בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ז אייר, מבה״ח סיון ה׳תשח״י

הנחה בלתי מוגה

להבין¹ ענין ספירת העומר, שהוא ממוצע בין חג הפסח לחג השבועות, כמ״ש² וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת הפסח³) גו׳ חמישים יום גו׳, והוא חג השבועות שבו ניתנה תורה, והממוצע בין יציאת מצרים למתן תורה הוא ספירת העומר. ובענין ספירת העומר אומר ב׳ ענינים. ענין א׳ הוא מ״ש שבע שבתות תמימות תהיינה, שצריכים להיות תמימות, וענין ב׳ הוא מ״ש⁴ מהחל חרמש בקמה, ואיתא בראשונים⁵ אל תקרי בקמה אלא בקומה, ופירוש חרמש הוא שצריך להחרים ולהכרית את כל הענינים (הלא טובים) שבכל הציור קומה. דהנה ההפרש בין יציאת מצרים ומתן תורה הוא, דביציאת מצרים היו כל הגילויים בדרך אתערותא דלעילא מלמעלה למטה, וכמ״ש⁶ ואת ערום וערי׳, שלא הי׳ בהם שום עבודה כלל, דכל המעלה שהי׳ בהם הוא רק ענין האמונה שהוא בבחי׳ קטנות ואינה בערך לעורר ולהמשיך את ההמשכות שנמשכו ביציאת מצרים, כי אם אשר כל ההמשכות היו בדרך מלמעלה למטה שלא מצד עבודתם כלל. דזהו ג״כ מה שמבואר במ״א⁷ דברי המדרש⁸ לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי, ומבואר על זה, דענין אמי הוא בחג הסוכות ובכללות בכל חודש תשרי, וענין אחותי הוא בחג השבועות, וענין בתי הוא בחג הפסח, להיות שבחג הפסח ישראל הם בבחי׳ בת היינו בחי׳ מקבל, לפי שכל ההמשכות היו בדרך אתערותא דלעילא מצד עצמם. אמנם הכוונה היא אשר ההמשכות יומשכו ע״י עבודה דוקא, שזהו תכלית הכוונה, וענין זה נתחדש במתן תורה, אשר ע״י תורה ומצוות ממשיכים את כל ההמשכות ע״י עבודה דוקא. ולזאת הנה בספירת העומר שהוא ממוצע בין חג הפסח לחג השבועות הוא מעין אותם הענינים שבמתן תורה, לפי שספירת העומר היא הכנה למתן תורה, ולכן בספירת העומר הוא ג״כ ענין העבודה בדרך מלמטה למעלה, וספרתם לכם, שצריך להתחיל לעשות משהו לבד (מען דאַרף אָנהויבן עפּעס אַליין טאָן), והעבודה היא מהחל חרמש בקמה, בקומה, העבודה בכל הציור קומה, שעי״ז ממשיכים אח״כ ההמשכה במתן תורה.

ולכן הנה בפרשת בחוקותי, אשר ע״פ תקנת הגאונים קוראים פרשה זו קודם חג השבועות⁹, הנה בפרשה זו קוראים והייתי לכם לאלקים גו׳ ואולך אתכם קוממיות¹⁰, קוממיות הוא ב׳ קומות¹¹, הקומה דנפש האלקית והקומה דנפש הבהמית¹², אשר עי״ז זוכים אח״כ לקבלת התורה שענינה הוא לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה¹³, אשר מזה נמשך גם למטה השלום דנפש האלקית ונפש הבהמית¹⁴, שזה בא ע״י העבודה בב׳ הקומות, שמברר את כל הציור קומה דנפש הבהמית, וע״י הבירור דנפש הבהמית נעשה תוספת כח אור וחיות גם בנפש האלקית, ומאחר אשר התוספת בנפש האלקית באה ע״י עבודתו בנפש הבהמית, לזאת הרי גם הקומה דנפש האלקית הרי זה ענין שבא מצד עבודתו, שגם זה הוא מעשה ידיו להתפאר¹⁵, ולכן זוכה עי״ז במתן תורה לב׳ הקומות לפי ששניהם באו ע״י עבודתו. וזהו כללות ענין ספירת העומר שהוא ממוצע בין יציאת מצרים ומתן תורה, שאותם הענינים שהיו ביציאת מצרים בדרך אתערותא דלעילא, הנה בספירת העומר צ״ל העבודה באותם הענינים עצמם בדרך עבודה מלמטה למעלה, שעי״ז נמשכים אח״כ אותם הענינים באופן ההמשכה דמתן תורה. והעבודה דספירת העומר היא בירור ב׳ הקומות, והוא בירור המדות, דזהו שבעה שבועות תספר לך⁴, דשבעה שבועות הם הז׳ מדות, ולהיות אשר כל מדה ומדה כלולה מכולם, לזאת צ״ל מ״ט יום, והו״ע מהחל חרמש בקמה, הבירור בכל הציור קומה.

