בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
חמשה1 קנינים קנה הקב״ה בעולמו כו׳ תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד ובית המקדש קנין אחד, ומביא ראיות מפסוקים על כל החמשה ענינים שהם נקראים בשם קנין. ונת״ל2 דמה שהוא אומר בעולמו כוונתו לשלול בזה לא רק עולמות בי״ע, עלמא דפרודא3, שאפשר לטעות בזה שהוא שתי רשויות ח״ו, כי אם הוא שולל בזה גם עולם האצילות דכתיב בי׳4 לא יגורך רע, ואיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד5, הנה בזה שהוא אומר בעולמו הוא שולל גם את עולם האצילות, דאף שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, מ״מ הרי יש בחי׳ איהו בחי׳ חיוהי ובחי׳ גרמוהי, וגם הרי יש באצילות התחלקות עשר ספירות, דבמילא הנה בזה שהוא אומר בעולמו הוא בא לשלול גם את עולם האצילות. ובחי׳ עולמו קאי על למעלה מאצילות שנקרא בספרי הקבלה בחי׳ עקודים6. וזהו מ״ש תורה קנין אחד, דענין הקנין אינו בחי׳ יש מאין כי אם בחי׳ גילוי ההעלם והמשכה מרשות לרשות, שהדבר שהי׳ עד עתה ברשותו של מוכר הנה עתה הוא ברשות הקונה, הנה ענין הקנין דתורה הוא לא רק בבחי׳ תורה שלמטה שהיא בחי׳ תורה דבריאה, וכמ״ש בכתבי האריז״ל7 ועל תורתך שלמדתנו8, ועל תורתך באצילות שלמדתנו בבריאה, דלכן מתחלת התורה בתיבת בראשית, אות ב׳, בחי׳ בריאה, הנה ענין הקנין בתורה הוא לא רק בבחי׳ תורה דבריאה, ובפרט כמו שירדה למטה, בחי׳ למצרים ירדתם9 ונתלבשה בדברים גשמיים כו׳10, להעלותה בבחי׳ תורה שבאצילות, דאצילות נקראת קנין והוא בבחי׳ גילוי ההעלם11, כי אם גם בתורה שבאצילות צ״ל ענין הקנין להעלותה ללמעלה מאצילות, דזו היתה עבודת דוד המלך שהי׳ מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה12, דתורה שלמעלה, היא בחי׳ תורה דאצילות, חיברה בהקב״ה, למעלה מאצילות. וזהו ב׳ המדריגות שבתורה13, בחי׳ ואהי׳ שעשועים יום יום14 ובחי׳ ואהי׳ אצלו אמון גו׳ שעשועים14, דבחי׳ ואהי׳ שעשועים יום יום קאי על בחי׳ חכמה ובינה דאצילות15, מה שהתורה קדמה אלפיים שנה לעולם16, דזהו התורה כמו שהיא באצילות, ובחי׳ ואהי׳ אצלו שעשועים קאי על התורה כמו שהיא למעלה מאצילות, דתורה ישנה גם למעלה מאצילות, כמ״ש17 ויהי קול מעל לרקיע, דקול קאי על קול התורה18, הנה זה ישנו גם למעלה מרקיע דאצילות.
