בס״ד. יום ג׳ פ׳ ויקרא, ז׳ אדר-שני ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
ויקרא אל משה גו׳1, וידוע דיוקי רבותינו נשיאינו בזה (מתחיל מלקו״ת ויקרא בתחילתו2) דצריך להבין, למה נאמר ויקרא אל משה (סתם) ולא נזכר כלל בפסוק מי הי׳ הקורא. וממשיך אח״כ בהכתוב1 וידבר גו׳, ואיתא במדרש3 אמר הקב״ה אני הוא הקורא אני הוא המדבר. והנה מלשון המדרש שמזכיר הלשון אני בשניהם, הן בהקורא והן בהמדבר, ואינו כוללם ביחד, אני הקורא והמדבר, מובן שהמדרש מדייק שהם שני ענינים. ומבואר בהדרושים שהם שני בחינות שונות. ובזה ב׳ פירושים, פירוש הא׳4 דמתחילה הוא הבחינה שהוא הקורא, ולמעלה מזה הוא הבחינה שהוא המדבר, ופירוש הב׳5 דאני הוא הקורא הוא למעלה מבחי׳ אני הוא המדבר.
והנה כללות הענין דאני, הוא מה שאני הוא אותיות אין, וכתיב6 אני ראשון ואני אחרון, דאני ראשון הוא בחי׳ הכתר, ואני אחרון הוא בחי׳ המלכות סופא דכל דרגין, וכתר עליון איהו כתר מלכות7, וזהו פירוש הפשוט באני ראשון ואני אחרון, דשניהם (אני ראשון ואני אחרון) הם בבחינה אחת, ומ״מ יש הבדל ביניהם, דלכן מחלק דא׳ הוא קורא וא׳ הוא מדבר. וזהו אני הוא הקורא ואני הוא המדבר, דאני הוא הקורא הוא בחי׳ הכתר, ואני הוא המדבר הוא בחי׳ המלכות, או כפירוש אחר בהענין, דאני הוא הקורא ואני הוא המדבר הם ז״א ומלכות (כמבואר פרטי הענינים בזה בהדרושים עה״כ8). ועפ״ז מבארים בהדרושים, למה נאמר ויקרא ואינו מפרש מי הי׳ הקורא, שזהו מצד ב׳ הקצוות, הן מצד אני הוא הקורא, בחי׳ הכתר (אני ראשון), מכיון שהוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ולמעלה מכל ענין של גילוי, לכן אי אפשר לומר מי הוא הקורא, והן מצד אני הוא המדבר, בחי׳ המלכות (אני אחרון) מכיון שהיא בבחי׳ העלם בהעולמות, ולכן אי אפשר לומר מי הוא המדבר. ובזה מבארים ג״כ בהדרושים9, מה שויקרא הוא בא׳ זעירא, משא״כ בדברי הימים10 כתיב אדם בא׳ רבתי. והענין הוא, דהנה כללות אותיות התורה הם אתוון בינונין (שזהו ברוב התורה ככולה), וישנם אתוון רברבן, וישנם אתוון זעירין11, ומבואר בכמה מקומות12 דאתוון רברבן בבינה, ואתוון בינונין בז״א, ואתוון זעירין במלכות. וזהו מה שאצל אדם הראשון כתיב אדם בא׳ רבתי, דהנה ענין אדם הראשון הוא, שהוא תחילת כל סדר ההשתלשלות, שזהו בדוגמא לספירת הבינה, דענינה הוא ג״כ עד״ז, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, ומ״מ היא ג״כ התחלה לסדר ההשתלשלות, עד שהיא בבחי׳ אם הבנים. ולכן כתיב אצל אדם הראשון א׳ רבתי, דאתוון רברבן בבינה, וענין הבינה הוא בדוגמת ענינו של אדם הראשון, משא״כ ויקרא הוא בבחי׳ המלכות13, ולכן הוא בא׳ זעירא, דאתוון זעירין במלכות.
