בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא מלאכי השרת לכאו״א מישראל וקשרו להן ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע¹, ומבואר בכמה מקומות² וגם בהמאמר דהאי שתא³ מכ״ק מו״ח אדמו״ר⁴, שבסיום המאמר משמע דקשירת הב׳ כתרים הם בשביל הענינים דנעשה ונשמע עצמם, כמו שאומר אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובתחילת המאמר משמע דקשירת הכתרים היתה בשביל ההקדמה דנעשה לנשמע. ומבאר בהמאמר, דקשירת הכתרים היתה בשביל הענינים דנעשה ונשמע עצמם, אך מה שנתנו הכתרים בשביל הענינים דנעשה ונשמע הוא ע״י הקדמת נעשה לנשמע דוקא, דההקדמה פועלת עילוי בהנעשה ונשמע, דאז דוקא היא נתינת הכתרים בשביל הנעשה ונשמע עצמם, היינו דקשירת הכתרים בשביל הנעשה ונשמע עצמם הוא דוקא כשהם בהאופן דהקדמה. וצריך להבין, דמאחר שנתנו הכתרים בשביל הנעשה ונשמע עצמם איך שהם מצד ההקדמה, הרי היתה צ״ל נתינת כתר גם בשביל ההקדמה עצמה מקל וחומר, דמכיון שיש ענין נתינת הכתרים בשביל התוצאות מההקדמה, הרי בשביל העבודה דההקדמה עצמה הרי היתה צ״ל בודאי נתינת כתר, והי׳ צ״ל ג׳ כתרים, א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע וא׳ בשביל ההקדמה, ומכיון שנתנו רק ב׳ כתרים הרי מובן שבשביל ההקדמה עצמה לא היתה נתינת כתר, ואינו מובן דלכאורה הרי בשביל ההקדמה עצמה היתה צ״ל נתינת כתר במכל שכן. דהנה ענין נשמע הוא מלשון שמע שהוא הבנה והשגה⁵ שהיא השימת לב לפרטי המצוות, שהוא עבודה ע״פ טעם ודעת, דבזה הרי אפשר להיות שיאמר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה⁶, ובדקות יותר הנה אף שלא יאמר אינה נאה, אבל מ״מ אפשר להיות הפרש בין קיום החוקים לקיום המשפטים [דאף שהוא מקיים גם המצוות דחוקים, מ״מ זה ג״כ ע״פ טעם ודעת, שהוא מבין שצריך לקיים גם את המצוות דחוקים, דבמשפטים הוא מבין שצריך לקיימם מצד עצם ענינם, ובחוקים הוא מבין שצריך לקיימם מצד שכן ציותה התורה, אבל מ״מ מכיון שקיומו הוא ע״פ טעם ודעת, ובחוקים אין לו הבנה בעצם קיום המצוות דחוקים, הרי אינו דומה העונג שיש לו בקיום החוקים להעונג שיש לו בקיום המשפטים], וגם בהעבודה דנעשה שהוא למעלה מנשמע, אבל מ״מ מכיון שהוא רק בביטול אל הרצון בלבד, והוא ג״כ עבודה שע״פ הטעם, אפשר להיות בזה חילוק. דכל זה הוא בהעבודה דנעשה ונשמע עצמם, אבל ע״י העבודה דהקדמת נעשה לנשמע שהוא הביטול לבעל הרצון, היינו שעוד טרם שיש התגלות הרצון אצל בעל הרצון, הוא כבר מתבטל (לייגט ער זיך שוין אַוועק), הנה אז זה פועל גם בהנעשה ונשמע עצמם שאין בזה חילוק בין קיום מצוה אחת לשני׳, שלא יש שום חילוק בין קלות שבקלות וחמורות שבחמורות, דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוים אצלו⁷. דהמשל בזה הוא מעבד שהוא בביטול אל אדונו, היינו שהוא בביטול לגמרי להאדון עצמו, ואינו שום מציאות לעצמו, הנה אז נחשב לו לזכות (איז באַ אים אַ זכות) אם האדון יצוה לו משהו שיוכל לקיים ולמלאות רצון האדון, דאין בזה שום חילוק במה יהי׳ הציווי. וכמו״כ הוא בענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא בביטול לבעל הרצון, שאין בזה שום חילוק במה יהי׳ הרצון. דבהעבודה דנעשה שהוא בביטול אל הרצון בלבד, הנה אף שהוא בביטול, הרי אין זה שאין לו שום מציאות כלל כי אם שהוא במציאות אלא שמציאותו היא לקיים את הרצון, ומאחר שהוא במציאות אפשר שיהי׳ בזה חילוק בין קיום מצוה זו לקיום מצוה זו, דכל זה הוא בהעבודה דנעשה. משא״כ בהעבודה דהקדמת נעשה לנשמע, שהוא בביטול לבעל הרצון, היינו שעוד טרם שישנו התגלות הרצון בבעל הרצון, הוא בביטול אליו (איז ער אַוועק געלייגט צו אים), דאז הרי הוא בביטול לגמרי, הנה אז לא יהי׳ לו שום חילוק במה יהי׳ הרצון. דהנה כח הרצון חלוק משאר הכחות⁸, דכל הכחות הם באים בהתחלקות, וכמו כח השכל שהוא בא בהתחלקות, וכאשר חסר פרט אחד הנה אף שאין זה דבר שלם, הרי מ״מ ישנו להדבר אלא שחסר השלימות בזה, משא״כ ברצון שאינו בא בהתחלקות וכאשר יחסר פרט אחד אינו דבר כלל, לפי שהרצון אינו בא בהתחלקות, דלכן אינו נוגע לו חילוקי הפרטים במה יהי׳ הרצון, וכל רצונו הוא לקיים את הרצון כמו שהוא מבלי התחשב במה יהי׳ הרצון, דזהו העילוי מה שההקדמה פועלת בהנעשה. וכמו״כ ענין ההקדמה פועלת גם בהנשמע, היינו דגם כאשר הוא בא להבנת והשגת הענין, הנה מ״מ (הנה מצד עבודת ההקדמה) אין העונג שלו מצד ההשגה כי אם מצד זה שהוא ממלא רצונו של בעל הרצון. דלפי זה יוקשה, דמאחר שמצד העילוי בהנעשה ונשמע שהוא פעולת עבודת ההקדמה יש ענין הכתרים, הרי בשביל עבודת ההקדמה עצמה הי׳ צ״ל במכל שכן נתינת כתר.

