בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשכ״ה

הנחה בלתי מוגה

בשעה¹ שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה כו׳ תנה הודך על השמים², אמר לו הקב״ה למשה החזיר להן תשובה, ותשובת משה היתה תורה מה כתיב בה³ אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו׳ כלום למצרים ירדתם. ומבואר בסוגיא שם עוד פרטים מה שהשיב להם משה ומסיים יצר הרע יש ביניכם. ומזה מובן אשר מתן תורה, וכמו״כ מתן תורה שבכל שנה ושנה, הוא מצד זה שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם. וזהו ג״כ מה שההכנה למתן תורה היא ספירת העומר, שסופרים מ״ט יום ואח״כ ביום החמישים הוא מתן תורה, דעומר הוא שעורים מאכל בהמה⁴ (למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם), וע״י שסופרים את העומר, דספירה היא מלשון מספרים ונצצין⁵, היינו שפועלים הבירור והזיכוך בנפש הבהמית, הנה עי״ז דוקא באים אח״כ לחג השבועות⁶, חטים מאכל אדם, זמן מתן תורתנו.

ולהבין זה צריך להקדים מ״ש⁷ וספרתם לכם ממחרת השבת גו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, וידוע הדיוקים⁸ מ״ש וספרתם לכם, דהוה לי׳ לומר וספרתם ממחרת השבת כמו בכל מצוה (שאינו אומר לכם) ומהו לכם. וגם צריך להבין מ״ש ממחרת השבת, שפירושו הוא ממחרת הפסח, ולמה אומר ממחרת השבת, שיש בזה מקום לטעות שכוונתו היא ממחרת השבת כפשוטו, דהוה לי׳ לומר ממחרת היו״ט או ממחרת הפסח. וגם צריך להבין מ״ש שבע שבתות תמימות תהיינה, דלכאורה תיבת תמימות הוא מיותר, דגם אם לא נאמר תמימות היינו יודעים שצ״ל שבע שבתות תמימות, וכמו שמסיים עד ממחרת השבת השביעי תספרו חמישים יום, ולמה צ״ל תמימות. והנה בקהלת רבה⁹ איתא ע״ז, דכאשר יום הראשון דפסח חל בשבת, וכמו הקביעות שבשנה זו, שאז התחלת הספירה הוא ממחרת השבת כפשוטו, הנה אז הוא שבע שבתות תמימות. ובמ״א במדרש¹⁰ איתא, שהתמימות הוא כשעושין רצון קונם, ומובן שב׳ פירושים אלו (א׳ שהתמימות נעשה ע״י שהתחלת הספירה הוא ממחרת השבת כפשוטו, ב׳ שזה נעשה ע״י שעושין רצון קונם) שייכים זה לזה. והיינו דכאשר התחלת הספירה היא ממחרת השבת כפשוטו, עי״ז נעשה ענין דעושין רצונו של מקום, ועי״ז נעשה שבע שבתות תמימות.

ולהבין זה, הנה כללות ענין נתינת התורה ומצוותי׳ מתחיל בהפסוק אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (כדאיתא בגמרא שהובא לעיל, תורה כו׳ מה כתיב בה אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים). ופירש רבינו הזקן¹¹, דאנכי הוא אנכי מי שאנכי, שלא ידע לי׳ בר איהו, הנה אנכי זה נעשה אלקיך כחך וחיותך¹², שמתגלה בנשמה בגוף. והוא ע״י העבודה דוספרתם לכם, דעומר הוא מאכל בהמה, וע״י שמברר ומזכך את הנפש הבהמית, דוספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות, הנה עי״ז נעשה המשכת בחי׳ אנכי⁶. וצריך להבין איך ע״י עבודת האדם למטה יהי׳ נמשך בחי׳ אנכי, הרי בינתיים ישנם כל הענינים שבהשתלשלות, והענינים שלמעלה מהשתלשלות, והמחיצות ופרסאות שלמעלה מאצילות, ואיך אפשר שע״י העבודה בבירור נפש הבהמית יהי׳ נמשך בחי׳ אנכי.

