בס״ד. ש״פ קרח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״ז
הנחה בלתי מוגה
ויקח1 קרח בן יצהר בן קהת בן לוי2, ופרש״י דזה שלא נאמר ג״כ בן יעקב הוא לפי שביקש יעקב רחמים בקהלם אל תחד כבודי3. וצריך להבין, דמשמע מזה דאלולי הבקשה הי׳ מתייחס מעשה קרח גם ליעקב, וצריך להבין דאיך שייך לומר דבר כזה על האבות בכלל, ויעקב אבינו בחיר האבות4 בפרט. ועוד צריך להבין מה דאיתא בגמרא5 עה״פ קרח בן יצהר, קרח שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח עליו את כל העולם כצהריים, וצריך להבין דכשרוצה לומר ולתאר הפעולה שנעשית ע״י מעשה קרח, למה הוא מתאר בהענין דקרחה דוקא, שהוא מקום פנוי משערות, וגם מהו אומרו שהרתיח עליו את העולם כצהריים. ועוד צריך להבין מה שתרגם עה״פ ויקח קרח ואתפלג קרח, דבכל מקום תרגם על ויקח ונסיב6, וכאן הוא מתרגם ואתפלג.
ולהבין כל זה, צריך לבאר תחילה דיוק הראשון מה שמשמע שאלולי הבקשת רחמים הי׳ מתייחס מעשה קרח גם ליעקב אבינו. ויובן זה בהקדים תחילה ענינם של האבות, דידוע7 אשר ענין האבות הוא להמשיך גילוי אלקות בעולם, דעולם מצד עצמו הוא העלם וע״י עבודת האבות בכלל ועבודתו של יעקב בחיר האבות בפרט נמשך גילוי אלקות בעולם, כמ״ש8 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י, דהתהוות העולם הוא משם אלקים בגימטריא הטבע9, שהו״ע העלם והסתר, וע״י האבות נמשך שם א-ל שד-י. ובענין א-ל שד-י איתא בספרי הקבלה10 שהוא יחוד יסוד ומלכות, ובחסידות איתא11 שהוא יחוד ישראל סבא ותבונה, דבכללות הו״ע המשכת הבינה. וזהו חידוש ההמשכה שנעשה ע״י האבות, דהתהוות העולם מצד עצמו הוא מספירת המלכות, והאבות הם ממשיכים מספירת הבינה. וזהו מ״ש12 ברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, ואיתא בזהר13 מעלמא עילאה שהוא עלמא דאתכסיא לעלמא תתאה שהוא עלמא דאתגליא14, דהמשכה זו נמשך ע״י האבות, וכללות ענין עלמא עילאה הוא הבינה.
וביאור הענין הוא, הנה בענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא יש כמה מדריגות. ולזאת הנה המשלים המבוארים בכמה מקומות על ענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא הם ג׳ משלים, ולפעמים יש עוד משל ד׳. משל א׳ מאותיות המחשבה ואותיות הדיבור15, ומשל ב׳ הוא מאור השמש16, ומשל ג׳ הוא מריבוי אור שבעיניים שנקרא17 בשם סגי נהור18, ולפעמים יש גם משל ד׳ מאותיות החותם16. דמשלים אלו הם כנגד פרטי המדריגות שבעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, דבכללות הם בג׳ מדריגות. מדריגה א׳ בב׳ עולמות הנ״ל הוא בבי״ע, דבבי״ע גופא הנה עולם הבריאה נקרא בשם עלמא דאתכסיא ועולם היצירה ועשי׳ נקראים בשם עלמא דאתגליא19. ומדריגה ב׳ הוא באצילות ובי״ע, דבי״ע הוא עלמא דאתגליא ואצילות הוא עלמא דאתכסיא20. ובפרטיות יותר הנה באצילות גופא יש ג״כ חילוק בין ספירת המלכות שהוא בחי׳ בי״ע שבאצילות ונקראת בשם עלמא דאתגליא, משא״כ ז״א שהוא עיקר האצילות וסוף עולמות הא״ס21 נקרא בשם עלמא דאתכסיא. ומדריגה הג׳ הוא באצילות גופא, אשר הז׳ תחתונות והם בחי׳ ז״א ומלכות נקראות בשם עלמא דאתגליא, משא״כ הבינה נקראת בשם עלמא דאתכסיא22. וכנגד ג׳ מדריגות אלו הם הג׳ משלים הנ״ל.