ויובן זה ע״פ המאמר⁹ המובא בחסידות¹⁰ בענין ג״פ קדוש, קדושים תהיו כי קדוש אני¹¹, משל לבני המדינה שעשו ג׳ עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושנים נתן בראשם של בניו. דעפ״ז יובן שיש גם נתינת כתר בשביל ההקדמה של נעשה לנשמע, שהוא כתר הג׳, אך כתר זה נטל לעצמו, דהב׳ כתרים מה שא׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע נתן לישראל וכתר הג׳ שהוא בשביל עבודת ההקדמה נטל לעצמו. וזהו ג״כ מ״ש¹² צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, דמלך שלמה הוא מלך שהשלום שלו שזהו הקב״ה¹³, בעטרה שעטרה לו אמו זו כנסת ישראל¹⁴, ביום חתונתו זה מתן תורה¹⁵, דעטרה זו קאי על כתר הג׳ שהוא כנגד ההקדמה, דכתר זה נטל לעצמו. ולהבין ענין הג׳ כתרים בכלל ושייכותם למתן תורה דוקא, מובן זה ע״פ מ״ש¹⁶ יום הששי ויכולו השמים, דיום הששי הוא יום ו׳ בסיון שהוא היום דמתן תורה¹⁷, שאז נעשה קיום העולם, כמו שאמרו רז״ל¹⁸ תנאי התנה הקב״ה במעשה בראשית אם יקבלו ישראל את תורתי כו׳, ומאחר שבריאת העולם היתה בתנאי, הרי מובן שאמיתת קיומם נעשה במתן תורה דוקא, ומקודם לא הי׳ להם קיום מאחר שהם תלויים בתנאי. דהנה¹⁹ על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים²⁰, דעי״ז דוקא הוא קיום העולם. והענין הוא, דעיקר הקיום הוא ע״י המקיפים דוקא, וכמו שהוא באדם שעיקר קיומו הוא ע״י המקיף דוקא, שבנשמה יש המדריגה דטהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי²¹, שכל זה הוא המדריגות דסדר השתלשלות שהוא פנימיות, אבל עיקר הקיום הוא ע״י בחי׳ ואתה משמרה בקרבי²¹ שהוא המקיף דנשמה, כמו״כ הוא בעולם שנקרא אדם²², עיקר קיומו הוא ע״י המקיפים דוקא, היינו המקיפים דתורה עבודה וגמילות חסדים שעי״ז הוא עיקר הקיום דעולם, דזהו ענין הג׳ כתרים ושייכותם למתן תורה.

ולהבין זה²³ הנה ידוע דבריאת העולמות נקראת בשם השתלשלות, דענין²⁴ השלשלת הוא מה שסופו של טבעת העליונה אחוז וקשור בראשה של טבעת התחתונה ממנה, וסופה של טבעת זו אחוז וקשור בראשה של הטבעת התחתונה ממנה, עד טבעת היותר אחרונה. וכמו״כ הנה ראשו של טבעת התחתונה קשור בסופה של טבעת שלמעלה ממנו, וראשה של טבעת זו קשור בסופה של טבעת שלמעלה ממנו, עד הטבעת היותר עליונה. דבמילא מובן שכל הטבעות אחוזות וקשורות זו בזו ויש להן שייכות זו לזו. היינו שהטבעת היותר תחתונה קשורה היא ויש לה שייכות להטבעת היותר עליונה, דאף שסופה של הטבעת התחתונה אינו קשור בהטבעות שלמעלה ממנה, מ״מ כיון שראשה קשור בהטבעת שלמעלה ממנה עד טבעת היותר עליונה, וראשה של הטבעת וסופה של הטבעת הם טבעת אחת, במילא יש שייכות גם לסופה של טבעת היותר תחתונה להטבעת שלמעלה ממנה עד טבעת היותר עליונה. וכמו״כ הנה טבעת היותר עליונה יש לה שייכות להטבעת שלמטה ממנה עד טבעת היותר תחתונה, דאף שראשה אינו קשור בהטבעות שלמטה ממנה, מ״מ כיון שסופה קשור להטבעות שלמטה ממנה, וראשה וסופה הרי הם טבעת אחת, הרי יש שייכות גם לראשה של טבעת העליונה עם הטבעות שלמטה ממנה עד טבעת היותר תחתונה. דזהו מה שבריאת העולמות נקראת בשם השתלשלות, היינו שכל העולמות יש להם שייכות זה לזה. דהנה ידוע²⁵ אשר יותר משאין ערוך עשי׳ לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי המאציל, א״כ מובן דעשי׳ ואצילות יש להם ערך זה לזה. אך כל זה הוא לגבי אצילות דוקא, אבל למעלה מאצילות הוא למעלה מסדר השתלשלות, היינו שאין ערך ושייכות להנבראים והנאצלים עם אוא״ס המאציל דלגבי׳ אצילות ועשי׳ שוין ממש.