וביאור ענין התכללות המדות¹⁶, הנה מדת החסד הו״ע האהבה כמ״ש¹⁷ ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, והיא כלולה מכולם, דישנו חסד שבחסד גבורה שבחסד וכו׳. חסד שבחסד הוא אשר מדת החסד שהיא האהבה הטבעית באה בגילוי בענין של חסד ואהבה, דזהו חסד שבחסד, אשר האהבה לא תהי׳ רק כמו שהיא מצד הטבע שהיא בהעלם כי אם אשר באה בגילוי ובתוקף. וכמו איש החסד כאשר באה החסד בגילוי להיטיב לזולתו, וכמו״כ הוא באהבת האב להבן שהיא אהבה טבעית, אהבה עצמית, הנה ענין חסד שבחסד הוא אשר אהבתו לבנו באה בגילוי ובתוקף. וענין גבורה שבחסד הוא אשר החסד בא בענין של גבורה. ואין זה ענין ההתכללות מה שספירת הגבורה כלולה בחסד, היינו שהגבורה היא מדה בפני עצמה והיא כלולה בהחסד, הנה מה שמבואר כאן אין זה ענין ההתכללות, כי אם הוא מכלל החסד עצמו, אשר מצד מדת החסד והאהבה בא לענין הגבורה בגילוי, והרי זה בכלל החסד. וכמו מי שהוא שונא לאויבי האהוב, הרי השנאה באה מצד האהבה עצמה, דכל כך גדלה אהבתו להאהוב שמצד זה הוא שונא לאויביו. וכמו״כ הוא באהבת האב לבנו שאוהבו שחרו מוסר¹⁸, הרי הגבורה היא מצד החסד, ולכן הרי כל מה שיגדל אהבתו יגדל ג״כ ענין הגבורה, לפי שאין זה מכלל מדת הגבורה כי אם מכלל מדת החסד שבאה בענין של גבורה. וענין תפארת שבחסד הוא אשר החסד בא באופן של תפארת, שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם¹⁹, וכמבואר במ״א²⁰ הדוגמא על זה, דלפעמים החסד הוא באופן שמיטיב לכל גם לרשעים בלי שום הבחנה כלל, שאז הרי אין זה תפארת לו מן האדם ובמילא גם אינה תפארת לעושי׳, וכאשר החסד הוא בהבחנה אזי היא תפארת מן האדם ובמילא גם תפארת לעושי׳. וענין נצח שבחסד הוא אשר מצד גודל אהבתו לדבר האהוב הוא מנצח את עצמו על כל המניעות ועיכובים המפסיקים בינו להאהוב, הנה הוא מנצח עליהם ומקרב את עצמו להאהוב או את האהוב אליו. [ואין זה מדת הנצח המבואר במ״א²¹ אשר נצח והוד הם בדי ערבה, דמ״ש במ״א הוא במדת הנצח עצמה שאינה מצד האהבה, והיינו אשר אחרי שנסתלק אצלו הרגש השכל וגם הרגש הלב נסתלק אצלו ונשאר רושם בעלמא, הרי זה בתוקף ועקשנות שעומד בנצחון נגד כל מונע ומעכב, דזהו מדת הנצח עצמה שהיא מכלל בדי ערבה, לפי שאינה ענין ההרגש ורק ענין של פועל בלבד. אמנם מ״ש כאן הוא ענין הנצח שבחסד, היינו שהוא מכלל מדת החסד, והחסד בא בענין של נצח, היינו אשר מצד גודל אהבתו הרי הוא עומד בנצחון כו׳, ולכן כל מה שהאהבה היא גדולה יותר כך יוגדל גם הנצחון]. וענין הוד שבחסד הוא כמ״ש בפרדס²² דהוד הוא התלבשות הגבורה וענינה הוא להפיל אויביו לכבוש מלחמות ולהציל אוהבי עליון. ואין זה מכלל מדת ההוד, כי אם הוא כמו שנת״ל בענין הגבורה שבחסד שענינה הוא מכלל האהבה עצמה, אשר מצד אהבתו הוא שונא לאויביו, כמו״כ הוא גם בהוד שבחסד אשר המלחמה כו׳ באה מצד האהבה. וההפרש בין גבורה שבחסד להוד שבחסד הוא, אשר הגבורה היא רק שנאה בלב בלבד וההוד הוא גם מלחמה בפועל. וענין יסוד שבחסד הוא אשר מצד אהבתו הוא מתקשר עם האהוב, וככל שתגדל אהבתו כך תגדל גם ההתקשרות. וענין מלכות שבחסד הוא אשר מצד אהבתו הוא מדבר דברי אהבה, או שמדבר גם דברים אחרים בכדי שיהי׳ ביחד עם האהוב, וכמ״ש הרב המגיד²³ עה״פ²⁴ ויבואו אלימה שלפעמים הנה מצד האהבה מדבר גם דברים אחרים, וכמו שמצינו²⁵ שדיברו הבנות עם שאול בענינים אחרים מצד רוב יפיו כו׳.

