בס״ד. מוצאי ש״פ ויצא, ט׳ כסלו, אור ליו״ד כסלו
– בחדרו – ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
ושבתי בשלום אל בית אבי גו׳1 [שפסוק זה הוא התחלת דרוש הראשון דפרשתנו בתו״א מכ״ק אדמו״ר הזקן ובתו״ח מכ״ק אדמו״ר האמצעי בעל הגאולה (דיו״ד כסלו) וההילולא (דט׳ כסלו). אלא שבתו״ח מקדים (בתחילת הדרוש) גם הפסוק2 וידר יעקב נדר גו׳ שלפני פסוק ושבתי בשלום גו׳], וידוע הדיוקים בזה, מהו אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום דוקא3. ובפרט שלפני זה2 אומר אם יהי׳ אלקים עמדי גו׳ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהכוונה בזה היא גם ללחם ובגד ברוחניות בכל הפירושים שבזה, ואעפ״כ אינו מסתפק בזה עדיין ומדגיש שחזרתו אל בית אביו (ושבתי גו׳ אל בית אבי) תהי׳ בשלום דוקא. וגם צריך להבין מה שלאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי הוא מוסיף והי׳ הוי׳ לי לאלקים, הרי הוי׳ הוא האלקים הו״ע אמיתי בתכלית (כמבואר בכמה מקומות4), ומהו החידוש בוהי׳ הוי׳ לי לאלקים הבא לאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי דוקא3. וגם צריך להבין מה שלאחרי והי׳ הוי׳ לי לאלקים נאמר5 והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, דמזה ששני הענינים [והי׳ הוי׳ לי לאלקים, והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים] באים בהמשך אחד זה אחר זה, מובן שישנה שייכות ביניהם, ולכאורה הרי זה שני ענינים נפרדים שאין ביניהם כל שייכות. ומכללות הענין מובן, דלאחרי שיהי׳ ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום דוקא, הנה אז והי׳ הוי׳ לי לאלקים, היינו דשם הוי׳ יהי׳ לי רק בבחי׳ שם אלקים, ואח״כ והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, היינו לא לאלקים סתם, כי אם לבחי׳ הוי׳ שיהי׳ (לו אח״כ) לאלקים. וצריך להבין, איך אפשר שאבן שהיא דומם [היינו, שגם בדרגא הכי עליונה שבה נקראת היא בשם אבן, בחי׳ דומם] תהי׳ במדריגה נעלית כל כך שתהי׳ בית אלקים6, ועד שהאבן נעשית בית לא רק לאלקים סתם, כי אם לבחי׳ הוי׳ שיהי׳ לו אח״כ לאלקים7.
והנה ידוע שהתורה היא נצחית8, ומזה מובן, שפרשה זו דושבתי בשלום גו׳ היא הוראה נצחית לכאו״א מישראל בכל המקומות ובכל הזמנים. ובפרט ע״פ הודעת חז״ל9 דמעשה אבות סימן לבנים, הרי הוראה זו היא (ככל הענינים דמעשה אבות) ביתר שאת וביתר עוז. וע״פ המבואר בכמה מקומות10 דמעשה אבות סימן לבנים הוא לא רק סימן בלבד, אלא שיש בזה גם נתינת כח, הרי מובן, שיש בזה גם נתינת כח מיוחדת לבנים עד סוף כל הדורות.
ויובן כל זה בהקדים מה שבקשה זו דושבתי בשלום גו׳ באה בהמשך למה שנאמר לפני זה11 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכפשטות הכתובים דהיות שיצא מבאר שבע לילך לחרן לכן הוצרך לבקשה מיוחדת שיציאתו וחזרתו יהיו בשלימות, ולכן ביקש ושבתי בשלום אל בית אבי גו׳. והענין הוא, דהנה מבואר בדרושי רבותינו נשיאינו12 (מיוסד על מ״ש בזהר13) שבפסוק זה (ויצא יעקב גו׳) ישנם ב׳ פירושים. פירוש א׳, שבאר שָבע (בקמ״ץ) הוא באר שבע דאברהם (שקרא למקום ההוא באר שָבע כי שם נשבעו שניהם14), ופירוש ב׳, שבאר שֶבע (בסגו״ל) הוא באר שבע דיצחק (שקרא אותה באר שבע על שם הבאר השביעית15). וכן הוא גם בפשטות, שהרי ויצא יעקב מבאר שבע הי׳ בזמנו של יצחק (כמה וכמה שנים לאחרי הסתלקות אברהם). וההפרש בין שני הפירושים הוא, דבאר שבע דאברהם הוא בחי׳ בינה. שהרי אברהם הוא בחי׳ חכמה [אלא שמתחילה נקרא אברם, אב רם, שהחכמה (אב) שבו היתה בבחי׳ שכל הנעלם מכל רעיון16, ואח״כ נקרא אברהם שנעשה אב המון גוים17, שהחכמה (אב) שבו נמשכה בגילוי (אַז דאָס ווערט פאַרשטאַנדיק) גם למטה עד לבחי׳ המון גוים18], ולכן באר שבע דאברהם, בחי׳ העיר והבית [המקבל] דאברהם, הוא בחי׳ [שרה19] בינה, ונקראת באר שבע לפי שהיא המקור המשפיע לשבע מדות. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הוא שיצא ונמשך מבחי׳ בינה למלכות. ובאר שבע דיצחק הוא בחי׳ מלכות. כי יצחק הוא בחי׳ בינה20, ולכן באר שבע דיצחק הוא בחי׳ המלכות הנמשכת מבחי׳ בינה21, ונקראת באר שבע על שם שהיא מקבלת משבע מדות [וכידוע שהמלכות נקראת כנסת ישראל, לפי שהיא כונסת לתוכה בחי׳ המדות22]. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הוא היציאה וההמשכה לעולמות בי״ע, ומשם יפרד23. וכן הוא גם בפשטות הענינים, שהרי ויצא יעקב הי׳ בכדי לברר הניצוצות אצל לבן (כמסופר בפרשת ויצא) [דזהו גם מה ששם הסדרה (המורה על ענינה ותוכנה24) הוא ויצא, כי כל ענין הבירורים מה שבירר יעקב אצל לבן הותחל מיציאתו מבאר שבע – ענין ויצא], ולאחרי זה [ובהמשך להבירורים שבירר אצל לבן25] גם הניצוצות שהיו אצל עשו (כמסופר בפרשת וישלח), והרי ענין בירור הניצוצות הוא דוקא בעולמות בי״ע.
והנה זה שיציאתו היתה באופן כזה [שבירר כל הניצוצות כו׳] הוא (כמ״ש ויצא יעקב) להיותו בחי׳ יעקב. והענין הוא, דהנה כתיב26 וידו אוחזת בעקב עשו (ולכן) ויקרא שמו יעקב. ומזה שהשם יעקב הוא על שם וידו אוחזת בעקב עשו וגו׳, מובן, שבשם יעקב יש ב׳ חלקים. יו״ד (ידו אותיות יו״ד27) ועקב. וכמבואר בתו״א ריש פרשתנו, שיעקב הוא בחי׳ יו״ד עקב28, היינו המשכת בחי׳ חכמה עילאה [היו״ד דשם הוי׳29] בבחי׳ עקביים [דזהו ג״כ מה שיעקב היתה מטתו שלימה, לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא כיצחק שיצא ממנו עשו30, כי יעקב המשיך בחי׳ היו״ד שבו גם בבחי׳ עקביים]. וע״י המשכת היו״ד בעקב דיעקב, ועד אשר היו״ד היא ההתחלה והראש דתיבת יעקב, היינו שהיו״ד היא מנהיגה את העקב31, הנה עי״ז הי׳ אפשר להיות ויצא יעקב גו׳ וילך חרנה, להמשיך היו״ד גם בבחי׳ העקב דעולמות, עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי׳ דירה לו ית׳. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שיעקב ממשיך היו״ד דשם הוי׳ גם בבחי׳ חרן, שקאי [כנ״ל בפירוש הב׳] על עולמות בי״ע, ובבי״ע גופא על עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי׳ לו ית׳ דירה בתחתונים.