והנה בכדי שיהי׳ הקנין בתורה, הנה בתחילת הבריאה הי׳ ענין הקנין מצד כי חפץ חסד הוא19, אבל אחרי הבריאה ובפרט אחרי מתן תורה הוא ע״י הקדמת עבודת הנשמות דוקא. דזהו מה דאיתא תורה קנין אחד וישראל קנין אחד, היינו שע״י שפועל בעצמו ענין הקנין דזהו ישראל קנין אחד, עי״ז נעשה תורה קנין אחד. דכמו״כ הוא מה שדוד המלך הי׳ מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה, הנה החיבור הי׳ ע״י עבודתו דוקא, מה שהקים עולה של תורה20 והקים עולה של תשובה21, הנה ע״י עבודת הקבלת עול שלו, עי״ז היתה ההתחברות דתורה שלמעלה בהקב״ה. דהקנין דתורה נעשה ע״י עבודת הנשמות, ועבודת הנשמות כמו שהן מלובשות בגופים למטה דוקא. דהנה ירידת הנשמה בגוף היא ירידה לצורך עלי׳, שע״י ירידת הנשמה בגוף עי״ז דוקא נעשית בה עלי׳ עוד יותר מכמו שהיא עומדת למעלה. והנה ידוע דכל עלי׳ היא ע״י גדפין, דכמו״כ הוא בהנשמה שעלייתה היא ע״י אהבה ויראה שנקראות גדפין22, אמנם זה אי אפשר לומר שהאהבה ויראה של הנשמה הנה הן מצד עצמן פועלות העלי׳, שהרי העלי׳ היא גם לגבי הנשמה כמו שהיתה למעלה, וזה מובן דהאהבה ויראה של הנשמה כמו שהיא למטה הן באין ערוך לגבי האהבה ויראה שלה כמו שהיתה למעלה, שמצד העלם והסתר הגוף הנה גם אם יהי׳ צדיק עובד הוי׳ באהבה רבה בתענוגים, הוא בחי׳ יש מי שאוהב23, ואין זה בערך לגבי האהבה ויראה שהיתה להנשמה למעלה24, דמצד העלם הגוף הוא בבחי׳ ישות וכמה עבודה שלא תהי׳ לו אינו יכול להתפטר מישותו וחומריותו (און וויפל עבודה ער זאָל ניט האָבן קען ער ניט פטור ווערן פון זיינע ישות און חומריות), דבמילא מובן שאי אפשר לומר שהאהבה ויראה של הנשמה בהיותה למטה, הנה הן דוקא פעלו עלי׳ בה עוד יותר מכמו שהיתה למעלה (וא״כ אינו מובן איך נעשה עלי׳ ע״י ירידתה למטה בגוף).
ויובן זה בב׳ ענינים. דהנה ידוע25 שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף כי אם הארת ומקצת הנשמה בלבד מתלבשת בגוף, אבל עצם הנשמה ועיקר הנשמה היא בבחי׳ מקיף עליו, דבלשון חז״ל26 נקרא זה בשם מזלייהו חזי. והנה להיות שהנשמות הן בבחי׳ בנים אתם להוי׳ אלקיכם27 וירדו דרך השתלשלות כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשי׳, הרי מובן מזה דכמו בהנשמה למטה הרי יש בחי׳ המזל שלה שהוא הנשמה כמו שהיא בבחי׳ מלכות דעשר ספירות דעשי׳, כמו״כ בהנשמה כמו שהיא בעשי׳ יש לה בחי׳ המזל שהיא הנשמה כמו שהיא בבחי׳ מלכות דעשר ספירות דיצירה, וכמו״כ הוא גם בנשמה דיצירה שיש לה בחי׳ המזל שהיא הנשמה כמו שהיא מבחי׳ מלכות דעשר ספירות דבריאה, וכמו״כ הוא גם בנשמה דבריאה שיש לה בחי׳ המזל שהיא הנשמה כמו שהיא מבחי׳ מלכות דעשר ספירות דאצילות, וכמו״כ בהנשמה דאצילות, עד בחי׳ חכמה דאצילות, בחי׳ טהורה היא28, דבמילא מובן שגם בהנשמה כמו שהיא למטה ומלובשת בגוף יש לה קישור וחיבור עם כל המדריגות שבנשמה עד בחי׳ טהורה היא, דמאחר שבהנשמה כמו שהיא למטה יש לה בחי׳ המזל שהיא הנשמה דעשי׳, שהנשמה דעשי׳ הנה בחי׳ המזל שלה היא הנשמה דיצירה, עד בחי׳ טהורה היא, הרי מובן שהנשמה כמו שהיא בעולם הזה יש לה קישור וחיבור עם כל המדריגות שבנשמה עד בחי׳ טהורה היא. דזהו מ״ש29 יעקב חבל נחלתו, דכמו30 בחבל הרי כשמנענעים קצה התחתון שלו הנה בבת אחת ובאותה שעה מתנענע קצה העליון, וכמו״כ הוא גם בסדר הפוך דכשמנענעים קצה העליון מתנענע במילא גם קצהו התחתון, כמו״כ הוא גם בנשמה שהאהבה ויראה של הנשמה כמו שהיא למטה, הנה זה פועל בחי׳ אהבה ויראה בכל המדריגות שבנשמה, עד בחי׳ טהורה היא, בכל מדריגה ומדריגה לפי ענינה. וזהו המעלה של האהבה ויראה של הנשמה כמו שהיא למטה, דאף שהיא מלובשת בגוף גשמי, אך המעלה בזה היא שעי״ז מתעוררת אהבה ויראה גם בהנשמה שלמעלה עד בחי׳ טהורה היא.
