמה דשרשה הוא בבחי׳ טהירו תתאה, ולמעלה יותר בבחי׳ טהירו עילאה, שזהו ענין הנשמה מצד עצמה, ואיך אומרים שדוקא עי״ז שאתה נפחתה בי, ע״י הירידה, הנה עי״ז נעשה ענין העלי׳, ירידה צורך עלי׳, שעי״ז דוקא בא לבחינה שלמעלה גם מבחי׳ טהורה היא. ויובן ע״פ מ״ש בכתבי האריז״ל40 עה״כ41 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, שענין מוצא פי הוי׳ שבהמאכל הוא הניצוץ אלקי שבו, ואף42 שישנו ג״כ המוצא פי הוי׳ שבאדם עצמו, אבל מ״מ אינו כמו המוצא פי הוי׳ שבהמאכל, שיש בו עילוי גדול יותר, דדוקא מצד זה שנפל למטה יותר, שירד בחי וצומח ודומם, הנה זה גופא הוא ראי׳ והוכחה דשרשו הוא ממקום גבוה יותר, ולכן כאשר איש מישראל דנשמתו היא חלק אלוקה ממעל ממש43 עובד בזה באופן דסור מרע ועשה טוב, שזהו כללות ענין המצוות ועבודת האדם, הנה עי״ז נעשית עלי׳ גם אצל האדם, דמכיון ששרשו של מוצא פי הוי׳ שבהלחם הוא מבחינה נעלית יותר, הנה עי״ז נתעלה ג״כ האדם לדרגא נעלית יותר מהמוצא פי הוי׳ שבנשמת האדם מצד עצמה, וגם מדרגא הכי נעלית שבה שהיא בבחי׳ טהורה היא, ועלייתו היא, בלשון הידוע44, לאשתאבא בגופא דמלכא, ובלשון המובא בזהר במ״א45, דישראל ומלכא בלחודוהי, שהוא מקום ובחינה שיש שם רק ישראל ומלכא, עצמות ומהות ובנ״י (עצומ״ה און אידן), שלמעלה גם מתורה ומצוות, אבל איך אפשר להגיע לכל זה, הוא בכללות דוקא ע״י קיום התורה ומצוותי׳ למטה.
והנה עם היות שע״י קיום המצוות נעשית העלי׳ בהנשמה כנ״ל, אבל מ״מ ישנו ענין של עלי׳ כמו שהוא בחילא יתיר, שזהו ע״י העבודה שבמסירות נפש. ובאיזה ענינים צריכים מסירות נפש, היינו שענין המסירות נפש יהי׳ בגילוי, הוא בענין הנסיונות, לאתנסאה. דהנה נת״ל דהן מצוות עשה והן מצוות ל״ת הם במדידה והגבלה, דאע״פ שמצוות עשה ומצוות ל״ת הן בערך זה לזה, הרי במצוות ל״ת אינו עוסק בהדבר כי אם שצריך לפעול בעצמו לא תאכל, ועד״ז לא תעשה, שכללות הענין בזה הוא מה שצריך לפעול בעצמו, משא״כ במצוות עשה, אבל מ״מ גם במצוות ל״ת הרי יש כאן מציאות שנמצאת בעולם, שמציאות זו היא אסורה וקשורה בידי החיצונים כמבואר בתניא46. משא״כ בענין הנסיונות, הרי כללות ענין הנסיונות אין זה מציאות שישנו בעולם, אלא שהוא רק עשוי בשביל הנסיון לנסות את איש הישראלי, כדי שיתגלה אצלו עצם נפשו, היינו הרצון הפנימי שלו שלמעלה מהתלבשות בכלים, שמצד זה הוא עומד בתוקף הכי גדול, שלא להתחשב עם דבר העשוי בתור נסיון, ואז רואה את הענין לאמיתתו שנתבטל כל הדמיון של מציאות הנסיון, ובדוגמא להסיפור במאחז״ל הידוע47 בנוגע לאברהם שהוא פתח הצינור דמסירות נפש, דבעיקר הי׳ זה בנסיון העקידה וכמ״ש48 והאלקים ניסה את אברהם, וכמבואר באגה״ק49 שאז הי׳ החידוש העיקרי דזריזותי׳ דאברהם, וזהו העיקר העומדת לנו, הנה בהנוגע להזריזות שלו הרי סופר במאחז״ל שנעשה אצלו דמיון של נהר שמעכב את ההליכה לאחד ההרים, ומ״מ לא התחשב עם זה הולך בתוקף, ואז ראה בפועל שהמציאות של הנהר אינה אלא בשביל הנסיון, והאלקים ניסה את אברהם. ועד״ז הוא גם בנוגע לנסיונות שלאחרי זה, ועאכו״כ בהנסיון של ימי הגלות, ובפרט דעקבתא דמשיחא, שהוא גלות חושך כפול ומכופל, ומפני זה ישנו עוד יותר ענין הנסיון, שאין לזה שום מציאות בפני עצמו, ואעפ״כ, מצד מלחמת היצר, הרי זה ענין של נסיון, ואז צ״ל עבודתו למעלה מטעם ודעת. שזהו ההפרש בין עבודת הבירורים לענין הנסיונות, דעבודת הבירורים היא באופן דנהמא אפום חרבא ליכול50, שהו״ע של מלחמה, שע״י תכסיסי מלחמה עם כל הפרטים ופרטי פרטים שבדבר, שבפרטיות הוא בנוגע