בס״ד. ש״פ במדבר, ב׳ סיון ה׳תשכ״ו
הנחה בלתי מוגה
והי׳ מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו׳1, וידועה הקושיא בזה2 מה שקודם אומר והי׳ מספר, ואח״כ אומר אשר לא ימד ולא יספר והוא למעלה מענין המספר. ועוד צריכים להבין3 השייכות דוהי׳ מספר לזה שממשיך4 והי׳ במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני א-ל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו׳, דלכאורה אינו מובן קישור ענינים אלו. והנה פ׳ במדבר קוראים תמיד קודם חג השבועות5, ומוכרח לומר שהוא שייך לחג השבועות, דאע״פ אשר גם פ׳ נשא קוראים לפעמים קודם שבועות, הנה מ״מ אין זה בתמידות כי אם לפעמים, משא״כ פ׳ במדבר הנה בדרך כלל הוא קודם חג השבועות, אשר מזה מובן, דע״ד שמבואר בהנוגע לפ׳ נצבים שקוראים אותה תמיד קודם לראש השנה5, והוא שייך לענין ראש השנה6, הנה עד״ז יובן ג״כ ומכל שכן ביתר שאת וביתר עוז בפרשת במדבר שהוא שייך לחג השבועות, דמובן שעד״ז ג״כ ההפטרה דפ׳ במדבר שייכת ג״כ לשבועות ומתן תורה.
והענין הוא, דהנה כללות הענין דמתן תורה הוא מה שניתנה למטה דוקא, ודוקא כשיש למצרים ירדתם (ערות הארץ7) ויצר הרע יש ביניכם8, עד בכדי שצ״ל הענין דובנו בחרת9, כמו שמבאר אדמו״ר הזקן בתניא10 שזה קאי על הגוף, שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, ולכן צ״ל הענין דובנו בחרת, אתה בחרתנו11, ודוקא באופן זה, שהוא ענין דמספר והגבלה, ישנה נתינת התורה. וזהו ג״כ מספר גו׳ לא ימד ולא יספר. וזהו כי גדול יום יזרעאל, שהו״ע דזריעה, דהרי ענין הזריעה הוא לא בכדי שעי״ז ישאר לו כמקודם, אלא שיתוסף לו כמה פעמים ככה, כלום אדם זורע סאה אלא שיתוסף לו כמה כורין12 עד באופן שבאין ערוך, ועד״ז הוא בענין המצוות, דעי״ז שמקיימים אותם כאן למטה מיתוסף באין ערוך, וכמבואר בתו״א13 ד״ה הבאים ישרש יעקב וגו׳14, שזה קאי על ענין המצוות, שצריכים להיות באופן של זריעה דוקא, דענין הזריעה כפשוטו צ״ל דוקא בארץ, ובארץ גופא צ״ל בפנים הארץ, באופן אשר העפר מכסה עליו, ואח״כ צ״ל הענין דרקבון הגרעין, שהו״ע הביטול, ודוקא עי״ז מתלבש בו כח הצומח, כח הא״ס, וניתוסף לו ביותר עד באין ערוך. ועד״ז במצוות שהם באופן של זריעה (כמ״ש15 זרעו לכם לצדקה קצרו, וכל המצוות קרויים בשם צדקה16), שקיומם הוא למטה דוקא, הנה עי״ז ניתוסף לו כו׳. וזהו ג״כ ומלאו פני תבל תנובה14, דבתבל דוקא אפשר להיות הענין דתנובה, וכפירוש כ״ק אדמו״ר הצ״צ17 תנו בה, וככל הפירושים בזה.