והענין הוא, הנה מדריגה הראשונה שבב׳ עולמות אלו הוא בבי״ע, דעולם הבריאה נקרא בשם עלמא דאתכסיא ועולם היצירה ועשי׳ נקראים בשם עלמא דאתגליא, וכמ״ש23 יוצר אור ובורא חושך, דיצירה הוא אור וגילוי, ובריאה הוא חושך וכיסוי24. דעם היות אשר בריאה הוא למעלה במדריגה מיצירה, וכדאיתא25 דביוצר אור ימשמש בתפילין של יד ובבורא חושך ימשמש בתפילין של ראש, ותפילין של ראש הם למעלה במדריגה מתפילין של יד26, אמנם היא הנותנת. דעולם הבריאה להיותה נעלית יותר הרי היא בהעלם וכיסוי, לפי שאי אפשר לקבל אור נעלה כזה, משא״כ יצירה שהוא למטה במדריגה הרי היא בגילוי. ועל זה הוא המשל מאותיות המחשבה ואותיות הדיבור, שהדיבור הוא גילוי לזולתו ומחשבה הוא העלם27, שהרי יכול לחשוב כל היום והזולת לא ידע כלל, דהגם אשר גם הזולת ירגיש שהוא מעמיק במחשבתו, אבל מ״מ הרי אינו יודע מה שהוא חושב28, וטעם הדבר מה שאותיות המחשבה הם העלם להזולת, לפי שאותיות המחשבה הם בדקות יותר, והמחשבה היא מיוחדת עם הנפש ומאיר בה ריבוי אור הנפש29. וכמו שאנו רואים במוחש ההפרש בין מחשבה לדיבור, דכאשר הוא בתוקף המדות אינו יכול לדבר כלל, לפי שתוקף המדה א״א שתתגלה בהדיבור30, וכמו״כ בשכל אשר ריבוי אור השכל אינו יכול להתצמצם באותיות הדיבור31, משא״כ במחשבה שמאיר בה ריבוי אור השכל ותוקף המדות, הנה מצד ריבוי אור הנפש שבמחשבה, א״א שיתגלה האור לזולת, כי אם לעצמו דוקא, דאדם קרוב אצל עצמו32, ולזאת הנה לעצמו דוקא אפשר שיתגלה אור הנפש. והנה זה שמבואר אשר גילוי אור הנפש שבמחשבה א״א שיתגלה לזולתו כי אם לעצמו דוקא לפי שאדם קרוב אצל עצמו, הרי אנו רואים בזה דגם הקירבה היותר גדולה (שבזולתו) כמו הקירבה דאב ואח אינו מספיק לזה שיוכל להרגיש את מחשבתו33, והגילוי הוא לעצמו דוקא, דאדם קרוב אצל עצמו.