ויובן זה כמו שהוא בכחות הנפש, דמחשבה דיבור ומעשה שרשם מהמדות, והמדות שרשן מהשכל, והשכל שרשו מכח המשכיל, הנה כל המדריגות יש להן שייכות זו לזו. דמחשבה דיבור ומעשה ששרשם מהמדות הרי יש התכללות המחשבה דיבור ומעשה בהמדות, דהנה מחשבה דיבור ומעשה הם לבושים²⁶, וענין הלבוש הוא שעל ידו מתגלה הנלבש בו, היינו שענין של מחשבה דיבור ומעשה שהם לבושים ענינם הוא שהם מגלים, דזהו התכללות המחשבה דיבור ומעשה בהמדות, דזה שיש כח הגילוי בהמדות הנה זהו התכללות המחשבה דיבור ומעשה, וכמו״כ יש ג״כ ענין המדות במחשבה דיבור ומעשה, דזהו מה שהמדות הן נותנות חיות במחשבה דיבור ומעשה. וכמו״כ הוא במדות ששרשן מהשכל, הנה יש התכללות המדות בשכל, ולמעלה יותר הו״ע התפעלות השכל, דזהו התכללות המדות שבשכל, דשכל עצמו אינו ענין התפעלות והתפעלות הוא מהות אחר ממהות השכל, וענין התפעלות השכל הו״ע התכללות המדות שבשכל, וכמו״כ יש ענין השכל במדות, מה שהשכל נותן חיות וצמיחה בהמדות. וכמו״כ הוא בשכל ששרשו מכח המשכיל הוא ע״י יגיעה דוקא, דזהו הוראה שכח המשכיל הוא נעלם עדיין והמצאת השכל מכח המשכיל היא כעין יש מאין, אבל מ״מ להיות שע״י יגיעה עכ״פ אפשר להמציא ממנו שכל, ודוקא שכל אפשר להמציא ממנו ולא ענין אחר, א״כ מובן שהוא מקור לשכל, וכמו״כ יש ענין דכח המשכיל בשכל, שהוא הענינים בשכל שאינם באים בהבנה והסברה, וע״ד דשתיק רב ומ״מ לא הדר בי׳²⁷ דזהו מצד ההתגלות כח המשכיל, דאין זה כמו שהוא נשאר בהעלם בכח המשכיל כי אם שהוא בא בהתגלות, אבל היא התגלות דכח המשכיל. דבמילא מובן שיש שייכות וקישור בין כל הכחות, מבחי׳ מחשבה דיבור ומעשה עד בחי׳ כח המשכיל. אמנם המשכת הכחות מעצם הנפש היא לא בדרך השתלשלות, שהנפש היא פשוטה בתכלית, והמצאת הכחות ממנה היא בדרך יש מאין.

וכמו״כ יובן בענין השתלשלות העולמות, דעשי׳ ואצילות יש להם ערך זה לזה, דאף שאין ערוך עשי׳ לגבי אצילות, הכוונה היא שבהם (בהעולמות עצמם) הנה אין ערוך עשי׳ לגבי אצילות, אבל בכללות הענינים יש להם ערך זה לזה, היינו שבענין זה הם משתוים שהם כולם נאצלים או נבראים. וכל זה הוא לגבי אצילות, אבל לגבי אוא״ס המאציל אין להם ערך כלל, דאצילות ועשי׳ שוין, שאין שום ערך ושייכות לאצילות עם למעלה מאצילות, שהרי למעלה מאצילות הוא אוא״ס שאינו נותן מקום כלל לעולמות. וכמ״ש בעץ חיים²⁸ דבתחילה הי׳ אוא״ס ממלא את החלל ולא הי׳ מקום לעמידת העולמות, ואח״כ סילק אורו הגדול על הצד והמשיך קו קטן קצר. הרי מובן שהעולמות אין להם שייכות לאוא״ס שקודם הצמצום, שהרי בשביל ההתהוות הוצרך להיות הסילוק, היינו שהצמצום פעל שתהי׳ שייכות להאור עם העולמות²⁹, שקודם הצמצום לא הי׳ להאור לא ערך ולא שייכות להעולמות, וע״י הצמצום נעשה שייכות להעולמות ומ״מ הוא באין ערוך, דטעם הדבר הוא מפני שהוא אוא״ס שהוא למעלה מבחי׳ עולמות.

והנה מאחר שהאור הוא אין סוף ואין לו שייכות לעולמות, במילא מובן שהצמצום לא הי׳ לו שליטה בהאור, דהצמצום פעל רק באור³⁰ הקו, אבל בעיגול הגדול שלפני הצמצום, הנה³¹ אף שגם בו נגע הצמצום, אבל מ״מ אין בהצמצום שליטה עליו, היינו שלא התלבש בהצמצום כי אם בדרך מעבר לבד, דלהיות שהכוונה היא שיומשך האור בעולמות, לכן עבר בדרך מעבר ע״י הצמצום³², כדי שיומשך בעולמות, אבל אינו בא בשינוי המהות, כי אם שהוא כמו שהוא א״ס ואינו נותן מקום לעולמות, הנה באופן כזה הוא נמשך בעולמות כמו שהם עולמות. דזהו ענין אחד ההסברים בענין השתלשלות הכתרים זה מזה³³, שכל הכתרים קשורים זה בזה עד העיגול הגדול שלפני הצמצום, דלכאורה אינו מובן מאחר שגם העיגולים נמשכים ע״י הצמצום, וכמ״ש בעץ חיים²⁸ שהקו נמשך ומתעגל, הרי שגם העיגולים נמשכים ע״י הקו, א״כ אינו מובן דמאחר שהעיגול הראשון לאחר הצמצום הוא נמשך ע״י הקו, א״כ איך היא ההתקשרות להעיגול הגדול שלפני הצמצום. אך ע״פ הנ״ל יובן דהעיגול הגדול עבר ע״י הצמצום רק בדרך מעבר בלבד, אבל לא נשתנה במהותו, דלכן יש לכל הכתרים שייכות עם העיגול הגדול.