וזהו ענין יזרעאל, דשם א-ל הוא בחי׳ חסד18, שהוא המקור ושורש לכל המצוות, וע״ז אומרים שענין המצוות צ״ל באופן של יזרע, ענין הזריעה כו׳, וזהו ענין המשכת בלי מספר, לא ימד ולא יספר, במספר גופא19, למטה דוקא, ומכיון אשר כן הוא למעלה, הנה מוכרח לומר אשר ככה צ״ל העבודה למטה, וע״ז אומר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד, דישראל הוא בחי׳ צבאות דז״א (כפי שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ20 בלשון הקבלה), ויהודה הוא בחי׳ מלכות, דלכן הנה כל המלכים הם משבט יהודה דוקא, ועד״ז בעבודה דיהודה הו״ע הודאה, הפעם אודה21, שענין ההודאה הוא למטה מבחי׳ השכל, וגם למטה מבחי׳ מדות שעיקרם בבחי׳ חג״ת, ונה״י הוא למטה מהם, וכל שכן בחי׳ מלכות, וע״ז הוא אומר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, שיהי׳ חיבור ז״א ומלכות, מ״ה וב״ן, דבני ישראל ענינם מ״ה, והודאה ענינה ב״ן. ובזה אומרים אשר לא רק שיהי׳ ונקבצו וגו׳ לרשות היחיד, וישארו ב׳ ענינים, שאז אפשר להיות ענין הפירוד, שזהו ענין חטא עץ הדעת, מקור כל העוונות והפשעים22, אלא צ״ל כמו שמסיים ושמו להם ראש אחד, שיהיו ענין אחד ממש, אחד באחד יגשו23. וכמ״ש בקונטרס עץ החיים24 בענין יחודא עילאה ויחודא תתאה, שצ״ל ב׳ הענינים ביחד (ולא מספיק זה בלי זה), ולא רק שיחודא תתאה מקבל מיחודא עילאה (והם ב׳ ענינים), אלא שיהיו ענין א׳ ממש, דהיינו כשהוא במדריגת יחודא תתאה, יהי׳ אז אצלו ההרגש דיחודא עילאה. ודוקא כשיש אצלו הביטול במציאות, אז אפשר להיות בביטול היש באמיתית, ובשעה שהוא שייך לעובדין דחול, ועוד יותר בל״ט מלאכות, צריך להמשיך לשם הענין דיחודא עילאה, ועי״ז פועלים למעלה המשכת בלי מספר דלא ימד ולא יספר, בענין המספר.
והנה בענין הספירות ישנם ד׳ פירושים, וכמבואר בארוכה במאמר ש״פ שקלים25 ובאוה״ת פ׳ חיי שרה26, אמנם לכל הפירושים הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר27, ובזה צריכים להמשיך לא ימד ולא יספר, למעלה מהגבלות, כי גדול יום יזרעאל, שיהי׳ לילה כיום יאיר28, אשר גם לילה יהי׳ יום, וכפי שמבאר אדמו״ר הזקן בלקו״ת29 בהנוגע לשבת ושבועות דלילה כיום יאיר, ולכן נוהגים להיות נעורין בליל שבועות, מצד לילה כיום יאיר כו׳, כי בשבת לא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר (כבשאר ימים) אלא כתיב30 ג״פ יום [וכמו״כ הגמרא31 לומדת את דין שלוש סעודות ממ״ש32 ג׳ פעמים היום, והרי סעודה אחת היא בערב, ואעפ״כ נקראת היום33], דאז האורה מאיר גם בלילה, כמארז״ל34 דל״ו שעות שמשה אותה האורה, ולילה הי׳ כיום, דענין יום בפשטות הו״ע האור כמ״ש (בתחילת תורה שבכתב)35 ויקרא אלקים לאור יום, דיום הוא בחי׳ אור, ועד״ז ג״כ בשבועות ממשיכים מלא ימד ולא יספר במספר, לילה כיום יאיר. וזהו ענין כי גדול יום, שענינו אתהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו והי׳ במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי, דהיינו במקום, באותו מקום גופא אשר יאמר לא עמי אתם, ממשיכים שם בחי׳ בני א-ל חי, כמבואר בגמרא מסכת יומא36 באותו פרק ובאותו אשה, הנה באותו מקום גופא שיאמר להם לא עמי אתם, פועלים לא ימד כו׳ יאמר להם בני א-ל חי, ע״ד הענין דתשובה אשר פועל דזדונות נעשים כזכיות37, לילה כיום יאיר, אשר בחושך ישנם ב׳ דיעות38, אם הוא העדר האור, או מציאות חושך המנגד ומסתיר לקדושה, שהו״ע וימש חושך39, שהוא מציאות המסתיר ומעלים ומנגד לאור, עד זדונות, יודע את רבונו ומכוון למרוד בו40, ובזה פועלים אשר גם זדונות נעשים לו כזכיות, לילה כיום יאיר. וזהו כללות הענין דשבועות ומתן תורה, להמשיך התורה שהיא למעלה ממדידה והגבלות למטה דוקא, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם.