אמנם להיות דמקומו של יעקב [לפני הליכתו לחרן] הי׳ בבאר שבע, הרי מזה מובן דבכדי שתהי׳ יציאתו מבאר שבע, ובפרט הליכתו לחרן, הוא ע״י שנמשך בו (לפני זה) כח נעלה יותר שלא הי׳ לו תחילה (ועכ״פ שצריך להתגלות בו כח נעלה יותר שלא הי׳ אצלו בגילוי לפני זה). וע״ד המבואר32 גבי אברהם (שהי׳ גדול בענקים33 וראש לאבות34) שבכדי שיהי׳ אב המון גוים להעלות הניצוצות שבלעו״ז (ענין הגרים), ניתוסף לו ה׳ שלא הי׳ לו תחילה, שמזה מובן גם ביעקב שכדי שתהי׳ הליכתו לחרן, הוא ע״י שנמשך בו כח נעלה יותר שלא הי׳ לו תחילה. וזהו מה שמבואר בתו״א ובתו״ח בהמשך להענין דויצא יעקב מבאר שבע מש״נ35 צוה ישועות יעקב, שהוא המשכת בחי׳ שע״ה נהורין דאריך36, כי כמו שענין הישועה בפשטות הוא סיוע ונתינת כח מיוחד שלא ע״ד הרגיל, ונתינת כח זה הוא דוקא כאשר האדם שמושיעים אותו נמצא במעמד ומצב שפל ביותר שצריך לישועה, עד״ז הוא גם בפירוש הפנימי דישועות, שענינם הוא שע״ה נהורין דאריך (בחינה שלמעלה מהשתלשלות), והמשכתן ליעקב הוא דוקא בעת יציאתו מבאר שבע והליכתו לחרן. והגם שנת״ל שיעקב מצ״ע יש בו היו״ד דשם הוי׳, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד37, שהכל הוא בשוה לגבי׳, וגם הוי׳ הוא לשון מהוה38, שמזה מובן שהוא המושל ושולט בעולם מאחר שהוא המקור שלהם, ובפרט ע״פ תורת הבעש״ט39 עה״כ40 לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים, שדבר הוי׳ הוא נצב תמיד בהדבר שמתהוה ממנו [שזהו ג״כ מה שמהוה הוא לשון הוה], דכל זה הוא בחי׳ יעקב מצד עצמו, הנה מ״מ, כדי שיוכל להמשיך היו״ד גם בחרן, צריך להיות צוה ישועות יעקב, להמשיך ליעקב בחי׳ שע״ה נהורין דאריך שלמעלה מהיו״ד דשם הוי׳ שהוא היו״ד דיעקב. וזהו צוה ישועות יעקב, דצוה הוא (גם) מלשון צוותא וחיבור41, היינו שהישועות, בחי׳ שע״ה נהורין דאריך, יומשכו ביעקב, שהם ניתנים לו (אַז זיי ווערן אָפּגעגעבן צו אים) באופן דצוותא וחיבור.
וזהו ג״כ הקשר דהבקשה (בתפילתו) ושבתי בשלום גו׳ לויצא יעקב מבאר שבע. דמכיון שבהליכתו לחרן הי׳ צריך בזה לנתינת כח מיוחדת, צוה ישועות יעקב, ולכן היתה בקשתו בתפילתו אם יהי׳ אלקים עמדי וגו׳ ושבתי בשלום גו׳, היינו, להמשיך בו בחי׳ ישועות הנ״ל לצורך הליכתו לחרן, ועי״ז שנמשך בו ישועות הנ״ל, הי׳ בטוח (עוד לפני הליכתו לחרן42) שתתקיים תפילתו, שיהי׳ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ויתירה מזו – ושבתי בשלום אל בית אבי, ויתירה מזו – והי׳ הוי׳ לי לאלקים, ויתירה מזו – והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים.
והנה תפילתו של יעקב (באופן דנדר43) ושבתי בשלום גו׳ והאבן הזאת גו׳ היתה לאחרי העבודה דויקח44 מאבני המקום וישם מראשותיו. והענין הוא, דמקום הוא גדר העולם45, היינו עולמות בי״ע, והתחלתו הוא בספירת המלכות שהיא המקור דמקום (וזמן). ואף שמקום הוא שמו של הקב״ה שנקרא כן לפי שהוא מקומו של עולם46, הרי ענין זה הוא בהעלם, ומה שנרגש בגילוי בהמקום הוא העולם. [דזהו מה שהוי׳ בריבוע בגימטריא מקום47, היינו, שענין הוי׳ שנמשך במקום הוא רק באופן דגימטריא שהוא חשבון האותיות, שהחשבון מורה48 על מיעוט האור כו׳ מיעוט אחר מיעוט]. ואבני המקום (בחי׳ דומם) הם סוג היותר תחתון שבעולם. ובזה גופא אבני לשון רבים, כמו שהם בריבוי ההתחלקות. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שיעקב עשה49 מאבני המקום (אבני לשון רבים) אבן אחת [שלכן כתיב וישם ולא וישימם50], ולא עוד, אלא שוישם מראשותיו, שהגבי׳ והעלה את האבן למעלה מראשו51 של יעקב, היינו למעלה מבחי׳ היו״ד דיעקב52 (שהוא הראש שלו, כנ״ל). וזהו מה שתפילתו של יעקב ושבתי בשלום גו׳ היתה לאחרי העבודה דויקח מאבני המקום, דלהיות שבקשה זו דושבתי בשלום גו׳ היתה כנ״ל מצד הליכתו לחרן, חרון אף של מקום בעולם53, היינו לא רק כפירוש הראשון שבזה ד(באר שבע הוא בחי׳ בינה, ו)חרן הוא בחי׳ המלכות, אלא גם כפירוש השני שבזה ד(באר שבע קאי על בחי׳ המלכות, ו)חרן קאי על עולמות בי״ע, לכן, בהקדמה לזה היתה גם עבודתו דויקח מאבני המקום, שהו״ע הבירורים דעולמות בי״ע כנ״ל, ועי״ז הי׳ אח״כ ושבתי בשלום אל בית אבי, עם כל הפרטים שבענין זה.
והענין בעבודת האדם [כנ״ל שזהו הוראה לכאו״א מישראל], הנה ידוע54 שויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה קאי על ירידה הנשמה בגוף, שירדה מאיגרא55 רמה (באר שבע) לבירא עמיקתא (חרנה). ועבודת הנשמה בירידתה למטה, היא דוגמת עבודתו של יעקב אבינו לברר הניצוצות שישנם בהבירא עמיקתא (חרן), כי נוסף לזה שמעשה אבות (גם דאברהם ויצחק) סימן לבנים, הרי שופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדם הראשון56, ונשמתו היתה כלולה מכל הנשמות שבישראל כנשמת57 אדם הראשון58, ולכן, עבודתו של כאו״א מישראל בירידתו למטה היא דוגמת עבודתו של יעקב לברר הניצוצות דעולם הזה. וכמשנת״ל גבי יעקב, שבכדי שיוכל ללכת לחרן נמשך לו כח נעלה יותר – צוה ישועות יעקב, עד״ז הוא גם בוילך חרנה שבכאו״א מישראל, שלפני ירידת הנשמה לבירא עמיקתא, שזהו״ע וילך חרנה כנ״ל, נותנים לה כח מיוחד לעבוד עבודתה, וכידוע59 בענין משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע60. וזהו מ״ש ויצא יעקב מבאר שבע גו׳, שפירוש מבאר שבע הוא61 מה שמשביעין אותו תהי׳ צדיק כו׳ [שיש בזה ג׳ פירושים, שבועה, שובע ושבע, כמבואר בארוכה בדרושים על מארז״ל זה62, וגם בהגהות כ״ק אדמו״ר הצ״צ לספר התניא בתחילתו63] שהוא נתינת כח במיוחד ביתר שאת וביתר עוז על עבודת הנשמה בירידתה למטה. וכידוע64 בענין בי נשבעתי65, בי קאי על עתיקא קדישא שלמעלה מבחי׳ החכמה.
והנה עבודת הנשמה בירידתה למטה היא כמ״ש ויקח מאבני המקום גו׳, אבני המקום הם הדברים הגשמיים שבעולם הזה, היינו, שעבודתה היא לברר הדברים הגשמיים שבעולם הזה, ובעיקר בירור והעלאת עניני הרשות ע״י העבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים66 ובכל דרכיך דעהו67. והגם שגם ע״י העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות הוא מברר את הדברים הגשמיים68, שהרי התורה עצמה נתלבשה בדיו על הקלף שהם דברים גשמיים ממש. וגם לימוד התורה צ״ל בהבנה והשגה, עד שגם השכל דנפש הבהמית יבין וישיג, שאז דוקא הלימוד שלו הוא כדבעי למהוי69, ועד שהלימוד צ״ל באופן שיביא לידי מעשה70, וגם המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, מ״מ הרי הדברים הגשמיים המתבררים ע״י לימוד התורה וקיום המצוות אינם עדיין אמיתית הענין דויקח מאבני המקום. שהרי ענין מקום מורה על מציאות כזו שהאור אלקי שבו הוא בהעלם והסתר [וכנ״ל דזה מה ששם הוי׳ (בריבוע) בגימטריא מקום – הכוונה בזה היא, ששם הוי׳ הוא בהעלם והסתר בהמקום (באופן דגימטריא)], שמזה מובן, שענין מקום, ובפרט אבני המקום (אבני לשון רבים), קאי בעיקר על עניני הרשות, מעשיך ודרכיך, שגם עסקו בעניני הרשות הוא לשם שמים, ועוד יותר אשר בהם גופא (בכל דרכיך) – דעהו71, בחי׳ הדעה (באלקות) שלמעלה גם מבחי׳ החכמה, כמבואר בארוכה בהמשך עת״ר72 ובכ״מ. וזהו ויקח מאבני המקום גו׳, שלוקח את הדברים הגשמיים [ובאופן דויקח, שנעשה בעל הבית מושל ושולט עליהם], ועושה מהם דירה לו ית׳.