והנה³⁴ ב׳ ענינים אלו, אור הקו שהתלבש בהצמצום, ואוא״ס בחי׳ עיגול הגדול שעבר ע״י הצמצום בדרך מעבר בלבד, הנה בכללות הוא הענין דעיגולים ויושר, דיושר הוא האור שהתלבש בהצמצום ובא בדרך שינוי המהות, ועיגולים הוא שבא בדרך מעבר בהצמצום ולא השתנה במהותו, דלכן הנה גם כמו שהוא בא למטה ביותר מ״מ הוא אוא״ס. והדוגמא מב׳ ענינים אלה ישנם בנבראים, שהוא בחי׳ ארץ ומים, דבארץ יש התחלקות, וכדאיתא באבות דר׳ נתן³⁵ הארץ יש לה ראש ויש לה גוף ויש לה רגלים, שזהו בחי׳ התחלקות. דכמו באדם הרי בראש הוא כללות החיות, ובראש יש ג׳ חללים שבהם הוא המוחין דחב״ד³⁶, דהחללים הם מחולקים זה מזה וגם המוחין הם חלוקים זה מזה, ואח״כ זה בא בהתחלקות דראי׳ שמיעה ודיבור, דחכמה באה בראי׳, בינה בשמיעה, ודעת בדיבור, כמ״ש³⁷ מפיו דעת, וע״כ המלאכים שהן רק בבחי׳ דעת תחתון נקראים בהמה ארי׳ ושור כו׳, שאין להם דעת ואין להם דיבור, וז״ש³⁸ אחרי ה׳ ילכו כארי׳ ישאג, היינו שאין לו דיבור ממש כמו האדם כי אם ששואג בקול בלא דיבור, ואח״כ הוא בא בהתחלקות דקנה וושט וורידין בהצואר ממוצע המחבר הראש והגוף, ואח״כ הוא בא בהתחלקות בהגוף, שהוא יד ימין יד שמאל והגוף, ואח״כ בא למטה יותר, שהוא רגל ימין רגל שמאל והגוף. וכמו שהוא בהאדם, כמו״כ הוא בהארץ שיש בה התחלקות, דכל פרטי ההתחלקות שיש באדם יש גם בהארץ. משא״כ מים אין בהם התחלקות, דהכל הוא המהות דמים, ואף שיש התחלקות של מים עליונים ומים תחתונים כמ״ש³⁹ ויבדל בין המים גו׳, מ״מ הרי הכל הוא ממהות אחד. ועוד יותר שגם בברואי המים הנה אף שהם מחולקים זה מזה בדמותם בצלמם בתכונתם ובתבניתם, מ״מ הרי בזה הם כולם משתוים דברואים שבמים מיד שהם פורשים מן הים, מן המים, מיד הם מתים⁴⁰, שבכולם הנה מציאותם הוא מציאות המים⁴¹. וטעם ההפרש בין מים לארץ הוא לפי שהארץ שרשו מבחי׳ יושר ולכן יש בה התחלקות, ומים שרשם מבחי׳ עיגולים שבהם הרי הכל הוא מהות אחד, דגם בירידתם למטה מ״מ לא השתנו במהותם, לכן הנה גם בבחי׳ הנבראים שנבראו מבחי׳ עיגולים הנה גם בהם יש ענין זה, והוא דבמציאות המים הכל הוא מהות אחד, להיות דבעיגולים הרי גם כמו שהוא למטה, מ״מ הרי השתלשלות הכתרים זה מזה, ולכן גם בנבראים יש דוגמא זו.

והנה⁴² אף שבחי׳ העיגול הגדול עבר ע״י הצמצום רק בדרך מעבר דלכן לא נשתנה ממהותו, מ״מ להיות שבדרך מעבר עכ״פ עבר ע״י הצמצום, לכן יש בו גם מענין הצמצום, ולפעמים הא״ס שבו הוא בהתגברות ולפעמים הצמצום שבו הוא בהתגברות. דזהו ההפרש בין מים עליונים למים תחתונים, דאף שהכל הוא מהות אחד, מ״מ הנה במים עליונים הא״ס בהם הוא בהתגברות ובמים תחתונים הצמצום שבהם הוא בהתגברות. ויובן זה ע״ד ההפרש בין ספירות ומלאכים, דספירות הן אלקות, דאף שהן עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר⁴³, מ״מ מציאותם היא אלקות, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד⁴⁴, וגם כמו שהספירות הן בבריאה, דבבריאה הוא לא חד בהון⁴⁵, מ״מ הם אלקות, וראי׳ ע״ז שהרי הם מתהוים מאין ליש, דההיכלות הם מציאות אבל הספירות הם אלקות, דבמציאותם הוא האור המתלבש בתוכם, והיינו שבספירות הא״ס הוא בהם בהתגברות, משא״כ מלאכים המציאות בהם הוא בהתגברות. ואף שגם במלאכים מצינו שיכול לאמר בי נשבעתי⁴⁶, שהוא בביטול, מ״מ הנה אין זה המציאות של המלאך, דבמציאותו הוא מה שאלף אלפים ישמשוני׳ ורבו רבבן קדמוהי יקומון ולגדודיו אין מספר⁴⁷, ואיתא בזהר⁴⁸ דמחנה מיכאל קפ״ו אלף מחנות ומחנה גבריאל קנ״ז אלף מחנות. וזהו מציאותו של המלאך שהוא אחד מריבוא המלאכים שבהגדוד, ומה שהוא בהביטול דבי נשבעתי אין זה מציאותו, אלא שבעת שהוא ממלא את שליחותו אז הוא בהביטול אבל אין זה מציאותו. שהרי זהו ההפרש בין מלאכים לנשמות, דמלאכים הם בבחי׳ מציאות משא״כ נשמות הרי מהותם היא מה שהם אלקות, דמהות הנשמה היא מה שהיא בבחי׳ טהורה היא, דלכן הרי מצינו בנשמות הגבוהות שאמרו⁴⁹ אנא סימנא בעלמא והדומה, לפי שכל מציאותם הוא אלקות, וגם כמו שהנשמה ירדה למטה מ״מ היא בבחי׳ אלקות, אלא שהיא במציאות, דמהותה היא מה שהיא דבוקה באלקות, אלא שזה בדביקות נעלמת. משא״כ המלאכים הם נפרדים לגמרי, והביטול דבי נשבעתי שבהם הוא רק בעת (ומצד) מילוי שליחותם, דאף שהם במציאות מ״מ בעת מילוי שליחותם אין מציאותם מסתרת על אלקות, במכל שכן מהמצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, דאף שהם במציאות גשמי מ״מ הנה מצד המצוות שבהם אין בהם הסתר פנים, דכמו״כ הוא במלאכים שאף שהם במציאות, מ״מ הנה מצד מילוי השליחות אין מציאותם מסתרת על אלקות, אבל מ״מ הם בבחי׳ מציאות.

