בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

למען דעת כל עמי הארץ כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד¹, דפירוש הפשוט בזה הוא שאפילו אומות העולם יכירו אשר הוי׳ הוא האלקים ואין שום דבר מלבדו, וזה יהי׳ ע״י הענינים שכתוב בפסוקים הקודמים² יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו, וכמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר³ שהוא זכות אבות דזכות אבות לא תמו⁴, ויהיו דברי אלה גו׳ לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, ופירש״י לתבוע עלבונם מן האויב, הנה עי״ז יכירו גם אומות העולם אשר הוי׳ הוא האלקים ואין עוד. דזהו פירוש הפשוט. ופנימיות הפירוש הוא כמ״ש⁵ וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי׳ הוא האלקים, ואיתא בזהר⁶ שהוא אחד ממצוות הראשונות לידע כי הוי׳ הוא האלקים. ואינו מובן⁷, מאחר דבזה מ״ש למען דעת גו׳ יש בזה גם פנימיות הענין אשר כל הענינים שבשם הוי׳ וכל הענינים שבשם אלקים הם אותו הענין, א״כ אינו מובן מה שייך ענין זה לאומות העולם ואיך שייך שאומות העולם ידעו זה. ובפרט איך שייך שידעו הענין דאין עוד שלמעלה מהענין דהוי׳ הוא האלקים, כמ״ש במדרש⁸ שהי׳ זמן ארוך עד שבא משה והמליך בחללו של עולם בזה שאמר אין עוד, א״כ אינו מובן איך שייך שאומות העולם יגיעו לידיעה והשגה זו. דגם ישראל שהם מאמינים בני מאמינים⁹, דמצד זה יש להם האמונה אשר הוי׳ הוא האלקים, הנה זהו מצד אמונה פשוטה, אבל בכדי שזה יהי׳ בידיעה צריך לזה יגיעה עצומה, א״כ הרי עאכו״כ שאומות העולם אשר אין אצלם דברים המסייעים אין שייך שיהי׳ להם ידיעה זו. וביותר אינו מובן, דהנה פנימיות הדיוק במ״ש הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הוא אשר ב׳ השמות הוי׳ ואלקים ישנם בשמים ובארץ ובשניהם (בשמים ובארץ) הוי׳ הוא האלקים. ועוד יותר מדייק במה שמוסיף בהענין דשמים תיבת ממעל ובהענין דארץ תיבת מתחת, אשר לא רק בשמים ובארץ כי אם גם בשמים ממעל ובארץ מתחת, הנה בכל הד׳ מקומות הוי׳ הוא האלקים. דשמים וארץ בענין העולמות הוא אצילות ובי״ע¹⁰, דאצילות נקרא שמים ובי״ע הוא ארץ, דבמה שמוסיף בהענין דשמים תיבת ממעל הכוונה היא שנכלל בזה אצילות והעולמות שלמעלה מאצילות דבכללות הוא כתר דאצילות, ובזה שמוסיף בהענין דארץ תיבת מתחת הכוונה היא שנכלל בזה גם קליפות וסטרא אחרא שמצד מצבם בעת הבריאה הם מתחת לעשי׳¹¹, ומ״מ להיות שהם שייכים לעשי׳ ובפרט לאחר החטא, שהמצוה דוידעת היא לאחר החטא, נתערבו בעולמות בי״ע, שהרי רק באצילות כתיב¹² לא יגורך רע, הנה משום זה נכלל גם קליפות וסטרא אחרא בהענין דארץ, ובכל הד׳ ענינים הנה הוי׳ הוא האלקים.

והענין בזה¹³, דהנה שם הוי׳ הוא מדת ההשפעה ושם אלקים הוא מדת הדין והצמצום, דשם הוי׳ הוא למעלה מהגבלה, כמו שמורה הלשון (דהוי׳) עצמו, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד¹⁴ שהוא למעלה מההגבלות דזמן, דמזה מובן שהוא למעלה גם מההגבלות דמקום, שהרי זמן ומקום קשורים זה בזה¹⁵, דזמן נמדד עם מקום ושניהם נבראו ברגע אחד, וא״כ מאחר ששם הוי׳ הוא למעלה מההגבלות דזמן, מובן מזה שהוא למעלה גם מההגבלות דמקום, ושם אלקים הוא מדת הדין¹⁶, דלכן נקרא דיין בשם אלקים¹⁷, ומדת הדין היא בהגבלה, שהרי הדין הוא לפי הפועל שעשה דלפי זה דנים את השכר או ההיפך, והיינו ששם אלקים הוא מדת הדין צמצום והגבלה. ובאצילות שהוא שמים ענין ב׳ השמות הוי׳ ואלקים הו״ע אורות וכלים, דאור הוא למעלה מהתחלקות, דכמו באור למטה הרי הוא למעלה מהתחלקות, כמו״כ למעלה הנה האורות הם למעלה מהתחלקות בכלל, ובפרט מההתחלקות כמו שהוא