בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ז מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשל״ז
הנחה בלתי מוגה
ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל1, ומדייק בד״ה זה בהמשך תרס״ו2 דצריך להבין מה שאומר בכל ואינו מפרש במה ברכו, וכמו בהברכות הקודמות (בהפרשיות שלפני זה3) שמפרש ומפרט את הברכות וכו׳, וכאן אומר סתם שברכו בכל ואינו מפרט. ואע״פ שבכל היא ברכה הכוללת הכל, בכל זאת הרי יש מקום לפרש ולפרט הברכה. ועפ״ז מובן שבכל היא ברכה נעלית ביותר שלמעלה מפרטים. ופירוש זה מתחזק ע״י פירוש הזהר4 שמפרש מאי בכל אתר דנהרא דלא פסקי מימוי לעלמין וכו׳, דלפירוש זה בכל קאי על בחי׳ א״ס, ומשום זה אין שייך הפסק כלל, דלא פסקי מיומוי לעלמין וכו׳. והנה מבואר בעוד דרושים מרבותינו נשיאינו עה״כ5 שהענין דוה׳ ברך את אברהם בכל בא בהמשך למ״ש לפני זה ואברהם זקן בא בימים, דגם ענינים אלו דואברהם זקן ובא בימים הם ענין של ברכה, וכמובן גם ממה דאיתא בגמרא6 ועד״ז במדרש7 עד אברהם לא הי׳ זקנה וכו׳ אתא אברהם ובעי רחמי והוה זקנה שנאמר ואברהם זקן גו׳, ועד״ז הענין דבא בימים הו״ע שלימות הלבושים דתורה ומצוות8, שזהו ענין העבודה והברכה הכי נעלית שעי״ז. ובפרט ע״פ מה דאיתא במדרש9 אמר ר׳ שמואל בר יצחק אמר לו הקב״ה אני אומנותי גומל חסדים תפסת אומנותי בוא לבוש לבושי [שהקב״ה נקרא עתיק יומין יתיב לבושי׳ כתלג חיוור10] ואברהם זקן, הנה מזה מובן שהענין דואברהם זקן הוא ברכה נעלית ביותר (לבושו של הקב״ה). ולאחר כל זה אומרים שמזה באים לעילוי נעלה יותר מזה, דוה׳ ברך את אברהם בכל. והנה כל זה (ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל) הי׳ הקדמה והכנה להשידוך והזיווג דיצחק ורבקה [וכן הוא גם בפשטות הכתובים, שהכתוב דואברהם זקן אינו ענין לעצמו כי אם הוא הקדמה להמסופר לאחרי זה (בשליחות אליעזר וכו׳)], והיינו שע״י שהי׳ תחילה הענין דואברהם זקן וגו׳ בכל, הי׳ אפשר להיות אח״כ שילוח אליעזר וכו׳ והצלחת שליחותו.
והנה, גודל העילוי שבבחי׳ וה׳ ברך את אברהם בכל מובן מזה שגם הבחינות הבאות לפנ״ז, ואברהם זקן, ובא בימים, הם בחינות נעלות ביותר. דואברהם זקן קאי על בחי׳ החכמה, דזקן זה שקנה חכמה11. ויש בזה עילוי נעלה יותר, ע״פ הגמרא (והמדרש) הנ״ל דעד אברהם לא הי׳ זקנה, ואברהם פעל ענין הזקנה. דענין הזקנה הוא בחי׳ השערות, שהיא בחינה נעלית ביותר, ועד אברהם לא הי׳ זקנה (הארת י״ג תקוני דיקנא בז״א) והוא (בעבודתו) המשיך בחינה זו. וכידוע ב׳ הפירושים בענין הזקנה שנתחדשה ע״י אברהם, פירוש א׳12 שגם מקודם הי׳ חתימת זקן אלא שביקש שיהי׳ הזקנה בליבון שער (היינו שהמשיך בחי׳ הלובן בהשערות שחורות), ופירוש ב׳13 שעד אברהם לא הי׳ חתימת זקן כלל, והוא פעל המשכת בחי׳ השערות, וכמבואר ענינם באוה״ת להצ״צ14 ובספר המאמרים תרכ״ז15. ובפרט ע״פ מ״ש במדרש (כנ״ל) שהענין דואברהם זקן בא בימים הוא מה שאמר לו הקב״ה לבוש לבושי, דלבושי׳ כתלג חיוור, הרי זה קאי על בחי׳ הכתר שלמעלה מהשתלשלות וכו׳. ובא בימים הו״ע שלימות הלבושים דמעשה המצוות16, ולבושים אלו שייכים להימים כמבואר בארוכה בהמאמרים שם17. ומכל זה מובן גודל העילוי שבואברהם זקן ובא בימים, ואעפ״כ אומרים שלאחרי שישנו הענין דבא בימים והענין דואברהם זקן מגיעים לבחינה נעלית יותר, וה׳ ברך את אברהם בכל, שמזה מובן גודל ההפלאה דבחינה זו. והנה ידוע (כמדובר כמה פעמים) שכל הביאורים שבחסידות, גם אלו שבבחינות נעלות ביותר, צריך להביאם בעבודה בפועל ממש בהמעשה הוא העיקר18, ומזה מובן גם בנוגע לבחינות אלו דואברהם זקן וגו׳ וה׳ ברך את אברהם בכל, שגם הם ישנם בעבודה בפועל.