אמנם עפ״ז צריך להבין, דהנה מבואר במדרשי חז״ל (תורת כהנים14), ובאריכות גדולה בפרש״י על התורה14 (מיוסד על דברי חז״ל בזה), דויקרא מורה על חביבות יתירה, וצריך להבין, איך יתכן דכשרוצים להסביר חביבותו של משה (שהיתה באופן הכי נעלה), עד שהי׳ אצלו הקריאה של חיבה, הנה דוקא כאן מדגיש ויקרא בא׳ זעירא, דלא רק שלא נאמר א׳ רבתי, אלא עוד יותר שלא נאמר אפילו א׳ ע״ד הרגיל בכל התורה כולה (אתוון בינונין), כי אם א׳ זעירא דוקא. ואפילו לפי המבואר בלקו״ת15 דאני הוא הקורא הוא בחי׳ המלכות, והרי זהו ענינו של משה, דשכינה מדברת מתוך גרונו16, בחי׳ שכינה דוקא, מ״מ עדיין אינו מובן, דהרי מדובר אודות קריאה של חיבה, דענינה הוא שממשיכה בגלוי החיבה שבמשה, דענין החיבה הוא למעלה (לא רק מבחי׳ כחות פנימיים, כי אם למעלה) גם מבחי׳ כחות המקיפים, היינו, היות שזהו חיבה יתירה, הוא למעלה מכל הכחות אפילו מכחות מקיפים, ובספירות הרי זה ספירת הכתר, ובספירת הכתר עצמה הוא בבחי׳ פנימיות הכתר, שהרי חיבה ענינה הוא תענוג. דזהו ההפרש בין חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, דחיצוניות הכתר הוא בבחי׳ הרצון, משא״כ פנימיות הכתר הוא בבחי׳ התענוג, נמצא דחיבה הוא בבחי׳ פנימיות הכתר. ועפ״ז אינו מובן כנ״ל, כיון דהענין דויקרא אל משה הוא לגלות החיבה שבמשה, שהו״ע הכי נעלה, למה נאמר כאן ויקרא בא׳ זעירא דוקא.
והנה כללות ענין הקריאה דויקרא אל משה הי׳ באוהל מועד, דשם נמשכת התורה בהתלבשות (והמשכה זו היא) מבין שני הכרובים17, ומשם גופא הי׳ הקול יוצא מבין שני הכרובים אל משה18. וזהו דענינה של קריאה זו היא בבחי׳ חיבה יתירה, שהקריאה היתה באופן של לימוד, היינו שיהי׳ באופן של הבנה והשגה (היינו בהתלבשות), שזהו מצד החיבה יתירה דוקא. וכמבואר בתורת כהנים19 דענין הקריאה הוא ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, שבפשטות הענין בזה הוא, כדי שיוקלט הלימוד בקליטה טובה, ובהבנה והשגה ככל הדרוש. וזה מורה שאופן הלימוד הוא בבחי׳ חיבה יתירה, וכמו הרב הלומד עם תלמידו, הנה מצד החיבה יתירה, הנה לא רק שהרב מצמצם עצמו קודם ההשפעה כדי שיוכל להשפיע לתלמידו ומתחיל להשפיע, אלא עוד יותר, שגם בשעת ההשפעה, הנה בכל רגע ורגע הוא מודד מתי צריך לעשות הפסק, ומתי יוכל להמשיך עוד הפעם, וכמו שרואים כל זה בפועל ברב ותלמיד, כמו שהוא באדם התחתון. וזהו ג״כ מה שענין הקריאה ליתן ריוח בין פרשה לפרשה הוא ענין של חביבות כנ״ל.