אך הענין הוא, דהנה כתיב¹³ כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, ופירוש כמים הפנים לפנים הוא¹⁴, דכמו שבמים למטה, הנה מצד זה שהמים הם פשוטים ומצד עצמם אין בהם שום ציור וגוון, לכן הנה כשהאדם מסתכל במים נעשים פנים אלו של המסתכל בהמים, פנים אלו הם בהמים עצמם, היינו שלא נתוסף שום דבר בהמים אלא שהפנים הם בפשיטות המים עצמם, ופנים אלו שבמים חוזרים לפני המסתכל, היינו שיש בזה ב׳ ענינים, שפנים המסתכלים נעשים במים ופנים אלו חוזרים ומשתקפים (און שפּיגלן זיך אָפּ) בהאדם המסתכל, הנה כמו״כ הוא למעלה שפני המסתכל נעשים במים. דהנה כתיב¹⁵ עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז״ל¹⁶ במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, והיינו שעלה לפניו התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים, שמצד זה נעשה בחי׳ פנים למעלה. שמצד עצמו הוא כדוגמת המים הפשוטים שאין שייך בהם שום ציור וגוון כלל, אך מצד זה שצייר בעצמו כביכול התענוג שיתענג בעבודת הצדיקים, נעשה בו ציור, והו״ע העשר ספירות כו׳. וציור זה הוא בהא״ס עצמו, בדוגמת פני המסתכל שהפנים נעשים בפשיטות המים עצמם כנ״ל. וציור זה חוזר ונמשך לפני המסתכל, והוא ההמשכה בעשר ספירות הגלויות, כדלהלן. דהנה בענין הפנים שבמים ופני האדם המסתכל, ישנם שני ביאורים. ביאור א׳ אשר שני בחינות פנים אלו הוא קודם הצמצום ולאחרי הצמצום, וביאור השני הוא אשר ב׳ בחינות פנים הוא לאחרי הצמצום, עשר ספירות הגנוזות ועשר ספירות הגלויות. ומה שמבואר כאן הוא ביאור הב׳, שב׳ הבחינות שבפנים הם לאחרי הצמצום, למעלה מאצילות ואצילות.

