בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשל״ו

הנחה בלתי מוגה

ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה¹. ומביא כ״ק אדמו״ר הזקן במאמרו², שיש בו גם הגהות וביאורים והערות מרבותינו נשיאינו ממלאי מקומו³, הנה כתיב⁴ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, פירוש דקאי על כל יום כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים⁵, ואח״כ⁶ מקשר זה עם ההתבוננות דשמע ישראל⁷ כו׳ שעי״ז בא לואהבת⁸ כו׳, ומקשר זה ג״כ עם מארז״ל⁹ היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. ויש לבאר זה בסגנון שיובן קשר הענינים, דהנה הענין דלעשותם הוא בעולם המעשה דוקא המוגדר בגדרי זמן ומקום. דבעולמות שלמעלה אין מדידה דזמן ומקום כמו בעולם הזה, וכמבואר בשער היחוד והאמונה¹⁰ דשרש המקום והזמן הוא בספירת המלכות, דבעולמות הוא עולם העשי׳, משא״כ העולמות שלמעלה הימנו כו׳. ובעולם זה צ״ל לעשותם, היינו מעשה מלשון מעשין על הצדקה¹¹, לשון כפי׳, דהיינו שאף שלדבר שבו הוא עושה (את הפעולה) ישנו טבע הפכי, הרי הוא כופה אותו שיעשה היפך טבעו, באופן דאתכפיא עד לאופן דאתהפכא. ואיך ישנו הכח להפוך את טבע העולם, הנה זה בא מבחינה כזו שלמעלה גם מהמעשה וגם מזה שמעשין אותו.

והענין הוא, דהנה אמרו רז״ל¹² מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את עולמו. והיינו דישנה דרגא באלקות שהיא בדוגמת (ונמשכת ע״י) דרגת הנשמה שממלאה את הגוף. דמכיון שהנשמה ממלאה את הגוף, הרי מזה גופא מוכח שיש להגוף איזו חשיבות ותפיסת מקום לגבי הנשמה, שכן הוא גם בדרגת האלקות הממלאה את העולם, דהעולם יש לו תפיסת מקום לגבה, שזהו בחי׳ ממלא כל עלמין. ובחינה זו שבנשמה, מאחר שיש לגוף תפיסת מקום לגבה, הרי אף שיש לה שליטה על הגוף, אין ביכולתה להפכו. משא״כ ע״י המשכת בחי׳ הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, ראש שבנשמה, חלק אלוקה ממעל ממש¹³, ובלשון התניא¹⁴ שאפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳, הנה עי״ז ממשיכים גם מבחי׳ האלקות שלמעלה מהתלבשות בעולמות, סובב כל עלמין, עד לבחינה שלמעלה מסוכ״ע וממכ״ע וכו׳, ועי״ז אפשר לעסוק באתהפכא.

דהנה כתיב¹⁵ הנה מקום אתי, ואמרו רז״ל¹⁶ הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ולכאורה אינו מובן, למה צריך להבהיר (באַוואָרענען) שאין העולם מקומו. אלא דמכיון שישנה דרגא באלקות שהיא בהתלבשות בעולם (כמו דרגת הנשמה שממלאה את הגוף), הוא מקומו של עולם, וע״ז אומרים דאעפ״כ אינו נתפס בזה ואין העולם מקומו. אמנם, היות דבחינה זו יש לה ערך לעולם, עכ״פ לשלילתו (אין העולם מקומו), הרי מאחר שישנו עולם שהוא מוגדר בגדר המקום (שהרי רק מקום ארון אינו מן המדה¹⁷, משא״כ כל העולם כולו הוא מוגדר בגדר המקום¹⁸), אי אפשר שתהי׳ הפיכה בגדרי העולם. ובכדי שיהי׳ היום לעשותם, לשון כפי׳, ויתירה מזו, אתהפכא, הפיכת טבע העולם, צריך לגילוי בחינה שלמעלה גם מענין העולם וגם משלילת העולם, עצמותו ומהותו ית׳.

