בס״ד. ש״פ אחרי, שבת הגדול, י״ד ניסן, ערב פסח ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות1. הנה פסוק זה הוא התחלת הפטרת שבת הגדול כשחל בערב פסח, עד שעל שמו נקראת כל ההפטרה וערבה. והטעם שמפטירין בפרשה זו בערב פסח הוא לפי שבאותה פרשה כתוב הביאו המעשר אל בית האוצר וגו׳2, והרי זה מעין המאורע שבערב פסח (כמ״ש אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו3), וכיון שחל בשבת מפטירין בפרשה זו. וצריך להבין, מהו כימי עולם וכשנים קדמוניות, וע״ד מה שאמרו רז״ל בסוף מסכת תמיד4 עה״פ5 כגבוה שמים על הארץ גו׳ כרחוק ממזרח ממערב גו׳, אי חד מינייהו נפיש למה לי תרווייהו נכתוב כי ההוא דנפיש, עד״ז בפסוק זה למה לי תרווייהו (כימי עולם וכשנים קדמוניות), נכתוב ההוא דנפיש. ויתירה מזו, דאפילו אם שניהם שוים עדיין אינו מובן למה צריך למיכתב תרווייהו, דאם יכתוב אחד הרי זה מספיק לכאורה. ומזה מובן, דיש מעלה בכל א׳ מב׳ ענינים אלו, כימי עולם וכשנים קדמוניות. וצריך להבין הענין בזה.
וביאור הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל במדרש6 ב׳ פירושים בפסוק זה. הא׳ כימי עולם כימי משה [שעליו נאמר בהמשך ההפטרה זכרו תורת משה עבדי גו׳7], וכשנים קדמוניות כשנות שלמה, דפירושו גם מלך שהשלום שלו8, אשר תכלית השלימות דשלום תהי׳ לעתיד לבוא9 כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ10. והב׳ כימי עולם כימי נח שנאמר11 כי מי נח זאת לי וגו׳. ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באור התורה12, דימי עולם קאי על סדר ההשתלשלות, דבכללות הם הספירות דז״א הנקראות עולם, ושנים קדמוניות הם הספירות דאריך אנפין, ולמעלה יותר בחי׳ עתיק יומין, ולמעלה מזה. ויש לקשר זה עם ענין שבת הגדול, וכמו שכתב כ״ק אדמו״ר הצ״צ שם13 ״כמ״ש בד״ה עבדים היינו לפרעה [בסידור14] ויוציאנו הוי׳ אלקינו15 או״א שהלבישו לזרועות דא״א16 כו׳״. ומבואר בסידור שם17, דעבדים היינו כו׳ קאי על הספירות דז״א שהיו בבחי׳ עיבור וגלות כו׳, וע״י המשכת חסד וגבורה דא״א (ביד18 חזקה ובזרוע נטוי׳19), עי״ז ויוציאנו הוי׳ אלקינו משם15 כו׳. ומאריכות הביאור שם מובן, דכדי שתהי׳ המשכת חסד וגבורה דא״א, צריך שיומשך בהם אור עליון יותר וכו׳, כמאמר20 נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה, בכבודו ובעצמו, ולמעלה יותר, עצמותו ומהותו ית׳. אמנם בחי׳ ימי עולם הם ימי נח, והיינו בחי׳ עולם התיקון21, שענינו לתקן את השבירה דעולם התהו.
