בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ערב תשעה באב ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, ומדייק כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע [בד״ה זה דשנת עדר״ת2] מהו ענין ציון, והרי אין הכוונה על עיר ציון בפרט3 כי אם על כללות ישראל, וא״כ מהו אומרו ציון דוקא. וגם צריך להבין מ״ש ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, מהו שני הענינים דמשפט וצדקה. וביותר אינו מובן, דמשפט וצדקה הם לא רק שני ענינים שונים, אלא שהם גם הפכיים. דבמשפט כתיב4 לא תכירו פנים במשפט, ופירש רש״י5 שלא תאמר זה עני הוא כו׳ ומצוה לפרנסו אזכה את העני כו׳, היינו שענין המשפט שולל צדקה, ולאידך, כאשר מגיע לו במשפט אינו צריך לצדקה. ואיך אומר שהפדי׳ תהי׳ במשפט ובצדקה, שהם שני ענינים הפכיים. וגם צריך להבין מ״ש תפדה ושבי׳. דלשון ושבי׳ [שלפי פירוש אחד6 הוא השבה] מורה רק שהוא נמצא במקום אחר וצריך לשוב למקומו, משא״כ לשון פדי׳ מורה שלפני הפדי׳ הי׳ בגלות וצריך לפדי׳. וע״ז אומר ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שהפדי׳ תהי׳ במשפט, וההשבה בצדקה.
ונקודת הביאור בזה מבואר בהמאמר שם7, דענין גלות ושבי׳ שייך דוקא בהכלים, להיותם בבחי׳ מציאות דבר, משא״כ בבחי׳ האור אין שייך גלות ושבי׳. וענין זה (דבאור אין שייך גלות) מובן גם בפשטות. שהרי מעט אור דוחה הרבה מן החושך8, והיינו דגם לאחרי ירידת והמשכת האור בבחי׳ מדידה והגבלה [שאז דוקא שייך לומר מעט או הרבה], ובזה גופא רק מעט אור, הנה גם אז הוא דוחה הרבה מן החושך. דבתחילת הבריאה הרי אור וחושך משתמשים בערבוביא9, אבל כאשר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך10, הנה אז גם מעט אור דוחה הרבה מן החושך. ומזה מובן גם בפשטות דבאור אין שייך ענין הגלות (שהאור יהי׳ בגלות בהחושך), שהרי החושך נדחה מפני האור.
והנה כמו שהוא באורות וכלים, דענין הגלות שייך רק בהכלים ולא בהאור, עד״ז הוא גם בנשמה וגוף, דנשמה וגוף הם דוגמת אור וכלי11, וכידוע מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר12 שרק הגוף הלך בגלות ולא הנשמה. והיינו, דהגם שהנשמה היא מלובשת בגוף והגוף הוא בגלות, מ״מ בנוגע להנשמה אין זה ענין של גלות ושבי׳, ורק שמצד זה שהגוף הוא בגלות, גם הנשמה שמלובשת בו היא נמצאת שלא במקומה וצריכה להשבה. וכמארז״ל13 אני ישנה בגלותא ולבי ער, דגם כשאני ישנה בגלותא, הנשמה (ולבי) היא ער, היפך שינה וגלות. דמכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש14, דגם כשהיא באופן דממש מלשון ממשות15, היינו שהיא מלובשת בגוף גשמי, היא חלק אלוקה ממעל [ועד שהיא חלק אלוקה ממעל ממש], וידוע מאמר הבעש״ט16 שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו, לכן, גם לאחרי ירידתה והתלבשותה בגוף בכח המפליא לעשות17, וגם בזמן הגלות, אינה בבחי׳ גלות, ורק שנמצאת שלא במקומה.
אמנם, מצד זה גופא שענין הגלות הוא בהגוף דוקא, לכן גם העלי׳ שע״י הירידה בגלות, יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות18, היא בעיקר בהגוף דוקא, לפום צערא אגרא19. שע״י הפיכת החושך וההעלם דהגוף [שהגוף עצמו הוא חושך והעלם, ודלא כהנשמה שגם לאחרי התלבשותה בגוף היא בחי׳ אור ורק שנמצאת במקום החושך וההעלם], נעשה עי״ז יתרון האור בתכלית השלימות20. ועי״ז דוקא (בירור וזיכוך הגוף, ובפרט כמו שהוא בזמן הגלות) נשלמת הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים21, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו22.