וזהו הקשר לבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דמאחר שזהו בבחינה שלמעלה מגדר מקום וזמן, הרי אין שייך ענין השכחה ובכל יום יהיו כחדשים, עד חדשים¹⁹ ממש. דהנה ענין השכחה בא מצד גדרי הזמן, דהיות שהזמן מתחלק לעבר הוה ועתיד, לכן ישנו ענין השכחה, שבעתיד הרי הוא שוכח על העבר. אבל ע״י דרגא שלמעלה מגדר הזמן, הנה בכל יום הם כחדשים, היינו דהזמן עצמו הוא למעלה מהזמן. וע״י התבוננות בענין זה, שגם בהיותו בעולם שמוגדר בגדרי הזמן והמקום, נתנו לו הכח לעבודה באופן דהיום לעשותם, למעלה מגדר הזמן והמקום, הנה זה מביא לאהבת ה׳ כו׳.

וזהו שאמר הכתוב (בההפטרה)²⁰ ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ומבאר בזה האריז״ל (שהיום הוא ערב יום ההילולא שלו²¹) בשער הפסוקים²² דפסוק זה נאמר על העגל, כי העגל עצמו ידע מי הוא שעשאו וקנהו, כי הערב רב בכלל הזהב שהשליכו, השליכו טס של זהב שכתוב בו עלה שור (שהשליך משה ליאור כדי להעלות ארונו של יוסף הנקרא שור)²³, ובכח שם זה יצא עגל זה, וזה ידע העגל, שזהו ידע שור קונהו. אבל עמי, שהם ישראל הנקראים עמי של השי״ת, לא ידעו ולא יתבוננו במה שהיו עושים הערב רב [הנקרא עמך ולא עמי²⁴], וחשבו כי העגל עלה מעצמו, ולכן טעו אחריו. והיינו, שישראל לא התבוננו שיש בעל הבית לבירה זו²⁵, וגם מציאות העגל היא רק ע״י הקב״ה כו׳. דענין זה קשור ג״כ עם ענין השכחה, שהרי ע״י חטא העגל נשתברו לוחות הראשונות, שעי״ז ירדה שכחה לעולם²⁶, שזהו ההיפך מבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כו׳, שזהו ע״י העדר השכחה דוקא כנ״ל.

וזהו זכור ה׳ מה הי׳ לנו גו׳²⁷, ומביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימותיו²⁸ מהזהר²⁹ דהקב״ה אומר לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלעם גו׳³⁰ וישראל עונים זכור ה׳ מה הי׳ לנו. ומבאר שם, דענין הזכרון בא ע״י גילוי שם ה׳ (שלמעלה משינויי הזמן כנ״ל). וזהו מה הי׳ לנו, דהמכוון בזה הוא שגם בחי׳ מ״ה שהוא שם ה׳ במילוי אל״פין נעשה בבחי׳ אלקים כמנין לנו. דע״י שם אלקים שהוא בגימטריא הטבע³¹, וגימטריא זו מובאת בתורת אמת, היינו דשם זה יכול להיות בעולם באופן דטובעו בים סוף³², הנה עי״ז יכול להיות ענין השכחה מכיון שהו״ע דטבע המוגדר בגדר הזמן. וע״י גילוי שם מ״ה, שהוא גימטריא הוי׳ כנ״ל, הנה עי״ז נהי׳ זכור ה׳, העדר השכחה. וזהו ג״כ מה שמביא כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו הידוע על פסוק זה³³ תורת הבעש״ט דזכור ה׳ מה הי׳ לנו קאי על בחי׳ מ״ה שבנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, דע״י בחינה זו ישנו ענין הזכרון (וכמבואר לעיל שהעדר השכחה הוא ע״י דרגת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגדרי העולם).

וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דכשישנו ענין הגלות בעולם, שזה בא מענין השכחה, הנה לזה צ״ל משפט זו תורה, דבראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין³⁴. וכן צ״ל ענין הצדקה, שהיא כללות המצוות, וכמבואר באגה״ק³⁵ שמ״ש³⁶ רחבה מצותך מאוד קאי על מצות הצדקה, דעי״ז מבטל ענין השכחה בעולם, ועי״ז מגלה דרגא באלקות שלמעלה מהתלבשות בעולם, בחי׳ מ״ה. והכח לעבודה זו ישנו לכאו״א מישראל בירושה מאברהם, דענינו של אברהם הי׳ לפרסם שיש בעל הבית לבירה זו, וזה נתגלה לו ע״י שהציץ עליו בעל הבירה²⁵, שזהו גילוי בחי׳ הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף. ועי״ז שאחד הי׳ אברהם³⁷, הנה ויירש את הארץ, שעושים מכל העולם דירה לו ית׳ בתחתונים³⁸. וזהו בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים³⁹, דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וזה בא ע״י לא יהי׳ לך אלקים אחרים על פני⁴⁰ (שלילת ענין העגל הנ״ל), ואדרבה, אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו׳⁴¹. ויהי רצון שיהי׳ בקרוב ממש ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה בפועל ממש, ע״י שיעמוד מלך מבית דוד וכו׳ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה׳ וינצח⁴², שהנצחון במלחמת ה׳ הוא שעושים לו ית׳ דירה בתחתונים, שזהו ע״י יבנה בית המקדש במקומו⁴², שבמקדש היו חלונות שקופים אטומים⁴³, ומשם אורה יוצאה לכל העולם כולו⁴⁴, ויקבץ נדחי ישראל⁴² והיתה לה׳ המלוכה⁴⁵, בעגלא דידן.

__________

1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
2) לקו״ת ריש פרשתנו (דברים).
3) אוה״ת פרשתנו ע׳ כח ואילך.
4) ואתחנן ו, ו.
5) ראה ספרי ופרש״י עה״פ. שו״ע אדה״ז או״ח סס״א ס״ב (וש״נ).
6) לקו״ת שם ס״ב (א, ב).
7) ואתחנן שם, ד.
8) שם, ה.
9) עירובין כב, א. וש״נ.
10) פ״ז (פב, א).
11) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 238.
12) מדרש תהלים קג, א. וראה ברכות י, א.
13) תניא רפ״ב.
14) ספכ״ד.
15) תשא לג, כא.
16) ב״ר פס״ח, ט.
17) יומא כא, א.
18) ראה סה״מ בראשית ח״ב ע׳ יא הערה ד״ה בלי שיעור ממש.
19) פרש״י תבוא כו, טז. וראה גם פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, יג.
20) ישעי׳ א, ג.
21) ראה שה״ג להחיד״א בערכו. ובכ״מ.
22) עה״פ. ועד״ז בל״ת להאריז״ל עה״פ. ל״ת פ׳ תשא. ועוד.
23) פדר״א פמ״ה. תנחומא תשא יט (וראה ג״כ שם בשלח ב). פרש״י עה״פ תשא לב, ד. ועוד.
24) פרש״י תשא לב, ז.
25) ראה ב״ר רפל״ט.
26) עירובין נד, א.
27) איכה ה, א.
28) אוה״ת נ״ך (כרך ב) עה״פ (ע׳ א׳פה ואילך).
29) ח״ג קיב, סע״א.
30) מיכה ו, ה.
31) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
32) ל׳ הכתוב – בשלח טו, ד.
33) סה״מ אידיש ע׳ 211 ואילך.
34) קידושין ל, ב.
35) סי״ז.
36) תהלים קיט, צו.
37) יחזקאל לג, כד.
38) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
39) פסחים קטז, ב (במשנה). תניא רפמ״ז.
40) יתרו כ, ג. ואתחנן ה, ז.
41) יתרו שם, ב. ואתחנן שם, ו.
42) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
43) מלכים-א ו, א.
44) ויק״ר פל״א, ו.
45) עובדי׳ א, כו.

[סה"מ דברים ח"א (הוספות) ע' שלט ואילך]