וביאור הענין בעבודה הוא, דהנה יש ב׳ אופני עבודה, עבודת נפש האלקית מצד עצמה ועבודתה עם הנפש הבהמית, דעבודת הנפש האלקית מצד עצמה היא העבודה שע״פ טעם ודעת, ומה שהיא פועלת בהנפש הבהמית הו״ע מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. דענין המסירות נפש הוא בהנפש הבהמית דוקא, דבנפש האלקית אין שייך ענין המסירות נפש, דענין מסירות נפש הוא מסירת הרצון⁵⁰, ונפש האלקית הרי רצונה הוא שהיא רוצה באלקות, א״כ הרי אין שייך אצלה ענין המסירות נפש. וגם מצד פעולת הנפש הבהמית על הנפש האלקית, הרי מ״מ הנה גם בעת החטא היא באמנה אתו ית׳⁵¹, דלכן הנה גם כשהוא מן המיצר קראתי⁵², הרי מ״מ המיצר הוא מצד הנפש הבהמית, היינו שהוא מיצר מבחוץ ואין זה מיצר שלה עצמה. דהנה נת״ל ההפרש בין מלאכים ונשמות, דמלאכים הם בבחי׳ מציאות, ונשמות מהותם היא שהם דבוקים באלקות, דטעם הדבר הוא לפי שמלאכים שרשם מבחי׳ הדיבור כמ״ש⁵³ וברוח פיו כל צבאם, ולכן הם בבחי׳ מציאות (דבמלאכים יש חומר וצורה⁵⁴), משא״כ נשמות שרשם מבחי׳ מחשבה ולכן אינם בבחי׳ מציאות, וכל מציאותם הוא מה שהם דבוקים באלקות, דלכן הנה גם כשהם במיצר מצד הנפש הבהמית, הרי רצונם הוא באלקות, ובמילא אין זה אמיתת ענין המסירות נפש. וענין המסירות נפש הוא בהנפש הבהמית דוקא, דהנפש הבהמית היא עוד למטה יותר ממלאכים, שרצונה הוא בגשמיות דוקא שהוא היפך מאלקות, דכל מה שאינו קדושה הרי זה סטרא אחרא, וכאשר הוא פועל בהנפש הבהמית שמהפך אותו לקדושה, הנה זהו ענין המסירות נפש. והנה באמת עיקר ענין המסירות נפש הוא כאשר פעולת הנפש האלקית בהנפש הבהמית היא זה שהנפש הבהמית מרגישה איך שכל עניני׳ שלה, הם לא טוב לה, דכאשר הוא פועל אתכפיא בהנפש הבהמית, היינו מה שנרגש בה מצד השגת נפש האלקית העילוי דקדושה, אין זה ענין המסירות נפש, שהרי זהו רק מה שהנפש האלקית הביאה עליו בהכרח (וואָס דער נפש האלקית האָט אויף אים אַרויף געצוואונגען) ענינים דקדושה, אבל הוא מצד עצמו נשאר בישותו, (וגם) החלק שבו מה שלא נהפך לקדושה הרי הוא נשאר בישותו, אבל אמיתת ענין המסירות נפש הוא כאשר הוא פועל בהנפש הבהמית שתומשך לקדושה לא מצד ההרגש דקדושה, כי אינו יודע ואינו מרגיש מהי קדושה (וואָרום וואָס קדושה איז ווייס ער ניט און ער פילט ניט), כי אם שמרגיש הענינים שאינם קדושה (וואָס זיי זיינען ניט קדושה), הנה זהו ענין המסירות נפש שהנפש הבהמית מצד עצמה נהפכת לקדושה, דזהו אמיתת ענין המסירות נפש. והנה עי״ז שהנפש האלקית מתלבשת בהנפש הבהמית ופועלת בה ענין המסירות נפש, הנה עי״ז נעשה עילוי בהנפש האלקית עצמה, היינו שגם בה נתחדש ענין המסירות נפש, דמאחר שמצד כח המפליא לעשות מתלבשת בהנפש הבהמית ומתאחדת אתו⁵⁵, הנה המיצר של הנפש הבהמית נעשה המיצר שלה עצמה, דאין זה מיצר שמבחוץ כי אם מיצר שלה, ולכן מתחדש ענין המסירות נפש.