וזהו וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. יהודה וירושלים הם בנ״י, דכל ישראל נקראים בשם יהודים על שם שבט יהודה22, וגם נקראים בשם בנות ירושלים23. ומנחת יהודה וירושלים הוא כללות ענין עבודת הקרבנות (כמ״ש בתו״א פ׳ וישלח בד״ה ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו24 שכל הקרבנות נקראים בשם מנחה), ובכללות יותר קאי על כל עבודת האדם בקיום התורה ומצוות, עד להעבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים25, שענינה הוא לקרב את האדם למעלה, עד דרזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף26, וכמבואר בדרושי ההילולא27. ועל זה אומר וערבה לה׳ גו׳, שהעבודה היא בבחי׳ עריבות ותענוג, עד לשלימות התענוג, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני28. ויש בה ב׳ המעלות דימי עולם ושנים קדמוניות, היינו שעולה למעלה מעלה לבחי׳ שנים קדמוניות, ועוד זאת, שיש בה גם המעלה דימי עולם, היינו שנמשך למטה בעולם, שזהו תכלית הכוונה כמאמר29 נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. וזהו מה שכתוב בעבודת הקרבנות את קרבני לחמי לאשי גו׳ להקריב לי גו׳30, היינו שענין הקרבנות הוא לא רק בבחי׳ אישי לשון רבים דקאי על אש שלמטה ואש שלמעלה, או על המלאכים וכו׳31, אלא שענינו הוא להקריב לי, נחת רוח לפני, וכמבואר בהמשך וככה32 שהוא בחי׳ נחת רוח דבורא, ויתירה מזו נחת רוח לפני, בפנימיות ועצמות א״ס ב״ה שלמעלה גם מתואר בורא, ולמעלה גם מבחי׳ הוא ושמו בלבד33, שהרי גם הוא תואר, אלא שהוא לשון נסתר, אבל עצמותו ומהותו ית׳ לא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ כו׳34. ויש לומר דזהו גם מה שאמרו רז״ל35 כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, בחי׳ לא שניתי שלמעלה אפילו מגדר הנצחיות. ויש בעבודה זו גם המעלה דימי עולם שנמשך למטה, להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ויש לומר, שזהו פנימיות הטעם מה שמפטירין בפרשה זו בשבת הגדול דוקא. דהנה ענין השבת הוא שלימות העבודה בכלל, וכידוע36 שהתפילות שבחול הם בבחי׳ שבת שבחול שבהם עולה כל עבודת ימות החול, וכל תפילות החול מתעלים בשבת, וענין שבת הגדול הוא שהשבת הוא בבחי׳ גדלות, וכמ״ש אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו37 שקורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול, בבחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו38, וכמ״ש39 למכה מצרים בבכוריהם, שבכורי מצרים עצמם הכו במצרים, מיני׳ ובי׳ אבא לשדי׳ בי׳ נרגא40. וזהו מה שמפטירין בשבת זו וערבה גו׳, כי בהפטרה זו מדובר על כללות העילוי של עבודת בנ״י41.
ולהבין מעלת נשמות ישראל, יהודה וירושלים, שדוקא ע״י עבודתם נמשכים הענינים הנ״ל, יש לומר דזהו מה שממשיך בכתוב42 כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. דנוסף להפירוש43 שהוא לשון תמיהה, דמכיון שאני ה׳ לא שניתי איך אפשר שאתם בני יעקב לא כליתם, יש לומר עוד פירוש, דמכיון שאני ה׳ לא שניתי לפיכך ואתם בני יעקב לא כליתם, כמו שכתב הרב המגיד בתחילת ספריו44 בביאור מעלת שרש נשמות ישראל, וזהו מה שאמרו רז״ל45 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, דקאי על כל ישראל כמ״ש46 ועמך כולם צדיקים, היינו47 שנשמות ישראל שרשם למעלה מכל הענינים, ובהם היתה ההמלכה על כל הענינים, על הרצון המוחלט והרצון העצמי וכו׳ ועד לבריאת כל סדר ההשתלשלות. ויש לומר, שהם למעלה גם מבחי׳ הוא ושמו בלבד, וכנ״ל שגם בחינה זו היא תואר וגילוי, וישראל שרשם למעלה יותר, עם המלך במלאכתו ישבו שם48, ישראל ומלכא בלחודוהי49, ויתירה מזו שאין הם ב׳ תוארים (ישראל ומלכא) אלא חד ממש עם עצמותו ומהותו ית׳, עד שאי אפשר לחלק ביניהם בשום אופן וענין. ולפיכך וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים גו׳41.
וזהו מה שמסיימים ההפטרה הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם50, דע״י שלימות העבודה במנחת יהודה וירושלים, ובבחי׳ שבת הגדול, באים ליום ה׳ הגדול. ושם יהיו ב׳ המעלות הנ״ל, אבות ובנים, מוחין ומה שלמעלה מהם, ומדות ומה שלמטה מהם, ובב׳ האופנים דמלמטה למעלה ומלמעלה למטה51, ובקרוב ממש באים לענין הפסח מלשון דילוג52, קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים53 כו׳ בביאת משיח צדקנו.