ועפ״ז יש לומר הביאור (מה שויקרא מורה על חיבה יתירה, ואעפ״כ כתוב בא׳ זעירא), בהקדים מה שנתינת התורה היתה בהר סיני, ואיתא ע״ז20 דלמה ניתנה התורה על הר סיני, הוא משום דמכיך מכל טוריא, היינו מצד ענין העניוות. ולכן ניתנה התורה ע״י משה רבינו דוקא דמשה הי׳ עניו מכל האדם אשר על פני האדמה21. והנה ידוע מאמר כ״ק אדמו״ר הזקן ד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה22, בענין והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, דלכאורה צריך ביאור, שהרי משה רבינו ידע שהוא קיבל תורה מסיני, וידע שהוא ראש לנביאים23, וידע שנבואתו היא שלא בערך למעלה משאר הנביאים, דלא זו בלבד שנבואתו היא בדרגת שאר הנביאים אלא שהיא באופן נעלה מהם, כי אם שמדריגת נבואתו היא שלא בערך מדריגת שאר הנביאים, עד שאומרים דמשה נתנבא בזה, ובבחי׳ אספקלריא המאירה (וכמבואר הדרגות שבזה במדרשים24, וברמב״ם בפסק דין להלכה בספרו יד החזקה – משנה תורה25, נוסף על המבואר בארוכה במורה נבוכים26), דמכל זה מובן שנבואתו היא שלא בערך למעלה ממדריגת שאר הנביאים. וההפרש בין נבואת משה לשאר הנביאים אינו רק בנוגע לנשמתו, כי אם גם בנוגע לגופו, שגם הגוף שלו (כמו שהוא נמצא למטה) עמד על עמדו בשעת הנבואה27, דאף שהגוף שלו הי׳ למטה [שלכן הי׳ צריך לאכילה ושתי׳ (דהן אמת שזהו אכילה ושתי׳ של משה רבינו, אבל מ״מ הוא אכילה ושתי׳), והיינו כדי שיהי׳ חיבור הנשמה בגוף, שהוא ע״י אכילה ושתי׳ דוקא], מ״מ עמד על עמדו בה בשעה שהי׳ אצלו עצם תוקף אופן הנבואה של מדריגתו. ועד״ז שאר המעלות של משה רבינו, עד להפסק דין בשולחן ערוך ופוסקים28 דמי שמשוה עצמו למשה רבינו (דער וואָס פאַרטשעפּעט זיך מיט משה) מלקין אותו, כיון שאי אפשר להיות כלל מציאות כזו שיהי׳ בשוה למשה רבינו. והרי משה רבינו מדת אמת ראה29, דאמת היא בחינה של משה, וכדאיתא בגמרא30 דמשה אמת ותורתו אמת (והיינו דהעניוות שלו היתה באמיתות, ביחד עם המעלות הנ״ל שלו), ואיך אפשר שהי׳ עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומבאר ע״ז במאמר אדמו״ר הזקן (הנ״ל) דמשה רבינו התבונן דאם היו נותנים לאדם שעל פני האדמה כל הענינים שניתנו לו מלמעלה, הנה מצד הענוה שלו חשב, שגם השני הי׳ מגיע לדרגתו, ואפשר עוד למעלה מזה, ולכן פעל זה אצלו ענין הענוה. דהן אמת שידע אמיתית מדריגתו, וכל הענינים מה שפעל, וכל מה שנפעל על ידו, עד לזכרו תורת משה עבדי31, שהתורה נקראת על שמו משום שמסר נפשו עלי׳32, מ״מ בהיותו עבד נאמן, ראה שכל ענינים אלו הוא מה שנתנו לו מלמעלה, ואי אפשר לידע איך זה יהי׳ אם יתנו כל ענינים אלו לאדם אחר, כמבואר בארוכה בהמאמר שם.