והנה כמו״כ הוא בנפש האלקית, אשר מדת החסד דנפש האלקית היא האהבה לאלקות, ומדה זו היא כלולה מכל המדות. חסד שבחסד הוא אשר האהבה לאלקות באה בגילוי בענין האהבה. ובעומק ובפנימיות יותר הוא כמו שנת״ל אשר בחסד שבחסד הנה האהבה אינה כמו שהיא מצד הטבע כי אם בתוקף, הנה כמו״כ הוא בנפש האלקית אשר ענין חסד שבחסד הוא אשר אהבתו להוי׳ היא בתוקף, והוא אשר אינה האהבה דבכל לבבך²⁶ בלבד כי אם גם האהבה דבכל נפשך²⁶. דהנה²⁷ האהבה היא כמו כל המדות שמקומם בלב, הלב אוהב²⁸, ואפשר להיות אשר לא כל הלב ממולא מהאהבה והוא שנשאר בו מקום גם לאהבות זרות, וזהו ענין בכל לבבך, אשר לא רק שנרגש האהבה בלבבו כי אם אשר כל הלב הוא ממולא מהאהבה, עד שאינו שייך לאהוב דבר זולתו כלל. אמנם מ״מ הרי האהבה היא רק בלב בלבד ולא בשאר אברי הגוף, אמנם האהבה דבכל נפשך היא אשר האהבה היא גדולה כל כך עד שהיא ממלאת את כל הלב וגם היא מתפשטת לשאר אברי הגוף, וכמו רץ לדבר מצוה²⁹, והוא התפשטות האהבה עד כח ההילוך שהוא באבר היותר תחתון, שמצד התפשטות האהבה בהרגל מצד זה אינו הולך לדבר מצוה כי אם רץ דוקא, שהו״ע שבאין ערוך כלל. וישנה אהבה גדולה יותר, שכל כך גדלה אהבתו עד שהוא מתבטל ממציאותו (ער פאַרלירט זיך) לגמרי מצד גודל אהבתו, וכידוע אשר מצד גודל אהבתו לתורה הוא שוכח שהוא רעב וצמא ושאר צרכי גופו, והוא שנתבטל ממציאותו מצד גודל האהבה. וענין גבורה שבחסד הוא אשר האהבה באה בענין הגבורה. ואין זה מה שמדת הגבורה היא מדה בפני עצמה הכלולה בחסד, כי אם אשר גם הגבורה הוא מכלל החסד, וכמו מה שהוא שונא לאויבי הוי׳ כמ״ש³⁰ תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, וכל מה שתגדל אהבתו להוי׳ תגדל שנאתו לאויבי הוי׳. ותפארת שבחסד הוא אשר האהבה היא באופן של יופי, שמייפה ומפאר אותו, שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם. ונצח שבחסד הוא אשר מצד אהבתו להוי׳ הוא מנצח על כל המניעות ועיכובים המרחקים אותו מאלקות, הנה הוא מתגבר עליהם לקרב את האלקות אליו או להתקרב לאלקות. והוד שבחסד הוא שמצד אהבתו להוי׳ לכן הוא בהתנועה דהוד להשפיל אויביו ולכבוש מלחמות ולהציל אוהבי עליון. וענין יסוד שבחסד הוא אשר מצד אהבתו להוי׳ הוא מתקשר באלקות, דכאשר הוא מתקשר באלקות הרי אינו שייך להתקשר בענינים אחרים, וכמאמר הידוע³¹ שכאשר קשורים למעלה לא נופלים למטה (אַז מ׳איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אונטן). וענין מלכות שבחסד הוא שמצד אהבתו להוי׳ הוא מדבר דברי אהבה או גם ענינים אחרים וכמו דיבורי התורה ומצוות שבהם נראה הדר גאונו.