אמנם אף שנתבאר שהמעלה בהאהבה ויראה של הנשמה כמו שהיא למטה היא זה שעי״ז מתעוררת אהבה ויראה גם בהנשמה כמו שהיא למעלה, מ״מ יש מעלה בהאהבה ויראה שלה בהיותה למטה דוקא, דמשום זה הנה ע״י ירידתה למטה דוקא בגוף גשמי נעשה בה עלי׳ עוד יותר מכמו שהיא למעלה. דהנה בירידתה למטה היא מתלבשת בנפש הבהמית, והנפש הבהמית היא למטה מטעם ודעת, וידוע שהענין דלמטה מטעם ודעת יש לו שייכות וקישור עם הענין שלמעלה מטעם ודעת, דהנפש הבהמית שהיא למטה מטעם ודעת יש לה שייכות להענין שלמעלה מטעם ודעת, דעבודת הנשמה מצד עצמה היא ע״פ טעם ודעת וע״י הנפש הבהמית היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת. דהנה באהבה יש בחי׳ אהבה רבה ואהבה זוטא31, דאהבה זוטא היא האהבה שע״פ טעם ודעת, ואהבה רבה היא למעלה מטעם ודעת, הנה בהנשמה מצד עצמה האהבה שלה היא ע״פ טעם ודעת, שכל העבודה שלה היא בהשגה דוקא. דבמלאכים הנה האהבה ויראה שלהם הם אהבה ויראה טבעיים, וגם במלאכים דבריאה שהאהבה ויראה שלהם הם אהבה ויראה שכליים, כמ״ש בעץ חיים32 והובא בתניא33, מ״מ אין הכוונה שהשכל הוא מקור המדות כי אם שהוא סיבה בלבד אל המדות, שהשכל הוא מעורר ומגלה האהבה ויראה שלהם מהחומר, דבמלאכים דיצירה האהבה ויראה שלהם הן אהבה ויראה טבעיים, היינו שהשכל אינו גם סיבה להאהבה ויראה, ובמלאכים דבריאה השכל הוא סיבה להאהבה ויראה, אבל מ״מ אין זה מדות שכליים כי אם מדות טבעיים, מפני שהשכל הוא רק הסיבה המעוררת את המדות אבל המדות הן מעצמן, דלכן יש בה השתפכות וכליון לצאת ממציאותם שהם בכליון ד׳ שעות, דזהו מה שהם אומרים ג״פ קדוש, די״ב שעות הוי היום ובכל פעם שהם אומרים קדוש הם עומדים בכליון ד׳ שעות34, דסיבת הכליון הוא מפני שהמדות שלהם הן טבעיים ואינן באות מהשכל. אמנם בהנשמה הנה כל עבודתה הוא ע״פ טעם ודעת, דלכן הנה האהבה ויראה של הנשמה הן בגבול ומדה ואי אפשר להיות בזה בחי׳ כלות הנפש, מפני שהמדות אינן יכולות להתעלות למעלה (קענען ניט איבערשטייגן) ממקורן שהוא השכל. אך כל זה הוא בהנשמה מצד עצמה, אבל בירידת הנשמה למטה שמתלבשת בגוף ונפש הבהמית, הנה עי״ז יש לה בחי׳ אהבה שלמעלה מטעם ודעת, שע״י עבודת הנשמה שמבררת את הנפש הבהמית, עי״ז מגיעה (דערלאַנגט זי) בהשורש של הנפש הבהמית דשרשה מבחי׳ תהו, דהנפש האלקית שרשה מתיקון ולכן עבודתה היא ע״פ טעם ודעת, אך עי״ז שהיא מבררת את הנפש הבהמית עי״ז מגיעה (דערלאַנגט זי) בתהו והאהבה שלה היא למעלה מטעם ודעת.