בכלים, והיינו דגם לפי השיטה שהאורות אינם פשוטים¹⁸, מ״מ לגבי הכלים הכל מודים שהם פשוטים, והיינו שאין בהם ההגבלה דכלים, שבאורות דאצילות אין בהם הגבלה והתחלקות, דענין ההתחלקות הוא אשר ענין אחד מסתיים ומתחיל ענין השני, משא״כ האורות דאצילות הם בלי גבוליים, שאי אפשר לחלק ולומר דזהו ספירת החכמה וזהו ספירת הבינה. וההגבלה והציור בהאור הו״ע הכלים, דזהו ענין הכלים באצילות אשר הכלי הוא מגביל ועי״ז מצמצם ובמילא מביא את האור לידי התחלקות. ואף שהם הפכיים זה מזה, שהאור הוא למעלה מהתחלקות והגבלה ומתפשט לאין קץ ובכל מקום שהוא נמשך ומתפשט הוא באותו האופן שהי׳ קודם ועוד לפני זה (און נאָך פריער), משא״כ הכלים הרי כל ענינם הוא שעד פה תבוא¹⁹ ולא יותר, דכאשר נגמר ענין זה מתחיל ענין אחר, הגבלה וציור אחר, וא״כ הרי האורות והכלים הם הפכיים מהקצה אל הקצה, מ״מ צריך לידע שהוי׳ שהוא אור ואלקים שהוא כלי הוא אותו הענין. דהנה ענין האור הוא שמאיר ושמקבלים ממנו הארה, וזה שתהי׳ ממנו הארה ושיקבלו אותו הוא רק כאשר הוא נמדד ונגבל לפי ערך המקבל, כמשל חכם גדול כאשר הוא רוצה להשפיע הנה אם לא יתחשב עם כלי המקבל הרי אז לא זו בלבד שלא ישפיע לו את השכל אלא עוד יבלבל את חושי המקבל, וגם שכל שהוא לפי ערכו לא יוכל לקבל אלא ע״י הכלי, היינו שהוא עושה הגבלה וציור בהאור ומתחשב עם כלי המקבל אז דוקא יוכל להיות ההשפעה, וכמו״כ יובן למעלה שהמשכת האור וקליטת האור היא ע״י הכלי דוקא, והיינו שמתי יכול אור להיות אור (אַז ווען קאָן אור ווערן אור), ע״י הכלי דוקא. וכמו״כ הוא גם מצד הכלים, דאף שלכאורה ענין הכלי הוא הגבלה וצמצום, אבל באמת הרי אין הכוונה בהכלים להסתיר ולא לאפשר גילוי (און ניט צולאָזן קיין גילוי), כי אם ענין הכלים הוא בשביל הגילוי, דכאשר הרב המשפיע רוצה לגלות שכלו לתלמיד קטן ביותר ומחפש דרכים איך להשפיע, הנה אז הוא עושה הגבלה וצמצום בהאור, שהו״ע הכלי, שהוא האמצעי שעל ידי זה תהי׳ ההתגלות. וזהו הבנת הענין דהוי׳ הוא האלקים, דאף שהם הפכיים זה מזה, מ״מ הוי׳ הוא האלקים, דמצד האור, להיות שענינו הוא להשפיע למטה, צריך לכלי, ואם לאו הרי אדרבה הוא מקלקל, שפועל שבירה בהמקבל, וכמו״כ מצד הכלי, להיות שענינו הוא בשביל הגילוי, הוא צריך לאור, דבכדי שיפעל את ענינו (אַז ער זאָל דורכפירן זיין ענין) הוא צריך לאור מה שיושפע ויתגלה על ידו. ובזה יובן מה שאנו רואים דאף שהכלי מגביל ומצמצם ומה שהכלי מגלה הוא רק חיצוניות האור, אבל על פנימיות האור הכלי מעלים, דאם יהי׳ בגילוי גם פנימיות האור אז יהי׳ התערבות פנימיות האור עם חיצוניות האור, ובמילא לא יושפע האור להמקבל, ומ״מ הרי ע״י הכלי וחיצוניות האור מקבל גם פנימיות האור, וראי׳ על זה ממה דאיתא²⁰ שעד ארבעין שנין לא קאים אינש אדעתא דרבי׳, שהוא מצד שהכלים והאותיות שעל ידם השפיע את השכל גילו רק את חיצוניות האור, ומ״מ הרי אחר ארבעין שנין קאים, והיינו שאחרי כמה וכמה זמן ואחרי כמה וכמה יגיעות שהמקבל נתעלה למדריגה יותר נעלית, בן ארבעים לבינה²¹, הנה אז הוא מקבל גם את פנימיות האור ואינו צריך לשמוע את השכל עוד פעם מהרב, כי אם ע״י ששמע מקודם את השכל, ממנו מקבל עכשיו גם את הפנימיות, דטעם הדבר הוא לפי שבעת ההשפעה ניתן (האָט זיך איבערגעגעבן) גם פנימיות האור, ורק דמה שהי׳ בגילוי הוא רק החיצוניות והפנימיות הי׳ בהעלם והסתר, אבל אין זה העלם והסתר אמיתי כי הוי׳ הוא האלקים, ולכן הנה סוף כל סוף מקבל ע״י האותיות גם את פנימיות השכל. וזהו ג״כ מה שאמרו²² לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, דאין²³ זה שלא יתן לו הכל (אַז ער זאָל אים ניט איבערגעבן