בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה1, ומפרש כ״ק מו״ח אדמו״ר2 בשם התרגום ועוד מפרשים, דנס קאי על ענין הנסיונות, להתנוסס שהנסיונות פועלים רוממות, והכח ע״ז הוא מאברהם, דקושט קאי על אברהם דזהו מפני קושט סלה. והנה פירוש זה אינו סותר לפירוש הפשוט, שנס קאי על ענין הנסים, להתנוסס, דע״י הנסים שמראה הקב״ה הנה זה נותן רוממות בכל ישראל ובפרט ביראיך, והפעולה שנפעל בעולם ע״י הנסים הוא מפני קשט סלה, היינו שניכר בחי׳ ואמת ה׳ לעולם3.
ולהבין זה שע״י הנסים נמשך בחי׳ ואמת ה׳ לעולם, הנה ענין הנסים הוא היפך הטבע, דטבע הוא מה שהעולם כמנהגו נוהג4, דמשום זה אפשר לחשוב שהעולם הוא בירה בלי מנהיג, אך ע״י הנס שהוא שידוד המערכות ושינוי מהלך הטבע, הנה זה מעורר את האדם המתבונן, וכשיש נס גדול אין צריך גם להתבונן, ורואים שיש מנהיג לבירה. והנה להבין בעומק יותר ההמשכה ע״י הנסים, הנה איתא בגמרא5 אל יעמוד אדם במקום סכנה כו׳ שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, ומובן מזה שענין הנס הוא אותו הענין דשכר המצוות, שהרי נותנין לו אחת משתי אלו, או שכר המצוות או נס במקום שכר מצוות. והנה ענין שכר מצוה הוא דאיתא בעמק המלך6 שכוונת בריאת העולם היא שימשיכו האור שלפני הצמצום, דההתהוות היתה ע״י הצמצום ונמשך קו קצר ודק, אך כוונת הבריאה היא שע״י תורה ומצוות ימשיכו את האור שלפני הצמצום. דבכללות הנה ב׳ ענינים אלה אור הקו והאור שלפני הצמצום הם הענינים דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, דאור הקו הוא כללות ההשתלשלות שנמשך בסדר והדרגה עד למטה, וכמו שלשלת7 שהטבעת העליונה קשורה בהטבעת שלמטה ממנה, וטבעת זו קשורה בטבעת שלאחרי׳, עד טבעת היותר תחתונה. דמובן מזה כמה ענינים, ענין א׳ הוא שבהקו יש בו התחלקות פרטים דמעלה ומטה8, וכמו בשלשלת שטבעת א׳ היא למעלה מטבעת השני׳, ועוד מובן מזה דכל הפרטים שבאור הקו יש להם ערך זה לזה, וכמו בשלשלת שכל הטבעות הם אחוזים וקשורים זה בזה. דכל זה הוא בהקו שהוא סדר ההשתלשלות, אבל למעלה מההשתלשלות ובפרט באור א״ס שלפני הצמצום, הנה אין שם ההתחלקות דמעלה ומטה, דענין מעלה ומטה נעשה ע״י הקו דוקא אבל באוא״ס שלפני הצמצום אין שם מעלה ומטה, ובעומק יותר הוא שאין שם לגמרי התחלקות פרטים. וזהו ההפרש בין ממלא כל עלמין לסובב כל עלמין, דאור הממלא כל עלמין הוא אור פנימי שיש בו התחלקות פרטים, ולהיות שהוא אור פנימי, ע״כ גם כמו שבא בעולמות (בכלים) הוא בא בפנימיות, היינו שהוא מתאחד עמהם, דמזה עצמו מובן שיש בו התחלקות פרטים, שהרי הוא בא בכל עולם ועולם לפי ערכו, הרי מובן שיש בו ריבוי פרטים. ומזה ג״כ מובן שהוא גילוי לבד ואינו עצמי, שהרי כל עצם בלתי מתחלק9, אבל אור הסובב כל עלמין הוא מקיף, היינו שהוא מקיף מצד עצמו, ואינו התחלקות לפרטים, לא ההתחלקות דמעלה ומטה ולא ההתחלקות ברוחב, ולהיותו מקיף מצד עצמו, הנה גם כמו שבא בעולמות הוא בבחי׳ מקיף על העולמות. ואין הכוונה שהוא בבחי׳ מקיף בלבד, אלא שהוא נמצא בתוכו ותוך