ובשביל זה ירדה הנשמה למטה, כידוע23 שירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף ונפש החיונית היא (לא בשביל הנשמה, כי אם) בכדי לתקן את הגוף ונפשו החיונית, ע״י לימוד התורה וקיום המצוות שנעשים ע״י הגוף דוקא [דגם לימוד התורה, אף שאינו בעשי׳ גשמית ממש, הרי אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע״י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש24], ולהשלים (עי״ז) הכוונה דדירה בתחתונים. אלא שעי״ז נעשה עילוי גם בהנשמה הפועלת את זיכוך הגוף. דהנה מה שהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף, שהיא ירידה גדולה ביותר, הוא מצד הביטול שלה להכוונה העליונה (ביטול באופן דהנחת עצמותו)25, שמצד זה היא מבטלת את מציאותה (לייגט זיך אַוועק) לירד בגוף הגשמי ולהתאחד איתו. דאופן התלבשות הנשמה בהגוף הוא באופן שהם נעשים דבר אחד. ולכן ע״י שהנשמה פועלת בירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית, שבזה דוקא יש יתרון האור כנ״ל, הנה גם הנשמה מקבלת מיתרון זה, וכמ״ש26 משכני אחריך נרוצה, דע״י שנפש האלקית פועלת שגם נפש הבהמית יהי׳ לה אהבת ה׳, שהאהבה דנפש הבהמית היא בדרך מרוצה, עי״ז נעשה נרוצה גם בנפש האלקית, אחריך נרוצה לשון רבים27. וכמארז״ל28 שלעתיד לבוא תהי׳ הנשמה ניזונית מן הגוף. ומכיון שכל הענינים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו29, מובן שעד״ז הוא גם עכשיו, שגם הנשמה מקבלת מיתרון האור שנעשה מהפיכת החושך דגוף ונפש הבהמית. וזהו מה שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי׳, דהגם שגם קודם ירידתה כתיב בה30 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, הוא רק בבחי׳ האור, וע״י ירידתה לגוף מגעת ונכללת בהעצמות, לאשתאבא בגופא דמלכא31.
וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דהנה איתא בירושלמי32 עה״פ33 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. וידוע הביאור בזה34, שע״י ג׳ הדברים שבפסוק זה (לפי פירוש הירושלמי שם) ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים, לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות [כי ע״י הקרבנות מתקיימים חוקות שמים וארץ35], ע״י קיום ג׳ דברים אלו ישראל הם בבחי׳ ציון. דע״י שישראל עוסקים בתורה עבודה וגמילות חסדים, שג׳ דברים אלו הם כללות כל התורה ומצוות, הם בבחי׳ ציון מלשון סימן, דגם כשנמצאים בגלות אינם נאבדים ח״ו בין האומות (ובדוגמת דבר שיש לו סימן כפשוטו, שע״י הסימן מחזירים אותו לבעליו). ולא רק שאינם נאבדים ח״ו, אלא אדרבא, ע״י הגלות, נעשה בהם יתרון האור. וביתרון זה (שתהי׳ בגאולה העתידה ע״י הירידה דגלות) אומר ב׳ ענינים, במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה. תפדה קאי על הגוף שהוא בגלות וצריך לפדי׳, וע״ז אומר במשפט תפדה, שיתרון האור שנעשה בהגוף הוא גם ע״פ שורת הדין (במשפט), דמכיון שהגוף הי׳ בגלות ממש, לכן גם מצד הדין מגיע לו יתרון האור. [וגם ענין במשפט תפדה, שגם מצד שורת הדין צ״ל כבר הפדי׳ מהגלות, שהרי כבר כלו כל הקיצין36]. ושבי׳ קאי על הנשמה שהיא רק נמצאת במקום הגלות (אבל לא שהיא בגלות ממש) וצריכה להשבה, וע״ז אומר ושבי׳ בצדקה, דמכיון שהנשמה עצמה לא היתה בגלות, ויתרון האור שיהי׳ בה הוא רק מצד הגוף, הרי המשכת אור זה בהנשמה הוא רק בתורת צדקה. וגם פירוש ושבי׳ בצדקה, צדקה הוא האור שבהבדלה שבא רק בבחי׳ צדקה37, והו״ע המשכת העצמות שלמעלה מכל הדרגות שבאור, גם מבחי׳ האור שהבדילו לעצמו. וע״ז אומר ושבי׳ בצדקה, דגם בהנשמה שמצד עצמה היא בבחי׳ אור, הנה ע״י עבודתה בהגוף יהי׳ בה המשכת העצמות.