והענין הוא, דהנה עשר ספירות דאצילות הם במציאות תמידית, דגם לפי המבואר במ״א שכל מציאות הספירות הוא רק בהנוגע לפעולה, מ״מ מכיון שלצורך הפעולה וההשפעה בעולמות צריך לעשר ספירות, וכמ״ש¹⁷ כי אמרתי עולם חסד יבנה, שהתהוות העולמות היא ממדת החסד, וגם מדת הגבורה צריך בשביל ההתהוות, שלא יהי׳ התפשטות בלי גבול כי אם כמארז״ל¹⁸ שאמרתי לעולם די, וכן צ״ל מדת התפארת שהיא התכללות חסד וגבורה, וכן צ״ל מדות נה״י שעל ידן היא ההשפעה בפועל, ומכיון שההשפעה בעולמות היא ע״י הספירות דוקא והתהוות העולמות הוא בתמידות, הרי במילא מציאות העשר ספירות היא מציאות תמידית. ונוסף לזה, הנה באמת מציאות הספירות אינה רק מצד הפעולה כי אם שהן מציאות מצד עצמן. דמכיון שעלה ברצונו ית׳ שיהיו עשר ספירות, הרי מצד רצון זה ישנה בתמידות מציאות העשר ספירות, והשינוי שנעשה בהן ע״י עבודת האדם הוא רק אם יהי׳ תוספת אור או גרעון ח״ו, אבל מה שנוגע לעצם השורש, היינו לעצם מציאותם, אין בזה שינוי, דכל זה הוא בעשר ספירות דאצילות, שהם עשר ספירות גלויות. ושורש עשר ספירות אלו הוא מעשר ספירות הגנוזות, דעשר ספירות הגנוזות אינן בבחי׳ מציאות, כמאמר¹⁹ אין מציאות לגנוזות. ופירוש אין מציאות לגנוזות הוא שלא רק אינן מציאות ממש וגם לא קרוב למציאות, אלא עוד זאת שהן בבחי׳ בלתי מציאות. וכידוע²⁰ המשל ע״ז מאש בצור החלמיש, שאינו בבחי׳ מציאות, וכידוע ההפרש בין אש שבצור החלמיש לאש שבגחלת, דאש שבגחלת אף שאינו בבחי׳ מציאות אש ממש, דכשרואים את הגחלת הרי אין רואים בו את מציאות השלהבת כלל ורואים רק את הגחלת, ולא רק שאין רואים אותה אלא שהיא באמת בטילה להגחלת, דהשלהבת שעל גבי הגחלת היא במציאות ממש מחוץ להגחלת, משא״כ השלהבת הטמונה בהגחלת הוא בטילה להגחלת, מ״מ היא בבחי׳ מציאות, והראי׳ שע״י שנופחים באש שבגחלת יתוסף עי״ז בהשלהבת שעל גבי הגחלת. דכל זה הוא באש בגחלת, משא״כ האש שבצור החלמיש אינו בבחי׳ מציאות. אמנם באמת האש שבצור החלמיש אינו משל מכוון להעדר המציאות דעשר ספירות הגנוזות, שגם האש שבצור החלמיש הוא קרוב למציאות עכ״פ, שלכן ע״י הכאה בצור יתגלה האש. דאף שאינו מציאות ממש כאש שעל גבי הגחלת, שלכן גם כשהצור יהי׳ משך זמן רב במים לא יוגרע מאומה מכח האש שבו, לא כהאש שבגחלת שכשיהי׳ הגחלת במים יוכבה האש עי״ז, כי השינוי מקום שבמציאות הצור שנמצא במים אינו משנה את האש שבו שהוא בהעדר המציאות, מ״מ גם האש שבצור הוא קרוב למציאות, שלכן ע״י הכאה בצור יתגלה האש, אלא דלהיות שאינו במציאות ממש כהאש שבגחלת, צריך להכאה בכח. שהאש שבגחלת להיותו במציאות ממש, מתגלה הוא גם ע״י הפחה קלה, והאש שבצור שהוא בהעלם עמוק יותר, התגלותו היא ע״י הכאה בכח. והדוגמא מב׳ בחינות אלו באדם הוא העלם השכל שבכח השכל והעלם השכל שבכח המשכיל. שישנו השכל כמו שהוא בגילוי, בהבנה והשגה, ומקודם לזה הוא בהעלם בכח השכל או בכח המשכיל. דגם השכל כשהוא בכח המשכיל הוא קרוב למציאות, אלא שאינו במציאות ממש כהשכל שבכח השכל, שלכן בשביל לגלות שכל מכח השכל מספיק גם השתדלות קלה ובשביל לגלות מכח המשכיל צריך השתדלות ויגיעה עצומה, וכמו במשל הוצאת אש, שהתגלותו מהגחלת היא גם ע״י הפחה ברוח, והתגלותו מצור היא ע״י הכאה דוקא. ולכן המשל דאש שבצור החלמיש, וכן השכל דכח המשכיל, אינו משל מכוון להעדר המציאות דעשר ספירות הגנוזות. והמשל דעשר ספירות הגנוזות הוא מכח השכל ההיולי העצמי, שאינו בבחי׳ מציאות כלל ואינו מקור כלל לכח המשכיל, ומכל שכן שאינו מקור לשכל גלוי.

והנה יש עוד דוגמא באדם (שהיא דוגמא דקה יותר גם מכח השכל ההיולי העצמי²¹) והוא דוגמא דשם האדם קודם שקוראין אותו בשמו, כמבואר להוספות לתו״א²², דשם האדם שקוראין אותו אינו במציאות כלל. והגם דשם נוגע לעצם הנפש, ולכל הדעות להארת הנפש המחי׳ את הגוף, מ״מ אין זה בגילוי והרגש האדם כלל, דבהרגש האדם אין חילוק אם קוראין אותו בשם זה או בשם זה. ויתירה מזו, שגם זה מה שהאדם נפנה לקוראים כשקוראין אותו בשמו דוקא הוא לפי שכך הורגל והוסכם אצלו שכך קוראין אותו, והיינו שהשם סימן בלבד דכשקוראין שם זה הכוונה אליו (מיינט מען עס עם), שלכן נפנה בכל עצמותו כשקוראין לו בשמו²³, אבל אינו מרגיש שזה נוגע לעצם נפשו או להארתו עכ״פ. דמזה מובן, אשר טרם שקוראים אותו אין השם בבחי׳ מציאות כלל. אמנם באמת אין משל זה מכוון להעדר המציאות דעשר ספירות הגנוזות, כי גם שם האדם טרם שקוראים אותו הנה שם זה דוקא הוא שמו, ובשם זה דוקא קוראים אותו, משא״כ עשר ספירות הגנוזות הם בתכלית הפשיטות לגמרי, והוא כמו באדם קודם שנותנים לו השם, שאז אין מציאות להשם כלל.