וביאור הענין הוא, דהנה הענין דבא בימים כמו שהוא בהבחינות הכי תחתונות שבבחי׳ מעשה בפועל הו״ע קיום מצוות עשה. ולמעלה מהם (בחי׳ בכל) הו״ע מצוות ל״ת שעל ידן ממשיכים מבחינה נעלית ביותר שאי אפשר להמשיכה ע״י הקום ועשה שבמצוות עשה, וכמבואר בלקו״ת פקודי19 שע״י הסייג והשלילה שבמצוות ל״ת ממשיכים בחינה נעלית ביותר שאי אפשר לבוא בהתלבשות בכלי. וזהו מה שמצוות עשה תלויים בו״ה דשם הוי׳ ושייכים לבחי׳ זכרי20 ומצוות ל״ת תלויים בי״ה דשם הוי׳ ושייכים לבחי׳ שמי20 (דבחי׳ י״ה (ושמי) היא נעלית יותר מבחי׳ ו״ה (וזכרי)21), כדאיתא22 עה״כ20 זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, דשמי עם י״ה שס״ה וזכרי עם ו״ה רמ״ח, והיינו שע״י מצוות ל״ת ממשיכים המשכה שלמעלה יותר מההמשכה שע״י מצוות עשה [וכמבואר גם בהדרושים על זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור23]. וזהו גם הטעם מה שקיום מצוות ל״ת קשה יותר מקיום מצוות עשה, היות דמצוות ל״ת נעלים יותר ממצוות עשה. אמנם בכללות יותר, החילוק שבין מצוות עשה למצוות ל״ת (שמצוות ל״ת ממשיכים מבחינה נעלית יותר מצד שקיומם הוא ע״י שלילה) זהו גם החילוק שבין תורה ומצוות להעבודה דקדש עצמך במותר לך24, וכמו שנת״ל25 שע״י קדש עצמך וכו׳ ממשיכים מבחינה נעלית יותר ממה שע״י מצוות עשה ומצוות ל״ת. וכמאמר26 כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהגילוי דיקרא דקוב״ה וכו׳ הוא דוקא ע״י העבודה בבחי׳ אתכפיא. ואע״פ שעבודת האתכפיא וקדש עצמך וכו׳ היא הן במצוות עשה והן במצוות ל״ת כמבואר בתניא27, אבל בכללות יותר, העבודה דקדש עצמך במותר לך היא נעלית יותר. [ובפרטיות יותר, בחי׳ אתכפיא שישנה במ״ע היא בחי׳ הל״ת שבעשה]. ועד״ז היא המעלה במצוות דרבנן ודקדוקי סופרים, שכולם ענינם סייג וכו׳ לדברי תורה (ומשום זה יש בהם מעלת המצוות ל״ת). ובהם מעלה יתירה, שיש בהם גם המעלה שבמצוות עשה שבאים בעשי׳ בקום ועשה (שנמשכים בכלי כמצוות עשה), וכמבואר בדרושי חנוכה28. וזהו מ״ש29 חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, או כהלשון השני30 ערבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה, שזהו מצד תוספת הקדושה שבהם, כמובן מהגמרא31. ובכללות יותר, זהו (החילוק שבין מצוות עשה למצוות ל״ת) גם החילוק שבין כללות העבודה דתורה ומצוות (כולל קדש עצמך כו׳) לעבודת הנסיונות, שעבודת הנסיונות היא למעלה יותר. והנה גם בנסיונות יש סדר ומדריגות. ואע״פ שמבקשים ואל תביאנו לידי נסיון כו׳, וכן איתא במדרש32 שכשביקש דוד המלך ע״ה שינסו אותו וכמ״ש33 בחנני ה׳ ונסני, לא הי׳ זה כפי סדר הרצוי. דבזה חלוקה עבודת הנסיונות מהעבודות דמצוות עשה, מצוות ל״ת וקדש עצמך וכו׳, דבעבודות אלו (מצוות עשה, מצוות ל״ת וקדש עצמך) צריך להתעסק בחשק וחפץ וכו׳, משא״כ בהעבודה דנסיונות שצריך להתרחק מזה, ולבקש ואל תביאנו לידי נסיון, וא״כ איך שייך לומר בזה סדר וכו׳. אמנם זהו שאינו סדר בעבודה הוא מצד האדם עצמו (והיינו שהאדם מעצמו יכניס את עצמו בעבודה זו), משא״כ כאשר מלמעלה מביאים אותו לידי נסיון, אזי גם בעבודת הנסיונות שייך לומר סדר ודרגות. והנה כמו שכל עניני העולם מתחלקים לעשר בחינות, וכדאיתא בפרדס בתחילתו, דבעשרה מאמרות נברא העולם34, והעשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדברות35, ועד״ז כללות ישראל נחלקים לעשר דרגות מראשיכם שבטיכם עד חטב עציך ושואב מימיך36, וכן בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהילים37, שכל זה הוא מצד שבחי׳ הקדושה למעלה נחלקת לעשר בחינות, עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר38, ומזה נמשך אח״כ בעולם, שכל עניניו הם במספר עשר. כמו״כ הוא גם בענין הנסיונות שיש בזה עשר דרגות. וזהו ג״כ מ״ש39 עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו וכו׳. והנה נסיון העקידה הי׳ נסיון גדול ביותר, שבאין ערוך מהנסיונות שלפני זה, וכדאיתא בגמרא40 אמר הקב״ה לאברהם עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים. והיינו שבנסיון העקידה היו ב׳ ענינים, א׳ שהי׳ נסיון העשירי (שעל ידו יושלם מספר עשר), וב׳ שע״י העמידה בנסיון זה ישפיע ויפעול ה״ממש״ בהנסיונות שלפני זה (שבענין זה הוא באין ערוך משאר הנסיונות). וב׳ פרטים אלו שבהעקידה (כמובן גם בפשטות) הם א׳ הנסיון דאברהם בנוגע לעצמו, שהי׳ צריך להתנהג היפך טבעו וכו׳, שאע״פ שמדתו היתה מדת החסד, וכמ״ש41 אברהם אוהבי, הנה בשביל העקידה התנהג במדת הגבורה, וכמ״ש42 עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה43. ופרט הב׳ שבנסיון העקידה הוא הנסיון דאברהם בנוגע ליצחק, שזהו נסיון שבאין ערוך לגבי הנסיון שבנוגע לעצמו. וכמבואר בספרי הטבע וספרי חקירה, שנסיון הקשור עם בנו של האדם הוא גדול באין ערוך מהנסיון בנוגע להאדם עצמו. ועאכו״כ כשהנסיון הוא בבנך יחידך אשר אהבת את יצחק44, שנסיון זה הוא גדול באין ערוך. ולכן, הנה ע״י שאברהם עמד בנסיון הכי גדול הזה פעל שיהי׳ בי נשבעתי וגו׳45, שיומשך בחי׳ בי ובחי׳ נשבעתי שהם בחי׳ ההמשכה מבחי׳ הפנימיות, ועד לבחי׳ הפנימיות דעתיקא קדישא, כמבואר בכמה מקומות46. והנה, אע״פ שנתבאר שבנסיון העקידה עצמו היו ב׳ פרטים (נסיונות) שהם באין ערוך זה לזה, וא״כ נתנסה אברהם ביותר מעשרה נסיונות, מ״מ אין זה סתירה למה שנת״ל דבעשרה נסיונות נתנסה אברהם. והענין הוא, שזהו בדוגמא להמבואר למעלה בנוגע לבחי׳ (פנימיות) הכתר, שאע״פ שהיא למעלה ואינה בגדר שאר הספירות וכו׳, בכל זאת אין זה סתירה ח״ו למ״ש דעשר ספירות הם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, היות ובחי׳ (פנימיות) הכתר אינה מן המנין, ואינה בערך וגדר שאר הספירות, והיא בבחי׳ עתיק (מלשון נעתק) לגביהם. ובחינה זו נמשך ע״י נסיון העקידה (שבנוגע ליצחק), ומזה מובן, שע״ד שהוא למעלה בבחי׳ פנימיות עתיק, הנה עד״ז הוא בנוגע לנסיון זה שבעקידה (שהמשיך גילוי זה מלמעלה), שאינו במנין שאר הנסיונות משום שאינו בגדרם כלל.