והנה עבודה זו מה שהנפש האלקית פועלת ענין המסירות נפש בהנפש הבהמית ועי״ז היא באה בעצמה לבחי׳ מסירות נפש, הנה עבודה זו מגעת לשרשה של הנפש האלקית. היינו שהעבודה מגעת לא רק בתהו ולא רק בהבחינה שלמעלה מתהו, דתהו ותיקון שוין, כי אם בהבחינה דואוהב את יעקב⁵⁶, ששם אין כלל המציאות דעשו (וואָס דאָרטן איז ניטאָ כלל דער מציאות פון עשו), שהרי הכח לברר את הנפש הבהמית הוא מצד בחינה זו דוקא, דבגילויים הרי תהו קדם לתיקון, והכח על הבירור הוא מצד העצמות דוקא, ושם הוא שרש הנפש האלקית, כמארז״ל⁵⁷ במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ויש בזה עוד גירסא⁵⁸ בנפשותיהן, היינו שנשמות ישראל החליטו את הרצון למלוכה, דאף שהרצון הוא רצון מוחלט, מ״מ ההחלטה היא ע״י נשמות ישראל דוקא, שהרי אינו דומה הרצון מוחלט שלמעלה להרצון מוחלט שלמטה, וכמו מה שכל אדם שאין לו בית אינו אדם⁵⁹, הרי רצון זה ישנו בטבע תולדתו, וטעם הדבר הוא לפי שענין זה בא אצל האדם מלמעלה, דלהיות שתפארת אדם לשבת בית⁶⁰, דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים⁶¹, לכן ישנו זה בטבע גם אצל הנבראים⁶², אבל למעלה הרי הכל הוא בבחירה דוקא, דכמו״כ הוא גם ברצון המוחלט, הנה החלטת הרצון באה ע״י נשמות ישראל דוקא, שהם החליטו את הרצון, דבמילא מובן שנשמות ישראל מושרשות למעלה יותר גם מבחי׳ רצון המוחלט, היינו שהן מושרשות בבעל הרצון דלכן החליטו את הרצון, ולשם מגעת העבודה, שהרי הכח על העבודה הוא מצד בחינה זו כנ״ל, ושם מושרשת הכוונה דירידת הנשמה בגוף ובירור הנפש הבהמית, דשם הוא הרצון הטהור והחפץ הקדוש על עבודה, היינו בירור הנפש הבהמית. דהנה⁶³ ישנן סתירות במאמרי חז״ל⁶⁴, דלפעמים מובא⁶⁵ עה״פ⁶⁶ ועתה יגדל נא כח אדנ-י שהעבודה פועלת הגדלה בשם אדנ-י, וכמו״כ איתא⁶⁷ על פסוק⁶⁸ צור ילדך תשי שע״י העדר העבודה מתישין כחו של מעלה, היינו שעבודה היא צורך גבוה, ולפעמים איתא⁶⁹ מה איכפת לי׳ להקב״ה כו׳ כי אם לצרף בהם את הבריות, ומבואר בזה דגוף ועצם העבודה אין זה נוגע למעלה, דבהאלקות המתלבש בעולמות שם נוגע ענין העבודה אבל באלקות שלמעלה מעולמות והוא בחי׳ שורש השרשים⁷⁰, שם אין נוגע ענין העבודה, אבל זהו העבודה מצד עצמה דוקא, זה אין נוגע בבחי׳ שורש השרשים, אבל צירוף הבריות שע״י העבודה הנה זה נוגע למעלה, והיינו שהעבודה דנפש האלקית עצמה אין זה נוגע למעלה, אבל ענין צירוף הבריות שהוא העבודה עם הנפש הבהמית, הנה זה נוגע למעלה. דזה הי׳ רצון הטהור וחפץ הקדוש⁷¹ לברר את הנפש הבהמית, דבמילא מובן שהענין דבירור הנפש הבהמית מגעת ברצון הטהור שמושרש בבעל הרצון.

ובזה יובן ענין הג׳ כתרים, דכתר הג׳ שהוא כנגד הקדמת נעשה לנשמע הנה כתר זה נטל לעצמו. דענין הקדמת נעשה לנשמע הו״ע המסירות נפש הנ״ל שבא ע״י בירור הנפש הבהמית, והכתר שכנגד ההקדמה הוא הענין מה שהעבודה מגעת בבחי׳ בעל הרצון, שזהו ג״כ ענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא הביטול לבעל הרצון, הנה בחינה זו נטל לעצמו. דאף שענין זה שייך ג״כ לנשמות, שהרי במי נמלך בנשמותיהם של ישראל דוקא, מ״מ הרי זה כמו שהנשמות הן בעצמות שאינן שם שום מציאות, שהרי החלטת הרצון שע״י הנשמות היתה העלאת מ״ן מיני׳ ובי׳⁷², דבבעל הרצון הוחלט (האָט זיך אויסגעשטעלט) שמתענג מעבודת הנשמות, א״כ הרי כל מציאותן של הנשמות שם היא מציאות העצמות, דזהו מה שנטל הכתר הג׳ לעצמו, היינו שגם ענין זה שייך לנשמות, אבל זהו כמו שהנשמות הן בבחי׳ לעצמו. והיינו שגם כתר הג׳ שייך לנשמות דוקא, שהרי הנשמות דוקא החליטו את הרצון. וכמו״כ הוא בעבודה הקדמת נעשה לנשמע, הרי ההקדמה היתה ע״י ישראל דוקא, כמאמר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, א״כ הרי הם הכתירו את הכתר, ואף שהלשון במדרש הוא שהכתירו בני המדינה, דבזה קאי על המלאכים שאומרים ג׳ פעמים קדוש, מ״מ זה גופא בא ע״י ישראל דוקא, שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנאמר⁷³ ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני האלקים⁷⁴, וכן אנו אומרים כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה (שהוא ע״י) ועמך ישראל קבוצי מטה דוקא. והענין בזה הוא כמשנ״ת לעיל ההפרש בין מלאכים לנשמות, דמלאכים שרשם מדיבור והם בבחי׳ מציאות, אבל מ״מ יש בהם מענין הביטול (כעין דבר נוסף) דבי נשבעתי, משא״כ נשמות שרשן ממחשבה ומהותן הוא שהן דבוקות באלקות, אלא שהן באות למטה והדביקות היא דביקות נעלמת, דלכן הנה אף שנשמות הן למעלה ממלאכים ומושרשות בהעצמות, מ״מ להיות שבאו למטה והדביקות היא נעלמת בהן, לכן ההתגלות דהקדמת נעשה לנשמע בהם הוא ע״י מלאכים כמאמר⁷⁵ מי גילה לבני רז זה, אבל מ״מ הנה בעצם זה בא מהנשמות דוקא, שהנשמות דוקא הן מושרשות בהעצמות. וא״כ הנה גם הכתר הג׳ שייך לנשמות, אלא זהו כמו שהן בבחי׳ לעצמו. וזהו ג״כ ענין הג׳ כתרים, שהם הענין דתורה עבודה וגמילות חסדים⁷⁶, הנה הכתר דתורה וגמילות חסדים הם הכתרים שנתן בראש בניו, והכתר דעבודה הוא הכתר שנטל לעצמו, דהנה תורה וגמילות חסדים הו״ע תורה ומצוות, דגמילות חסדים הוא צדקה שהוא כללות המצוות⁷⁷, הנה ב׳ ענינים אלה באים בהמשכה, דנר מצוה ותורה אור⁷⁸, דמצוות הן כלים לאור התורה הנמשך על ידם⁷⁹, דכל זה בא בהמשכה, שזהו מה שנתן בראש בניו, היינו לנשמות כמו שהן במציאות, אבל ענין עבודה ותפילה שהוא הכליון והביטול לבעל הרצון, הנה כתר זה נטל לעצמו, להיות שזהו כמו שהנשמות עומדות בכליון והתכללות בבחי׳ לעצמו.