אַלץ) כי אם שצריך לתת לו הכל (אַז איבערגעבן דאַרף ער אַלץ) אלא שנותן לו בדרך קצרה ובאותיות מועטים, אבל באותיות אלו ישנו כל השכל. וע״ד מה שבמשנה יש כל מה שנאמר בהברייתא כמו שאמר אילפא²⁴ דכל מה שנאמר בהברייתא אפשר למצוא זה בהמשנה, אף שהמשנה נשנית בקיצור, כמ״ש הרמב״ם²⁵ שהמשנה נשנית בקיצור ואח״כ נשנה באריכות לפי הדור. וכמו״כ הוא גם בזה שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, שיש בזה כל השכל, אלא שמקודם בעת ההשפעה, להיות שמצד מצב המקבל לא הי׳ יכול לקבל את הפנימיות, לכן השפיע לו בדרך קצרה כדי שיוכל לקבל את החיצוניות, אבל אחרי כמה זמן ויגיעות מקבל גם את הפנימיות, וזהו ענין הוי׳ הוא האלקים גם מצד המקבל. והיינו דנוסף על זה מה שהוי׳ הוא האלקים מצד המשפיע, דלגבי המשפיע הרי בודאי אין שייך לומר שהוא צמצום וגבול באמת, שהרי המשפיע רואה בזה גם פנימיות האור, או כמשל הרב המשפיע בדרך קצרה הרי הוא רואה בזה את אריכות הפלפול ועומק הסברות, וא״כ הרי לגבי המשפיע ודאי אין זה צמצום והוא רק בשביל הגילוי להמקבל, וא״כ הוא דבר אחד עם האור, אלא גם לגבי המקבל שלגבי׳ הרי לכאורה יש חילוק בין שם הוי׳ לשם אלקים, הנה באמת מאחר שאחרי כמה זמן וכמה יגיעות הוא רואה ומוצא בזה גם את פנימיות האור, הרי סופו הוכיח על תחילתו, שגם בתחילה אין זה העלם והסתר אמיתי, ולכן הוי׳ הוא האלקים גם מצד המקבל, וזהו ענין הוי׳ הוא האלקים בשמים שהוא עולם האצילות.

והנה זה גופא שתהי׳ ההגבלה בהאורות דאצילות, לא מיבעי להשיטה שהאורות אינם פשוטים, דלשיטה זו הרי צריך להיות מאחדות פשוטה אורות בלתי פשוטים, אלא גם לפי השיטה שהאורות הם פשוטים, אבל מ״מ הרי גם לשיטה זו מקבל האור ההגבלה והציור שנותן עליו הכלי (וואָס עס גיט אַרויף אויף אים כלי), והרי למעלה מאצילות אין שייך כל ענין מציאות ההגבלה, א״כ איך יהי׳ מזה ההגבלה באורות דאצילות, הענין בזה הוא לפי שגם למעלה מאצילות, בכתר, שהוא בשמים ממעל, יש שם שורש האורות ושורש הכלים, שהו״ע ב׳ השמות הוי׳ ואלקים בשמים ממעל. דבשמים ממעל הנה בכללות הו״ע הכתר שדוגמתו למטה בהאדם הוא הרצון, דברצון יש פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון, דבחיצוניות הרצון יש שינויים, דכאשר המקבל משנה את מעשיו נשתנה הרצון, וטעם הדבר הוא לפי שחיצוניות הרצון הוא בגדר הגבלה והתחלקות, ולכן יכול המקבל להביע שם דעה (האָט דאָרטן דער מקבל וואָס צו זאָגן), משום זה הנה כאשר המקבל משנה עובדין נשתנה הרצון, משא״כ פנימיות הרצון הוא למעלה ממדידה והגבלה, לפי שהוא מיוחד עם העצם שאין בו מדידה והגבלה, הנה בחיצוניות הרצון יש שם שורש האורות ושורש הכלים, דשורש האורות הוא כמו האורות דאצילות שאין בהם מדידה והגבלה, אלא שהאורות דאצילות הם מקבלים מדידה מצד הכלים, ובשרשם כמו שהוא בכתר אין שם ענין ההגבלה לגמרי. ובכדי שתהי׳ מזה ההגבלה באורות דאצילות, הוא ע״י הפרסא, דבתחילה הי׳ הצמצום ואח״כ הפרסא שבין אצילות ולמעלה מאצילות, וענין הפרסא הוא ע״ד כמו שהאור מתלבש במשל או במסך שעי״ז משתנה האור ממהותו, דמצד זה הנה גם להשיטה שהאורות הם פשוטים, מ״מ פועלת עליהם הפרסא שיהיו מקבלים המדידה וההגבלה דכלים. ואף שזהו מצד הפרסא, מ״מ להיות שאור מעין המאור, שהוא למעלה מהתחלקות והגבלה ובכל מקום שהוא הוא בכל עניניו (איז ער מיט אַלע זיינע ענינים), דכמו״כ הוא גם באור להיותו מעין המאור, הנה מצד זה הוצרך להיות הצמצום תחילה, שע״י הצמצום שסילק כביכול את אורו, עי״ז נעשה שינוי בהאור, או כמ״ש במ״א²⁶ שע״י הצמצום נסתלק הבלי גבול דאור שהוא פנימיות האור, ועי״ז נעשה מקום להתגלות חיצוניות