וזהו ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל, דבזה נכלל גם פירוש המדרש (הנ״ל) דואברהם זקן וגו׳ זהו לבושו של הקב״ה דעתיק יומין יתיב ולבושי׳ כתלג חיוור, והוא מה שע״י עבודתו הגיע לבחי׳ הכתר. אמנם בכללות זהו בחי׳ אריך אנפין שהוא בחי׳ לבוש (דלבושי׳ כתלג חיוור) שמלביש לבחי׳ עתיקא קדישא ובו נמשך בחי׳ עתיקא קדישא, ועכ״פ נמשכים בו בחי׳ ז׳ תחתונות דעתיקא קדישא*. אמנם לאחרי זה (ע״י הנסיון העיקרי שבעקידה) הגיע גם לבחי׳ וה׳ ברך את אברהם בכל, שהיא בחי׳ העצם (פנימיות עתיק) שלמעלה מבחי׳ לבוש (אריך אנפין), שלמעלה מגדר פרטים, אלא שנושא הכל וסובל הכל ועד שהוא למעלה מהכל. וזהו מה דאיתא בזהר מאי בכל אתר דנהרא דלא פסיק מימוי לעלמין כו׳, שמצד שבחי׳ בכל היא למעלה מגדר התחלקות ופרטים, לכן גם כמו שנמשך אח״כ בעולם הוא באופן שאין שייך בזה הפסק, והגבלה ופרטי התחלקות הזמן, ולכן לא פסקי מימוי לעלמין.
ובזה יובן מה שואברהם זקן וגו׳ בכל הי׳ הכנה והקדמה להשידוך דיצחק ורבקה, שזיווגם הוא בחי׳ יחוד מ״ה וב״ן, ויחודם הוא ענין עיקרי הנוגע לכל סדר ההשתלשלות, וכמבואר בלקו״ת ברכה48 ובאוה״ת חיי שרה49. [ויחוד זה (דיצחק ורבקה) קשור גם עם היחוד דראש חודש, בחי׳ יחוד שמשא וסיהרא, ואף שבחי׳ היחוד דראש חודש הוא למטה מיחוד יצחק ורבקה, מ״מ מכיון שגם בשביל יחוד שמשא וסיהרא (וכן בכל ענין של יחוד) צ״ל היחוד בכל המדריגות עד א״ס ב״ה, כמבואר באגה״ק50, לכן הוא קשור גם עם בחי׳ יחוד יצחק ורבקה שלמעלה ממנו]. והענין הוא, דהנה בחינתו של יצחק הוא בחי׳ פנימיות עתיק, ולכן עיקר הגילוי דלעתיד לבוא [שאז יהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק כמ״ש בפרי עץ חיים51, והובא בכמה מקומות בחסידות52] יהי׳ מצד בחי׳ יצחק דוקא, דיצחק הוא לשון עתיד, וכדאיתא בגמרא53 דלעתיד לבוא יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו54. ואופן הגילוי שמצד בחי׳ יצחק הוא כמ״ש55 וארבה את זרעו [בבחי׳ ריבוי וכו׳] ואתן לו את יצחק [ענין האחדות (בחי׳ פנימיות הכתר)], ואין זה סתירה, ואדרבה היא הנותנת (שמצד האחדות נמשך גודל הריבוי, כמבואר בכמה מקומות), וע״ד הנ״ל שמצד בחי׳ בכל (בחי׳ א״ס שלמעלה מהתחלקות פרטים) נמשך המשכה בלי הפסק כלל, דלא פסיק מימוי לעלמין. וכן מובן ג״כ מהמבואר בסידור בדרוש להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונת הבעש״ט56 שעיקר ההשפעה היא מצד בחי׳ יצחק, לפי שעיקר ההשפעה בריבוי אור וחיות ביותר אינו אלא ע״י