וזהו ג״כ מה שסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר33 דכשהכניסו את כ״ק אדמו״ר הצ״צ לחדר, ולמדו אתו פרשה ראשונה דויקרא (כידוע המנהג בזה34), שאל אצל כ״ק אדמו״ר הזקן למה נאמר ויקרא בא׳ זעירא, ויענהו כ״ק אדמו״ר הזקן, דבאדם הראשון כיון שידע מעלתו לכן נאמר אדם בא׳ רבתי, וזה נתן האפשריות שיהי׳ אח״כ ענינים בלתי רצויים, משא״כ אצל משה רבינו, דהגם שידע מעלת עצמו, מ״מ לא החשיב את עצמו, ואדרבא ידיעה זו הביאה אותו להיות שפל בעיני עצמו עוד יותר, ולכן נאמר אצלו ויקרא בא׳ זעירא. דהנה, מסיפור זה מובן ג״כ שהא׳ זעירא דמשה רבינו היא למעלה גם מהא׳ רבתי דאדם הראשון, ועפ״ז יובן ג״כ למה הי׳ כ״ק אדמו״ר הזקן צריך להזכיר הענין בלתי רצוי של אדם הראשון, ובפרט שעדיין לא למד כ״ק אדמו״ר הצ״צ דברי הימים, שהרי סדר הלימוד עם התינוקות מתחיל מספר ויקרא, א״כ עדיין לא למד ספר דברי הימים שהרי עדיין לא למד אפילו הכ״ג ספרים שלפני זה, אלא שטעם הדבר הוא, כדי להדגיש, שמ״ש כאן א׳ זעירא הוא למעלה מכו״כ דרגות, עד שהוא למעלה גם מא׳ רבתי דאדם הראשון שהי׳ יציר כפיו של הקב״ה35, וכל מעלת משה רבינו (שהוא למעלה גם מהא׳ רבתי, כנ״ל) הוא מצד השפלות שלו, כמבואר בהסיפור, ובאריכות ובביאור ע״פ תורת החסידות בהמאמר ויספו ענוים בהוי׳ שמחה36.
ובזה יובן ג״כ מה שויקרא הוא בא׳ זעירא, דאף שהיא רק אות קטנה ושפלה, מ״מ מכיון שאת דכא ושפל רוח37, הנה זה שומר מכמה ענינים, עד שהוא בדרגא נעלית ביותר, שהוא למעלה גם מאל״ף רבתי. וזהו ג״כ מה שמבואר בדרושי חנוכה38, דמובא שם מארז״ל הידוע39, משל למלך שהיתה לו בת יחידה וכו׳ והי׳ קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, ולאחרי זה עוד למעלה יותר שנעשה בת (בבחינה הנעלית שבה, כדלקמן), ולכן לעתיד לבוא יהי׳ בחי׳ בת. ומבואר שם בדרושי חנוכה40, דבחי׳ בת היינו בחי׳ המלכות, ולא זז מחבבה עד שקראה אחותי היינו בחי׳ המלכות כמו שהיא בשוה לז״א, ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כמ״ש41 בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא בחי׳ בינה הנקרא אם הבנים42, ואח״כ הוא דרגא רביעית, דלעתיד לבוא תתעלה בחי׳ בת למעלה מבחי׳ בת כמו שהי׳ מתחילה, ולמעלה מבחי׳ אחותי, ולמעלה מבחי׳ אמי, כמ״ש43 רני ושמחי בת ציון (כמבואר שם, מיוסד על מדרשי חז״ל). ועד״ז יש לומר ג״כ לענין מעלת משה רבינו שנאמר בו ויקרא בא׳ זעירא, דהן אמת שהיא קטנה אפילו מאתוון בינונין [שהוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה], וכל שכן וקל וחומר שהיא קטנה מא׳ רבתי, בחי׳ אתוון רברבן, אבל אעפ״כ הנה בבחי׳ א׳ זעירא נמצא שם בחי׳ ישת חושך סתרו44 [ענין החיבה], שזהו בחי׳ פנימיות הכתר, בחי׳ החושך שהוא סתרו, למעלה מבחי׳ אריך אנפין, חיצוניות הכתר (כמבואר בכמה דרושים וגם בדרושי ויקרא45). ודוקא זה (מה שבהא׳ זעירא נמצא החיבה) מורה על חיבה יתירה, שזהו מה שפנימיות הכתר נמשך למטה, ונמשך מצד זה ש(משה) הי׳ עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. והיינו שענין בת שבמשה הוא למעלה גם מדרגת אמו. והנה לכן גם בענין לימוד התורה, הנה ישנו דוקא התנאי שצ״ל ההקדמה דונפשי כעפר לכל תהי׳46, וע״י הכנה זו