והנה יש עוד דוגמא והוא מענין ההילולים והתשבחות, דכאשר משבחים את האדם שהוא חכם עד״מ, הנה גם שהוא מובדל (אָפּגעטראָגן) מענין החכמה לגמרי, הנה ע״י ההילולים והתשבחות מעוררים אצלו את ענין החכמה. דזהו ענין מה שתלמידי רשב״י היו מהללים ומשבחים את רשב״י בתשבחות שונות, דלכאורה אינו מובן מהו הענין בזה, וידוע²⁴ שע״י ההילולים עוררו אצלו את כח החכמה, שהי׳ מגלה להם סודות נפלאים ביותר, היינו גם ענינים אלו שאינם בגדר השפעה מצד עצמם, וגם ענינים שאינם בגדר גילוי גם לעצמו. כי הילולים ותשבחות מעוררים את השכל מבחינה שגם למעלה מכח השכל (כח השכל ההיולי העצמי²¹). והדוגמא מזה יובן למעלה בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים שהוא העלאת מ״ן, כעין ההילולים ותשבחות, לעורר גם בבחי׳ המים הפשוטים שלמעלה שאין בהם שום ציור וגוון כלל, שיהיו שם בבחי׳ הפנים כו׳. וכמו התשבחות שמעוררים את ההשפעה גם מבחינה שמצד עצמו אינו בגדר השפעה וגילוי כלל. אמנם באמת אין זה משל מספיק, כי במשל התשבחות, הנה אף שמעוררים מבחינה שלמעלה מגדר השפעה, הרי הוא איזה מציאות עכ״פ, משא״כ למעלה שמקודם שנמלך הרי האור בדוגמת פשיטות המים, שאין בהם ציור וגוון כלל.

והנה כמו שבמשל המים, הנה ע״י הסתכלות האדם בהמים נעשה בהמים פני המסתכל, שפנים אלו הם בפשיטות המים עצמם כנ״ל, ואח״כ חוזרים הפנים שבהמים ומשתקפים (און שפּיגלן זיך אָפּ) בפני המסתכל, כמו״כ הוא למעלה בהענין דבמי נמלך, אשר מצד שעלה לפניו ית׳ התענוג מעבודת הצדיקים, נעשה בחי׳ ספירות בפשיטות המים שהם עשר ספירות הגנוזות שאינם בבחי׳ מציאות כנ״ל, ואח״כ נמשך מעשר ספירות הגנוזות לעשר ספירות הגלויות שבאצילות. וכמו במשל דהילולים ותשבחות, שההילולים מעוררים את המשפיע כו׳ ואח״כ נמשך משם שפע שכל לתלמידיו. דכמו״כ הוא למעלה, שמצד ההמלכה נעשה בחי׳ פנים בבחי׳ פשיטות המים, והם בחי׳ פנים עילאין, עשר ספירות הגנוזות, ואח״כ נמשכים בחי׳ פנים אלו עצמם בבחי׳ פנים תתאין, עשר ספירות הגלויות דאצילות. והיינו דעשר ספירות הגלויות הן אותן עשר ספירות שהיו תחילה גנוזות, ורק שנמשכו לגילוי. דזהו שאמרו²⁵ אל תאמרו מים מים ב״פ, כי הם מהות א׳. והגם²⁶ שישנה פרסא בין למעלה מאצילות לאצילות, הרי ידוע שפרסא זו אינה מפסקת ומעלמת כו׳, ורק שע״י הפרסא נעשים הספירות בבחי׳ מציאות, לא כהגנוזות שאינן בבחי׳ מציאות, אבל הן אותו המהות.