והנה שייכות ענין הכתרים למתן תורה הוא דאף שענין זה נעשה ע״י הנשמות דוקא, שהנשמות הנה הן דוקא החליטו את הרצון, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר גם לבחי׳ התורה, וכמו שנתבאר⁸⁰ דמה שתורה היא בבחי׳ קנין אחד זהו דוקא ע״י ישראל קנין א׳, מ״מ נעשה זה ע״י מתן תורה דוקא. שהרי במתן תורה אז נעשה קיום העולם, כנ״ל דבתחילה הי׳ זה תלוי בתנאי. ואף שבכח הי׳ זה גם קודם, ולמעלה הרי אין הכח חסר פועל⁸¹, אבל להיות שהכוונה היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, דירה דוקא ובתחתונים דוקא, ולמטה הרי הכח חסר פועל, לכן עיקר ענין הקיום נעשה ע״י מתן תורה דוקא. דאף שישראל הם למעלה מבחי׳ התורה, מ״מ הם צריכים לתורה. דכמו שלעתיד הרי אף שהגוף הוא למעלה מהנשמה, מ״מ הנה גילוי מעלת הגוף יהי׳ ע״י הנשמה דוקא, כמו״כ הוא גם עכשיו שאף שהכלים הם למעלה מהאורות, מ״מ הנה גילוי מעלת הכלים הוא ע״י האורות דוקא⁸². וכמו״כ הוא גם בענין נשמה ותורה, דאף שהנשמות הן למעלה מתורה, מ״מ ההתגלות היא ע״י תורה דוקא, וזהו שייכות הכתרים למתן תורה, דאף שהכתרים הוא ע״י הנשמות, מ״מ זה בא ע״י מתן תורה דוקא.