לתאכל, מצוות עשה, ובכללות הוא בענין התורה ומצוותי׳ בדרך שירה, שזהו ענין של התווכחות (אויסטענה׳ן זיך), עד להתווכחות (ביז צו אויסטענה׳ן זיך) באופן של התבוננות בכמה דרכים בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות וכו׳, עד שמנצח ע״י פון חרבא, ועי״ז נעשה ליכול במצוות עשה, וגם בכללות ענין המצוות, כולל גם מצוות ל״ת, ועד גם ללימוד התורה, משא״כ בענין הנסיונות שהוא עשוי רק כדי לנסות את האיש הישראלי, כדי שיתגלה אצלו עצם נפשו, הרי אז עבודתו היא במסירות נפש, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא חושך כפול ומכופל, הרי אז עיקר העבודה הוא בענין המסירות נפש, כמבואר בכמה מקומות51. וזהו מ״ש52 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שבעיקר הי׳ משה רבינו באופן דנפילה (איז משה רבינו ביי זיך אַראָפּ געפאַלן, כלשון המאמר53) לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, דאף שישנה גלות חושך כפול ומכופל, הרי בכל זאת לומדים תורה ומקיימים מצוות במסירות נפש, וע״ד כמו שהי׳ בזמן המאסר באותה המדינה, ועד״ז גם בזמן שלאחרי זה, אף שאינם בלבולים אלו ח״ו אבל מ״מ ישנם הנסיונות שמצד העושר, היינו מצד זה שאפשר להתנהג באופן של הרחבה, ואז היצר הרע הוא אומן במלאכתו54, שהיום אומר לו עשה כך, כדי לבלבל אותו עכ״פ שלא יהי׳ כדבעי למיעבד55, שמזה אפשר להשתלשל אח״כ שיהי׳ למטה יותר, וכמו שמענין השוגג אפשר לירד למטה יותר עד לאופן שאין למטה ממנו, ומכיון שישנו ענין הנסיון, נסא לאתנסאה, צריך לעמוד בכל הנסיונות.
וזהו מ״ש56 מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו׳ להשבית אויב ומתנקם56, ומבאר בזה בעל הגאולה והשמחה בהמאמר ד״ה וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות תרפ״ז57 שאז קיבלו ואישרו וקיימו אשר החלו בעת מתן תורה58 [שאמר זה עוד מקודם המאסר שאז הי׳ מעמד ומצב של גזירות איומות בנוגע ללימוד התורה עם עוללים ויונקים] שצריך להיות יסדת עוז, דאין עוז אלא תורה59, וזה פועל להשבית אויב ומתנקם. וביאר שם בהמאמר דאויב היינו מי שהוא אויב בגלוי, ומתנקם היינו מי שעושה כמה תחבולות ובאופן נסתר, אבל הסכנה מצדו היא גדולה יותר מהאויב, וע״י מה פועלים להשבית אויב ומתנקם, הנה ההתחלה והיסוד בזה הוא מפי עוללים ויונקים, שהרי כתיב60 מורשה קהלת יעקב, שתיכף כשיהודי נולד, הנה באותו רגע ניתנה לו כל התורה, תורה צוה לנו משה60, שמגיע לו כל התורה כמו יורש, וכמ״ש61 תחת אבותיך יהיו בניך, ואח״כ (כמבואר בהמאמרים) הרי זה מבטל כל הגזירות, שעי״ז שעומדים בתוקף ואין מתחשבים עם כל המניעות וההעלמות והסתרים, הרי רואים שרובם אינן ענין של מציאות ואינם אלא ענין של הפחדה, נסיון, שזה ג״כ יתבטל. ואח״כ יהי׳ (כמו שממשיך בהמאמר) שמהגדיים נעשו תיישים62. וזהו כללות הענין מה שאמרו רז״ל דאם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, הענין מה שאמרו רז״ל דאם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש מפני שבראתי לו תורה תבלין, שההתחלה בזה היא ע״י יסדת עוז, שהוא בדוגמא להיסוד כפשוטו שנמצא בקרקע, ואין זה ענין שנוגע בו יופי ושלימות כו׳ אלא נוגע רק ענין התוקף, שהיסוד צ״ל בתקיפות הכי גדולה כדי שיוכל להחזיק על עצמו את כל הבנין, ועד שצריך להחזיק גם את הגג שעל הבנין כדי שיהי׳ בנין איתן ועומד על מצבו ומעמדו, דאף שישנם כל הרוחות המנשבות בעולם, מ״מ אינו זז ממקומו. שזהו כללות ענין הנסיון, נס להתנוסס, לאתנסאה, וצריך לעמוד בתוקף הכי גדול.