וכמו שהוא במדת החסד שהיא כלולה מכולם, כך גם במדת הגבורה ויראה וגם בשאר המדות שכל אחת כלולה מכל המדות. וכמו שהוא בנפש האלקית, כך הוא ג״כ בנפש הבהמית, אשר מדת החסד שבנפש הבהמית שהיא האהבה לעניני העולם היא כלולה מכל המדות, חסד שבחסד וגבורה שבחסד וכו׳, וכמו״כ הוא גם בשאר המדות שכל אחת כלולה מכולם. והגם שלכאורה הי׳ מקום לומר דבשלמא בנפש האלקית מאחר ששרשה מהתיקון, דבתיקון הוא התכללות, לכן המדות דנפש האלקית כלולות זו מזו, אבל הנפש הבהמית דכשמה כן היא שנקראת בשם בהמה ששרשה מהתהו, א״כ אין בזה ענין ההתכללות – הענין בזה הוא כידוע³² שישנה דעה שגם בתהו יש ענין ההתכללות, שהרי נקראות בשם ספירות, אלא שהן כלולות מיו״ד ולא יותר, היינו שאין זה כמו בתיקון שכלולות מיו״ד ויו״ד מיו״ד, אבל בתהו אינו כן, ולכן אין נקראים בשם פרצופים, אבל התכללות מיו״ד ישנה גם בתהו שלכן נקראת בשם ספירה. ולכן הנה גם בנפש הבהמית ששרשה מתהו הנה כל מדה כלולה מכל המדות. וזהו ענין ספירת העומר שהיא העבודה בהציור קומה דנפש הבהמית ובהציור קומה דנפש האלקית, שכל נפש היא בציור קומה שהרי כל מדה כלולה מכולם, וע״י עבודת הבירור בהקומה דנפש הבהמית נעשה תוספת אור גם בהקומה דנפש האלקית כנ״ל.