וזהו גם מה שפסוק זה הוא סיום וחותם ההפטרה חזון ישעי׳, לפי שהתוכן והכוונה הפנימית דכל הענינים של ההפטרה (שלפני זה) הוא העלי׳ דגאולה העתידה (בהגוף ובהנשמה) שנעשית דוקא ע״י הירידה דגלות. וזהו גם מה שתחילת ההפטרה היא חזון ישעיהו, דענינו של ישעי׳ הוא (כשמו) ישועה38, ועד לישועה אמיתית39 שהיא הגאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות [דזהו גם מה שממשיך בכתוב אשר חזה גו׳ בימי גו׳ יחזקי׳, שביקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח40], לפי שהכוונה והתכלית בכל הענינים של ההפטרה הוא החותם שלה, ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, גודל העילוי דגאולה העתידה שיהי׳ בהנשמה ובעיקר בהגוף, כנ״ל בארוכה. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו41, ועד שדוקא ע״י לימוד הפשט מתגלה העצם דתורה, כי פשט הוא בעולם העשי׳42, שבו דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. דזהו גם הטעם (בפנימיות הענינים) על זה מה שהלימוד עם תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא43, הוא דוקא ע״פ דרך הפשט. וכן הוא גם בנוגע לעניננו, הפסוק ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שעיקר הענין בזה הוא פירוש הפסוק כפשוטו, הפדי׳ מהגלות בפשטות בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש ובעגלא דידן.
__________
1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
2) המשך תער״ב ח״א ע׳ תקסד ואילך.
3) ראה גם אוה״ת פרשתנו (דברים) ד״ה זה ע׳ לו.
4) פרשתנו א, יז.
5) מספרי עה״פ.
6) תיב״ע עה״פ. וכ״ה במצו״ד עה״פ.
7) בסופו (המשך הנ״ל ע׳ תקעא).
8) תניא פי״ב (יז, א).
9) פרש״י עה״פ בראשית א, ד (וראה גם פרש״י עה״פ שם, יד). וראה גם ירושלמי ברכות פ״ו ה״ה. ב״ר פ״ג, ו (וביפ״ת שם). וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור – ביחס לחושך ס״ו (ע׳ תקסט ואילך). וש״נ.
10) בראשית שם, ד.
11) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א). סידור (עם דא״ח) קסד, רע״ג. ובכ״מ. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ביחד לכלים ס״ח (ע׳ מט ואילך). וש״נ.
12) סה״מ תרפ״ז ע׳ קצו. קונטרסים ח״א קעה, ב. סה״ש תרפ״ז ריש ע׳ 170. לקו״ד ח״ד תרצב, א.
13) זח״ג צה, א (עה״פ שה״ש ה, ב).
14) תניא רפ״ב.
15) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תב ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ד ע׳ רצא.
16) המשך תרס״ו ע׳ תקכב. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקט״ז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
17) ראה רמ״א או״ח ס״ו סוס״א.
18) ע״פ קהלת ב, יג.
19) אבות פ״ה מכ״א.
20) ראה בארוכה ד״ה זה תשל״ה (לעיל ע׳ כח) הערה 40.
21) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. הנסמן בהערה הבאה.
22) תניא רפל״ו.
23) שם פל״ז (מח, ב), מע״ח שער (כו) הצלם פ״א.
24) תניא שם (מז, א).
25) ראה המשך תער״ב ח״א פרמ״ט (ע׳ תקב ואילך). פש״ג (ע׳ תרטו-ז).
26) שה״ש א, ד.
27) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 268.
28) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״א (ע׳ קח) ואילך. סה״מ תרנ״ט ע׳ קה ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תקכח. סה״ש תורת שלום ס״ע 127 ואילך. ועוד.
29) תניא רפל״ז.
30) מלכים-א יז, א. וראה זח״ג סח, ב.
31) זח״א ריז, א. וראה תו״א נח ט, א. לקו״ת פ׳ ראה כה, א.
32) תענית פ״ד סה״ב. מגילה פ״ג סה״ו. וכ״ה בזח״ג לה, א (הובא באוה״ת פרשתנו ע׳ לו).
33) ישעי׳ נא, טז.
34) אוה״ת שם (מקה״ע לירושלמי שם). סד״ה זה תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ עז). עדר״ת (שם ע׳ תקעא). ובכ״מ.
35) קה״ע לירושלמי שם.
36) סנהדרין צז, ב.
37) סד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב שם).
38) ראה פרש״י ומצו״ד ישעי׳ מט, א. זח״ב קעט, סע״ב.
39) ראה שיחת שבעה עשר בתמוז שנה זו בתחלתה (לקו״ש חכ״ג ע׳ 287).
40) סנהדרין צד, א.
41) שבת סג, א. וש״נ.
42) ע״ח (הובא בנגיד ומצוה בתחלתו. נהר שלום בהקדמת רחובות הנהר בסופה) ומשנת חסידים מסכת חיוב הנשמות פ״א מ״ב – הובאו ונתבארו בלקו״ד ח״ד תשעא, א.
43) שבת קיט, ב.
[סה"מ דברים ח"א (הוספות) ע' שמג ואילך]