האור וכנ״ל בענין חיצוניות הרצון, שעי״ז נעשה קו קצר שיש בו מעלה ומטה מדידה והגבלה, הנה מצד הצמצום שהוא סילוק האור לגמרי הנה אז מעלמת הפרסא עד שתהי׳ ההגבלה דכלים. והנה גם בשמים ממעל הוי׳ הוא האלקים, דאף אשר צמצום הראשון אינו כמו הצמצומים דסדר ההשתלשלות, שהצמצומים דסדר ההשתלשלות הם בדרך מיעוט משא״כ צמצום הראשון הוא בדרך סילוק²⁷, מ״מ הנה גם הצמצום הראשון הוא בשביל הגילוי, וכנ״ל במשל הרב המשפיע דמה שמצמצם את אורו הוא בשביל הגילוי, וכאשר שכל הרב ושכל התלמיד הם באין ערוך, הנה אז בכדי שהרב יוכל להמשיך דבר חכמה מה שהתלמיד יוכל לקבל, מוכרח להתנתק מעצמו (מוז ער זיך אָפּטראָגן פון זיך) ולסלק את כל חכמתו, ואז דוקא יוכל להמציא שכל כזה ששייך להמקבל. דכאשר השכל שבערך הרב והשכל שבערך התלמיד הם בערך זה לזה וההפרש ביניהם הוא רק בגודל וקוטן, אז מספיק שיהי׳ צמצום בדרך מיעוט, והיינו שימעט את השכל שאינו שייך להמקבל וישאר השכל ששייך אליו, משא״כ כאשר הם באין ערוך זה לזה, דאז הרי השכל שבערך המקבל הוא בטל לגמרי בערך שכל הרב, אין שייך לומר שימעט את השכל שלמעלה מהמקבל ובמילא ישאר השכל ששייך אליו, להיות דכל זמן שמאיר שכל הרב אין שום מציאות לשכל שבערך המקבל, ולכן הוא מוכרח לסלק את שכלו לגמרי, דאז דוקא הנה השכל שבערך המקבל מקבל מציאות (באַקומט אַ מציאות). אמנם מזה גופא מובן דגם הצמצום שהוא בדרך סילוק לגמרי הוא בשביל הגילוי, והיינו דאף אשר לכאורה להיות שהוא סילוק לגמרי הוא מנגד לגילוי, אבל באמת הרי גם ענין הסילוק הוא בשביל הגילוי, שהרי סיבת הצמצום והסיבה שהצמצום הוא בדרך סילוק לגמרי הוא בשביל שיוכל להשפיע להמקבל כנ״ל. וזהו ביאור ענין הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל, שהוא העולמות שלפני האצילות.

והנה כמו״כ הוא גם בארץ, שהוא עולמות בי״ע, הוי׳ הוא האלקים. דענין ב׳ השמות הוי׳ ואלקים בעולמות בי״ע הוא רוחניות וגשמיות. דרוחניות הוא למעלה מהגבלה דזמן ומקום, ומה שיש ענינים בקדושה שהם מוגבלים בזמן ומקום הנה לפי שיטה א׳ הוא מצד רצון המפליא לעשות שמקשר הענינים רוחניים בזמן ומקום²⁸, ולשיטה ב׳ הוא שבאמת אינם מוגבלים בזמן ומקום ורק שזמן ומקום הם כלים להענינים דקדושה, וכידוע ב׳ השיטות²⁹ באופן השראת השכינה במשכן ומקדש. והנה אף שרוחניות הוא למעלה מזמן ומקום וגשמיות הרי כל ענין הגשמי הוא מה שהוא מוגבל בששה קצוות ובהגבלה דעבר הוה ועתיד, שהגשמי הוא מוגבל בזמן ומקום באופן היותר קיצוני, וא״כ הרי רוחניות וגשמיות הם ב׳ הפכים, מ״מ הוי׳ הוא האלקים, דאיך אפשר להיות שיומשך מאצילות אורות בבי״ע שהם אורות מוגבלים, הוא ע״י הכלים דוקא, כמשל האש שמצד עצמו הוא נמשך ליסוד האש וכדי שיהי׳ במציאות הוא ע״י הפתילה שאוחזת בו דוקא, כמו״כ הנה בכדי שיהי׳ מציאות אורות הוא ע״י הכלים דוקא, דמצד עצמם הוא בחי׳ אש אוכלה³⁰, ורק ע״י הכלי הם בדביקות בלתי ניכרת³¹, שעי״ז הוא המציאות דאורות, וא״כ הרי האור צריך להכלי. וכמו״כ הוא גם מצד הכלים שמציאותם היא ע״י האור דוקא, דאף שיש להם שורש, אבל מצד שרשם בלבד אפשר להיות מציאותם רק לזמן קצר, וכדי שיהיו במציאות זמן ארוך הוא ע״י האור דוקא, וכמו הגוף דאף שיש לו חיות בעצם לבד חיות הנפש, דלכן הנה גם לאחר צאת הנפש מהגוף הוא בקיומו³², מ״מ הנה זהו רק לזמן קצר דוקא, וטעם הדבר הוא לפי שזה גופא שיהי׳ שרשו בגילוי הוא ע״י חיות הנפש, דחיות הנפש מקשרו עם שרשו (פאַרבינדט אים מיט זיין שורש), וכמו״כ הוא גם למעלה שע״י מה מתקשר הכלי עם שרשו, הוא ע״י האור דוקא. וזהו ענין הוי׳ הוא האלקים בארץ שהוא בי״ע, לפי שהאור צריך להכלי והכלי צריך להאור.