תוכו של כל נברא בפנימיות, אלא להיות שאינו מאיר בגילוי בעולמות, להיות שאין בו התחלקות, והעולמות הם בכלל סדר השתלשלות זה למטה מזה, לכן אין סובלים את אור הסובב והוא בהם בהעלם, לכן נקרא סובב כל עלמין. ואף שעיקר חיות העולמות הוא מצד אור הסובב דוקא, מ״מ הוא בהם בהעלם, דאם יתגלה בהם אור הסובב, יהי׳ אז ביטול המציאות דהשתלשלות (אויס השתלשלות) ועולמות, וכמו שהם בגדר עולמות אין יכולים לקבל את אור הסובב בגילוי. דאור הממלא הוא בגילוי בעולמות, גם בעולם הזה, דאף שבעולם הזה אין מרגישים את אור הממלא, הרי הכוונה בזה היא רק שאינם יודעים שזה חיות אלקי, אבל הם מרגישים את חיותם שמחי׳ מהוה ומקיים אותם, ולא רק שמבינים בשכל שיש בהם חיות, כי אם שהחיות זהו מציאותם, הרי שמרגישים את החיות אלא שאין יודעים מהו החיות, שנדמה להם שהוא חיות סתם ובאמת הוא חיות אלקי, אבל הם מרגישים את החיות. ומאחר שהחיות בהם הוא בגלוי, אלא שמצד העלם והסתר החומר, אין יודעים שהוא חיות אלקי, מובן מזה שע״י העבודה בבירור וזיכוך החומר, מרגישים גם שהוא חיות אלקי (דמאחר שהחיות בעצם הוא בגילוי בהעולם, אלא שמצד העלם החומר אין מבינים שהחיות הוא אלקות, א״כ מובן שבזיכוך החומר מרגישים שהוא חיות אלקי). וראי׳ ע״ז מאדם הראשון קודם החטא, דאיתא בפרקי דר׳ אליעזר10 שאמר אדם הראשון להבעלי חיים בואו7 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושינו, והנבראים היו בביטול מצד בחי׳ ה׳ עושינו שהוא אור הממלא, והיינו דהנבראים כמו שהיו במציאותם הרגישו את אור הממלא, וגם עכשיו אור הממלא הוא בגלוי בנבראים שמרגישים אותו, אלא שטועים בתפיסת הדבר, שאין יודעים שהוא חיות אלקי. דכל זה הוא באור הממלא שהוא בגילוי בנבראים (דזהו הפירוש מה שהוא בפנימיות בנבראים), משא״כ אור הסובב כל עלמין הוא בהעלם בנבראים, דנבראים כמו שהם במציאותם אין יכולים לסבול את אור הסובב, ואם יתגלה בהם אור הסובב יתבטלו ממציאותם.
והנה ענין שכר מצוה הוא המשכת אור הסובב, כדאיתא בעמק המלך דע״י המצות ממשיכים את האור שלפני הצמצום, ולכן הנה ההמשכה שנמשכת ע״י תורה ומצוות, שהיא המשכת אור הסובב, ולמעלה יותר הוא אור א״ס שלפני הצמצום, הנה המשכה זו אינה בגילוי בעולמות, והפעולה שנפעלת ע״י תורה ומצוות אין ניכר בגילוי בעולמות. ומה שמבואר בכמה מקומות12 ובתניא13 דע״י שהאדם מקיים את המצוות נמשך עליו אור מקיף, דלכן צריך לקום גם לפני עם הארץ בשעה שמקיים את המצוות14, הרי המשכה זו היא בהעלם לגמרי, היינו דלא רק שאינו מבין מהו הגילוי כי אם אינו מרגיש כלל את הגילוי, וגם מה שמצוה גוררת מצוה15, היינו שמצוה שקיים אותה פועל בהגוף ונפש הבהמית16 שירצו לקיים עוד מצוות, הרי אינו מרגיש בזה הגילוי של המצוה, כי אינו מבין (וואָרום ער קלייבט זיך ניט פאַנאַנדער) למה הוא רוצה לקיים עוד מצוה, כי אם שבדרך ממילא זה דוחף אותו וזה גורר אותו (עס שטופּט אים און עס שלעפּט אים) שמקיים עוד מצוה, דזהו לשון גוררת, אבל אין זה בגילוי כלל, שאינו מרגיש לגמרי הגילוי של המצוה.