אמנם באמת הנה עי״ז שהיא מבררת את הנפש הבהמית היא מגעת למעלה יותר מבחי׳ התהו, דהנפש הבהמית שרשה מהתהו, אבל בירור הנפש הבהמית הוא מבחי׳ תיקון דוקא, א״כ הרי בזה שהיא מבררת את הנפש הבהמית (יש בזה ב׳ הענינים דתהו ותיקון), שבזה היא מגעת בבחינה שלמעלה מתהו ותיקון, דשם תהו ותיקון שוים, או למעלה יותר בבחינה שתיקון קדמה לתהו35, כמ״ש36 ואוהב את יעקב. דמצד בחינה זו דוקא יש לה הכח לברר את הנפש הבהמית, דבהשתלשלות הרי תהו קדמה ואיך יוכל בחי׳ התיקון לבררו, והכח על הבירור הוא מצד שרש הנשמות שהוא למעלה מבחי׳ טהורה היא, שהנשמה מושרשת בבחינה שלמעלה מתהו דמשם הוא הכח על הבירור, וע״י שמבררת את הנפש הבהמית מגעת לשרשה. וזהו ענין ירידת הנשמה בגוף שהיא ירידה צורך עלי׳, לא רק לגבי כמו שהיא בעשי׳, וגם לא כמו שהיא למעלה יותר עד בחי׳ חכמה דאצילות שהיא בחי׳ טהורה היא, כי אם גם לגבי בחי׳ התהו, להיות שע״י ירידתה למטה דוקא ומבררת את הנפש הבהמית, עי״ז היא מגעת בבחינה שלמעלה מתהו ותיקון.
וזהו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו תורה קנין אחד, דבתחילת הבריאה היו הקנינים מצד כי חפץ חסד הוא, אבל אחרי בריאת העולמות ובפרט אחרי מתן תורה, וכמו״כ הוא במתן תורה שבכל שנה ושנה, הנה הקנין תלוי בעבודת נשמות ישראל דוקא, דזהו תורה קנין אחד וישראל קנין אחד, דעי״ז שפועל בעצמו ענין הקנין דזהו ישראל קנין אחד, שמגיע בזה למעלה מאצילות ולמעלה מהשתלשלות, עי״ז הוא פועל גם ענין הקנין בתורה, לא רק שמעלה אותה לבחי׳ אצילות, כי אם שפועל גם חיבור התורה שלמעלה שהיא תורה דאצילות בלמעלה מאצילות.