נעשה אח״כ פתח לבי בתורתך, בדוגמא לכמו שהי׳ בפעם הראשונה בנתינת התורה וקבלת התורה (ומסרה ליהושע47), דהתורה ניתנה בהר סיני, מצד זה דסיני מכיך מכל טוריא (ענין העניוות וכו׳). וזהו ג״כ דיוק המשנה47 משה קיבל תורה מסיני, דלכאורה הי׳ צ״ל משה קיבל תורה מהקב״ה, אלא שמזכיר מסיני, דבקבלת התורה שלו יש גם לימוד שניתנה בסיני, דמכיך מכל טוריא, וכמבואר בכמה מקומות48. וזה הי׳ ג״כ ההסברה וההוראה שצ״ל ענין העבודה דעניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
וזהו מ״ש ויקרא אל משה בא׳ זעירא, דבזה ב׳ הענינים, דישנו הא׳ זעירא כפשוטו, שהוא קטן גם משאר האותיות (וגם כמו שמבוארים ענינים אלו בקבלה, וע״פ חסידות בהדרושים בלקו״ת), אבל מ״מ יש בזה ענין נעלה כמבואר במאמר כ״ק אדמו״ר הזקן ד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה, וגם הביאור שמובן מהסבר כ״ק אדמו״ר הזקן להצ״צ, דא׳ זעירא דויקרא הוא למעלה גם מבחי׳ א׳ רבתי אפילו מהנאמר אצל אדם הראשון בדברי הימים. וההוראה מזה [שהרי גדול לימוד שמביא לידי מעשה49], דבענין לימוד התורה צ״ל ההקדמה דונפשי כעפר לכל תהי׳, דעפר הכל דשין עליו50, וזהו ג״כ מ״ש במשה21 שהי׳ עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, דכל אדם הוא על פני האדמה ודורך (דש) עלי׳ ומשה הי׳ עניו כמו העפר שהכל דשין עליו, ועי״ז פתח לבי בתורתך, ואופן הפתיחה הוא כפי שהקב״ה פותח הלב (ווי דער אויבערשטער עפענט אויף דעם לב) בתורה, ומזה (פתיחת הקב״ה) נמשך בלימוד התורה, דהן אמת שהלימוד הוא בהבנה והשגה, אמנם הוא באופן שמחבר לאחרי זה אורייתא בקוב״ה, ועי״ז נעשה התורה למעלה ממדידה והגבלה גם בגלוי. והענין בפשטות הוא, שלומד תורה בהרחבה, באריכות, ובהעמקה, עד שברכו בתורה תחילה51 (שמחבר אורייתא בקוב״ה) שלומד תורה לשמה ועי״ז ממשיך מנותן התורה בהתורה51, עד שעי״ז ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד52. ועי״ז נעשה היציאה מהגלות, בדוגמא כמו שהי׳ במתן תורה, שהי׳ חרות על הלוחות, דאל תקרי חרות אלא חירות53, חירות משיעבוד מלכיות, וחירות מענין הגלות54, ונעשה חירות אמיתי, דמיסמך גאולה לגאולה55, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות56, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (ויקרא א, א).
2) א, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ א. אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ ריח ואילך. רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקי). תשמ״ג (לקמן ע׳ כח). תשמ״ז (לקמן ע׳ לו). ועוד.
3) ויק״ר פ״א, ט.
4) ראה לקו״ת שם א, סע״ג ואילך. אוה״ת שם ע׳ ריח ואילך. שם ע׳ רלג ואילך.
5) ראה סד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב שם ס״ע תתקיח ואילך). ד״ה זה תשמ״ג. תשמ״ז (נסמנו לעיל הערה 2). וראה לקו״ש ח״ז ע׳ 18. ד״ה זה תשל״ב פ״ט (לעיל ע׳ יב-ג). ד״ה באתי לגני תשי״ב פ״ה (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ כה). וראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ טז-יז.
6) ישעי׳ מד, ו. ראה לקו״ת ואוה״ת שם.
7) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
8) ראה לקו״ת ואוה״ת שם.