והנה כמו שהוא בעולם הזה ובעולמות בי״ע שאור הסובב וההמשכה שנמשך ע״י תורה ומצוות הוא בהעלם, כמו״כ הוא גם באצילות שהיחודים והתוספות אור שנמשך באצילות ע״י תורה ומצוות, הם בהעלם באצילות, כמו שמבואר בכמה מקומות17 שהתוספות אור שנמשך באצילות ע״י תורה ומצוות הוא כמונח בקופסא, דלהיות שגם אצילות היא עולם שהוא בכלל סדר ההשתלשלות, לכן אי אפשר שיתגלה בהם אור הסובב. כי אם לעתיד דוקא שאז יהי׳ ונגלה, הנה אז הפעולה שנפעלת ע״י תורה ומצוות שהיא המשכת אור הסובב, ולמעלה יותר האור שלפני הצמצום, הנה לעתיד יהי׳ זה בגילוי, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא18, דשכר מצוה שהוא המשכת הסובב אי אפשר להיות בגילוי בהאי עלמא וכמו״כ בכללות ההשתלשלות, כי אם לעתיד לבוא יהי׳ זה בגילוי, דלעתיד יהי׳ עיקר שכינה בתחתונים19, דעיקר שכינה הוא העיקר דעצמות (דער עיקר פון עצמות), דזהו עיקר שכינה שאין זה אור הממלא, כי אם אור הסובב, ולמעלה יותר הוא עצמות20.
והנה ההפרש בין גילוי אור הממלא לגילוי אור הסובב הוא, דבגילוי אור הממלא יש התחלקות מכמו שהוא בעולמות העליונים לכמו שהוא בעולמות התחתונים, שבעולמות העליונים הוא בגילוי יותר, ובעולמות התחתונים הנה גם כשמזככים את החומר וגם כמו שהי׳ קודם החטא שאז הי׳ האור בגילוי גם בעולם הזה, מ״מ אינו דומה כמו שהוא בעולמות עליונים, כמאמר21 נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, דשמים בכלל הוא עולמות העליונים, הנה שם נטה ימינו שהוא אורות נעלים, וארץ שהוא עולמות תחתונים הנה שם נטה שמאלו, דטעם הדבר הוא להיות שאור הממלא יש בו התחלקות פרטים ובא בפנימיות בנבראים, לכן גם ע״י עבודת זיכוך החומר אינו דומה האור כמו שהוא למטה לכמו שהוא למעלה. דכל זה הוא באור הממלא, אבל אור הסובב הוא בגילוי [למטה כמו שהוא למעלה] להיות שאור הסובב אין בו התחלקות פרטים בעצמו והארתו בעולמות אין זה בדרך אור בכלי, כי אם הארתו היא מצד שאסתלק יקרא דקוב״ה22 מצד העבודה, לכן הוא מאיר למטה דוקא, שהרי העבודה היא בעולם הזה דוקא, ועולם הזה הוא תכלית הבריאה, שהוא תכלית גם בריאת עולמות העליונים.
וזהו ג״כ מה שענין הנסים הוא אותו הענין של שכר מצוות, דכמו ששכר מצוה הוא המשכת הסובב שלמעלה מסדר השתלשלות, כמו״כ הוא ג״כ ענין הנס שהוא למעלה מהטבע. דטבע23 הוא מלשון24 מטבע שהטביע הקב״ה ומלשון25 טובעו בים סוף, דטובעו היינו שהאלקות הוא בהעלם והסתר בהנבראים, ובענין מטבע הרי איתא בגמרא24 אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומין זה לזה, והקב״ה טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחבירו, הרי אין פרצופיהם שוות26, והיינו שלהיות דענין הטבע הוא מצד אור הממלא ובאור הממלא יש בו פרטים ופרטי פרטים, לכן אין פרצופיהם שוות, דזהו ענין הטבע. אבל ענין הנס הוא שמאיר אור חדש בעולם, והוא המשכת אור הסובב שלמעלה לגמרי מהעולמות. ועור יותר הוא שהמשכת אור הסובב שע״י הנס מאירה בעולם כמו שהוא במציאותו, בהגבלותיו הטבעיים, שהרי גם ע״י הנס נשאר כללות העולם בטבעו כמו שהי׳ קודם, אלא שבפרט א׳ הי׳ נס, וא״כ הרי המשכת הסובב היא בהעולם כמו שהוא במצבו, וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שהנס פועל רוממות בהעולם גופא, שזהו בדוגמא דלעתיד.