והנה ענין ויקח מאבני המקום גו׳ ישנו גם כמו שהוא בהאדם עצמו. והענין הוא, הנה ידוע73 שאבנים הן אותיות74, כי כמו שאבנים הן דומם כן האותיות הם בחי׳ הדומם שבכחות האדם. אבל אעפ״כ, מטעם זה גופא ממשיכים הם (אותיות מלשון אתא75, ענין המשכה) בחי׳ אור נעלה ביותר. וע״ד הידוע76 בפירוש הכתוב77 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דזה מה שהלחם מחי׳ את האדם הוא לפי שהמוצא פי הוי׳ שבלחם הוא נעלה יותר (בשרשו) מהמוצא פי הוי׳ שבאדם, דזה גופא מה שירד למטה יותר מורה שבשרשו הוא נעלה יותר דכל הגבוה יותר יורד למטה יותר [או כהלשון כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר78], עד״ז הוא גם בענין האותיות, דומם (שבאדם), ששרשם הוא למעלה יותר גם מבחי׳ צומח76, דכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר. וזהו ענין ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כמו שהוא בעבודת כאו״א מישראל), שהעבודה דבחי׳ אותיות, דומם שבאדם, מגעת למעלה יותר מהעבודה דבחי׳ השכל (מראשותיו).
ועפ״ז יובן גם גודל העלי׳ דאבני המקום [לאחרי שנעשים אבן אחת, ע״י עבודת הבירורים], שהם מתעלים למעלה מבחי׳ הראש דיעקב (וישם מראשותיו), ועד אשר (לאחרי גמר הבירורים) והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, שהכוונה בזה היא לא לאלקים סתם כי אם לבחי׳ והי׳ הוי׳ לי לאלקים, דהנה ידוע80 שתכלית הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות הוא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, בעולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה ממנו. דהגם שיש כמה טעמים לבריאת העולם81 [בגין דישתמודעון לי׳82 ובכדי שיתגלו כוחותיו כו׳83], הנה טעמים אלו הם בנשמות דאצילות ובבחי׳ האצילות, ושרש טעמים אלו הוא בבחי׳ הגילויים. משא״כ מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים הוא בעצמותו ית׳. וכמאמר כ״ק אדמו״ר הזקן84 על תאוה אין קושיא (אויף אַ תאוה איז קיין קשיא). דנתאוה הוא בעצמותו ית׳ שאין שייך שם ענין הקושיות. וזהו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, שהכוונה בזה היא לבחי׳ והי׳ הוי׳ לי לאלקים כנ״ל, שבחי׳ אבן ודומם נעשים בית ודירה לו ית׳.
וזהו כללות ענין עבודת האדם לעשות מאבני המקום דעולם (אבני לשון רבים) שיהיו אבן אחת. שהו״ע המשכת הוי׳ אחד85, שגם בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם (ח׳ וד׳86), עם היותם בחי׳ התחלקות ופירוד, מ״מ ע״י גילוי אלופו של עולם (א׳86) מתייחדים באחד ממש87, שאחד זה (דהוי׳ אחד) הוא כמו יחיד, כמבואר בכמה מקומות88. שזהו אמיתית הענין דדירה בתחתונים, שהעולם נעשה דירה ליחידו של עולם. וכל זה נעשה ע״י עבודת האדם בכלל, ובפרט ע״י העבודה במסירות נפש דשרשה מבחי׳ יחידה שבנפשו, שנקראת יחידה ע״ש שמקבלת מיחיד89. ומעין זה הוא גם כאשר עבודתו היא רק מצד בחי׳ חי׳ שבנפש90 (בחי׳ היו״ד דיעקב), ואפילו כאשר עבודתו היא רק מצד בחי׳ נשמה רוח ונפש שבו [כמבואר בארוכה החילוקים שבזה בקונטרס העבודה91] (בחי׳ העקב דיעקב), אבל היות שהמהות והעצמיות דכאו״א מישראל הוא בחי׳ היחידה שבנפשו, שמקבלת מיחיד, לכן, גם כאשר עבודתו הוא רק במחשבה דיבור ומעשה [והמעשה הוא העיקר92], מ״מ נראה וניכר בזה גם לעיני בשר שעבודתו בעצם הוא מצד בחי׳ היחידה שבנפשו. וכפס״ד הרמב״ם93 שכל אחד מישראל רוצה לקיים כל המצוות, היינו, שכן הוא בנוגע לכל ציוויי התורה, ובכל מעמד ומצב, מ״מ הוא רוצה לקיים רצון קונו, שזהו מצד בחי׳ היחידה שבנפשו. ומזה מובן דאדרבה, עיקר ענין התגלות היחידה שבנפשו הוא דוקא בזה שעבודתו הוא לא ע״פ שכל, ולא ע״פ מדות, ולא ע״פ סדר לבושי הנפש שלו – מחשבה דיבור ומעשה, ע״כ עובד עבודתו במסירות נפש, שבעצמותה היא למעלה מבחי׳ החכמה שבנפש, למעלה מבחי׳ חי׳ שבנפש, אלא שרשה הוא מבחי׳ יחידה שבנפשו94 שישנה בכאו״א מישראל. ואדרבה, לגבי בחינה זו אין שייך שום מנגד, בבואה דבבואה לית להו95, ולכן גם קל שבקלים יכול למסור נפשו על קידוש השם96. וזהו גם מה שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה כו׳ ומיד הן נגאלין97, שהכוונה ב״סוף ישראל לעשות תשובה״ היא (גם) לכאו״א מישראל98 – כי על בחי׳ היחידה שבכ״א מישראל אין שייך שום מנגד ח״ו ורק שהיא בהעלם, ותורת אמת מבטיחה שסו״ס תהי׳ בגילוי.
והנה כאשר עובד עבודתו במסירות נפש גם כשאין לו שום השגה וכו׳, הנה אז נעשה כהבטחת חז״ל99 כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, עשירות בדעה100, וגם עשירות (והרחבה) בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני (ובכולם) רויחי [ועד שהעשירות וההרחבה בעניניו הגשמיים היא בריבוי ושופי למעלה ממדידה והגבלה, שאז עשירות זו גופא מביאה לעשירות בדעה, כי גם השכל דנפש הבהמית משיג שעשירות גדולה כזו (למעלה ממדידה והגבלה) יכולה לבוא רק מה׳ מקור כל הברכות], וגם אז אופן עבודתו הוא במסירות נפש למעלה מהשכל. דזהו פירוש כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, שמקיימה מעושר באותו העילוי (מסירות נפש שלמעלה מהגבלה) כמו שמקיימה מעוני. דזהו ענין בכל מאדך101 שלאחרי בכל לבבך ובכל נפשך101, היינו, שענין המסירות נפש (למעלה מהשכל) בכל מאדך הוא לא מצד שחסר ח״ו בהשגת השכל שלו, כי אם, שהגם שעבודתו היא בכל כחות נפשו (בכל נפשך) שראשיתם הוא מכח השכל, ועד שזה מושג גם בהשכל דנפש הבהמית שלו (בכל לבבך בשני יצריך102), מ״מ עבודתו היא במסירות נפש שלמעלה מהגבלת השכל, בכל מאדך.
וזהו ג״כ מ״ש ביעקב [שמזה מובן, שכן הוא גם בכל אחד מישראל], לאחרי עבודתו בהבירור דצאן לבן (שעיקר הבירור הוא בהצאן103), ויפרוץ האיש מאד מאד גו׳104 [מאד סתם, שלמעלה מבחי׳ מאד שלך105], כי ע״י העבודה דבחי׳ בכל מאדך (מאד שלך) מגיעים לבחי׳ מאד האמיתי106. ונאמר מאד מאד (ב׳ פעמים)107, דמכיון שהעבודה דבכל מאדך היא לא רק מצד המקיף דחי׳ אלא גם מצד המקיף דיחידה, לכן גם ההמשכה שלמעלה היא מאד מאד ב׳ פעמים, לא רק בחי׳ אריך אלא גם בחי׳ עתיק. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו108, שויפרוץ האיש מאד מאד (ויהי לו צאן רבות וגו׳) הוא (גם) בגשמיות, כי ע״י העבודה דבכל מאדך, הוא עושה רצונו של מקום109, היינו שהוא (למעלה מבחי׳ רצונו של מקום ו)עושה את הרצון110, כולל גם הפירוש דעושה מלשון מעשין על הצדקה111, שהוא מכריח כביכול את הרצון112, צדיק גוזר והקב״ה מקיים כמ״ש113 ותגזר אומר ויקם לך114 [ויתירה מזו הקב״ה גוזר וצדיק מבטל115], שנעשה בעל הבית על כל חלקו בעולם, שיהי׳ לו הרחבה בכל עניניו, הן בענינים הרוחניים והן בענינים הגשמיים, טוב בריבוי ברכה בריבוי ושלום בריבוי116, עשירות ברוחניות ועשירות בגשמיות, ובגשמיות ורוחניות גם יחד.