וזהו ג״כ ענין יציאת מצרים וספירת העומר שקודם מתן תורה, דענין יציאת מצרים הוא הגילוי מלמעלה הפועל בנפש האלקית ענין הבריחה מהנפש הבהמית כמ״ש37 כי ברח העם, וענין ספירת העומר הוא העבודה עם הנפש הבהמית, דזהו וספרתם לכם גו׳ שבע שבתות38, דספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות39, שסופר את המ״ט יום, היינו שמברר ומזכך את כל המדות של הנפש הבהמית בפרטיות40. תמימות תהיינה38, שהעבודה שהוא עובד עם הנפש הבהמית היא לא רק שלא יהי׳ בו רע כי אם שלא יהי׳ בו גם חסרון, דזהו תמימות תהיינה, שהמדות של נפש הבהמית יהיו תמימות. תספרו חמשים יום38, שע״י עבודה זו נותנים לו את שער הנו״ן41, הנה ע״י העבודה דיציאת מצרים וספירת העומר מגיעים למתן תורה דוירד הוי׳ על הר סיני42. היינו שע״י העבודה דיציאת מצרים שהיא הבריחה מהנפש הבהמית, דבתחילה צ״ל ההצלה דנפש האלקית, דלכן הוא בורח מן הרע, דזוהי העבודה בהנפש האלקית, ואח״כ היא העבודה דספירת העומר שהיא העבודה עם הנפש הבהמית, שפועל בה ענין התמימות, דלא זו בלבד שלא יהי׳ בה רע ולא יהי׳ בה גם חסרון, אלא עוד זאת שלא יהי׳ בה גם שורש על ענין של חסרון, דעבודה זו מה שהוא מברר הניצוצות דנפש הבהמית היא מסירות נפש אצל הנפש האלקית, הנה ע״י ב׳ עבודות אלו (דנפש האלקית עצמה ומה שהוא עובד עם הנפש הבהמית), עי״ז מגיעים למתן תורה דוירד הוי׳ על הר סיני, היינו דמי הוא הפועל (אַז ווער פועל׳ט) הוירד הוי׳ על הר סיני, הוא נשמות ישראל דוקא, דמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה43, וראי׳ על זה דכתיב דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, דלכן הקנין דתורה מה שהתורה קנין אחד, הוא ע״י הקנין דנשמות ישראל מה שישראל קנין אחד, דעי״ז מה שויחן שם ישראל כאיש אחד44, בחי׳ יחיד, עי״ז הוא ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ובמילא התחתונים לא יעלו למעלה45, וע״י העבודה דנשמות ישראל נעשה ביטול הגזירה. וזהו חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו, דאין זה סיפור דברים בעלמא כי אם זה הוראה לכאו״א, שע״י מה אפשר להיות קבלת התורה, הוא דוקא ע״י העבודה דיציאת מצרים וספירת העומר, שע״י עבודה זו נותנים לו הב׳ כתרים46 תחילה, ואח״כ נותנים לו התורה בבחי׳ מקיף, ואח״כ נותנים לו התורה בבחי׳ פנימיות, שמקבל את התורה בשמחה ובפנימיות47 על כל השנה כולה.
__________
1) אבות פ״ו מ״י. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה זה דש״פ במדבר – לעיל ע׳ ט ואילך). לכללות המאמר, ראה הנסמן שם הערה 1.
2) ד״ה זה הנ״ל.
3) תו״א בראשית ו, ב. ובכ״מ.
4) תהלים ה, ה. לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
5) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
6) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״א. שער (ז) מטי ולא מטי פ״א. ועוד. תו״א נח י, ג ואילך. ובכ״מ.
7) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ בראשית. וראה לקו״ת עקב יז, ב. אוה״ת תשא ס״ע א׳תתקסט ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68 בהערה. וש״נ.
8) ברכה שני׳ דבהמ״ז.
9) שבת פח, סע״ב.
10) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
11) תו״א משפטים עו, ב. תו״ח משפטים תיא, א. שם תכה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ פב, א ואילך. אוה״ת משפטים ע׳ א׳קכא. ד״ה ואלה המשפטים תשמ״א פ״ד (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קצא).
12) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
13) ראה גם סה״מ תרס״ה ע׳ עג ואילך. ד״ה אלפיים שנה תשי״א (לעיל ע׳ א ואילך). ד״ה ואהי׳ אצלו אמון תשמ״ג (לקמן ע׳ תמב ואילך). ועוד.