ובעומק יותר ההמשכה שע״י הנסים הוא, הנה כתיב27 כי א-ל דעות הוי׳, שיש ב׳ דעות, דעת עליון ודעת תחתון. דעת תחתון הוא מצד הבריאה, ובפרטיות יותר מצד ההשתלשלות, ודעת עליון הוא מצד האלקות, ובפרטיות יותר מצד אוא״ס שלפני הצמצום. דדעת תחתון הוא שההתהוות היא מאין ליש, שבהרגש הוא מציאות היש, ואת המקור המהוה אינו תופס אינו משיגו ואינו מרגישו, דלכן נקרא בשם אין. ואף שהוא משיג שיש לו מקור המהוה אותו, מ״מ להיות שאין לו תפיסא במהותו של המקור, לכן קוראו בשם אין, עד שאפשר להיות שלא ירגיש כלל את מקורו, וכנ״ל דטבע הוא מלשון טובעו, שהמקור המהוה הוא מוטבע בהנברא ואין הנברא מרגיש את מקורו. אבל דעת עליון הוא מיש לאין, שהיש הוא יש האמיתי שמציאותו מעצמותו, וכל מה שנברא הוא אין ערוך כלל, דכולא קמי׳ לא ממש חשיב, ולמטה יותר הוא כלא חשיב בכ׳ הדמיון28, אבל מ״מ הוא ג״כ אין. ומבואר בזה דאף שבב׳ הדעות ישנם בחי׳ יש ואין, מ״מ הרי אין זה בשוה, דבדעת עליון היש הוא יש באמת, שהוא מציאות האמיתי דמציאותו מעצמותו והאין הוא ג״כ בפועל ממש (באמת), דכולא קמי׳ כלא חשיב. משא״כ בדעת תחתון הרי היש אינו יש באמת, שהרי הוא יש נברא דכל מציאותו הוא רק מצד כח הפועל שבו ומצד עצמו אינו מציאות כלל, וכמו״כ האין שבדעת תחתון הרי אין זה שאינו מציאות כלל, שהרי הוא מקור ליש, וכיון שהיש הוא במציאות, הרי אדרבה מובן שהמקור המהוה אותו הוא מציאות יותר חזקה, אלא להיות שאין לו תפיסא והשגה במקורו, קוראו בשם אין. והיינו שבין היש ובין האין שבדעת תחתון אינם באמת. והנה אף שגם דעת תחתון הוא אמת, דלהיות שגם אור הממלא הוא אלקות, משום זה גם דעת תחתון הוא אמת, וראי׳ ע״ז שהרי תורה ומצוות ניתנו בסדר השתלשלות ובפרט בעולם הזה, ומ״מ הם אמת, מ״מ הנה אף שגם דעת תחתון הוא אמת, דגם שם אלקים הוא מז׳ שמות שאין נמחקים29, אבל אינו שם העצם. דדעת עליון הוא הדעה האמיתית שהוא מיש לאין, דהיש הוא יש האמיתי והאין הוא אין באמת שאינו תופס מקום כלל, ומכל שכן דכמו שהוא נמצא בשרשו ומקורו שאינו תופס מקום כלל, דאף שבמקורו הוא בתוקף יותר, וכמשל אור השמש הכלול בשמש, אבל לאידך גיסא הרי אדרבה במקורו הוא בביטול יותר, היינו דכמו שהוא נמצא במקורו הוא בהביטול דאפס, ומה שגם בדעת עליון נקרא אין ולא אפס, הוא כמו שהוא יוצא ממקורו והוא נרגש, דאז נקרא אין, וגם אז הוא אין באמת. דכל זה הוא בדעה העליונה שהיש הוא יש האמיתי והאין הוא אין באמת, דדעת עליון הוא הדעה האמיתית, משא״כ דעת תחתון כנ״ל. ואף ששני הדעות הם אמת, דגם שם אלקים הוא אמת, מ״מ אין זה כמו שם הוי׳, דהרי ידוע30 שיש כמה מדריגות באמת, שפת אמת, אמת, ואמת לאמיתו, דאף שהם כולם אמת מ״מ אינם בשוה, הנה בשם אלקים אף שהוא אמת, מ״מ אינו אמת לאמיתו, והוי׳ הוא אמת לאמיתו31. וע״ד דוגמא מענין ההלכות31, דאף שאלו ואלו דברי אלקים חיים32 ושניהם אמת, מ״מ הלכה כאחד מהם דוקא. דהלכה היא משם הוי׳, כדאיתא33 והוי׳ עמו34 שהלכה כמותו, היינו שהלכה היא אמת לאמיתו.