והנה נת״ל דזה שיעקב הוצרך לבקשה מיוחדת אם יהי׳ אלקים עמדי וגו׳ ושבתי בשלום גו׳ הוא להיות שהי׳ צריך לילך לחרן לברר הניצוצות דעולמות בי״ע [וכנ״ל בפירוש הב׳ בויצא יעקב מבאר שבע גו׳ שהוא היציאה מבחי׳ המלכות לעולמות בי״ע], לכן היתה בקשה מיוחדת אם יהי׳ אלקים עמדי גו׳ ושבתי בשלום גו׳ להמשיך בו מבחי׳ שע״ה נהורין דאריך, צוה ישועות יעקב, שעי״ז יכול להמשיך בחי׳ היו״ד דיעקב בבחי׳ העקב דעולמות. אך עדיין צריך להבין, מה מוסיף בהבקשה ושבתי בשלום גו׳ על הבקשה שלפני זה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהרי לחם לאכול הו״ע האורות פנימיים הנמשכים ע״י לימוד התורה, דוגמת הלחם שנעשה דם ובשר כבשרו117, ובגד ללבוש הו״ע האורות מקיפים הנמשכים ע״י קיום המצוות118, וכל זה הוא באופן דונתן שכל הנותן בעין יפה נותן119, וא״כ מה מוסיף עוד בבקשתו ושבתי בשלום אל בית אבי. ומזה שבקשה זו דושבתי בשלום גו׳ באה לאחרי הבקשה דונתן לי לחם גו׳ ובגד גו׳, הרי מובן שענין ושבתי בשלום הו״ע נעלה עוד יותר. ויובן זה ע״פ מה שמדייק לומר כאן ושבתי בשלום גו׳ בשלום דוקא, שענין זה שייך לומר דוקא כשישנו מנגד [וע״ד מ״ש120 פדה בשלום נפשי, שהטעם לזה הוא (כמו שממשיך בכתוב120) מקרב לי], ולכן צריכים לבקשה מיוחדת שיהי׳ בשלום, משא״כ הענין דונתן לי לחם לאכול גו׳ הרי צריכים לזה ע״ד הרגיל גם כשאין שום מנגד כו׳.
והענין הוא, שזהו ההפרש בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי תשובה. דעבודת הצדיקים היא בענין הטוב, וכמבואר בתניא121 שאמיתית ענין הצדיק הוא שאין לו יצר הרע, ועד שנעשה צדיק גמור, שבעבודה כזו אין שייך ענין המלחמה, כי אין שום מנגד ללחום עמו ולכן אין צריכין בזה לבקשה מיוחדת שיהי׳ בשלום דוקא. וכן הוא בכל אחד ואחד מישראל דכתיב122 ועמך כולם צדיקים, שבכאו״א מישראל ישנו ענין עבודת הצדיקים, כי אמיתית מהותו של כ״א מישראל הוא נפשו האלקית. וכפס״ד הרמב״ם (הובא לעיל) שרצון האמיתי של כאו״א מישראל הוא לעשות כל מה שהוא רצון ה׳, וכאשר כופין אותו (ומכל שכן כאשר הוא עצמו כופה את עצמו) לעשות איזו מצוה, תשש יצרו הרע ומתגלה בו רצונו האמיתי. ומכיון שבשעה זו (ועכ״פ בענין זה) שהוא עוסק בתורה ומצוות תשש יצרו ומתגלה בו רצונו האמיתי דנפשו האלקית, הרי בשעה זו הוא בבחי׳ צדיק. ולכן כמו שבצדיק כפשוטו אין שייך לומר שעבודתו היא בשלום, מכיון שאין לו יצר הרע כלל, עד״ז הוא גם בהתורה ומצוות דכ״א מישראל, מכיון שבשעה זו תשש יצרו, הרי אין בזה שום מנגד כו׳, ולכן אין צריכין לבקשה מיוחדת שיהי׳ בשלום. והבקשה בזה היא רק ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהו״ע המשכת האורות פנימיים והמקיפים, ובאופן דונתן שכל הנותן בעין יפה נותן.
אמנם ענין ירידת הנשמה למטה הוא כדי להגיע למדרגה נעלית יותר, להיות בבחי׳ בעל תשובה123. שהרי גם בהיות הנשמה למעלה נאמר124 עלי׳ חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, ועד שכל הנשמות היו גזורות מתחת כסא הכבוד125, היינו, שהנשמות קודם ירידתן לגוף הם בבחי׳ צדיקים גמורים, שלכן אמרו רז״ל126 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וענין ירידת הנשמה למטה [שהיא ירידה צורך עלי׳] הוא, שע״י עבודתה למטה נעשית בבחי׳ בעל תשובה. ומעלת הבעלי תשובה היא באין ערוך למעלת הצדיקים, וכמארז״ל127 במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו [לא רק שאינם עומדים שם128, אלא יתירה מזו שאין יכולין לעמוד שם, כהגירסא המובאת בהדרושים עה״פ ושבתי בשלום129], והיינו שמעלת הבעלי תשובה היא למעלה גם מיכולת הצדיקים גמורים, שענין היכולת הוא130 למעלה מבחי׳ כח, גם מכחות המקיפים. והגם שיש יתרון בעבודת הצדיקים על עבודת התשובה [שלכן התמידים היו מכבשים ולא מעזים, אימרא יאי131], וכמארז״ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הנה היתרון דעבודת הצדיקים הוא מצד הרצון, שבו שייך ענין ההמלכה (במי נמלך), משא״כ מצד עצמותו ית׳, בחי׳ בעל הרצון, עיקר הכוונה הוא בענין התשובה דוקא. ומכיון שהנשמה צריכה להגיע להיות בבחי׳ בעל תשובה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה132, ע״כ צ״ל עבודת האדם לא רק בתורה ומצוות, שהוא עבודת הצדיקים כנ״ל, כי אם העבודה דאתכפיא ואתהפכא [שהם שני מיני נחת רוח, מטעמים לשון רבים133], וכמאמר הזהר134 כד אתכפיא (ואתהפכא135) סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהאור הנמשך ע״י אתכפיא ואתהפכא הוא אור שלמעלה מכלים, שלכן נקרא בשם אסתלק136.
וזהו מה שמבואר בתו״א137 ובתו״ח138 בפירוש ושבתי בשלום אל בית אבי שהוא התשובה דאתכפיא ואתהפכא סטרא אחרא מחשוכא לנהורא, כי לעבודה זו דאתכפיא ואתהפכא צריכין לבקשה מיוחדת שיהי׳ בשלום דוקא.
וזהו מ״ש ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי, שמקדים תחילה לחם גו׳ ובגד גו׳ לפני ושבתי בשלום גו׳, כי סדר עבודת האדם הוא מן הקל אל הכבד, ולכן מקדים תחילה העבודה דתורה ומצוות (לחם ובגד) שמחוייב בהם, ואח״כ עבודת התשובה, דאתכפיא ואתהפכא סטרא אחרא, ע״י העבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובכל דרכיך דעהו (ושבתי בשלום). וע״ד מארז״ל139 קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים.
והנה בזהר140 איתא שכשראה יעקב העניות והצער שיהי׳ בזמן גלות אדום, (ובפרט) בסוף זמן הגלות, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ואמר ונתן לי לחם לאכול גו׳ [שהוא פירוש שלישי בענין ויצא גו׳ וילך חרנה, שיציאה והליכה זו היא [לא מבחי׳ בינה למלכות וגם לא מבחי׳ מלכות לבי״ע (כב׳ הפירושים שהובאו לעיל), כי אם] לזמן הגלות141. דזהו ג״כ משארז״ל שחרן הו״ע חרון אף של מקום בעולם, וענין זה הוא (בעיקר) בזמן הגלות]. וצריך להבין, הרי בפסוק נאמר ונתן לי לחם גו׳ ואח״כ ושבתי בשלום גו׳ ומדוע מקדים בזהר ושבתי בשלום לפני ונתן לי לחם גו׳. והענין הוא, דבזהר שם מדבר בענין העניות והצער דזמן הגלות, שאז ישנם כמה מניעות ועיכובים לעסק התורה וקיום המצוות, וכמארז״ל142 אין עני אלא בדעת כו׳, וע״כ עיקר העבודה שבזמן הגלות הוא בענין התשובה דוקא [וזהו ג״כ מהענינים שנתחדשו ע״י כ״ק אדמו״ר הזקן (גם לגבי הרב המגיד), שעשה הרבה בעלי תשובה143. וכידוע הסיפור143 מה שראה כ״ק אדמו״ר האמצעי (בעל הגאולה וההילולא) בחלומו שני אנשים וכ״ק אדמו״ר הזקן כו׳ ואצל כ״ק אדמו״ר הזקן הדף לא התנענע כו׳, ואח״כ ביאר כ״ק אדמו״ר הזקן בפרטי דברי החלום, ששני האנשים הם הבעש״ט והרב המגיד כו׳, ודוקא אצל כ״ק אדמו״ר הזקן לא התנענע הדף כי הוא עשה הרבה בעלי תשובה, כמבואר הסיפור בארוכה בלקוטי דיבורים לכ״ק מו״ח אדמו״ר144. וענין זה הי׳ גם עבודתם של רבותינו נשיאינו (נשיאי חב״ד) ממלאי מקומו [ובפרט של כ״ק אדמו״ר האמצעי, שעל ידו נתגלה ענין זה], עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו]. וכיון שעיקר העבודה שבזמן הגלות הוא בענין התשובה, לכן מקדים בזהר ושבתי גו׳, עבודת התשובה, לפני ונתן לי לחם גו׳ ובגד גו׳.