__________

1) שבת פח, א. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה צאינה וראינה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קצג ואילך).
2) ראה רד״ה זה תרס״ז (המשך תרס״ו ע׳ תמז). תער״ב (המשך תער״ב בתחלתו). ועוד.
3) ראה פתח דבר מכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א לסה״מ תש״ט.
4) ראה רד״ה זה תש״ט (ע׳ 147).
5) ראה תו״א ר״פ בראשית. וישב ל, ב. מקץ לח, סע״ב. ויחי מז, ב. לקו״ת במדבר יט, א. נשא כ, ד. כו, ד. בהעלותך לד, ד. שלח מח, ג. תצא לה, א. ר״ה סב, ד. ובכ״מ.
6) עירובין סד, א.
7) ראה תנחומא עקב ב. יל״ש יתרו רמז חצר. ירושלמי פאה פ״א ה״א.
8) ראה סה״מ קונטרסים ח״ב שיא, ב ואילך. שנ, ב. סה״מ אידיש ע׳ 42. שם ע׳ 172. ד״ה עם זו יצרתי שנה זו (סה״מ ויקרא ע׳ ג). לקו״ש ח״ל ע׳ 151. ועוד.
9) ויק״ר פכ״ד, ח.
10) ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ שח. רד״ה צאינה וראינה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו). תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רמב. תש״ח ע׳ 201). ועוד.
11) קדושים יט, ב.
12) שה״ש ג, יא.
13) שהש״ר פ״ג, יא (א). שמו״ר פנ״ב, ב. ועוד.
14) ראה שהש״ר שם. שמו״ר שם. ועוד.
15) ראה תענית כו, ב (במשנה). במדב״ר פי״ב, ח. לקו״ת ברכה צג, סע״ד ואילך. וש״נ.
16) בראשית א, לא. ב, א.
17) שבת שם. פרש״י עה״פ.
18) ע״ז ג, א.
19) בכ״ז – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רג.
20) אבות פ״א מ״ב. וראה גם ד״ה על שלשה דברים העולם עומד תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רכו ואילך).
21) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
22) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
23) בהבא לקמן – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רד ואילך.
24) ראה גם תו״א בשלח סד, ב. מג״א צ, א. לקו״ת ואתחנן יב, א. ברכה צה, ב. שה״ש מב, ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 123. וש״נ.
25) לקו״ת פ׳ ראה לב, א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ע׳ ק. הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ כז. המשך תער״ב ח״א פ״ז (ע׳ יא-יב). פקצ״ד (ע׳ שצה). סה״מ תרע״ח ע׳ רח. תרפ״ה ע׳ קלד. ובכ״מ. וראה סה״מ בראשית ח״ב ע׳ ג, ובהנסמן שם.
26) תניא רפ״ד. ובכ״מ.
27) ביצה ו, א. וראה סה״מ תש״ח ע׳ 102. וש״נ.
28) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
29) בכ״ז – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רה ואילך.
30) אולי אמר: בשורש האור. המו״ל.
31) ראה גם סה״מ תרמ״ג ע׳ פ. המשך תרס״ו ע׳ קצד.
32) ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רז.
33) ראה לקו״ת ר״פ קרח. סה״מ תרס״ה ע׳ רס ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ קמט.
34) בהבא לקמן – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רד ואילך. שם ע׳ רו-רט.
35) פל״א.
36) ראה זח״ג קלו, א. ועוד. – ראה בכ״ז סה״מ עזר״ת שם ע׳ רז.
37) משלי ב, ו.
38) הושע יא, י.
39) בראשית א, ז.
40) ראה ע״ז ג, ב. ברכות סא, ב. זח״ג קפז, ב.
41) ראה מקואות פ״ו מ״ז. ידים פ״ב מ״ב.
42) בהבא לקמן – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רי ואילך.
43) ספר יצירה פ״א מ״ד.
44) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
45) תקו״ז שם.
46) וירא כב, טז.
47) דניאל ז, י. חגיגה יג, ב.
48) ח״ג קנד, א. קנה, א.
49) ראה זח״א רכה, א. נתבאר בסה״מ תרנ״ה ע׳ נה. ועוד.
50) ראה לקו״ש ח״ב ע׳ 456 ובהערה *9. וש״נ.
51) ראה תניא ספכ״ד.
52) תהלים קיח, ה.
53) שם לג, ו.
54) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קא ואילך. סה״מ תרנ״ד ע׳ רסא ואילך. ד״ה להבין ענין נתינת התורה לנש״י תשט״ז (לקמן ע׳ פו ואילך). ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י תשי״ט (סה״מ ימי הספירה ע׳ קיד ואילך). ועוד.
55) ראה רמ״א או״ח ס״ו סוס״א.
56) מלאכי א, ב.
57) רות רבה פ״ב, א (ג). וראה סה״מ תש״ג ע׳ 8 ואילך.
58) ראה ב״ר פ״ח, ז.
59) יבמות סג, רע״א ובתוד״ה שאין שם. וראה סה״מ תש״ג שם.
60) ישעי׳ מד, יג.
61) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
62) ראה גם ד״ה יבחר לנו דיום ב׳ דר״ה תשכ״ג פ״ח (סה״מ ראש השנה ע׳ קד).
63) בהבא לקמן – ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ קצה ואילך. וראה גם ד״ה לא תהי׳ משכלה שנה זו (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קכו ואילך). ד״ה צאינה וראינה תש״מ (לקמן ע׳ תו ואילך).
64) ראה עבוה״ק ח״ב (חלק העבודה) פ״ג. הובא בשל״ה שער הגדול לא, ב. אוה״ת משפטים ע׳ א׳ריט ואילך. ובכ״מ.
65) לקו״ת שלח ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ פ״ג (לט, ב ואילך) ובביאור על הנ״ל (מ, א). אוה״ת שלח ד״ה הנ״ל פ״ב (ע׳ תסט ואילך) – מבחיי עה״פ. וראה איכ״ר פ״א, לג. אוה״ת נ״ך ע׳ תרעט. ובכ״מ.
66) שלח יד, יז.
67) איכ״ר שם. וראה אוה״ת שלח ע׳ תעב. שם ע׳ תעט. נ״ך שם. ועוד.
68) האזינו לב, יח.
69) ב״ר פמ״ד, א. תנחומא שמיני ז.
70) עבוה״ק ושל״ה שם.
71) ל׳ העבוה״ק ושל״ה שם. וראה שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש תשי״ב (ברוקלין, תש״ס) ס״ע 305).
72) ראה ע״ח שער (כח) העיבורים פ״ב. שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש ב. ועוד. וראה ד״ה זה תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ צה). המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסה. שם ס״ע תתקעא. סה״מ תרפ״ח ע׳ ט. תש״א ע׳ 3. תש״ג שם (ריש ע׳ 9). ד״ה יבחר לנו שבהערה 62. ועוד. וראה גם מאמרי אדה״ז כתובים ח״ב ס״ע קפ.
73) איוב לח, ז.
74) חולין צא, ב.
75) שבת שם.
76) ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ רכה.
77) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
78) משלי ו, כג.
79) חסר קצת. המו״ל.
80) במאמר הקודם – ד״ה חמשה קנינים דליל א׳ דחה״ש (לעיל ע׳ יח).
81) ראה פרדס שער (יא) הצחצחות פ״ג – הובא ונתבאר בסהמ״צ להצ״צ נח, א-ב. המשך תרס״ו ע׳ ה ואילך. שם ע׳ קלט ואילך. ע׳ תרנט ואילך (בהוצאת קה״ת, תנש״א). סה״מ אעת״ר ע׳ טז ואילך. שם ע׳ כג ואילך.
82) ראה המשך תער״ב ח״א פצ״ג (ס״ע קעח ואילך). וראה בארוכה ד״ה ונגלה כבוד הוי׳ תשכ״ב (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קלה ואילך). וש״נ.

[סה"מ שבועות ע' כג ואילך]

״לפני אמירת המאמר, כ״ק אדמו״ר שליט״א בכה מאוד וגופו הק׳ רעד (מהתרגשות)״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 228 ואילך.