והנה הנפש האלקית והנפש הבהמית הם בבחי׳ משפיע ומקבל, שהנפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית לבררה לזככה להעלותה ולייחדה עם הנפש האלקית, ועי״ז ניתוסף אור גם בנפש האלקית. והנה נת״ל אשר אותם הענינים שהיו ביציאת מצרים בדרך אתערותא דלעילא, אותם הענינים עצמם צ״ל בהם העבודה בספירת העומר מלמטה למעלה, שאח״כ נמשכים אותם הענינים במתן תורה, הנה העבודה בב׳ הקומות דנפש האלקית ונפש הבהמית שהם בבחי׳ משפיע ומקבל הנה הנתינת כח על זה הוא מיציאת מצרים, דביציאת מצרים הוא ג״כ ענין דמשפיע ומקבל. והגם שכללות הגילויים דיציאת מצרים הם בדרך אתערותא דלעילא מלמעלה למטה, מ״מ יש בזה ב׳ חלוקות דמשפיע ומקבל, והוא ההפרש בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף. דהנה ביציאת מצרים כתיב³³ אצבע ובקריעת ים סוף נאמר³⁴ היד הגדולה, כל היד. והענין הוא³⁵, דביציאת מצרים הי׳ עיקר הגילוי דבחי׳ מלכות, כמאמר³⁶ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, והוא גילוי מלכות דא״ס. והגם שנאמר ג״כ הקב״ה, מ״מ הנה עיקר הגילוי הוא בחי׳ מלכות, וכמאמר³⁷ ובמורא גדול זה גילוי שכינה, דשכינה הוא במלכות³⁸, ומ״ש ובמורא גדול הוא לפי שהוא בחי׳ המלכות כמו שהיא בגדלות (מלכות דא״ס). ובקריעת ים סוף כתיב היד הגדולה, והוא גילוי בחי׳ ז״א. והגם שגם בקריעת ים סוף הי׳ התגלות המלכות כמ״ש³⁹ בקע ים, מ״מ עיקר הגילוי הי׳ מבחי׳ ז״א. והיינו שבשניהם (ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף) הי׳ הגילוי מבחי׳ ז״א ומבחי׳ מלכות, והו״ע יחוד זו״ן, אך מ״מ יש הפרש ביניהם, שביציאת מצרים העיקר הוא מבחי׳ מלכות ובקריעת ים סוף העיקר הוא מבחי׳ ז״א, דז״א ומלכות הוא משפיע ומקבל. אמנם כל זה הוא בדרך גילוי מלמעלה למטה, ואח״כ נסתלקו הענינים בכדי שימשיכו אותם ע״י עבודה. דזהו הטעם מה שאין גומרין את ההלל אחרי הימים הראשונים דפסח⁴⁰, לפי שהענינים מתמעטים ומסתלקים בכדי שימשיכו אותם ע״י עבודה בספירת העומר⁴¹, דבספירת העומר היא העבודה מלמטה למעלה, וספרתם לכם, וספרתם פירש רבינו מלשון הארה⁴², והוא להאיר בב׳ הקומות דנפש האלקית ונפש הבהמית, משפיע ומקבל.

וזהו ג״כ מ״ש וספרתם לכם ממחרת השבת שהוא מחרת הפסח, לפי שהכח על העבודה שבספירת העומר בענין משפיע ומקבל הוא ע״י אשר בתחילה, בחג הפסח, האירו הענינים בדרך מלמעלה למטה, הנה עי״ז ניתן הכח להמשיכם ע״י עבודה. והגם אשר בספירת העומר הרי העבודה היא בדרך מלמטה למעלה, מ״מ הנה גם אז ההמשכה היא לא רק בבחי׳ מלכות כמו שהיא בקטנות כי אם כמו שהיא בגדלות, היינו המלכות כמו שהיא מצד המוחין, ולמעלה יותר בשרשה לפני הצמצום ולמעלה יותר, וכמו״כ הוא גם בבחי׳ ז״א אשר ההמשכה אינה רק בז״א כמו שהוא בקטנות כי אם כמו שהוא בבחי׳ גדלות, והוא הז״א כמו שהוא מצד המוחין, ולמעלה יותר כמו שהוא מצד שרשו. דזהו ענין שבתות תמימות דוקא, דענין התמימות הוא ע״ד דאיתא בגמרא⁴³ עה״פ⁴⁴ שנה תמימה להביא חודש העיבור, והוא מה שתיבת תמימה באה לרבות גם ענין שלכאורה אינו שייך, שהרי שנה כוללת בתורה רק י״ב חודשים בלבד, ומ״ש תמימה בא לרבות גם חודש העיבור שענינו הוא להשוות שנת הלבנה לשנת החמה. וכמו״כ הוא גם במ״ש שבע שבתות תמימות, שקאי על בחי׳ ז״א ומלכות כמו שהם בבחי׳ הגדלות. וזהו ג״כ מ״ש ממחרת השבת דוקא ולא ממחרת הפסח, דממחרת השבת הו״ע שלמעלה מהשתלשלות⁴⁵. וזהו כללות העבודה דספירת העומר, העבודה בבחי׳ ז״א ומלכות. ויש לומר בדרך אפשר שזהו ג״כ ענין מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי⁴⁶, דיומי ושבועי הוא ז״א ומלכות⁴⁷. וע״י העבודה דז״א ומלכות בספירת העומר, עי״ז ממשיכים אותם הענינים במתן תורה כמ״ש⁴⁸ אנכי הוי׳ אלקיך, דהוי׳ אלקיך הוא ז״א ומלכות⁴⁹. וזהו ענין ספירת העומר שהיא ממוצע בין יציאת מצרים למתן תורה, אשר אותם הענינים שהאירו מצד עצמם ביציאת מצרים צ״ל בהם העבודה בדרך מלמטה למעלה בספירת העומר, שעי״ז ממשיכים אותם בשעת מתן תורה.