והנה כתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, דכמו שהוא במים הפנים כו׳ כן הוא גם בלב האדם לאדם. ומשמע מזה, שכמים הפנים לפנים הוא דבר פשוט והחידוש הוא אשר כן לב האדם אל האדם, וטעם הדבר מפני מה הוא כן גם בלב האדם אל האדם הוא כי כמים הפנים לפנים. והענין הוא, דכמים הפנים לפנים הוא בחי׳ פנים עילאין ופנים תתאין, עשר ספירות הגנוזות והגלויות כנ״ל, לב האדם אל האדם הוא אדם העליון לאדם התחתון, שהוא בחי׳ ז״א ומלכות, דאדם העליון הוא בחי׳ ז״א ואדם התחתון הוא בחי׳ מלכות, ובפרטיות יותר בחי׳ מלכות כמו שנעשית שורש לנבראים. וע״ז הוא אומר שכמים הפנים לפנים, שהפנים עולים בהמים ואח״כ חוזרים ועולים הפנים שבמים לפני המסתכל, כן הוא גם בלב האדם אל האדם, שהעלאת מ״ן של האדם התחתון עולה בבחי׳ אדם העליון ומשם חוזר ונמשך מאותו המהות באדם התחתון, והחידוש בזה שלא רק עשר ספירות דאצילות אלא גם אדם התחתון, בחי׳ מלכות ובי״ע כו׳, הם מהות א׳ עם בחי׳ ז״א כו׳. והטעם ע״ז הוא – כמים הפנים לפנים, והיינו להיות שהתענוג וההמלכה שעלה לפניו מעבודת הצדיקים, הרי תענוג זה הוא בעבודת אדם התחתון דוקא, שזה דוקא נוגע (רירט אָן) בבחי׳ המים הפשוטים, דהגם שזה גופא אשר העלאת מ״ן של עבודת הצדיקים מעורר אותו כביכול הוא רק מצד כי חפץ חסד הוא²⁷, וכמבואר בלקו״ת²⁸ שההמשכה שלמעלה שנעשה ע״י העלאת מ״ן אינה בדרך הכרח ח״ו ורק לפי שכך עלה ברצונו ית׳, מ״מ הנה מה שעלה ברצונו הוא זה אשר העלאת מ״ן של עבודת הצדיקים, בחי׳ אדם התחתון, יעורר אותו, ולכן לב האדם אל האדם, אשר גם בחי׳ מלכות ובי״ע כו׳²⁹.

__________

1) שבת פח, סע״ב ואילך.
2) תהלים ח, ב.
3) יתרו כ, ב. ואתחנן ו, ה.
4) ראה סוטה יד, א (במשנה). פסחים ג, סע״ב. ובכ״מ.
5) זח״ב קלו, ב. וראה פרדס שער (ח) מהות והנהגה פ״ב. לקו״ת אמור לה, ב.
6) לקו״ת במדבר טז, ד. ובכ״מ.
7) אמור כג, טו-טז.
8) רד״ה וספרתם לכם העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסח).
9) פ״א, ג. וראה גם פסיקתא דר״כ פ״ח. פסיקתא רבתי פי״ח. יל״ש אמור שם, י (רמז תרמג). וראה ראב״ן סי׳ פ. ראבי״ה פסחים סתקכ״ו. רוקח סרצ״ה (הובא במ״כ לקה״ר שם).
10) ויק״ר פכ״ח, ג.
11) לקו״ת פקודי ה, רע״א.
12) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
13) משלי כז, יט.
14) ראה ד״ה כמים הפנים לפנים באוה״ת בשלח ע׳ תעז ואילך. המשך תער״ב שם ע׳ תתקסד ואילך.
15) דברי הימים-א ד, כג.
16) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
17) תהלים פט, ג.
18) ב״ר פמ״ו, ג. וראה חגיגה יב, א. ב״ר פ״ה, ח.
19) סה״מ תרנ״ט ע׳ קפז. תרס״ח ע׳ רב. המשך תער״ב שם ע׳ תתקסט. סה״מ תש״ח ריש ע׳ 244. וש״נ.
20) ראה בכ״ז סהמ״צ להצ״צ קפב, א ואילך. המשך מים רבים תרל״ו פס״ד (ע׳ ע) ואילך. המשך תער״ב שם ע׳ תתקסח.
21) אינו ברור. המו״ל.
22) ויחי קג, ג. וראה גם אוה״ת ויחי (השמטות) תכז, ב. המשך תער״ב שם ע׳ תתקסט ואילך. סה״מ תש״ט ע׳ יז ואילך.
23) ראה סה״מ ימי הספירה ע׳ קכח. וש״נ.
24) ראה בארוכה ד״ה להבין ענין רשב״י תשמ״ה (סה״מ ימי הספירה ע׳ רח ואילך). וש״נ.
25) חגיגה יד, ב. ראה בכ״ז המשך תער״ב שם ע׳ תתקסד. וראה גם שם ע׳ תתצה.
26) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תתקעה-ו.
27) מיכה ז, יח.
28) פינחס עו, א.
29) חסר הסיום. המו״ל.

[סה"מ שבועות (הוספות) ע' תקה ואילך]