והנה בענין נסא לאתנסאה ישנו ג״כ הרמז (כמדובר במ״א) שאינו ענין של נס סתם, כי אם להתנוסס, בלשון הידוע63 נס בתוך נס, וכמבואר לעיל שאפילו בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות צריכים ע״ז מסירות נפש, דישראל שנכנסו לארץ ציוה עליהם משה לקרות קריאת שמע, שמע ישראל64, שזהו ענין המסירות נפש כמבואר בתניא65, ואח״כ ישנה העבודה שמסירות נפש הוא העיקר שזהו החידוש של אברהם אבינו, שאינו אומר מתי יבוא לידי ואקיימנו66 אלא ענינו הוא להפיץ אלקות67, כמ״ש68 ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם, ואם צריכים למסירות נפש הוא מוכן ע״ז, מכיון שענינו הוא ואנכי עפר ואפר69, שאינו מציאות בפני עצמו, ודוקא מצד זה הוא עומד בתוקף הכי גדול, דאף שאחד הי׳ אברהם70, וכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד71, מ״מ וירש את הארץ70, ועי״ז בונים את כל העולם, שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים72.
וזהו מ״ש73 וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ואיתא במדרש74 שמקודם לזה ישנם הקרנות דישראל, שהרי בעצם מה שישנו גובה וקרן הוא רק בישראל, ואח״כ הי׳ מפני חטאינו75, ועכ״פ בדקות – חטאינו מלשון חסרון, כמ״ש76 אני ושלמה בנו חטאים, ומצד זה גלינו מארצנו75, ולכן הי׳ ההיפך מתרוממנה קרנות צדיק, וממילא כשזה קם זה נופל77, הרי נעשה מזה קרני רשעים, אבל ע״י לימוד התורה וקיום מצוות עשה ושמירת מצוות ל״ת, ובעיקר ע״י העבודה שבמסירות נפש בענין הנסיונות, ובמיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא [דמזה גופא שנתנו להם עבודה קשה ביותר, הרי זה גופא הוכחה שנתנו להם הכחות ע״ז, שהרי איני מבקש אלא לפי כחן78, היינו שנתנו להם כחות נעלים ביותר עד שאפשר להיות אצלם וכן הוא בפועל, שעצם הנפש שלהם הוא בגלוי, עד שזה פועל על המעשה ועל הדיבור וגם על המחשבה, וכחות הנפש, שיהיו כולם לה׳ לתורתו ולמצוותיו], הנה עי״ז נמשך לא רק קרנות צדיק, דועמך כולם צדיקים79, אלא דהקרנות הם באופן דנס בתוך נס, דבהקרן עצמו יהי׳ תרוממנה קרנות צדיק, שהקרן הוא בבחי׳ רוממות.
והנה נתבאר לעיל דועמך כולם צדיקים, ולכן ע״י עבודת כל אחד ואחד מישראל, באופן של מסירות נפש שזה שייך לכאו״א, שהרי נותנים ע״ז כחות (וע״ד המבואר לעיל בענין נתת ליראיך שזה קאי על כל ישראל, כמ״ש ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שזה קאי על כ״א מישראל דועמך כולם צדיקים), הנה ע״י עבודה זו ממשיך להיות תרוממנה קרנות צדיק, ועד שזה נמשך אח״כ בגלוי ובמיוחד בקרן משיח, וכמבואר במדרש תהילים שזה קאי על קרן המשיח שנאמר80 וירם קרן משיחו, וע״ד שעומדים בהנסיונות שבעקבתא דמשיחא, ובאופן של תוקף, אבל באופן של הרחבה, ולא ח״ו ע״י גזירות מבחוץ, אלא ענין הנסיון שמצד מלחמת היצר, א-ל זר אשר בקרבך, ומכיון שעומד בתוקף וכמבואר בתניא81 שמרעיש עליו, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע82, הנה ע״י עצם ההרגזה וההרעשה הנה עי״ז מתבטל כל מציאותו, ואדרבה, שנעשה מסייע, דגם אויביו ישלים אתו83 זה הנחש84, ועי״ז חוזרים העשר קרנות לישראל.
וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, לעלמין, דאפילו בסוף כל עלמין בדרא דעקבתא דמשיחא, ובסוף דעקבתא דמשיחא ברגעים האחרונים שבהגלות, הנה ישראל עומדים באופן של תרוממנה קרנות צדיק, וכמבואר בפרש״י (עה״כ) שזה קאי על ישראל, שהם קשורים עם הקב״ה שהוא צדיקו של עולם, ויוליכנו קוממיות לארצנו, שהקב״ה מנהיג את ישראל בקומה זקופה, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, וירם קרן משיחו, דא מלכא משיחא, ובעגלא דידן.
__________
1) תהלים ס, ו.
2) תרצ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 289 ואילך).
3) שמואל-ב כג, א. וראה שהש״ר פ״ד, ד (בתחלתו).
4) ב״ר פנ״ט, ט.
5) בלק כג, ט.
6) ראה במדב״ר פ״כ, טז.
7) ברכות טז, ב.
8) תו״א ר״פ וארא.
9) עקב י, יב.
10) ראה ברכות לג, ב. תניא רפמ״ב.
11) ל׳ כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ במכתבו לחגיגת י״ב תמוז הראשונה (סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש שלו ח״ב ע׳ פ ואילך).
12) פמ״א (נח, א).
13) ראה תניא פי״ח.
14) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
15) סוף קידושין.
16) שער (כו) הצלם פ״א.
17) פל״ז (מח, ב).
18) ד״ה ברוך הגומל די״ג תמוז תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ רח ואילך. קונטרסים ח״א קפג, א ואילך).
19) ראה תניא ספל״ג.
20) פ״ו. פכ״ד.
21) שער (מב) דרושי אבי״ע ספ״ד.
22) ראה שבת פח, סע״ב.
23) ראה שם קה, ב.
24) יתרו כ, ב-ג. ואתחנן ה, ו-ז.
25) פ״כ.
26) בראשית ב, טו.
27) יל״ר עה״פ. זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. וראה תקו״ז תיקון כא (סב, סע״א). תיקון נה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
28) עירובין צו, א.
29) קידושין ל, ב.
30) שם מ, ב.
31) תהלים לז, כז.
32) עג, ב ואילך.
33) תניא פ״ז (יא, ב).
34) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. וראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
35) ל׳ הכתוב – נצבים כט, כח.
36) לקו״ת פ׳ ראה כט, א ואילך.
37) פקודי ג, ב.
38) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
39) ראה המשך תרס״ו ע׳ תעב. שם ע׳ תפה ואילך. ובכ״מ.
40) ל״ת להאריז״ל עקב ח, ג. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו.
41) עקב שם.
42) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סה. וש״נ.
43) תניא רפ״ב.
44) ראה זח״א ריז, ב. וראה לקו״ת פ׳ ראה כז, א.
45) ראה זח״ג לב, א.
46) פ״ז (יב, א).
47) תנחומא וירא כט.
48) וירא כב, א.
49) סכ״א.
50) זח״ג קפח, ב.
51) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
52) בהעלותך יב, ג.
53) סה״מ תרפ״ט (קונטרסים) שם.
54) ראה שבת קה, ב.
55) ראה כתובות סז, א.
56) תהלים ח, ג.
57) סה״מ תרפ״ז ע׳ קי ואילך. תשי״א ע׳ 180 ואילך.
58) שבת פח, א.
59) שהש״ר פ״ב, י.
60) ברכה לג, ד.
61) תהלים מה, יז.
62) ראה ויק״ר פי״א, ז. אסת״ר פתיחתא יא.
63) ראה שבת צז, א. פסחים קיח, ריש ע״ב. סוטה מז, רע״א. חולין קכז, סע״א. ועוד.
64) ואתחנן ו, ד.
65) ספכ״ה.
66) ברכות סא, ב.
67) סה״מ ה׳ש״ת ע׳ ו. שם ע׳ טו. ע׳ 30. סה״ש תש״ג ע׳ 94. ועוד.
68) וירא כא, לג.
69) שם יח, כז.
70) יחזקאל לג, כד.
71) ב״ר פמ״ב, יג.
72) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
73) תהלים עה, יא. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשל״ו) אמירת מזמור זה. המו״ל.
74) מדרש תהלים עה״פ.
75) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
76) מלכים-א א, כא.
77) פירש״י תולדות כה, כג.
78) תנחומא נשא יא. במדב״ר פי״ב, ג.
79) ישעי׳ ס, כא.
80) שמואל-א ב, י.
81) פכ״ט (לז, א).
82) ברכות ה, א.
83) משלי טז, ז.
84) ירושלמי תרומות פ״ח ה״ג. ב״ר פנ״ד, א.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' שסה ואילך]