הגבורות דוקא, ובחי׳ אברהם ויעקב הם בכדי שיהי׳ המתקת והמשכת בחי׳ (הגבורות ד)יצחק, וכמ״ש בזהר57 דיעקב ואברהם אחודים ביצחק וכו׳, ואז כחן (דבחי׳ הגבורות דיצחק) רב יותר להשפיע ולהחיות בתגבורת אור ושפע בלי גבול. וזהו שאנו מוצאים שעיקר כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא. והנה בכדי שיומשך למטה בחי׳ יצחק (פנימיות הכתר, שלמעלה מהשתלשלות וכו׳) צ״ל היחוד דיצחק עם רבקה. דרבקה הוא מענין רבקה של שלש שלש בקר או ארבע ארבע בקר כו׳58 המרכבה העליונה59 שעל ידה נמשך שיהי׳ הגילוי עד עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועד שנמשך גם בהמקום בו היתה רבקה, שהוא בחינה תחתונה ביותר, וכלשון המדרש60 הצדקת הזו [רבקה] שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים, והיינו שנמשך הגילוי גם בבחי׳ החוחים. ולכן (כיון שיחוד יצחק ורבקה הוא המשכת פנימיות הכתר למטה) דוקא לאחר שנאמר וה׳ ברך את אברהם בכל (בחי׳ פנימיות עתיק כנ״ל) שלח את אליעזר ליקח את רבקה ליצחק.
וזהו ואברהם זקן גו׳ וה׳ ברך את אברהם בכל, דבחי׳ בכל הוא בחי׳ פנימיות עתיק. ולכן אינו מפרט פרטים בהברכות, מכיון שבחינה זו למעלה מגדר פרטים וכו׳, ובחי׳ זו יתגלה לעתיד לבוא (כנ״ל). והנה כל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות (כמבואר בתניא61), ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לגילוי בחי׳ פנימיות עתיק. וזהו מה שמבאר בסיום המאמר62 מהזהר4 עה״כ63 יעשה למחכה לו ואילן אינון דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳ וכו׳, שהו״ע היגיעה בתורה, שעי״ז דוקא ממשיכים מבחי׳ המכסה אני, בחי׳ העלם העצמי, כמו שנת״ל64 מד״ה וה׳ אמר תרס״ז65. כי מצד בחי׳ אור ישר בכל העילויים שאפשר להגיע הרי זה עדיין באין ערוך מבחי׳ העלם העצמי הנמשך דוקא ע״י בחי׳ אור חוזר, היגיעה בתורה. ומיגיעתו בלימוד התורה נמשך גם היגיעה בקיום המצוות, כי כאשר לימוד התורה הוא ביגיעה אז גם קיום המצוות הוא ביגיעה. וע״י היגיעה בתורה (ובקיום המצוות) ועבודת הנסיונות, והעבודה בבחי׳ אתכפיא ובירור הניצוצות הכי תחתונים, בחי׳ עקביים, ממשיכים למטה בחי׳ פנימיות עתיק. וכן ע״י יפוצו מעיינותיך חוצה, שגם לזה צריך להיות יגיעה גדולה, שצריכים יגיעה בשביל שיהי׳ ענין ההפצה, ועד״ז צריכים יגיעה בכדי לבוא להחוצה, וכן בכדי להביא המעיינות עצמם להחוצה צריך להיות יגיעה נוספת, ואז קאתי מר דא מלכא משיחא66.
__________
*) ועיין אוה״ת ח״ד עה״פ הנ״ל47.