14) משלי ח, ל.
15) ראה גם לקו״ת שה״ש א, סע״ד ואילך. מאמרי אדה״ז כתובים ח״ב ע׳ ו ואילך. המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ע׳ יח.
16) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
17) יחזקאל א, כה.
18) ד״ה ויהי קול מעל לרקיע במאמרי אדה״ז נביאים ע׳ רלד. שם ע׳ רלח. וראה גם ד״ה בשעה שהקדימו תשי״ג (לקמן ע׳ מ).
19) מיכה ז, יח.
20) ראה במדב״ר פי״ח, כא. תדא״ר רפ״ב. מדרש שמואל פכ״ט.
21) מו״ק טז, ב. ע״ז ה, א.
22) ראה תקו״ז ת״י (כה, ב). תניא פט״ז. פ״מ (נה, ב ואילך).
23) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ועוד.
24) ראה תניא פל״ה (מד, סע״א-ב). פל״ז (מח, סע״א).
25) לקו״ת שלח מ, ב. נא, ב. ועוד.
26) מגילה ג, א. וראה גם לקו״ת האזינו עא, ד. ובכ״מ.
27) פ׳ ראה יד, א. וראה תניא פ״ב.
28) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב). ראה סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א.
29) האזינו לב, ט.
30) ראה אגה״ת פ״ו (צו, א). לקו״ת חוקת סה, ג. ובכ״מ.
31) ראה גם לקו״ת פקודי ה, ב. תזריע כ, סע״א-ב. ובכ״מ.
32) שער (כו) הצלם ספ״א. שער (נ) קיצור אבי״ע פ״ז-ח.
33) פל״ט בהגהה.
34) ראה תדבא״ר פ״ו. פי״ז. פל״א. תדבא״ז פי״ב.
35) ראה אוה״ת וישלח רלא, ב ואילך. תבא ע׳ תתרלו ואילך. קיצורים והערות לתניא ע׳ מט ואילך.
36) מלאכי א, ב.
37) בשלח יד, ה. ראה בכ״ז תניא פל״א.
38) אמור כג, טו.
39) לקו״ת אמור לה, ב. ובכ״מ.
40) ראה ד״ה וספרתם לכם וביאורו בלקו״ת במדבר י, א ואילך. וראה ד״ה וספרתם תשי״א (סה״מ ימי הספירה בתחלתו). ד״ה להבין ענין ספה״ע תשח״י (שם ע׳ ט ואילך).
41) ראה לקו״ת שם (י, ד. יב, א). וראה ד״ה איתא בזהר זימנא חדא תשכ״ז (סה״מ שם ע׳ קכט). ובכ״מ.
42) יתרו יט, כ.
43) ראה תדא״ר פי״ד. ב״ר פ״א, ד. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 61. ובכ״מ.
44) יתרו שם, ב ובמכילתא ופרש״י עה״פ.
45) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
46) ראה שבת פח, א. וראה בארוכה מאמר שלאח״ז (ד״ה בשעה שהקדימו).
47) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
[סה"מ שבועות ע' יז ואילך]
״בשעה 4:15 (עלות השחר), פתאום בא כ״ק אדמו״ר שליט״א מהמקוה ונכנס עם המעיל לחדר שני הקטן ואח״כ לבית המדרש, ושאל: איפה הקהל? (בביהמ״ד נשארו כ-15 איש), וענו שכולם במקוה. אח״כ שאל: י. [ה״חוזר״] ג״כ במקוה? וענה לו א׳ בחיוב, ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: אַה! כ״ק אדמו״ר שליט״א פשט את מעילו וישב על מקומו וציוה לנגן (בינתיים שלחו מהר שליח למקוה לומר שכ״ק אדמו״ר שליט״א נכנס). בעת אמירת המאמר נכחו כג׳ מנינים, כי בינתיים באו עוד כמה אנשים מהמקוה״ (מיומני התמימים).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 222 ואילך.