והנה כמו״כ גם בארץ מתחת שהוא קליפות וסטרא אחרא, הנה גם שם הוי׳ הוא האלקים. והענין בקצרה הוא כדאיתא בגמרא יומא³³ שבתחילה אמרו הגדול הגיבור³⁴, אח״כ הפסיקו לומר הגיבור דאי׳ גבורותיו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה, דזה גופא שעכו״ם מרקדים בהיכלו והוא שותק הן הן גבורותיו. והיינו שגם קליפות וסטרא אחרא שהם מנגדים על אלקות, דזהו ענין שם אלקים על הארץ מתחת, דאין זה רק הענין דשם אלקים בגימטריא הטבע³⁵ שהוא בבי״ע, כי אם אשר בהק״כ צירופים שבשם אלקים הנה מהמ״ח צירופים אחרונים יש יניקה גם ללעו״ז³⁶, דמזה נעשה אלקים אחרים עד אשר אי׳ גבורותיו, מ״מ הנה זה גופא מה שגוים מרקדים בהיכלו והוא שותק הנה זה מורה שהוא אלקים, והכוונה בזה היא כדי שיהי׳ ונגלה כבוד הוי׳³⁷ ולהחזיר עטרה ליושנה, לא רק בחי׳ הגיבור כי אם גם בחי׳ הגדול והנורא ביתר שאת. ואף שהם קליפות וסטרא אחרא, דענין סטרא אחרא הוא מה שאינו צד הקדושה, ולכאורה הם היפך ומנגד לאלקות, וא״כ אפשר לחשוב שהם מציאות בפני עצמם, ובמילא זה סתירה ח״ו לאחדות הוי׳, הנה האמת היא דהוי׳ הוא האלקים, דכל הענינים שבאים מצד הצמצום והגבורה הם אותם הענינים שבאים משם הוי׳, ומה שאינו מודה בזה הוא מציאות דמיוני, מציאות של העדר שבא מצד העדר הרצון, שהרי כל ענין ההעלם והסתר הוא כדי שיגלו (זיי זאָלן אַרויסבריינגען) הענין דהן הן גבורותיו, אף שמצד שם הוי׳ הי׳ צריך להיות ההיפך מזה, דמצד זה הנה גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק, א״כ הרי אינם מציאות בפני עצמם, והם מציאות דהעדר מה דלא אהני לי׳³⁸.

וע״פ כל הנ״ל אינו מובן איך שייך שאומות העולם יגיעו לידיעה זו דהוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ועוד צריך להבין מה מוסיף במ״ש אין עוד על מ״ש קודם הוי׳ הוא האלקים. ויובן זה בהקדים תחילה דהנה כל מה שנתבאר לעיל הוא רק הוכחות והסברות אשר מציאות האור צריך לכלי ומציאות הכלי צריך לאור, או אשר מתי אור יכול להיות אור (ווען קאָן אור זיין אור), הוא ע״י הכלי דוקא, ומתי כלי יכול להיות כלי (ווען קאָן אַ כלי זיין אַ כלי), הוא ע״י מציאות האור דוקא, אבל מ״מ הם ב׳ דברים נבדלים זה מזה, ועל זה הוא מוסיף אשר אין עוד, והיינו שבשרשם הם דבר אחד ממש, דזהו תוספת ביאור במ״ש קודם הוי׳ הוא האלקים, והיינו דאף שמצד טעם אחד הם ב׳ דברים נבדלים, מ״מ אין עוד. וביאור דבר זה הוא כמו שאנו רואים בנפש, דאף שמדת החסד ומדת הדין הם ב׳ קוים, מ״מ הנה זהו בענין הכחות דוקא, בכחות הגלויים וגם בכחות הנעלמים, אבל בבחי׳ כח היכולת וכמו שהוא מושרש בהעצם, הנה אף שביכולתו להשפיע וביכולתו שלא להשפיע, אין זה ב׳ דברים נבדלים זה מזה כי אם הוא דבר אחד. שהרי מה שביכולתו להשפיע ושלא להשפיע אין זה שהיכולת נמצא (שטייט) בהענינים דלהשפיע ושלא להשפיע, שהרי אין זה שורש לענין ההשפעה כו׳ כי אם הוא בחי׳ יכולת בלבד, וא״כ הוא דבר אחד, שהרי היכולת הוא מיוחד בהעצם ובהעצם אין שייך התחלקות³⁹, דבהעצם לא נמצא כי אם העצם בלבד. וזהו ענין אין עוד, דכמו שהוא בשרשם בבחי׳ היכולת הם דבר אחד, דמצד זה הנה גם בהשתלשלות הוי׳ הוא האלקים שהם דבר אחד.