9) ראה לקו״ת שם, ד. אוה״ת שם ע׳ ריח ואילך. שם (כרך ג) ע׳ תשכד ואילך.
10) בתחלתו.
11) זהר ריש פרשתנו (ח״ג ב, א). ובכ״מ.
12) נצו״א ומק״מ לזהר שם. ובכ״מ.
13) ראה גם ל״ת להאריז״ל ריש פרשתנו.
14) ריש פרשתנו.
15) שם.
16) ראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). שם ז, א. רסה, סע״א. שו, ב. שמו״ר פ״ג, טו. ויק״ר פ״ב, ג. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״א ע׳ שלו.
17) נשא ז, פט. פרש״י ריש פרשתנו.
18) ריש פרש״י שם.
19) ריש פרשתנו. הובא בפרש״י שם.
20) ראה תיב״ע ומדרש תהלים (באָבער) סח, יז. תיב״ע שופטים ה, ה. ועוד. לקו״ת במדבר טו, סע״ב-ג.
21) בהעלותך יב, ג.
22) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא ואילך. וראה סה״מ תרצ״ז ע׳ 298.
23) פתיחתא דאסת״ר י.
24) ספרי ופרש״י ר״פ מטות. ויק״ר פ״א, טו.
25) הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״ו. וראה פיהמ״ש להרמב״ם סנהדרין בהקדמתו לפרק חלק יסוד הז׳.
26) ח״ב פל״ה.
27) ראה רמב״ם שם.
28) יו״ד סרמ״ב סל״ו ובנ״כ שם.
29) סנהדרין קיא, א. וראה תנחומא שמות כח. שמו״ר פ״ה, י.
30) ב״ב עד, א. סנהדרין קי, סע״א. תנחומא קרח יא.
31) מלאכי ג, כב.
32) מכילתא בשלח טו, א. שמו״ר פ״ל, ד. ועוד.
33) סה״ש ה׳ש״ת ע׳ 68. הובא ונתבאר בלקו״ש חי״ז ע׳ 1 ואילך.
34) ע״פ תנחומא צו יד. ויק״ר פ״ז, ג בסופו. וראה כלי יקר ריש פרשתנו. ספר חסידים סימן תתשמ. כלבו סימן עד, הובא בש״ך לשו״ע יו״ד סרמ״ה סק״ח.
35) ראה ב״ר פכ״ד, ה. קה״ר פ״ג, יא (ב). אדר״נ ספ״א.
36) שבהערה 22.
37) ישעי׳ נז, טו.
38) תו״א מקץ לו, א. ועם הגהות – אוה״ת חנוכה שיג, ב ואילך.
39) שמו״ר פנ״ב, ה. שהש״ר פ״ג, יא (ב).
40) תו״א שם לו, ד. אוה״ת שם שיז, סע״ב ואילך. ועוד.
41) שה״ש ג, יא.
42) תהלים קיג, ט. ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) עה״פ (ע׳ 193 ואילך).
43) זכרי׳ ב, יד.
44) תהלים יח, יב.
45) לקו״ת פרשתנו שם.
46) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
47) אבות פ״א מ״א.
48) ראה לקו״ת במדבר טו, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
49) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א. וראה אוה״ת שבהערה 40.
50) ראה עירובין נד, א. וראה לקו״ת שם, רע״ג.
51) ראה נדרים פא, א. ב״מ פה, ריש ע״ב. ר״ן נדרים שם. ב״ח לטור או״ח סימן מז. וראה לקו״ת פ׳ ראה כט, א. ד״ה מאי חנוכה וד״ה בכ״ה בכסלו שנה זו (סה״מ חנוכה ע׳ קנא. שם ע׳ קנט). ובכ״מ.
52) ראה זח״ג עג, א.
53) תשא לב, טז. אבות פ״ו, ב.
54) ראה עירובין שם. שמו״ר פמ״ז, א. ועוד.
55) ראה מגילה ו, סע״ב.
56) מיכה ז, טו.
[סה"מ ויקרא ע' יד ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 132 ואילך.