ובזה יובן הטעם שקוראים הפטרה זו קודם שבועות דוקא, אף שלכאורה מכיון שמדבר בענין התשובה, הנה הוא שייך לשבעה דנחמתא, כי זהו ההכנה לחודש תשרי, ע״י ענין התשובה, אמנם לפי מה שנתבאר לעיל מובן, כי הוא הכנה למתן תורה שהוא למטה דוקא, להמשיך הלא ימד ולא יספר במספר גופא, לילה כיום יאיר, זדונות נעשים לו כזכיות.
ואין זה סותר למה שמבואר41 הנפקא מינה בין חודש תשרי לניסן, שתשרי הוא עבודה דבעלי תשובה, מלמטה למעלה, וניסן הוא עבודת הצדיקים, מלמעלה למטה, ומכיון אשר שבועות אין לו יום מיוחד בחודש אלא הוא בא בהמשך לפסח כשגומרים לספור מ״ט יום42, הרי זה שייך לחודש ניסן שהוא מלמעלה למטה ולא ענין התשובה. והענין הוא, דהרי גם בעבודת הצדיקים יש ענין התשובה, וכמבואר במאמרי חג הפסח43 אשר יש מצה עשירה44, ובפסח יוצאים דוקא ע״י לחם עוני45, שהו״ע דאתכפיא, ולכן אומרים46 הא לחמא עניא כו׳ בארעא דמצרים, דהיינו שגם עכשיו הוא במצרים, ענין דאתכפיא, והיציאה ממצרים הוא צ״ל באופן דכי ברח העם47 דוקא, כמ״ש בארוכה ומרומז בתניא48 שזהו עבודת התשובה, ועד״ז יש ג״כ הענין דספירת העומר, לעשות ולברר הז׳ מדות, ומביאין קרבן העומר משעורים, מאכל בהמה49, דצריכים לפעול שיהי׳ חיטים, מאכל אדם, וכמו״כ הו״ע מנחת סוטה שהוא בשעורים, וכמ״ש בזהר50 השייכות בין ספירת העומר שבעה שבועות לוספרה51 לה שבעת ימי טהרה, אשר מזה צריכים לפעול שיהי׳ תספרו חמישים יום52, ענין התשובה, אלא שזהו תשובה ע״ד בצדיקים, דגם בצדיקים גופא יש ענין התשובה, אסורה מכאן להתקרב לשם53 (וכמבואר בהשיחה דאחרון של פסח של כ״ק מו״ח אדמו״ר54), ועתיד משיח לאתבא צדיקייא בתיובתא55, דזהו תשובה של צדיקים (דאָס איז אַ תשובה פון צדיקים). וזהו ההכנה למתן תורה, וכמבואר בר״ן56 דענין ספירת העומר הוא ההשתוקקות של ישראל לקבלת התורה, שהם הרגישו שחסר להם (זיי האָבן געפילט אַז עס פעלט זיי) ענין התורה, ולכן ספרו כל יום וזה הי׳ ההכנה למתן תורה.
וזהו ענין ההמשכה בלי מספר במספר גופא, וזה פועלים ע״י ונקבצו בני יהודה ובני ישראל כו׳ עד ראש אחד, ע״י העבודה שלמטה באופן כזה, ובמקום אשר יאמר עמי אתם יאמר בני א-ל חי57.
__________
1) הושע ב, א (ריש הפטרת פ׳ במדבר).
2) ראה יומא כב, ב. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תקפו. שם ע׳ א׳מג. רד״ה זה תשמ״ג (סה״מ במדבר ח״א ע׳ נג). וש״נ.
3) ראה גם רד״ה זה תשמ״ג שבהערה הקודמת.
4) הושע שם, ב-ג.
5) ראה תוד״ה קללות – מגילה לא, סע״ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד.
6) ראה לקו״ת ר״פ נצבים (מד, א).