ועפ״ז יובן ההתחדשות בדעת תחתון כשממשיכים בו דעת עליון, דאף שגם דעת תחתון הוא אמת, וגם בדעת תחתון ישנו יחודא תתאה עכ״פ, ואף שהוא תתאה מ״מ הוא יחוד, דיחוד הוא ביטול, שע״י עבודת הנבראים הם מרגישים את האין המהוה, מ״מ אין זה דומה כלל לההמשכה דדעת עליון. דכשממשיכים ע״י עבודה בחי׳ דעת עליון בדעת תחתון, אז נעשה רוממות בשם אלקים. דהרי ידוע35 שיש ב׳ אופני שילובים, שילוב אדנ-י ואלקים בהוי׳ ושילוב הוי׳ באדנ-י ואלקים, הנה שילוב הוי׳ באדנ-י ואלקים הוא העבודה דיחודא תתאה, אבל שילוב אדנ-י ואלקים בהוי׳, שהוא שילוב עליון יותר, הוא ע״י ההמשכה דדעת עליון דוקא בדעת תחתון.
והנה איך יכול להיות המשכת דעת עליון בדעת תחתון, הטעם לזה הוא, להיות דיש הנברא שרשו הוא מיש האמיתי36, שמציאותו37 מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש כזה שיורגש בו שמציאותו מעצמותו36, דאף שאין זה אמת והוא רק דמיון וטעות בלבד, מ״מ זה גופא שיהי׳ מקום לסברא שהוא מציאותו מעצמותו הוא רק מפני ששרשו ושורש שרשו הוא מהעצמות שמציאותו מעצמותו, לכן אפשר להיות נרגש בו שמציאותו מעצמותו. ולהיות שביש הנברא יש בו כח העצמות, ומכל שכן בהאור שמהוה אותו, דהיינו שההמשכה דאני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים38 נמשך ע״י האין של יש האמיתי ואח״כ ע״י האין של יש הנברא בהיש, הנה להיות שיש בו בחי׳ העצמות, מגיע זמן שזה מתגלה בו (קומט אַ זמן וואָס דאָס ווערט אין אים נתגלה), דזהו המשכת דעת עליון בדעת תחתון, שזהו מצד העצמות שבנבראים.
ועפ״ז יובן ההתחדשות שנעשה ע״י הנסים, שנעשה עי״ז ההמשכה דלמעלה מן הטבע בטבע, כנ״ל שעי״ז נעשה רוממות בשם אלקים, דאף שהוא ג״כ אמת, אבל אינו אמת לאמיתו, וע״י הנס הנה לבד זאת שנמשך בו דעת עליון, הנה עוד יותר שעי״ז שההמשכה היא בדעת תחתון גופא, הנה עי״ז הוא המשכת העצמות. וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, היינו דהנסים פועלים רוממות בהטבע גופא, והרוממות היא מפני קושט סלה, שנמשך בהטבע בחי׳ ואמת הוי׳ לעולם39, דטבע עצמו הוא בחי׳ שם אלקים, ואף שגם שם אלקים הוא משמות הקדושים, מ״מ אינו שם העצם, וע״י הנס נמשך בחי׳ הוי׳ שהוא אמת לאמיתו, דזהו מפני קושט סלה, דהוי׳ אינו שם התואר, שם הפועל ושם הפעולה, כי אם שם העצם40, היינו שע״י הנסים הוא המשכת עצמות ומהות א״ס ב״ה.
