בס״ד. יום ד׳, ט״ו באב ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים כו׳ (משנה סוף תענית), וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו1, דבפרי עץ חיים2 איתא הטעם ע״ז משום שאז קיימא סיהרא באשלמותא3 (ולפיכך הוא יום טוב לישראל משום שישראל מונין ללבנה ודומין ללבנה4), אבל לכאורה אין זה מספיק, שהרי במ״ש לא היו ימים טובים לישראל כו׳ משמע שהכוונה לכל הימים טובים, גם ימים טובים מן התורה, כמו פסח וסוכות5, והרי שני ימים טובים אלה הם ג״כ בחמשה עשר בחודש (פסח בחמשה עשר בניסן וסוכות בחמשה עשר בתשרי) שאז קיימא סיהרא באשלמותא, וא״כ מהי מעלת חמשה עשר באב על פסח וסוכות [ויש להוסיף בזה, דגם הרגל השלישי שהוא חג השבועות, הרי אין לו קביעות בימי החודש, וכדאיתא בגמרא6 פעמים חמשה (בחודש) פעמים ששה פעמים שבעה, וקביעותו תלוי׳ רק ביום החמישים ממחרת חג הפסח7, ונמצא שגם יו״ט זה קביעותו בימי החודש קשורה עם חמשה עשר בחודש].
ומבואר בהדרושים1, דהחידוש בחמשה עשר באב לגבי חמשה עשר שבשאר החדשים הוא משום שאז העלי׳ היא לאחרי ירידה גדולה ביותר, ולפי ערך הירידה כך היא העלי׳8. דהנה זה שבכל חמשה עשר בחודש קיימא סיהרא באשלמותא, שהלבנה היא במילואה, הרי זה בא לאחרי מצב של ירידה באור הלבנה, דלפני זה אינה בשלימות ואח״כ בחמשה עשר לחודש הרי היא בשלימות. והיינו, דהעילוי בזה שקיימא סיהרא באשלמותא הוא במה שעילוי זה בא לאחרי ירידה והעלם בלבנה. ומזה מובן, דמכיון שבחודש אב הרי מצב הירידה בבחי׳ לבנה, ישראל הדומין ללבנה, הרי זה מצב תחתון ביותר, תכלית הירידה דתשעה באב, הנה העלי׳ שלאחרי זה בחמשה עשר באב היא עלי׳ גדולה ביותר שלא בערך. וזוהי גם מעלת חמשה עשר באב לגבי חמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי, שאז הירידה שלפני זה אינה גדולה כל כך.
והנה9 ענין העלי׳ דקיימא סיהרא באשלמותא, מילוי הלבנה הוא לא בעצם הלבנה אלא בגילוי הלבנה. דהלבנה עצמה היא בשלימות בכל ימי החודש, והשינויים שבה הם רק לגבי הארץ, להאיר על הארץ10. ונמצא, שהעלי׳ דקיימא סיהרא באשלמותא הוא בענין הגילוי, שאז נראית הלבנה בשלימות לעיני בני אדם. ועפ״ז צריך לומר שגם העלי׳ דט״ו בחודש אב הבאה לאחרי הירידה דתשעה באב היא ג״כ בענין הגילוי לעיני בני אדם. ויש לומר הביאור בזה9 ע״פ המבואר בכמה מקומות בדרושי חסידות (בד״ה ענין הקניגיא11 ובלקו״ת12 ד״ה לויתן זה יצרת לשחק בו (בקיצור), ובכמה מקומות) ע״פ מארז״ל13 על הפסוק14 נורא עלילה על בני אדם, שכל הירידות שהם לצורך עלי׳ הרי זה ענין של קניגיא ושחוק כמו הקניגיא דלעתיד לבוא שזהו שחוק לעיני בני אדם. ונמצא, שעיקר החידוש בענין דירידה צורך עלי׳ הוא לא בגוף העלי׳ אלא בהגילוי, מה שנתגלה לעיני בני אדם (כמו הקניגיא בפשטות). ולכן גם העלי׳ הבאה לאחרי הירידה דתשעה באב היא בעיקר בענין הגילוי.