וזהו ג״כ מ״ש⁵⁰ משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו גו׳, משכני הוא בהזמן דיציאת מצרים, וכמו אדם המושך דבר שלא מדעתו כלל, והו״ע המשיכה בדרך אתערותא דלעילא מלמעלה למטה, אחריך נרוצה הוא בהזמן דספירת העומר, ואומר נרוצה לשון רבים בב׳ הקומות דנפש האלקית ונפש הבהמית, הביאני המלך חדריו הוא בהזמן דמתן תורה, שע״י התורה מתקשרים בהקב״ה כמאמר⁵¹ ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב״ה, שעי״ז הנה נגילה ונשמחה בך, בך בעצמותך⁵².

__________

1) מאמר זה והמשכו ד״ה משכני דליל א׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ע׳ קיט ואילך) הוא תוכן ד״ה וספרתם לכם תשי״א (לעיל ע׳ א ואילך) – בהרחבת הביאור. לכללות מאמרים אלו – ראה ד״ה משכני תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ קעב ואילך). מקומות שנסמנו לעיל ע׳ א הערה 4. וראה הנסמן לקמן הערה 35.
2) אמור כג, טו-ז.
3) מנחות סה, ב ואילך. תו״כ ופרש״י עה״פ.
4) פ׳ ראה טז, ט.
5) רא״ש סוף פסחים. כס״מ הל׳ תמידין ומוספין פ״ז הכ״ג בשם ראשונים.
6) יחזקאל טז, ז.
7) ראה אוה״ת בא ע׳ רנח. (כרך ח) ס״ע ב׳תתקיח. נשא ע׳ רעג. שמע״צ ע׳ א׳תשעג ואילך. סה״מ תרנ״ד ע׳ קלח ואילך. ד״ה וידבר גו׳ כה תברכו תשמ״ז (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קמב).
8) שמו״ר פנ״ב, ה. שהש״ר פ״ג, יא (ב).
9) ראה תוד״ה קללות – מגילה לא, ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד.
10) כו, יב-יג. וראה בארוכה (בנדו״ד) ד״ה ועשית חג שבועות עתר״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ צז ואילך).
11) ראה ב״ב עה, א ובחדא״ג מהרש״א שם. סנהדרין ק, א.
12) ראה אוה״ת פרשתנו (בחוקותי – כרך ב) ע׳ תרנב ואילך.
13) סנהדרין צט, ב.
14) לקו״ת מטות פה, ד ואילך.
15) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ ס, כא.
16) בכ״ז ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) תו״ח פקודי תרסד, א ואילך. סה״מ תרפ״ט ס״ע 223 ואילך. סה״מ אידיש ע׳ 115 ואילך.
17) ירמי׳ לא, ב.
18) משלי יג, כד.
19) ל׳ רז״ל – אבות פ״ב מ״א.
20) סידור (עם דא״ח) מב, סע״ג-ד. פירוש המלות (לאדהאמ״צ) פקי״ב (עא, ד ואילך). בד קודש פ״ב (אגרות-קודש אדהאמ״צ ח״א ע׳ רצא) ואילך.
21) לקו״ת מסעי צ, ג. שה״ש כז, ד (ע״פ זח״ג קצג, ב). ובכ״מ. וראה בכ״ז סה״מ תרנ״ה שם ס״ע קעג-ד.
22) שער (כג) ערכי הכינויים ערך הוד (בשם שערי צדק).