והענין בעבודה הוא, הנה יש אופן העבודה שע״פ טעם ודעת ויש אופן העבודה שלא ע״פ טעם ודעת, דהעבודה שע״פ טעם ודעת היא בצמצום ובהגבלה כפי השכל, וגם כאשר הוא מגיע בעבודתו בטעם ודעת עד תכליתו, דאז הוא [בא] מהשגה גופא לחיוב והחלטה שיש ענין שלמעלה מהשגה, דהשגה גופא מכריח שבהשגה לבד אי אפשר לילך (אַז מיט השגה אַליין קאָן מען ניט דורכגיין), ובמילא הוא בא להחלטה שיש ענין שלמעלה מהשגה ועפ״י ענין זה הוא צריך להתנהג, מ״מ הנה גם ענין זה שייך להגבלה. וע״ד מה שנתבאר בענין אורות וכלים דכלים הם בהגבלה ואורות הנה אף שהם למעלה מהגבלה מ״מ הם שייכים עכ״פ להגבלה שהרי הם מקבלים עליהם המדידה שמצד הכלים, כמו״כ הוא גם בהעבודה שע״פ טעם ודעת, דענין ההשגה הוא בהגבלה ממש, וגם כאשר הוא בא מצד חיוב ההשגה לבחי׳ רעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, מ״מ הנה גם זה שייך להגבלה, להיות שזה בא מצד חיוב השכל. וראי׳ על זה דכאשר יבוא חכם להרע⁴⁰ שהוא משיג יותר ממנו ויסתור את ראייתו שהביא שצריך להתנהג למעלה מהשכל, הנה אז יפול (וועט ער אַראָפּפאַלן) מהענין שלמעלה מהשגה ויתנהג ע״פ השגה, ויכול ליפול גם למטה יותר. אבל אופן העבודה שלא ע״פ טעם ודעת הוא אשר יסוד ושורש העבודה אצלו הוא (שטעלט ער אַוועק אויף) קבלת עול ותכליתו הוא רעותא דלבא, שאופן עבודה זו הוא למעלה ממדידה והגבלה, שאי אפשר לסתור אותה, להיות דקושיות הן בהשגה ועבודתו היא שלא מצד השגה. וההפרש בין ב׳ אופני עבודה אלה בעבודה בפועל הוא ההפרש בין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות, דעבודת הבירורים היא במדידה והגבלה, ע״פ שולחן ערוך וטעם ודעת, שעל כל דבר יש דין מה לברר ואיך לברר, אבל העבודה דנסיונות היא שלא ע״פ טעם ודעת, שהרי זהו כל ענין הנסיונות שבטעם ודעת אין שום מקום על זה איך יעבור את זה ואיך יתגבר על זה (ווי ער וועט דאָס דורכגיין און ווי ער וועט דאָס בייקומען) ומ״מ עובר את זה (גייט ער דאָס דורך). והנה בענין הנסיונות גופא יש כמה וכמה מדריגות, דזהו מה שבהמאמרים מביאים פסוקים שונים בענין הנסיונות, והמדריגה היותר נעלית בענין הנסיונות הוא כמ״ש⁴¹ והאלקים נסה את אברהם, דהנסיון אצל אברהם לא הי׳ נסיון כמ״ש⁴² הילך בתורתי, דבצדיקים גמורים לא שייך ענין הנסיונות באופן כזה שהרי אין לו יצר הרע כי הרגו בתענית⁴³ או למעלה יותר, ובפרט האבות ובפרט באברהם שזה הי׳ אצלו נסיון העשירי, ובפרט שזה הי׳ לאחר המילה שניתוסף לו תוספת ה׳ והי׳ מושל ושולט על רמ״ח איבריו⁴⁴, וא״כ לא שייך אצלו הנסיון באופן כזה, וענין הנסיון מ״ש והאלקים נסה את אברהם יובן בהקדים תחילה הקושיא למה מייחסים נסיון העקידה לאברהם, דלכאורה היו צריכים לייחס נסיון העקידה ליצחק, שהרי יצחק הוא שנעקד, ולמה מייחסים הנסיון לאברהם כמ״ש והאלקים נסה את אברהם, ואיתא התירוץ על זה⁴⁵ בשם הר׳ מנחם מענדל מהאָראָדאָק דגוף ענין העקידה לא הי׳ זה נסיון שהרי האבות הן הן המרכבה⁴⁶ בכל אבריהם ועניניהם וגם עניניהם הגשמיים היו מרכבה לאלקות, כי אם הנסיון הוא מה שלא הרהר אחר מדותיו⁴⁷, דאתמול אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע⁴⁸ והיום הוא אומר והעלהו לעולה⁴⁹ דלכאורה הוא שינוי רצון שבטעם ודעת אין שום נתינת מקום על זה, ומ״מ לא הרהר אחר מדותיו. דאף שבאברהם הי׳ זמן שעבודתו היתה ע״פ טעם ודעת, כדאיתא שהכרתו באלקות היתה עי״ז שאמר וכי אפשר להיות בירה בלא מנהיג⁵⁰, וכמו״כ איתא⁵¹ שבתחילה חשב שזה אש רוח ומים ושמש עד שכליותיו למדוהו להכיר את מי שאמר והי׳ העולם, הנה מ״מ לא הרהר אחר מדותיו, אף שבטעם ודעת לא הי׳ נתינת מקום על זה. וע״י הנסיון הגיע לבחינה