וזהו ג״כ השייכות דענין הנסים לענין הנסיונות, דענין הנסיונות בכלל ובפרט אצל ראשי ונשיאי ישראל, שמצד עצמם אין שייכים לנסיונות שהוא העלם והסתר, אלא מצד שאין הדור ראוי לכך, יש בהם ג״כ ענין הנסיונות, דענין הנסיון הוא שבאמת אין בו ממש, וכל ענינו הוא שהאדם העובד לא יתפעל ממנו. דכמו״כ הוא גם בצדיקים ובפרט בנשיאי ישראל, דאף שמצד עצמם פעלו הכל (האָבן זיי אַלץ דורכגעטאָן), אבל בכדי שבהליכתם שהולכים מחיל אל חיל41 יקחו עמם (זאָלן זיי מיטנעמען) את דורם, יש להם ג״כ נסיונות, דהכוונה בזה היא כדי שיבטלו אותם וימשיכו את אור הסובב שלמעלה מהטבע בטבע גופא, שכולם יראו את הנס, ועוד יותר הוא שגם אומות העולם יראו את הנס, דזהו מפני קושט סלה. וזה הי׳ עבודת הנשיאים שהמשיכו את ענין הנסים בהטבע גופא, היינו בעולם הזה ובגשמיות וחומריות, ועוד יותר שגם המנגדים המעלימים ומסתירים, וגם אלו שמהרסייך ומחריבייך ממך יצאו42, גם הם יודו שאמת הוי׳ לעולם, דזהו מפני קושט סלה. וזה הי׳ עבודת בעל השמחה, שפעל לרומם את דורו, שהמשיך בחי׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, בכל ישראל ובחלקם בעולם, מבלי הבט על ההעלם והסתר דנסיונות, שמבואר בענין ההפרש בין בירורים לנסיונות, דבנסיונות ההעלם וההסתר הוא ביותר מכמו שבבירורים, דהנסיונות נוגעים בחיי נפש וגם בנפש האלקית, מ״מ מפני קושט סלה, דקושט הוא אברהם, היינו שאברהם אבינו פתח את הצינור דמסירות נפש43, והנחיל לכל ישראל ובפרט לראשי אלפי ישראל נשיאי הדור, ובפרט נשיאי הדור שבעקבתא דמשיחא, דמעלת העקב הוא שניכר בו יותר הענין דמסירות נפש44, ולהיות שעבודת כל הדור תלוי׳ בהראש ומוחין של הדור, דגופא בתר רישא אזיל45, לכן הנה עוד בימי קטנותו שאז היתה הכנה והקדמה לימי נשיאותו, ומכל שכן בימי נשיאותו, הנה כל הענינים שנעשו נעשו (וואָס האָבן זיך געטאָן האָבן זיך געטאָן) במסירות נפש, ולא כמו המסירות נפש דר׳ עקיבא שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו46, שהוא חיפש (וואָס ער האָט געזוכט) מסירות נפש דאין זה מסירות נפש בטהרתו, דמסירות נפש הוא מסירות נפשו (גם) האלקית, ומאחר שרצה בהעבודה דמסירות נפש אין זה מסירות נפש האלקית, כי אם שהי׳ מוכן לקיים שליחותו בעלמא דין בכל האופנים עד מסירות נפש ועד בכלל, היינו שאם הי׳ צריך למסירות נפש גם זה הי׳, וע״י מסירת נפשו הרי ראו במוחש שפעל בזה הרמת רוח בכל ישראל, דזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שראו בעיני בשר הגילוי דלמעלה מהטבע, בחי׳ ואמת הוי׳ לעולם, דזהו מפני קושט סלה, שכולם היינו לא רק המאמינים כי אם כל ישראל וגם אומות העולם וגם אלה שמהרסייך ומחריבייך ממך יצאו, ראו הגילוי דלמעלה מהטבע, היינו שהי׳ הגילוי דלמעלה מן הטבע בטבע גופא, שזהו הכנה והקדמה קרובה לימות המשיח, שאז יהי׳ הנהגת הטבע גופא בהנהגה אחרת. ולהיות שכל גילוי תלוי באתערותא דלתתא דוקא, הנה מסירת נפשו הי׳ האתערותא דלתתא להגילוי דמשיח, שע״י מסירת נפשו המשיך לכל מקושריו בניהם ובני בניהם בחי׳ ואמת הוי׳ לעולם, ועי״ז נזכה בקרוב לגאולה שלימה שאז יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳47 במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו.
__________
1) תהלים ס, ו. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה קטנתי (הא׳) תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ פד ואילך). ד״ה הנ״ל וד״ה פדה בשלום תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ קנה ואילך. שם ע׳ קסב ואילך).
2) ד״ה זה תרצ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 289 ואילך).
3) תהלים קיז, ב.
4) ל׳ חז״ל – ע״ז נד, ב.