23) או״ת להה״מ נ, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קנב).
24) מסעי לג, ט.
25) ברכות מח, ב. הובא בפרש״י ורד״ק לשמואל-א ט, יג.
26) ואתחנן ו, ה.
27) בכ״ז – ראה גם המשך יונתי תר״ם פי״ג (ע׳ כא). סה״מ תרפ״ט שם (ע׳ 224). וש״נ.
28) ל׳ חז״ל – קה״ר פ״א, טז (הובא בסה״מ תרנ״ה שם ע׳ קעד. מקומות שבהערה הקודמת).
29) ע״פ אבות פ״ד מ״ב.
30) תהלים קלט, כב.
31) ראה סה״ש תרפ״ה ע׳ 89. תרצ״ו ע׳ 95 (לקו״ד ח״ב רעא, ב) ואילך. שיחות: כ״ד אייר תשי״א (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ע׳ 269). י״ב תמוז תשי״ז (שיחות קודש תשי״ז (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 416). ש״פ שמיני שנה זו (שיחות קודש תשח״י (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 337). ש״פ וישלח תשכ״ג (שיחות קודש תשכ״ג ע׳ 75). ועוד.
32) סה״מ תרנ״ה שם ע׳ קעה. וראה שער היחוד (לאדהאמ״צ) פ״כ (יז, א). תו״ח נח ע, א. וראה גם סה״מ תרנ״ח ע׳ כד. תרס״ג ח״א (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ קנט. אעת״ר ע׳ קלה. אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״ג ע׳ טז-יז.
33) וארא ח, טו.
34) בשלח יד, לא.
35) בהבא לקמן – ראה ד״ה וספרתם תער״ג (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ רמז).
36) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״.
37) תבוא כו, ח. הגש״פ פיסקא ״ביד חזקה״.
38) ראה תניא רפנ״ג. ובכ״מ.
39) תהלים עח, יג.
40) ראה רמב״ם הל׳ ברכות פי״א הט״ז.
41) ראה בכ״ז לקו״ת צו יד, סע״ד ואילך. וראה ד״ה כימי צאתך תשי״ט (סה״מ פסח ח״ב ע׳ צג ואילך). וש״נ.
42) ראה לקו״ת אמור לה, ב. ובכ״מ.
43) ערכין לא, א (במשנה). וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ סו.
44) בהר כה, ל.
45) ראה גם אוה״ת אמור (כרך ג) ע׳ תתסח-ט. פ׳ ראה ע׳ תשנא. שם ע׳ תשנג.
46) חגיגה יז, ב. מנחות סו, א.
47) ראה לקוטי לוי״צ אג״ק ע׳ רח.
48) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
49) ראה גם סידור (עם דא״ח) רצב, ב.
50) שה״ש א, ד. וראה תיב״ע עה״פ.
51) זח״ג עג, א.
52) ראה אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשס. סה״מ תרפ״ח ע׳ קסה (תש״ח ע׳ 250). תש״א ע׳ 94. ובכ״מ.

[סה"מ ימי הספירה ע' ט ואילך]

״אמר מאמר דא״ח ד״ה להבין ענין ספירת העומר, וביאר בפרטיות ענין כל הספירות הכלולות בספירת החסד. הי׳ מאמר קצר״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 437 ואילך.