שלמעלה מטעם ודעת שהוא התגלות יחידה שבנפש, דאף שגם קודם היתה עבודתו בשלימות כמ״ש⁵² התהלך לפני והי׳ תמים, מ״מ הוא השלימות שבעבודה דטעם ודעת, וע״י הנסיון הגיע לבחינה שלמעלה מטעם ודעת שהוא התגלות יחידה שבנפש, דעי״ז נתבטל הנסיון דאסיקתי׳ והדר אחתיני׳⁵³. והנה כמו״כ הוא גם בהצדיקים שבכל דור ודור יש אצלם ב׳ אופני העבודות, דיש אופן העבודה שבכל יום ויום שכלפי חוץ הוא עבודה שע״פ טעם ודעת, ויש העבודה דנסיונות שלמעלה מטעם ודעת ע״ד הנסיון אשר והאלקים נסה את אברהם, והיינו שהנסיון הוא נסיון של צדיקים כמ״ש⁵⁴ הוי׳ צדיק יבחן, ואיתא במדרש⁵⁵ צדיק דוקא, שהוא נסיון כזה שגם הצדיק רואה את זה לנסיון, דע״פ טעם ודעת אין שום נתינת מקום על זה, ועי״ז שעומד בנסיון הנה עי״ז הוא מגיע להתגלות יחידה שבנפש, ומתבטלים (און עס גייט אַראָפּ) ההגבלות דזמן ומקום, דמשום זה הנה כל עניניו הם לא רק לעצמו, וכמו באברהם שעי״ז שעמד בנסיון פתח צינור המסירות נפש לכל ישראל לדורותיו, כמו״כ הנה ע״י מסירות נפש הצדיקים שבכל דור ודור הם פותחים צינור ודרך שגם ענינים אלו שלא הי׳ להם שום נתינת מקום בטעם ודעת וגם עכשיו לא תמיד (איז ניט אַלעמאָל) יש לזה נתינת מקום בטעם ודעת, מ״מ יוכלו לעבור את זה (זאָל מען דאָס קענען דורכגיין).

וזהו מ״ש למען דעת כל עמי הארץ כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד, דאף שבעצם הנה אומות העולם לא שייכים לגמרי להידיעה דהוי׳ הוא האלקים, ומכל שכן להידיעה דאין עוד שהוא למעלה גם מעולמות הא״ס שלפני האצילות, וכל השמות שם הם שם אחד, בחי׳ שמו הגדול⁵⁶, מ״מ מצד עבודת המסירות נפש של הצדיקים שהוא מצד יחידה שבנפש שלמעלה מהגבלות, דאין זה שהם ב׳ קוים אלא שהם בהתכללות, ע״ד מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל⁵⁷, כי אם שהכל הו״ע אחד, דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוים⁵⁸, שמסר נפשו להניח תפילין ושלא לעבור זמן קריאת שמע ועל ערקתא דמסאני⁵⁹, דאף שע״פ טעם ודעת וע״פ שולחן ערוך אין צריך למסור נפשו על זה שהרי זה לא הי׳ בשעת גזירת השמד ולא הי׳ בפרהסיא כי אם בצנעא, אף אחד לא ידע מזה (קיינער האָט פון דעם גאָר ניט געוואוסט), שהוא מצד יחידה שבנפש שהוא למעלה מההגבלות דזמן ומקום, דאף שנמצא בזמן ומקום וקיום התורה ומצוות הי׳ אצלו בזמן ומקום ומ״מ היתה עבודתו מצד יחידה שבנפש שלמעלה מזמן ומקום דבזה הכל הוא שוה, הנה עי״ז נשברו (האָט זיך דורכגעבראָכן) כל ההגבלות גדרים וסייגים דזמן ומקום, דגם אלו שמקודם לא למדו את תורתו ולא ידעו אפילו ממציאותו מ״מ עכשיו הנה למען דעת כל עמי הארץ, דדעת הוא מלשון שבירה⁶⁰ כמ״ש⁶¹ ויודע בהם את אנשי סוכות, שהנפש הבהמית נשברת (אַז דער נה״ב ווערט צובראָכן) ועי״ז מגיעים להידיעה דהוי׳ הוא האלקים, דכל זה הוא בנפש הבהמית דישראל ע״י שבירתה הנה אח״כ מצד הנפש האלקית היא נעשית אלקות, וגם באומות העולם כפשוטו הנה אף שבעצם אין שייכים לגמרי להידיעה דהוי׳ הוא האלקים, מ״מ איפה מתחשבים במציאותם מה שכן מבינים ומה שלא מבינים (וואו רעכענט מען זיך מיט זייער מציאות וואָס זיי פאַרשטייען יע און וואָס זיי פאַרשטייען ניט), הוא רק עד בחי׳ הרצון, אבל כאשר מגיעים ע״י המסירות נפש להתגלות בחי׳ אין עוד, דמצד בחינה זו אין להם שום יניקה, הנה אז נתבטל כל מציאותם והם בעצמם מודים שהוי׳ הוא האלקים אין עוד דמצד זה הוכרחו לשחררו, וניכר במוחש שהם מציאות דהעדר, דזהו למען דעת כל עמי הארץ כו׳, שהידיעה מגיעה (אַז די ידיעה דערגרייכט) גם לעמי הארץ, אשר רואים בעיני בשר אשר הוי׳ הוא האלקים אין עוד.

__________

1) מלכים-א ח, ס.
2) שם, נז ואילך.