והנה ע״פ ביאור זה, שעיקר העלי׳ דחמשה עשר באב הוא בענין הגילוי, יש לבאר ענין תמוה בסוגיית הגמרא15 בביאור טעמי היו״ט דחמשה עשר באב (דכל אחד מהטעמים שבגמרא שם הוא ענין בפני עצמו). דהנה איתא שם דאחד הטעמים להיו״ט הוא משום שכלו בו מתי מדבר. ומבואר במפרשים16, דהיינו שבחמשה עשר באב דשנת הארבעים נתברר למפרע שבתשעה באב של אותה שנה כבר בטלה גזירת המרגלים. ולכאורה צריך להבין9, דמכיון שבחמשה עשר באב רק נתברר הענין למפרע, אבל עצם הדבר (ביטול הגזירה) כבר הי׳ בתשעה באב, א״כ מדוע נקבע ט״ו באב כיו״ט על ענין זה ולא תשעה באב. [וכמו שמצינו בהלכה בכמה ענינים17, שכאשר איגלאי מילתא למפרע שענין מסויים נפעל בזמן מסויים, נקבע הענין לא ע״פ הזמן שבו נתגלה ונתברר אלא ע״פ הזמן שבו נפעל הדבר]. אבל ע״פ הנ״ל שעיקר העלי׳ דחמשה עשר באב היא בענין הגילוי, יובן הטעם שנקבע היום טוב על שכלו מתי מדבר ביום שנתגלה לעיני בני אדם ביטול הגזירה (ולא ביום שבטלה הגזירה), כי עיקר החידוש דיו״ט זה הוא בענין הגילוי18.
ובזה יש לבאר גם מה שמבואר בהדרושים19 (ובפרט במאמר הידוע דשבת חמשה עשר באב20), דענין מספר חמשה עשר באב מורה על דרגא נעלית ביותר באלקות, ומובא ע״ז מ״ש בכתבי האריז״ל21 על הפסוק22 חמש עשרה אמה קלעים לכתף דהיינו י״ה וכו׳. ולכאורה דורש ביאור, שהרי פסוק זה (חמש עשרה אמה גו׳) נאמר לגבי המשכן שהי׳ לפני ענין חמשה עשר באב, שהרי מעשה המשכן הי׳ לפני שילוח המרגלים (שהמשכן הוקם בר״ח ניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים23 והמרגלים נשלחו בקיץ של אותה שנה), וא״כ איך אפשר לומר שענין מספר חמשה עשר שבט״ו באב שענינו הוא העלי׳ שלאחרי הירידה הוא ענין מספר ט״ו דמשכן, שהוא עוד לפני הירידה. אך ע״פ הנ״ל שעלי׳ זו הוא בענין הגילוי יובן איך שמקשרים זה עם המשכן, דעפ״ז הרי גוף הענין הי׳ עוד לפני הגילוי. ויש לומר דמה שגוף הענין הי׳ עוד לפני זה הו״ע חמשה עשר קלעים לכתף שבמשכן כו׳.
והנה בהמשך המשנה שם איתא (לא היו ימים טובים כו׳) שבהן בנות ירושלים כו׳ יוצאות וחולות בכרמים, ומבואר ע״ז בגמרא (בסיום המסכתא24), דענינו של מחול זה קשור עם המחול דלעתיד לבוא, דעתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים (לעתיד לבוא) וכו׳. וע״פ המבואר לעיל, שעיקר ענין ט״ו באב הוא שכל הענינים יהיו בגילוי, יובן המשך הענינים, שהרי ענינו של המחול דלעתיד לבוא הוא שאז יהי׳ גילוי אלקות, וכדאיתא בגמרא שם24 שכל אחד ואחד מראה באצבעו (ואומר25) שנאמר26 הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ענין הגילוי. ובזה גופא מודגש גם העילוי שבעלי׳ הבאה לאחרי הירידה. דבגאולת מצרים שאז היו ישראל במצב של צדיקים27, כתיב בה28 זה א-לי ואנוהו, פעם אחת זה, משא״כ לעתיד לבוא, שהעלי׳ אז היא לאחרי הירידה דתשעה באב וכו׳, הנה אז נאמר ב״פ זה29, הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו גו׳, כפליים לתושי׳30. דתמורת ענין הבכי׳ שהי׳ בתשעה באב מחמת ענין בלתי רצוי, כמ״ש31 ויבכו העם בלילה ההוא, נעשה ענין הבכי׳ הבא ע״י גילוי הכי נעלה מלמעלה, כדאיתא בזהר32 שר׳ עקיבא זלגו עיניו דמעות כשלמד סודות התורה שבשיר השירים, והיינו דמעות של שמחה, כמבואר בכמה דרושים33.