__________
1) מלאכי ג, ד.
2) ראה שם ג, י.
3) או״ח סת״ל ס״ג.
4) לב, א.
5) תהלים קג, יא-יב.
6) ויק״ר פ״ז, ד. איכ״ר בסופו (הובא באוה״ת פינחס שבהערה 12 (ע׳ א׳קי). אוה״ת נח שבהערה הנ״ל).
7) מלאכי שם, כב.
8) שהש״ר פ״א, יא. פ״ג, כ. שמו״ר פנ״ב, ד. ועוד. וראה אוה״ת פינחס שבהערה 12 (ס״ע א׳קי).
9) ראה שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א מט, א ואילך.
10) זכרי׳ יג, ב.
11) ישעי׳ נד, ט.
12) פינחס ע׳ א׳קח ואילך. וראה גם אוה״ת נח סח, א ואילך. (כרך ג) תרכג, א ואילך.
13) אוה״ת פינחס שם ע׳ א׳קיא.
14) עם דא״ח – רצג, ג.
15) הגש״פ פיסקא ״עבדים היינו״ (ע״פ ואתחנן ה, טו).
16) פע״ח שער (כא) חג המצות פ״ז. משנת חסידים מסכת סדר ליל פסח פ״ז. ובכ״מ.
17) רצה, א ואילך.
18) ואתחנן שם. תבוא כו, ח. תהלים קלו, יב.
19) סידור (עם דא״ח) שם רצו, ב.
20) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. שם לפנ״ז פיסקא ״ויוציאנו״. וראה סידור (עם דא״ח) שם רחצ, ד. ובכ״מ.
21) אוה״ת פינחס שם (ע׳ א׳קי). אוה״ת נח שם.
22) ראה גם מדרש תהלים עו, ב.
23) לקו״ת שה״ש ו, ג. וש״נ.
24) וישלח כה, ג.
25) אבות פ״ב מי״ב.
26) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
27) ראה ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ב (סה״מ תש״י ס״ע 112 ואילך).
28) ספרי (הובא בפרש״י) פינחס כח, ח. וראה גם פרש״י תצוה כט, כה. ויקרא א, ט.
29) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
30) פינחס שם, ב.
31) ראה לקו״ת פינחס עה, ד ואילך.
32) תרל״ז – פרק יב (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ יב).
33) פדר״א פ״ג. וראה ד״ה באתי לגני תשכ״ז (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ ר-רא).
34) לקו״ת פינחס פ, ב.
35) ויק״ר פ״ב, ב. – הובא באוה״ת פינחס שם ע׳ א׳קי. אוה״ת נח שם (כרך ג) תרכג, ב.
36) ראה לקו״ת בהר מא, א. ברכה צז, א.
37) או״ח סת״ל ס״א. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 33 ואילך.
38) ראה זח״א ד, א. תניא פכ״ז.
39) תהלים קלו, י.
40) סנהדרין לט, ב. וראה תניא רפל״א.
41) חסר קצת. המו״ל.
42) מלאכי שם, ו.
43) תו״א יתרו סז, א. לקו״ת ר״ה סא, סע״ד ואילך. ובכ״מ.
44) לקו״א (הוצאת קה״ת) סימן א (ה, א). או״ת א, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן א). ב, ג (סימן ו). וראה ד״ה מים רבים תשל״ח פ״ה (סה״מ בראשית ח״א ע׳ קמ). וש״נ.
45) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א.
46) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
47) ראה ד״ה מים רבים שם. וש״נ.
48) דברי הימים-א ד, כג. ראה מד״ר שם.
49) ראה זח״ג לב, א.
50) מלאכי שם, כג-כד.
51) ראה אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תקמב ואילך).
52) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 161. וש״נ.
53) שה״ש ב, ח. וראה שהש״ר עה״פ.
[סה"מ פסח ח"א ע' יח ואילך]
י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 221 ואילך.