ועפ״ז יש לומר, שענין ושבתי בשלום אל בית אבי כמו שהוא בזמן הגלות שייך לענין ושבתי בשלום אל בית אבי שיהי׳ בגאולה העתידה. וכידוע145 שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ובכללות יותר, במשך שיתא אלפי שני דהוי עלמא146. ולכן, גם בענין ושבתי בשלום כמו שהוא בזמן הגלות, שאז ישנם כמה מניעות ועיכובים וכו׳, ישנו מעין הענין דושבתי בשלום שיהי׳ לעתיד לבוא. היינו, שגם בתחילת העבודה ישנו ענין השלום לא רק באופן כזה שיש מנגד ומנצחים אותו, דרגא הכי תחתונה שבענין השלום, אלא גם תכלית השלימות שבענין השלום, שלא יש שום מנגד, מעין הענין דושבתי בשלום שיהי׳ לעתיד לבוא.
ועפ״ז יובן גם התיווך (עכ״פ בדרך אפשר) דב׳ הפירושים בפדה בשלום נפשי מקרב לי גו׳. פירוש הפשוט הוא שפדה והוציא אותו מקרב (מלחמה), היינו שיש מציאות דלעו״ז שצריך ללחום כנגדו. דזוהי השייכות דענין פדה בשלום נפשי לדוד (שבפשטות קאי זה על פדיית דוד147) שהי׳ לו מנגדים, אלא שנצח אותם. וכידוע148 החילוק בין הבירורים דדוד להבירורים דשלמה, שהבירורים דדוד היו בדרך מלחמה והבירורים דשלמה היו בדרך מנוחה וכמ״ש149 דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי גו׳ הנה בן נולד לך הוא יהי׳ איש מנוחה גו׳ הוא יבנה בית לשמי גו׳. והיינו דהגם שגם הנצחון דדוד (מה שנצח את כל המנגדים) הי׳ נצחון בתכלית, כי דוד הוא בחי׳ מלכות150, ועיקר ענין הנצחון הוא במלך, מ״מ, מכיון שהבירורים שלו היו בדרך מלחמה, הי׳ בנין בית המקדש ע״י שלמה דוקא. שמזה מובן, שענין פדה בשלום שנאמר גבי דוד הוא שיש מציאות דלעו״ז המנגד ורק שמנצחים אותם. וכן הוא גם בענין פדה בשלום נפשי שהי׳ בהגאולה די״ט כסלו והגאולה דיו״ד כסלו, שהי׳ מציאות דלעו״ז המנגד, אלא שנצחו אותם. ועד שגם לאחרי הגאולה הוצרכו לרשיון מהמלכות דמדינה ההיא [שכל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהיו מצירות לישראל151] על הפצת תורת החסידות. ופירוש הב׳ הוא כמבואר בד״ה פדה בשלום נפשי דבעל הגאולה152 [וכן הוא בכמה דרושים (די״ט כסלו) ד״ה זה153 – בימים ההם ובזמן הזה], שהפדי׳ היא בדרך שלום, שאין צריך למלחמה כלל, כמו שהי׳ בימי שלמה שכל הגויים נתבטלו לפניו שלא ע״י מלחמה כלל. ואינו מובן התיווך דב׳ פירושים אלו שהם ב׳ הפכים מן הקצה אל הקצה. וביותר אינו מובן ע״פ המבואר בכמה מקומות154 שענין פדה בשלום נפשי הוא הפדי׳ בתכלית השלום כמו שיהי׳ לעתיד לבוא דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ155, שעז״נ156 וכתתו חרבותם לאתים גו׳, לא ירעו ולא ישחיתו גו׳157 (כמבואר בארוכה בנבואת הגאולה), ואדרבה, שגם הלעו״ז יסייע, אתהפכא חשוכא לנהורא, ולילה כיום יאיר158, שהוא למעלה גם מענין השלום שהי׳ בימי שלמה. וכל זה יהי׳ בימות המשיח [שהוא יהי׳ (מבית דוד ו)מזרע שלמה דוקא]159, שאז יהי׳ הפדי׳ בתכלית השלימות, שפירוש זה עם פירוש הפשוט בפדה בשלום נפשי הם לא רק ב׳ הפכים מן הקצה אל הקצה, אלא יתירה מזו, מכיון שהעילוי והשלימות דלעתיד הוא למעלה ממדידה והגבלה, למעלה מכל ענין ומציאות הקצוות. אך הענין הוא, דלהיות שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, לכן, גם בענין פדה בשלום נפשי כמו שהוא בזמן הגלות יש מעין ענין הפדי׳ בשלום שיהי׳ לע״ל.
וע״פ כל הנ״ל יובן מ״ש (ושבתי בשלום) אל בית אבי, דלכאורה אינו מובן, הרי ענין ושבתי בשלום הוא (לכאורה) שיחזור להמקום שהי׳ בתחילה, וא״כ, מכיון שביציאת יעקב נאמר ויצא יעקב מבאר שבע, הוה לי׳ לומר ושבתי בשלום אל באר שבע, ולמה אומר אל בית אבי. וצריך לומר, שענין בית אבי הוא למעלה גם מענין באר שבע. והענין הוא, דבית אבי קאי (כפשוטו) על יצחק, ויצחק הוא לשון עתיד, היינו, שענינו של יצחק הוא הגילוי דלעתיד לבוא, וזהו אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כי אתה ה׳ אבינו160, ואיתא בגמרא161 דלעתיד לבוא יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו162, שלכן יצחק דוקא יציל את ישראל מהגלות. וזהו מ״ש ושבתי בשלום אל בית אבי דוקא, דלהיות שושבתי בשלום כולל גם ענין השלום בתכלית השלימות שיהי׳ לעתיד לבוא כנ״ל, לכן נאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, שקאי על יצחק, יצחק לשון עתיד.
והנה נת״ל שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות. והענין הוא, דיצחק לשון עתיד הוא גם מלשון צחוק ותענוג וכמ״ש163 צחוק עשה לי אלקים, כי ענין הצחוק והתענוג יהי׳ לעתיד לבוא, וכמ״ש164 אז (דוקא) ימלא שחוק פינו [ואף שנקרא כן על שם צחוק עשה לי אלקים, עשה כבר, גם בימי שרה, כפשוטם של כתובים, מ״מ נקרא בשם יצחק, יצחק לי בעתיד]. וידוע שתענוג זה (התענוג שבצחוק) הוא מדבר חידוש דוקא165. שזהו ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, מטעמים לשון רבים [שבזה יש קא סלקא דעתך למלחמה, מקרב לי, ויהודי (מתחיל מיעקב, דמעשה אבות סימן לבנים) מבקש (און אַ איד בעט אויס) שיהי׳ בשלום], ובפרט ע״י עבודת התשובה שהוא דבר חידוש166, וכמ״ש הרמב״ם167 בענין התשובה, שמעלת התשובה היא מצד זה שאמש הי׳ זה מובדל כו׳ והיום הוא מודבק בשכינה, ולכן ע״י עבודת התשובה, שהיא בשעתא חדא וברגע חדא וביומא חדא168, נעשה מזה התענוג והצחוק למעלה. וזהו ג״כ מה שבעל תשובה הוא אהוב וחביב יותר מצדיק169, לפי שעיקר התענוג שלמעלה הוא בעבודת התשובה. וזהו ג״כ מה שבעל תשובה צועק ונענה מיד170, ועד171 אשר והי׳172 טרם יקראו ואני אענה170 (הגם שע״פ סדר בא המענה לאחרי קריאה), כי התענוג שלמעלה הבא מהחידוש דעבודת התשובה פועל חידוש (היפך הסדר) גם למעלה – טרם יקראו ואני אענה173. ועבודה זו (עבודת התשובה) היא עיקר העבודה שבזמן הגלות כנ״ל [וזהו ג״כ מ״ש ושבתי בשלום אל בית אבי, דעבודת התשובה העושה את הצחוק והתענוג שלמעלה (ענין אבי – יצחק) היא באופן דבית, היינו שעבודתו זו היא בקביעות174 בכל עניניו], ולכן, ע״י עבודת התשובה, מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, באים אח״כ לענין יצחק, יצחק לשון עתיד, גילוי התענוג שיהי׳ לעתיד לבוא.