7) ל׳ הכתוב – מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה״ר פ״א, ד בסופו.
8) שבת פח, סע״ב ואילך.
9) נוסח ברכת אהבת עולם.
10) פמ״ט (ע, רע״א).
11) נוסח תפלת העמידה דיו״ט וימים נוראים.
12) פסחים פז, ב.
13) שמות נג, ג ואילך.
14) ישעי׳ כז, ו.
15) הושע י, יב.
16) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת אמור לד, ב. שלח מג, ד. ועוד – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ רכג הערה 33.
17) אוה״ת שמות ע׳ צח. (כרך ח) ע׳ ב׳תתס. וראה גם תו״א שמות נד, א. ובכ״מ.
18) ראה זח״ג ל, ב. סה, א. ובכ״מ.
19) ראה מאמרי אדה״ז תק״ע ע׳ קה. אוה״ת תהלים (יהל אור) ע׳ תקעה. המשך תער״ב ח״א ע׳ קסה. שם ע׳ קעד.
20) ראה אוה״ת פרשתנו (במדבר) ע׳ סד.
21) ויצא כט, לה. וראה תו״א ר״פ ויחי (מה, א ואילך). ובכ״מ.
22) ראה תו״א ס״פ משפטים. ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ב (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ד). ועוד.
23) איוב מא, ח.
24) פ״ז ואילך.
25) ד״ה כי תשא (סה״מ ד׳ פרשיות ח״א ע׳ עח ואילך).
26) קו, ב ואילך. וראה גם שאר מקומות שנסמנו בסה״מ ד׳ פרשיות שם.
27) ספר יצירה פ״א מ״ד.
28) ל׳ הכתוב – תהלים קלט, יב.
29) פרשתנו ח, א.
30) בראשית ב, ב-ג.
31) שבת קיז, סע״ב.
32) בשלח טז, כה.
33) ראה לקו״ת שם בהשמטה (נדפס בהוספות יח, א).
34) ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו.
35) בראשית א, ה.
36) פו, א.
37) יומא שם, ב.
38) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ב) בסה״מ תש״ח ע׳ 239. וש״נ.
39) בא י, כא.
40) ל׳ חז״ל – תו״כ ופרש״י בחוקותי כו, יד. פרש״י נח י, ט. לך לך יג, יג.
41) ראה אוה״ת בא ע׳ רסא. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שס. תרנ״ב ס״ע ג. ד״ה החודש דש״פ צו שנה זו (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ קפח). ובכ״מ.
42) ראה ר״ה ו, ב.
43) ד״ה והניף ידו על הנהר (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קנד ואילך). וראה בהנסמן שם הערה 21.
44) ראה גם לקו״ש חט״ז ע׳ 124 ואילך (משיחות אחש״פ וש״פ שמיני שנה זו), ובהנסמן שם הערה 24.
45) ל׳ הכתוב – פ׳ ראה טז, ג.
46) בהגש״פ.
47) בשלח יד, ה.
48) ספל״א.
49) ראה סוטה יד, א (במשנה). פסחים ג, סע״ב. ובכ״מ.
50) ח״ג צז, סע״א-ב (ברע״מ). וראה ד״ה להבין ענין ספירת העומר תשמ״ז (סה״מ ימי הספירה ע׳ נב). וש״נ.
51) מצורע טו, כח.
52) אמור כג, טז.
53) ל׳ רש״י עה״פ שמות ג, ג.
54) ראה גם לקו״ד ח״א קלח, ב. סה״ש תש״ב ע׳ 47. סה״מ תש״ה ע׳ 2. ובכ״מ.
55) ראה לקו״ת ר״ה נח, ד. האזינו עה, סע״ב. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד שם קמו, א ואילך.
56) פסחים בסופה.
57) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ במדבר ח"א (מילואים) ע' שעט ואילך]
כעין שיחה. בעת הדפסת הוצאה הראשונה דכרך זה, לא הי׳ תח״י כי אם תוכן קצר ממאמר זה, והמאמר בשלימותו נדפס לראשונה במילואים לסה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רסט ואילך.
חלק ממאמר זה הוגה (בשילוב שיחות התוועדות שבת זו) ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש חט״ז ע׳ 33 ואילך.