ויהי רצון שיקויים בנו מ״ש נגילה ונשמחה בישועתו, וכמו שאומרים בהפטרת ד׳ הצומות (ט׳ באב, י״ז בתמוז, עשרה בטבת וצום גדלי׳) כי קרובה ישועתי לבוא34, ישועתו של הקב״ה, והיינו שיהי׳ גילוי פנימיות עתיק, שזהו ענין ב״פ זה35, לא רק גילוי חיצוניות עתיק אלא גם גילוי פנימיות עתיק (כדאיתא בפרי עץ חיים36 ונתבאר בחסידות בכמה מקומות37), שיהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק בכבודו ובעצמו ובאופן דב״פ זה, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן, אמן38 כן יהי רצון.
__________
1) אוה״ת ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳קצז ואילך. נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו. ד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ ריח ואילך. שם ע׳ רכא ואילך). וראה גם קונטרס משיחת שבת זו.
2) שער (כג) חג השבועות בסופו (דרוש לט״ו באב).
3) זהר ח״א קנ, רע״א. רמט, ב. ח״ב פה, רע״א. רטו, ב. שמו״ר פט״ו, כו.
4) ראה סוכה כט, א. ועוד.
5) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סתצ״ד ס״א.
6) ר״ה ו, ב.
7) ראה אמור כג, טו-טז. מנחות סה, ב ואילך.
8) דרושים שבהערה 1, ע״פ ד״ה לסוסתי תקס״ד (מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ כה ואילך).
9) ראה גם קונטרס שבהערה 1 ס״ג ובהערה 24.
10) בראשית א, יז.
11) ספר שני המאורות י, א. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמא ואילך. תקס״ג ח״ב ע׳ תשלא. תו״ח תולדות טו [קנו], ב ואילך. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א כא, ד. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ צו ואילך. על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ שלט ואילך. ועם הגהות – אוה״ת יתרו ע׳ א׳יז ואילך.
12) ר״פ שמיני.
13) תנחומא וישב ד.
14) תהלים סו, ה.
15) תענית ל, ב.
16) פרש״י ותוס׳ תענית שם – מאיכ״ר פתיחתא לג.
17) ראה פסחים לא, רע״א. ב״ק עג, א. ובכ״מ.
18) בכ״ז – ראה גם קונטרס משיחות ש״פ עקב, כ׳ מנ״א שנה זו ס״ב.
19) אוה״ת ואתחנן שם ע׳ ב׳קצט (וראה שם ע׳ ב׳קצה).
20) עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רכ. שם ע׳ רלא).
21) ראה מאו״א אות ק׳ סל״ב. עמק המלך שער או״א פ״ל. וראה גם רמ״ז לזח״ב קכו, סע״א ולזח״ג רס, ב.
22) תרומה כז, יד.
23) פקודי מ, יז.
24) לא, א.
25) פרש״י שם.
26) ישעי׳ כה, ט.
27) סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שס. תרנ״ב ע׳ ג ואילך. ועוד.
28) בשלח טו, ב.
29) שמו״ר פכ״ג, יד. הנסמן בהערה 35.
30) ע״פ איוה יא, ו. שמו״ר פמ״ו, א.
31) שלח יד, א.
32) זח״א צח, ב (במדרש הנעלם). ט״ז לשו״ע או״ח סרפ״ח סק״ב (בשם זהר חדש). וראה זהר חדש בראשית ז, א.
33) תו״א וישלח כו, א. לקו״ת תצא לז, ד. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳קכג. וש״נ. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקיט. ועוד.
34) ישעי׳ נו, א.
35) אוה״ת בשלח ע׳ תקלא. סה״מ תרנ״ד ע׳ קנד. ובכ״מ.
36) שער (ז) הק״ש רפט״ו.
37) לקו״ת שה״ש בסופו (נ, רע״ג. נא, ג ואילך). ובכ״מ.
38) ראה משנה סוף תענית ובשינויי נוסחאות שם.
[סה"מ אב-אלול (הוספות) ע' רסד ואילך]