ואומר ושבתי בשלום, בשלום הוא ב׳ שלום, שלום בבחי׳ הליכה מלמעלה למטה, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ושלום בהליכה מלמטה למעלה, ושבתי בשלום אל בית אבי. [ומזה מובן גם בענין פדה בשלום שגם בזה ב׳ בחינות שלום הנ״ל]. והנה כל הענינים הנמשכים בעולם, דוגמתם גם בעבודת האדם. והנה ענין ההליכה מלמעלה למטה בעבודת האדם הוא ההמשכה שנמשך ע״י לימוד התורה וקיום המצוות, שהתורה היא חכמתו של הקב״ה, והמצוות הם רצונו של הקב״ה, ולמעלה יותר, בבחי׳ בעל הרצון. והם נמשכים למטה מטה, וכמאמר175 תורה לא בשמים היא, שהתורה ומצוות נמשכים למטה מטה עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ואח״כ ישנו ענין ההליכה מלמטה למעלה בעבודת האדם, שזהו ע״י ההעלאה דעניני העולם, דוכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובכל דרכיך דעהו, ובפרט ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא סטרא אחרא. ובכללות יותר הוא במצוות ל״ת, ובמצוות דרבנן. ובגילוי יותר הוא כאשר עבודתו היא מתוך תשובה, שאז עבודתו היא בתנועת העלאה בכל עניניו, הן בקיום מצוות עשה, והן בשמירה במצוות ל״ת, והן בקיום המצוות דרבנן, וגם בהנהגתו דוכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו [שגם זה הוא בכלל מצוה – כהפסק דין בשולחן ערוך]. וכאשר עבודתו היא מתוך תשובה, הרי בכל ענינים אלו היא בתנועה דהעלאה, שהו״ע ההליכה מלמטה למעלה. וזהו ושבתי בשלום, ב׳ שלום, כי משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא176.
וזהו והי׳ הוי׳ לי לאלקים, דמכיון שעבודתו היא לא רק לגלות אלקות בבחי׳ ועשה טוב, ולא רק שמגלה אלקות בדברי הרשות שהם מקליפת נוגה, אלא שעבודתו היא באתכפיא סטרא אחרא, שגם בזה יהי׳ אלקות בגלוי, ובעל כרחו יענה אמן177, היינו דאף שהוא בעל כרחו – אתכפיא, אבל יענה אמן, ועד שעבודתו היא עוד יותר, להיות אתהפכא סטרא אחרא, בכל לבבך בשני יצריך, שמהפך גם היצר הרע לקדושה. ויתירה מזו, לא רק שמהפך היצר הרע שלו שהוא מקליפת נוגה (שלזה אינו צריך לבחי׳ בכל מאדך), אלא שמברר גם חלקו בעולם, ועד שמברר הניצוצות שבג׳ קליפות הטמאות, שהוא ע״י העבודה דבחי׳ בכל מאדך דוקא. וכיון שמגלה אלקות גם בחלקו בעולם, לכן, עי״ז בא להגילוי דוהי׳ הוי׳ לי לאלקים. דהנה כתיב178 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, דשם אלקים מסתיר על שם הוי׳179, אבל ע״י עבודה זו דבירור חלקו בעולם יהי׳ הגילוי דלעתיד לבוא, שאז יוציא הקב״ה חמה מנרתיקה180, ויהי׳ כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים157, ועד שיהי׳ גילוי העצמות, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך181. וזהו והי׳ הוי׳ לי לאלקים, שלגבי גילוי זה הוי׳ דעכשיו כאלקים יחשב182.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, הנה נת״ל שעיקר העילוי שבעבודת הבירורים הוא מה שעי״ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, שענין זה הוא עילוי גדול יותר מהעילוי שנעשה באדם עי״ז (מה שמגיע לענין התשובה), וזהו מה שמוסיף והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים לאחרי שאומר והי׳ הוי׳ לי לאלקים, שנוסף להעילוי שיהי׳ באדם (והי׳ הוי׳ לי לאלקים), הנה גם האבן הזאת אשר שמתי מצבה [הענינים הגשמיים שהיו בתחילה אבני המקום לשון רבים, וע״י עבודת האדם נעשו לאבן אחת. ובאופן דשמתי מצבה מלשון נצב מלך183, שנעשה בעל הבית (מלך) על כל עניניו דחלקו בעולם, אמר מלכא עקר טורא184. וגם פירוש מצבה מלשון נצב מלך, שממשיך בהם גילוי מלכותו ית׳, בחי׳ מלכותו ברצון קבלו עליהם (שלמעלה מבחי׳ ממשלה שבהכרח)185. שגם בזמן הגלות פועל שלום בכל הענינים, שהם עצמם נעשים למסייעים] יהי׳ בית אלקים, היינו שהדברים הגשמיים נעשים בית ודירה לבחי׳ אלקים דלעתיד, שהוא בחי׳ הוי׳ דעכשיו.
ובכדי שהאבן הזאת יהי׳ בית אלקים הוא ע״י העבודה דויקח את האבן גו׳ וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה186. ויקח אה האבן לשון יחיד, היינו, דגם לאחרי שעשה מאבני המקום (לשון רבים) אבן אחת, בדוגמת יו״ד דשם הוי׳ בחי׳ חכמה, הגבי׳ אותה למעלה יותר (וישם אותה מצבה, כענין קמה187 אלומתי וגם נצבה188) לבחי׳ י״ג מדות רחמים העליונים שהן בחי׳ יודי״ן ווי״ן189. דיש וא״ו שלמטה מהיו״ד ויש וא״ו שלמעלה מהיו״ד [שלכן מובא בתו״א (בתחילת הענין189) שהשערה עצמה הוא בחי׳ ו׳ ומקום יניקתה הוא בחי׳ יו״ד – הגם שבסיום הענין190 מסיק שם שהוא״ו הוא למעלה מיו״ד – כי יש ב׳ ענינים בזה191]. ואח״כ ויצוק שמן על ראשה, שהמשיך בה מבחינה שלמעלה מי״ג תיקוני דיקנא190. ועי״ז והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, יהי׳ לשון זכר (הגם שאומר והאבן הזאת לשון נקבה192), כי קאי על הגילוי דגאולה העתידה שאז יהי׳ שיר חדש לשון זכר, גאולה שאין אחרי׳ גלות193.
וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי, שקאי (כנ״ל) על עבודת הבירורים, שעי״ז נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו׳ שיהי׳ לעתיד, עד והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים. וזה גופא מורה על גודל העילוי שבהעבודה דסוף זמן הגלות, שעיקר העבודה אז הוא עבודת התשובה (ועד שגם העבודה דתורה ומצוות (לחם ובגד) שבסוף זמן הגלות היא לאחרי קדימת עבודת התשובה (ושבתי בשלום)), שהרי ע״י העבודה דתשובה ומעשים טובים (היינו שגם המעשים טובים הם לאחרי קדימת התשובה194) נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו׳ שיהי׳ לעתיד לבוא. ועד שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא195, לפי שגורם הדבר חזק יותר מהנעשה ממנו. וגם לפי שהתענוג דעולם הבאב הוא רק תענוג האדם שהוא נברא, והתענוג דתשובה ומעשים טובים בעולם הזה הוא תענוג הבורא196.
ויש לקשר זה עם ענין רעוא דרעוין, ומוצאי שבת קודש, שענינם הם גם לקשר הסדרות דשתי השבועות, ולקשר את יום השבת קודש עם הימים שלאחריו, היינו, שעל ידם נעשה ההתחברות דויצא יעקב מבאר שבע עם וישלח יעקב מלאכים197, ועל ידם נעשה ההתחברות דט׳ כסלו עם יו״ד כסלו, כי ע״י העבודה דעכשיו, מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, נעשה (טוט זיך אויף) הגילוי דלעתיד, ולכן, מעין הגילוי דלעתיד ישנו גם עכשיו. ובפרט העבודה שבסוף זמן הגלות שהיא עבודת התשובה, ובבעלי תשובה נאמר והי׳ טרם יקראו ואני אענה, לכן, גם בסוף זמן הגלות [ובפרט כשיש גם התפילה (יקראו) ושבתי בשלום] נעשה כבר ואני אענה, המשכת וגילוי מעין הענינים דלעתיד. ובדוגמת יעקב, שבהיותו עדיין בחרן הי׳ ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות (שזהו העיקר103) ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים198, עד״ז הוא בכאו״א מישראל, שבסוף זמן הגלות (כשנמצאים בחרן) יהי׳ ויפרוץ מאד מאד ובאופן דפדה בשלום, בכל הפרטים, הן בעבודה הרוחנית [ובפרט בלימוד והפצת תורת החסידות, שיהי׳ בלי שום בלבולים ובתכלית ההרחבה] והן בענינים הגשמיים, ובאופן דופרצת199 (ויפרוץ), שזה ימהר ויזרז הגאולה העתידה – אחישנה200 (באחישנה גופא), שבקרוב ממש יהי׳ קץ שם לחושך201, וילכו לקבל פני משיח צדקנו שיוליכנו לארצנו הקדושה, ארץ אשר גו׳ עיני הוי׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה202, ארץ ישראל לגבולותי׳203, ואח״כ – וג״כ באופן דאחישנה – ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך204, ובקרוב ממש ובעגלא דידן205.
__________
1) פרשתנו (ויצא) כח, כא.
2) שם, כ.
3) ראה תו״ח פרשתנו כב [קסג], א-ב.
4) ראה זהר ח״ב כה, א. קסא, א. ח״ג רסד, א. סהמ״צ להצ״צ מצות אחדות ה׳ (נט, ב ואילך). ד״ה וידעת תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ס״ע מה ואילך). ועוד.