__________
1) פרשתנו (חיי שרה) כד, א.
2) ע׳ עח ואילך.
3) לך לך יב, ב-ג. ועוד.
4) פרשתנו (ח״א) קל, ב.
5) אוה״ת פרשתנו (כרך ד) תשפד, ב. סה״מ תרכ״ז ע׳ מה.
6) ב״מ פז, א.
7) ב״ר פס״ה, ט. יל״ש פרשתנו רמז קה.
8) זח״א רכד, א.
9) ב״ר פנ״ח, ט. וראה גם יל״ש תהלים רמז תתד. ספר הבהיר סימן קצא – הובא בפרדס שער (כב) הכנויים פ״ד. זח״א (בהשמטות) רסד, ריש ע״ב.
10) דניאל ז, ט. ראה מפרשי המדרש שם.
11) קידושין לב, א. תו״כ עה״פ קדושים יט, לב.
12) חדא״ג מהרש״א ב״מ שם.
13) יפ״ת ב״ר שם.
14) שם תשעט, ב.
15) ע׳ לד.
16) תו״א פרשתנו טז, א. משפטים עט, ב (ע״פ זח״א רכד, א).
17) אוה״ת שם תשפב, א ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ מא ואילך.
18) אבות פ״א מי״ז.
19) ג, א ואילך. ו, ד.
20) שמות ג, טו.
21) לקו״ת שם ג, ב.
22) תקו״ז בהקדמה (ד, סע״ב ואילך).
23) תו״א שמות נב, ג ואילך. אוה״ת שמות (כרך ח) ס״ע ב׳תתנא ואילך.
24) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יז, כא.
25) ד״ה וה׳ אמר המכסה גו׳ שנה זו (לעיל ע׳ תיז).
26) זח״ב קכח, ב.
27) פרק ל.
28) ראה ד״ה מאי מברך פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רג ואילך). ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת (קה״ת, תשמ״ו) ע׳ ע ואילך). תשל״ו (סה״מ חנוכה ע׳ קנ ואילך). וש״נ.
29) עירובין כא, ב. סנהדרין פח, ב (במשנה).
30) ע״ז לה, א. ירושלמי ברכות פ״א ה״ד.
31) ראה יבמות כ, א.
32) יל״ש עה״פ (רמז תשג). סנהדרין קז, א.
33) תהלים כו, ב.
34) אבות פ״ה מ״א.
35) זח״ג יא, סע״ב.
36) ר״פ נצבים (כט, ט-י).
37) פסחים קיז, א.
38) ס״י פ״א מ״ד.
39) אבות שם מ״ג.
40) סנהדרין פט, ב. הובא בפרש״י וירא כב, ב.
41) ישעי׳ מא, ח.
42) וירא שם, יב.
43) ראה אגה״ק סי״ג (קיט, ב). סט״ו (קכא, סע״א ואילך).
44) וירא שם, ב.
45) שם, טז.
46) ראה אוה״ת ר״ה ע׳ א׳שיב. ועוד.
47) פרשתנו שם תשפג, ב.
48) צו, ג ואילך.
49) קכח, א ואילך. וראה גם לקו״ת חוקת נו, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לו ואילך. תו״ח פרשתנו קלז, א ואילך. סה״מ תר״ס ע׳ לו.
50) סימן כ.
51) שער (ז) הק״ש פט״ו.
52) לקו״ת שה״ש בסופו.
53) שבת פט, ב.
54) ראה לקו״ת ברכה שם. תו״א ויצא כא, רע״ג ואילך.
55) יהושע כד, ג.
56) רמז, א-ב.
57) ח״ג ק, רע״א.
58) ראה עירובין יז, סע״ב (במשנה).
59) ראה תו״ח פרשתנו קל, ג. ובכ״מ.
60) ב״ר פס״ג, ד.
61) רפל״ז.
62) המשך תרס״ו שם ע׳ פב.
63) ישעי׳ סד, ג.
64) ד״ה וה׳ אמר המכסה גו׳ שבהערה 25 (לעיל ע׳ רכה. תיח).
65) המשך תרס״ו ע׳ תח.
66) אגה״ק דהבעש״ט – נדפסה גם בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
[סה"מ בראשית ח"א (הוספות) ע' תכט ואילך]