בס״ד. ש״פ אמור, י״ג אייר ה׳תשכ״ה

הנחה בלתי מוגה

ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה׳ מקדישכם¹. הנה כתיב² והייתם לי סגולה מכל העמים גו׳ ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומבואר שזה קאי על ג׳ עטרות³, וזהו מה שמבואר בלקו״ת⁴ מה שהוא מקשר זה עם ענין ג׳ קדוש, ומביא⁵ המדרש⁶ מהג׳ עטרות שאחד נתן על ראשו כו׳, ומבואר שגם עטרה הא׳ שנתן על ראשו, הנה זה בא ע״י עבודתם של ישראל (בכל מאדך⁷ בבלי גבול), וכמו שמבואר בחולין⁸ ברן יחד כוכבי בוקר⁹ היינו שבטי ישראל, דהמלאכים אומרים קדוש דוקא לאחר אמירת בנ״י. נמצא שגם עטרה הא׳ הוא בא ע״י ישראל ע״י עבודתם.

ובזה מובן מה שיש סתירה, דהנה באור התורה על הסדרה¹⁰ מביא המדרש¹¹ דיכול כמוני, ובתמי׳ ומקשה בזה שלכאורה איך אפשר להיות גם הוה אמינא דיכול כמוני, עד אשר צריכים לפסוק למעט את זה, ומבאר שם שאין הכוונה כמוני ממש, אלא זה שנמשך ממנו [שזה כבר נדפס ואפשר להסתכל בפנים (און מען קען אַריינקוקען אינעווייניק)].

והנה בלקו״ת בפרשת נצבים¹² מביא בפשיטות דיכול כמוני, דע״י אתם נצבים גו׳ כולכם¹³ באים לכמוני ע״י התשובה. ולכאורה הוא סברות הפוכות, דבאוה״ת מקשה בפשטות שזה אי אפשר להיות גם הוה אמינא, ובלקו״ת הוא אומר בפשיטות דאפשר להיות יכול כמוני.

והנה הביאור בזה הוא, שמה שמבואר בלקו״ת מדובר בענין תשובה מה שעצם ענין התשובה הוא סברות הפוכות, דהרי ענין התשובה הוא למעלה מן השכל, דבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיק גמור אין יכול לעמוד¹⁴, דתשובה שהוא למעלה מהשכל, מה שבצדיק הנה כל מה שהוא קרוב ביותר להבין גדלות הבורא, הנה ביותר אינו מונח (לייגט זיך נישט אָפּ) ענין התשובה, מה שמאן דמחוי במחוג קמי׳ מלכא כמבואר בגמרא¹⁵, ושאלו לחכמה שאלו לנבואה ושאלו לתורה ולא מהני ענין התשובה, ודוקא ע״י שאלו להקב״ה שהוא למעלה מהתורה באין ערוך, אפשר להיות ענין התשובה¹⁶.

והנה בנצבים איירי בענין כולכם מצד ענין התשובה, וזה יכול להגיע כל כך עד יכול כמוני, אלא שאח״כ הוא צריך לבוא בראשיכם כו׳ בהבנה והשגה, אבל ההתחלה צ״ל מן שאלו מהקב״ה כו׳, ואח״כ הוא בא ג״כ בהבנה והשגה ובתורה, הוי׳ שבתורה גופא, וכמ״ש¹⁷ טוב וישר הוי׳ על כן יורה חטאים בדרך כו׳, אלא שגם זה שהוא בתורה הוא למעלה מהשגת התורה.

וע״י עבודה זו הנה באים למלא כל הארץ כבודו¹⁸, שזהו למעלה מקדוש קדוש כו׳, גם מקדוש הא׳, וכמבואר בתקס״ב¹⁹. וזהו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי אחותי בתי²⁰, דאמי הו״ע עטרה שעטרה לו אמו²¹, אחותי הו״ע התורה, שהו״ע אחוה וריעות, ובתי הו״ע מצוות. ובאמת הרי בתו״א²² מבואר על רני ושמחי בת ציון²³ דענין בת יהי׳ דוקא לעתיד, ובת הוא נעלה ביותר, ולא אמי. אלא שעכשיו העבודה היא במסירות נפש, ועיקר הכוונה הוא הירידה בבתי, במצוות שכללותם הו״ע צדקה²⁴, אלא שעכשיו אין רואים המעלה בזה ודוקא לעתיד לבוא כשיסתלק ההעלם הנה רני ושמחי כו׳, שיתגלה מעלת המצוות.

וזהו ענין הצדקה לברר את העולם למטה, ודוקא ע״י הצדקה הנה הוא קימת סוכת דוד הנופלת²⁵, שנפלה כבר למטה, ולכן כתב אדמו״ר הזקן באגה״ק²⁶ שדוקא בשני אלפים תורה²⁷ הנה ותלמוד תורה כנגד כולם²⁸, ועכשיו הנה ע״י עבודת הצדקה יהי׳ קימה לסוכת דוד, עד שיהי׳ קימה אשר לא יוצרך עוד לעלי׳.

והנה, עכשיו אנו בין פסח לשבועות, דאע״פ שענין פסח הוא עבודת הצדיקים, הנה מכל מקום עכשיו הו״ע ספירת העומר, כמבואר בענין וספרתם בזהר שזהו עד שכתוב וספרה שבעת ימים, לטהר מטומאה, והוא ענין דעבודת בעל תשובה, ועי״ז פועלים שמגיעים למלא כל הארץ כבודו.

__________

1) פרשתנו (אמור) כב, לב.
2) יתרו יט, ה-ו.
3) ראה במדב״ר פי״ד, י (ושם: שלש גדולות).
4) ריש פרשתנו (לא, א ואילך).
5) שם לה, א.
6) ויק״ר פכ״ד, ח.
7) ואתחנן ו, ה.
8) צא, סע״ב.
9) איוב לח, ז.
10) בתחלתה (ע׳ קה).
11) ויק״ר שם, ט. וראה גם ב״ר פ״צ, ב
12) נא, ג.
13) ר״פ נצבים (כט, ט).
14) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד (מברכות לד, ב).
15) ראה חגיגה ה, ב.
16) ירושלמי מכות פ״ב ה״ו. יל״ש תהלים רמז תשב. ועוד. וראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שסא ואילך. תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ קז ואילך. תער״ב-תרע״ו ע׳ לב. ועוד.
17) תהלים כה, ח.
18) ישעי׳ ו, ג.
19) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ י.
20) שמו״ר פנ״ב, ה. שהש״ר פ״ג, יא (ב).
21) שה״ש ג, יא.
22) מקץ לח, א-ב.
23) זכרי׳ ב, יד.
24) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
25) ע״פ עמוס ט, יא.
26) סימן ט.
27) ראה סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
28) פאה פ״א מ״א.

[סה"מ ויקרא (הוספות) ע' שסט ואילך]