5) פרשתנו שם, כב.
6) תו״א שם כא, סע״ד. תו״ח שם, סע״ב.
7) תו״א שם כא, ד. תו״ח שם כז [קסח], א.
8) תניא רפי״ז. וראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 240 ואילך.
9) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
10) ראה אוה״ת שם (עג, א). וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 110 ובהנסמן שם בהערה 21.
11) ריש פרשתנו (כח, י).
12) ביאוה״ז לאדהאמ״צ פרשתנו יז, ד (וראה גם ביאוה״ז להצ״צ ריש פרשתנו – ע׳ צז). אוה״ת ריש פרשתנו (קעב, א-ב). שם (כרך ה) תתלה, א-ב.
13) ח״א ריש פרשתנו (קמז, א).
14) וירא כא, לא.
15) תולדות כו, לג. ספורנו שם (הובא באוה״ת שם קעב, א).
16) תו״א ותו״ח ר״פ לך לך. ועוד. וראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרכב. וש״נ.
17) לך לך יז, ה.
18) תו״א שם (יב, ב). תו״ח שם (פ, ד).
19) ראה ספר הליקוטים להאריז״ל פ׳ חיי שרה.
20) ראה סידור (עם דא״ח) יב, א. אוה״ת לך לך (כרך ד) תרצ, ב ואילך.
21) ראה לקו״ת פינחס עט, ריש ע״ב (מפרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך נד).
22) ראה תו״א תצוה פד, ב. אוה״ת דברים (כרך ה) ע׳ א׳תתקצג. ועוד. וראה זח״ג קצז, א.
23) בראשית ב, י. וראה תו״א ריש פרשתנו (כא, א).
24) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 57 ואילך. שם ע׳ 354 ואילך. ח״כ ע׳ 285. ועוד.
25) ראה תו״א וישלח כד, ג. תו״ח וישלח מא [קפב], ג.
26) תולדות כה, כו.
27) תו״א וישב כט, א.
28) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו.
29) אוה״ת פרשתנו קצב, א (בשוה״ג ב׳).
30) ויק״ר פל״ו, ה. וראה פסחים נו, א.
31) ראה בארוכה שיחת מוצאי ש״פ בראשית שנה זו (לקו״ש ח״כ ע׳ 270) ובהערות שם. וש״נ.
32) תו״א לך לך יא, סע״ב ואילך. יג, ב. תו״ח לך לך פא, סע״א ואילך. חיי שרה קכד, ד.
33) יהושע יד, טו (ובפרש״י). ב״ר פי״ד, ו.
34) ב״ר פנ״ט, ו.
35) תהלים מד, ה.
36) תו״ח שם. וראה זהר ח״א ד, ב. ח״ג קלג, סע״ב. ע״ח שער (טו) הזווגים פ״ב ואילך. אגה״ק ס״ג (קד, סע״ב). תו״א שם. אוה״ת פרשתנו קצב, סע״א ואילך.
37) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מזח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ). פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ״ט. וראה גינת אגוז (הובא בהקדמת השל״ה ה, א).
38) שעהיוה״א רפ״ד. וראה גם זהר ופרדס שם.
39) שעהיוה״א רפ״א.
40) תהלים קיט, פט.
41) ראה פע״ח שער (כט) הלולב פ״ג.
42) ראה פרש״י עה״פ פרשתנו כט, א (מב״ר פ״ע, ח).
43) ראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) תתנא, סע״ב ואילך. תתנב, ב ואילך.
44) פרשתנו כח, יא.
45) שעהיוה״א פ״ז (פב, רע״א).
46) ב״ר פס״ח, ט. תקו״ז תכ״ו (עא, ב).
47) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך מקום (מתקו״ז שם) – הובא בספר החקירה להצ״צ עה, ב. ובכ״מ.
48) שעהיוה״א שם (פד, ב).
49) כ״ה בתו״א ותו״ח פרשתנו (שבהערה 52). ולהעיר מפרש״י עה״פ. תנחומא ריש פרשתנו. פרש״י ד״ה נבלעו – חולין צא, ב.
50) ראה גם משכיל לדוד עה״פ.
51) ראה גו״א עה״פ.
52) תו״ח פרשתנו כג [קסד], ג-ד. וראה גם תו״א ריש פרשתנו.
53) פרש״י ס״פ נח. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 63 ואילך.
54) אוה״ח פרשתנו כח, יד. הובא ונת׳ בקיצורים והערות לתניא ע׳ נז. ד״ה ויצא תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ כט ואילך).
55) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
56) ב״מ פד, א.
57) שער הגלגולים להאריז״ל הקדמה ו ואילך. ובכ״מ. וראה שמו״ר פ״מ, ג.
58) אגה״ק ס״ז (קיא, ב).
59) קיצורים והערות לתניא ע׳ מח ואילך. ד״ה ויצא תר״ל (סה״מ תר״ל שם ס״ע לא ואילך).
60) נדה ל, ב.
61) אור החיים שבהערה 54 – הובא בקיצורים והערות לתניא ובד״ה ויצא תר״ל שבהערה הנ״ל, ובאוה״ת פרשתנו קעב, ב.
62) ד״ה ועשית חג שבועות תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רלד ואילך. ובכ״מ.
63) קיצורים והערות לתניא ע׳ נח.
64) זח״ג קל, א.
65) ל׳ הכתוב – וירא כב, טז. ישעי׳ מה, כג. ירמי׳ כב, ה. מט, יג.
66) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
67) משלי ג, ו. רמב״ם וטושו״ע שם. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
68) ראה תניא פל״ז (מז, א). פל״ה (מה, א).
69) ראה מג״א או״ח ס״נ סק״ב. שו״ע אדה״ז שם ס״ב. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב סי״ג.
70) קידושין מ, ב.
71) ראה בארוכה לקו״ש ח״ג ע׳ 907. שם ע׳ 932. ח״י ע׳ 104.
72) ד״ה ואני נתתי ושלאחריו (סה״מ עת״ר ע׳ קיז ואילך).
73) תו״א פרשתנו (כא, א). תו״ח פרשתנו (כב [קסג], סע״ד ואילך). אוה״ת פרשתנו קצה, א ואילך (בשוה״ג ד׳). ובכ״מ.
74) ראה ספר יצירה פ״ד מי״ב (ובמפרשים שם).
75) ישעי׳ כא, יב. תו״א מקץ מב, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ שיא. אוה״ת פרשתנו שם קצה, ב (בשוה״ג ד׳). בשלח ס״ע שצא. ובכ״מ. וראה של״ה ג, ב.
76) תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, ב ואילך. מטות פב, א. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תקעה. וש״נ. אוה״ת שלח (כרך ו) ע׳ א׳תשע ואילך. וש״נ. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ כו. תש״ח ע׳ 98-99. סה״מ י"ב-י"ג תמוז ע' קצג. וש״נ.
77) עקב ח, ג. ל״ת וספר הליקוטים להאריז״ל עה״פ.
78) כ״ה בלקו״ת שה״ש כג, א. תו״ח פרשתנו כג [קסד], ד. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ריש ע׳ תתצז. סה״מ ה׳ש״ת ותש״ח שם. ובכ״מ.
79) ראה תו״א בראשית ד, ג-ד.
80) ראה המשך תרס״ו ע׳ ז (וראה שם ע׳ ה). שם ע׳ תמו.
81) ראה שיחת מוצאי ש״פ נח שנה זו (לקו״ש ח״כ ע׳ 283-4) ובהערות שם.
82) זח״ב מב, ב.
83) ע״ח בתחלתו. שער ההקדמות להאריז״ל הקדמה ג. וראה לקו״ש שם הערה 24.
84) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34. ועוד.
85) ואתחנן ו, ד.
86) ראה סמ״ק, הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב סמ״ק).
87) לקו״ת תזריע כג, ג. תו״א וארא נה, סע״ב.
88) ראה סה״מ קונטרסים ח״א קב, ב. וראה גם סה״מ י"ב-י"ג תמוז ע' מז (מסה״מ תרפ״ז ע׳ יא (קונטרסים ח״א קעט, א)).
89) לקו״ת פ׳ ראה כה, א. ד״ה משכני במאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ קסט ואילך. באוה״ת שה״ש (כרך ג) ע׳ תתטז ואילך. תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ריש ע׳ קעח). תרס״ח (סה״מ תרס״ח ע׳ רעט). תפר״ח ע׳ קיז. קונטרסים ח״ב שכז, א. ועוד.
90) ראה תניא פי״ח, ובקיצורים והערות לתניא שם (ע׳ צט). לקו״ת שה״ש מט, סע״ב ואילך.
91) פ״ה (ע׳ 30).
92) אבות פ״א מי״ז.
93) הל׳ גירושין ספ״ב.
94) ראה לקו״ת תצא לח, ג ואילך. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרמד ואילך (נדפס גם באוה״ת תצא ע׳ תתקפב ואילך).
95) יבמות קכב, א. וש״נ. לקו״ת תצא לז, ג. מאמרי אדהאמ״צ שם ס״ע תקמב ואילך.