3) ראה שיחת ג׳ תמוז תרפ״ז (סה״ש תרפ״ז ע׳ 169. סה״מ תרפ״ז ס״ע קצה-ו. קונטרסים ח״א קעה, ב. לקו״ד ח״ד תרצא, ב).
4) ראה שבת נה, א.
5) ואתחנן ד, לט.
6) ח״ב כה, א.
7) ראה רד״ה זה תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ לח). וראה גם שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש תשי״ג (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 309).
8) דב״ר פ״ב, כח.
9) שבת צז, א.
10) סה״מ תרס״ה ע׳ פה. תער״ב-תרע״ו ריש ע׳ קעז. ובכ״מ.
11) ראה טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ בשלח מצות תחום שבת. ל״ת להאריז״ל פ׳ בראשית ד״ה ונבאר מעלת אדה״ר. אוה״ת פסח (כרך ג) ע׳ תשנח. סוף המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קעו) ותש״ד (סה״מ תש״ד ס״ע 139 ואילך). ועוד.
12) תהלים ה, ה. ראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
13) בהבא לקמן – ראה ד״ה וידעת תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ע׳ מה ואילך).
14) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
15) ראה שעהיוה״א שם. ועוד.
16) ראה ב״ר פל״ג, ג. זח״ג לט, ב. סה, א. ובכ״מ.
17) משפטים כא, ו ובפרש״י. ועוד.
18) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – פשיטותם וציורם (ע׳ נז ואילך). וש״נ.
19) ל׳ הכתוב – איוב לח, יא.
20) ע״ז ה, ב.
21) אבות פ״ה מכ״ב.
22) פסחים ג, ב.
23) ראה (נוסף לסה״מ תרנ״ז שם (ע׳ מט)) לקו״ת בשלח א, א. ביאוה״ז לאדהאמ״צ פ׳ אחרי עו, ד. להצ״צ ח״א ע׳ שסג-ד. וראה גם לקו״ת שה״ש מא, ב.
24) תענית כא, א. וראה תו״א שמות נא, ג. לקו״ת שה״ש מא, ב.
25) בהקדמה לפירוש המשניות (ד״ה אחר כן ראה).
26) ראה ד״ה מאי מברך פר״ת פ״ב (סה״מ פר״ת ע׳ רה-ו). ה׳ש״ת פ״ד (סה״מ ה׳ש״ת (קה״ת, תשמ״ו) ע׳ עג-ד).
27) ראה סה״מ תש״ב ע׳ 28 ואילך. ובכ״מ.
28) ראה רמ״א או״ח ס״ו סוס״א.
29) ראה אוה״ת ויצא קעח, א ואילך. וש״נ.
30) ל׳ הכתוב – ואתחנן ד, כד.
31) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
32) ראה סה״מ תרמ״ג ס״ע עז-ח. ובכ״מ. וראה סה״מ שמות ח״ב ע׳ קסח. וש״נ.
33) סט, ב.
34) עקב י, יז. נחמי׳ ט, לב.
35) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לקמן ע׳ רלד.
36) ראה שער הכוונות ענין הפסח דרוש א׳. ספר הליקוטים (להאריז״ל) ר״פ בא. פע״ח שער (כא) חג המצות פ״ה. תו״א יתרו (הוספות) קט, ד. ובכ״מ.
37) ישעי׳ מ, ה.
38) ראה מדרש זוטא קהלת ג, יא. וראה ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. יל״ש קהלת רמז תתקסח. זח״א רסב, ב. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55. וש״נ.
39) ראה מאמרי אדה״ז כתובים ח״א ע׳ עה. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח (כ, א ואילך). ועוד – נסמן בסה״מ שבועות ע׳ עו.
40) ע״פ ירמי׳ ד, כה.
41) וירא כב, א.
42) בשלח טז, ד.
43) תניא פ״א (ה, ב). וראה ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה.
44) נדרים לב, ריש ע״ב. וראה תנחומא לך לך טז.
45) פרי הארץ ר״פ וירא. הובא בסהמ״צ להצ״צ קפו, ב. סה״מ פר״ת ע׳ קח. וראה אגה״ק סכ״א (קלג, א).
46) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב. וראה תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
47) פרש״י ס״פ שמות (ו, א).
48) וירא כא, יב.
49) שם כב, ב.
50) ב״ר פל״ט, א.
51) שם פס״א, א. פצ״ה, ג.
52) לך לך יז, א.
53) ב״ר פנ״ו, ח.
54) תהלים יא, ה.
55) ב״ר פל״ב, ג. פל״ד, ב. פנ״ה, ב. ועוד.
56) ראה אוה״ת שלח ע׳ תצג. סה״מ תרע״ח ע׳ שמה. ובכ״מ.
57) ראה עדויות רפ״ד ורפ״ה.
58) ראה תנחומא עקב ב. יל״ש יתרו רמז חצר. ירושלמי פאה פ״א ה״א.
59) ראה סנהדרין עד, ב.
60) ראה תו״א וארא נז, א. לקו״ת שמע״צ פח, סע״ג. אוה״ת וארא (כרך ז) ע׳ ב׳תרז.
61) ס׳ שופטים ח, טז.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' יד ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 432 ואילך.
חלק מהמאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״ד ע׳ 1322-3.