5) שבת לב, א.
6) בתחלתו. – ראה סה״מ תרע״ח שם ע׳ פד. תרח״ץ שם ע׳ קס. וראה גם המשך תרס״ו ס״ע ג ואילך. שם ע׳ תקט. סה״מ תש״ב ע׳ 28.
7) ראה תו״א בשלח סד, ב. מג״א צ, א. לקו״ת ואתחנן יב, א. ברכה צה, ב. שה״ש מב, ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 123. וש״נ.
8) ראה ע״ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
9) מאמרי אדה״ז כתובים ח״א ע׳ עה. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח (כ, א ואילך). ועוד – נסמן בסה״מ שבועות ע׳ עו.
10) פי״א.
11) תהלים צה, ו.
12) ראה סה״מ תרע״ח שם ע׳ פו. תרח״ץ שם ע׳ קסא.
13) פמ״ו (סו, א).
14) ראה ירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג. וראה קידושין לג, א.
15) אבות פ״ד מ״ב.
16) אולי אמר: בהנפש האלקית כמו שהיא מתלבשת בהגוף ונפש הבהמית. המו״ל.
17) ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). וראה גם סה״מ תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ). סה״מ שמות ח״ב ריש ע׳ צ. וש״נ.
18) קידושין לט, ב.
19) ל׳ חז״ל – ב״ר פי״ט, ז. במדב״ר פי״ג, ב. שהש״ר פ״ה, א. וראה ד״ה באתי לגני תשי״א ספ״ג (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ה).
20) ראה ד״ה באתי לגני הנ״ל פ״א (ע׳ ג-ד). וראה ד״ה ויקח הוי׳ אלקים את האדם שנה זו (סה״מ בראשית ח״א ע׳ ה). ד״ה באתי לגני תשמ״ח פ״ב (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ רנה). ועוד.
21) ראה פדר״א פי״ח. זח״ב כ, א. לז, א. פה, ב.
22) ראה זח״ב סז, ב. קכח, ב. קפד, א. תניא פכ״ז (לד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת פקודי ג, א. חוקת סה, ב. ועוד.
23) בכ״ז – ראה סה״מ תרע״ח שם ע׳ פח-פט. תרח״ץ שם ע׳ קסז-ח.
24) סנהדרין לז, א.
25) בשלח טו, ד.
26) ראה סנהדרין לח, א.
27) שמואל-א ב, ג. – ראה בכ״ז סה״מ תרע״ח שם ע׳ פו ואילך. תרח״ץ שם ע׳ קסב ואילך.
28) ראה זח״א יא, ב.
29) שבועות לה, ב. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
30) בכ״ז – ראה סה״מ תרע״ח שם ע׳ פח. תרח״ץ שם ע׳ קסו. וראה גם תניא פי״ג (יט, א). לקו״ת בהר מ, א. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע שיד ואילך. תרל״ו ח״ב ס״ע שיט-כ. ובכ״מ.
31) ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שכז. אוה״ת יתרו ע׳ תתצג ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רפז. שם ע׳ רצא ואילך. המשך תרס״ו ס״ע תלא ואילך.
32) עירובין יג, ב.
33) סנהדרין צג, ב.
34) שמואל-א טז, יח.
35) ראה בארוכה אוה״ת דרושים לשבת שובה ע׳ א׳תעה ואילך. ועוד.
36) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. ד״ה באתי לגני תשי״א הנ״ל פ״ד (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ו).
37) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
38) ישעי׳ מד, ו.
39) תהלים קיז, ב.
40) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ שם. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
41) תהלים פד, ח.
42) ישעי׳ מט, יז.
43) ראה ד״ה כי כאשר השמים באוה״ת נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳רנג. תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רפג). תרפ״א (סה״מ תרפ״א ע׳ רצט). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רמה).
44) ראה בארוכה ד״ה אין הקב״ה בא בטרוניא תרמ״ח (סה״מ תרמ״ח ע׳ קפז ואילך). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רנח ואילך). סה״מ תרפ״ד ע׳ רצב (תש״ט ע׳ 119) ואילך. ד״ה הנ״ל בסה״מ אידיש בתחלתו. ועוד.
45) עירובין מא, א.
46) ברכות סא, ב. וראה בכ״ז סה״מ תרח״ץ שם ע׳ קע.
47) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' ו ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 253 ואילך.