96) תניא פי״ח.
97) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
98) ראה בארוכה לקו״ש חי״א ע׳ 2. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ג. תניא ספל״ט.
99) אבות פ״ד מ״ט.
100) ראה מדרש שמואל שם (הובא בלקו״ת ויקרא ו, ריש ע״ד).
101) ואתחנן ו, ה.
102) ברכות נד, א (במשנה). ספרי (הובא בפרש״י) עה״פ שם.
103) תו״ח וישלח לט [קפ], ג ואילך. מב [קפג], א ואילך. וראה גם תו״א פרשתנו כג, ג.
104) פרשתנו ל, מג.
105) תו״א שם.
106) תו״א מקץ לט, ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קמ, ב. ועוד.
107) ראה לקו״ת שלח לז, א. לח, ג (הובא בתו״א פרשתנו שם).
108) שבת סג, א. וש״נ.
109) חדא״ג מהרש״א לברכות לה, ב. או״ת להה״מ (הוצאת קה״ת) עקב נג, ד (בהוצאת קה״ת תש״מ ואילך – סי׳ קסו). אוה״ת פרשתנו קצה, ב (בשוה״ג ד׳).
110) לקו״ת אמור לב, סע״ד ואילך. ברכה צט, ג. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו. הנסמן להלן בהערה 112. ועוד.
111) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
112) ראה חינוך לאדהאמ״צ (שערי תשובה ח״ב) פמ״ט. אוה״ת עקב ס״ע תפד.
113) איוב כב, כח.
114) תנחומא וירא יט. וראה שבת נט, ב.
115) מו״ק טז, ב. וש״נ.
116) ראה אסת״ר בסופו.
117) ראה תניא פ״ה. ובכ״מ.
118) ראה תו״ח פרשתנו כו [קסז], א.
119) ראה ב״ב נג, רע״א. וש״נ.
120) תהלים נה, יט.
121) פ״א. פ״י. ועוד.
122) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
123) לקו״ת בלק עג, סע״א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תשכז. ובכ״מ.
124) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
125) ראה זח״ג כט, ריש ע״ב. קכג, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ז. ובכ״מ.
126) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג). וראה ד״ה מי יתנך תקס״ה (מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפז. ועם הגהות – באוה״ת שה״ש כרך ב ס״ע תרלד. שם ריש ע׳ תרעה). אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ קכז. ספר השיחות תורת שלום ע׳ 152.
127) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
128) ברכות לד, ב.
129) תו״א פרשתנו כא, ג. תו״ח פרשתנו כה, ב. וראה גם לקו״ת שבהערה 123. מאמרי אדה״ז ואוה״ת שה״ש שבהערה 126.
130) המשך ר״ה תש״ג פי״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 32-33). ובכ״מ.
131) פסחים נז, סע״א ואילך. כריתות בסופה. וראה אוה״ת וישלח תכו, א. ד״ה מלכא ומלכתא תרצ״ז (סה״מ תרצ״ז ע׳ 201 ואילך), ובהנסמן שם.
132) קהלת יב, ז. ראה לקו״ת ר״פ האזינו. ר״פ בלק.
133) תניא פכ״ז.
134) ראה תניא שם ולקו״ת ר״פ פקודי (מזח״ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת חוקת סה, ג. ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״א (סה״מ תש״י ע׳ 111). ועוד.
135) ראה ד״ה באתי לגני שם.
136) תו״א שם.
137) פרשתנו כב, ג.
138) פרשתנו כה, א-ב.
139) ב״מ קז, סע״ב. וש״נ. וראה גם איכ״ר פ״ג, נ. פרש״י עה״פ בראשית ד, כה. ולהעיר מלקו״ת צו ח, רע״א.
140) ח״א כג, ב (הובא באוה״ת פרשתנו (כרך ה) תתנד, א).
141) ראה (נוסף לזהר שם) זח״א ריש פרשתנו (קמז, א). ב״ר פס״ח, יג. של״ה פרשתנו רצב, ב.
142) ראה נדרים מא, א. כתובות סח, א. זח״ג רעג, ב.
143) סה״ש תורת שלום ע׳ 86. הנסמן בהערה הבאה.
144) ח״ד תשנו, ב ואילך.
145) תניא רפל״ז.
146) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
147) ראה פרש״י עה״פ. ירושלמי סוטה פ״א ה״ח.
148) המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קסד) ותש״ד (סכ״א – סה״מ תש״ד ע׳
110-11). וראה גם תו״א בראשית ו, א. לקו״ת במדבר ד, א. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. ד״ה פדה בשלום תשי״ב (סה״מ יו"ד-י"ט כסלו ע׳ פו ואילך). תשכ"ו (שם ס"ע רל ואילך).
149) דברי הימים-א כב, ח-י.
150) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים; ערכי הכינויים לבעל סדר הדורות; קהלת יעקב – בערכו. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ ה. ועוד – נסמן לעיל ע׳ נב הערה 14.
151) ב״ר פט״ז, ה.
152) שערי תשובה ח״א (שער התפלה) מט, א ואילך. נה, ג ואילך.
153) תרנ״ט (ראה סה״מ תרנ״ט שם), העת״ר (המשך תער״ב שם. שם ע׳ תשעה), תש״ד (ראה סה״מ תש״ד שם). ועוד. וראה גם אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע רח).
154) המשך תער״ב שבהערה 148. וראה גם שערי תשובה שם (נה, ד ואילך).
155) זכרי׳ יג, ב.
156) ישעי׳ ב, ד.
157) שם יא, ט.
158) תהלים קלט, יב.
159) פירוש המשניות להרמב״ם סנהדרין פ׳ חלק יסוד הי״ב. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 215 הערה 53. וש״נ.
160) ישעי׳ סג, טז.
161) שבת פט, ב.
162) תו״א פרשתנו כא, ג. תו״ח פרשתנו כד, ד. ועוד.
163) וירא כא, ו. וראה פרש״י שם.
164) תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א. טושו״ע או״ח סו״ס תקס. וראה לעיל ח״א ע׳ שסב.
165) ראה רמב״ן וירא שם, ז. רשב״ם שם, ו.
166) ראה גם ד״ה ביום השמע״צ גו׳ תש״מ ס״ה (סה"מ סוכות-שמח"ת ע' תי-תיא). ד״ה ביום השמיני שלח את העם גו׳ תשמ״א (שם ע׳ תיח ואילך).
167) הל׳ תשובה פ״ז ה״ז. וראה גם שם ה״ו.
168) זח״א קכט, סע״א. נתבאר בלקו״ש ח״כ ע׳ 86 ואילך.
169) ראה רמב״ם שם ה״ד.
170) שם ה״ז.
171) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 61 הערה 28.
172) ישעי׳ סה, כד.
173) ראה גם ד״ה ביום השמע״צ תש״מ שם.
174) ראה שמואל-ב ז, ה-ז. מפרשים (חדא״ג מהרש״א, עיון יעקב לע״י, ועוד) לפסחים פח, א.
175) נצבים ל, יב.
176) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
177) שבת קיט, ב.
178) תהלים פד, יב.
179) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). וש״נ. שעהיוה״א רפ״ד ואילך.
180) נדרים ח, ב. ע״ז ג, סע״ב. זח״ג יז, רע״א. וראה תו״א ותו״ח שבהערה 182.
181) ישעי׳ ל, כ. וראה תניא פל״ו (מו, א).
182) ראה תו״א פרשתנו כא, ד. כב, ג. תו״ח פרשתנו כו [קסז], ד.
183) מלכים-א כב, מח.
184) ב״ב ג, סע״ב.
185) לקו״ת דברים א, ריש ע״ב. דרושים לר״ה נו, סע״ב ואילך. אוה״ת ר״ה ע׳ א׳שמא. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳מה. וש״נ. הנסמן בלקו״ש חט״ו ע׳ 237 הערה 60. ובכ״מ.
186) פרשתנו כח, יח.
187) וישב לז, ז.
188) תו״א פרשתנו כב, סע״א. תו״ח פרשתנו כד [קסה], א.
189) תו״א שם.
190) שם כב, ב.
191) ראה אוה״ת פרשתנו קצד, ב.
192) ראה תו״א ריש פרשתנו (כא, א). תו״ח ריש פרשתנו (כב [קסג], ב).
193) ראה מכילתא עה״פ בשלח טו, א. שמו״ר פכ״ג, יא. תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
194) ראה לקו״ת שמע״צ פה, א. שה״ש יז, ג. ובכ״מ.
195) אבות פ״ד מי״ז.
196) המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ב (ע׳ יב).
197) ר״פ וישלח (לב, ד).
198) פרשתנו ל, מג.
199) פרשתנו שם, יד.
200) ישעי׳ ס, כב. סנהדרין צח, א.
201) איוב כח, ג.
202) עקב יא, יב.
203) ע״פ מסעי לד, ב.
204) פ׳ ראה יב, כ. פ׳ שופטים יט, ח. וראה ספרי עה״פ ראה שם. פרש״י עה״פ שופטים שם.
205) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 23 הערה 61.
[סה"מ בראשית ח"ב (הוספות) ע' רסב ואילך]