אמנם עדיין צריך להבין34, והרי גם אותיות המחשבה הם כמו זולת לגבי עצם הנפש, וא״כ איך יכול להתגלות אור הנפש בהמחשבה מאחר שגם המחשבה הוא זולת לגבי עצם הנפש. שהרי אפילו כללות כח השכל הוא זולת לגבי הנפש, דמה שהנפש נקראת נפש המשכלת הוא לפי שהיא מתלבשת בהשכל35, אבל מ״מ הרי השכל הוא זולת לגבי עצם הנפש, ובהשכל גופא הנה שכל הטבעי הוא זולת לגבי שכל האלקי, ובשכל הטבעי גופא הנה ההתלבשות במושכל פרטי הוא זולת לגבי עצם כח השכל, ובזה גופא הנה ההתלבשות בכלי השכל והמוח שמצד הגוף הרי הוא ג״כ זולת, וא״כ איך שייך לומר שבמחשבה מאיר ריבוי אור הנפש. אך הענין הוא, דמעלת המחשבה הוא אשר אותיות המחשבה הם בביטול, דאותיות המחשבה אינם מורגשות, ומצד הביטול שבהם מאיר בתוכם אור הנפש. דכמו״כ הוא בכללות ענין השכל, הנה אף שהשכל הוא זולת לגבי עצם הנפש, אבל מ״מ הרי השכל הוא בטל ומיוחד עם הנפש, דזהו שהנפש נקראת בשם נפש המשכלת לפי שהיא מתייחדת עם השכל, וכמו״כ הוא גם במחשבה אשר אותיות המחשבה הם בביטול ומיוחדים עם הנפש. משא״כ באותיות הדיבור שהם בישות ומורגשות, לזאת אין מאיר בהם אור הנפש כנ״ל. וזהו ההפרש בין המחשבה להדיבור, דמחשבה הוא בביטול ולזאת מאיר בה ריבוי אור הנפש, ולזאת הוא בהעלם לגבי הזולת, משא״כ בדיבור שהוא בישות, אין מאיר בהם ריבוי אור, ולזאת הוא בגילוי להזולת.
ועד״ז יובן ההפרש בין עולם הבריאה לעולם היצירה ועשי׳36, דעולם הבריאה הנה אף שהוא ג״כ נברא ונתחדש בבי״ע דוקא, מ״מ מכיון שבריאה הוא ביטול, וכידוע דבריאה אינה שום מציאות עדיין כי אם אפשרי המציאות בלבד, לכן מאיר בה ריבוי אור האצילות, ומצד ריבוי אור האצילות הנה היא חושך והעלם לגבי מה שלמטה ממנה. משא״כ יצירה שהוא מציאות ממש, לא רק אפשרי המציאות כי אם מציאות ממש, הנה מצד הישות שבה אי אפשר שיאיר בה אור האצילות, ולזאת היא בחי׳ אור וגילוי.
והנה בחינה הב׳ שבב׳ עולמות הנ״ל הוא ההפרש בין בי״ע ואצילות20. והמשל על זה הוא מאור השמש16, דבכדי להסתכל באור השמש, אי אפשר כי אם ע״י ממוצע. דזהו ההפרש בין אור השמש לאור הלבנה, דבאור הלבנה הנה כאשר כח הראי׳ הוא בטוב, אפשר להסתכל בה בלי שום ממוצע, משא״כ באור השמש אי אפשר להסתכל כי אם ע״י אספקלריא שאינה מאירה. דהאור כמו שהוא קודם האספקלריא הוא בחי׳ העלם, ואחרי האספקלריא הוא בחי׳ גילוי. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין ההפרש בין אצילות לבי״ע, דאצילות הוא עולם האחדות37 דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד38, לזאת הוא בהעלם מהנבראים, משא״כ בי״ע שהתהוותם הוא ע״י בחי׳ אספקלריא שאינה מאירה, והוא שהתהוותם הוא מבחי׳ המלכות ע״י הפרסא, לזאת הם בחי׳ גילוי. וכמו״כ באצילות גופא הוא ההפרש בין מלכות לז״א, כנ״ל.
והנה בחינה הג׳ שבב׳ עולמות הנ״ל הוא באצילות גופא ההפרש בין בינה לז״א22. והמשל על זה הוא מסומא שנקרא בשם סגי נהור18. דלכאורה אינו מובן לשון חז״ל17 שקראו את הסומא בשם סגי נהור, דלכאורה הרי זה לועג לרש39, אך ידוע הענין בזה40 דהאמת הוא כן, דהנה אור הראי׳ כמו שהוא מצד הנפש הרי הוא רוחני, ומצד עצמו אינו שייך שיתפוס דבר גשמי כלל, ובכדי שיתפוס דבר גשמי הנה ישנו על זה נקודה, שבנקודה זו מתרכזים כל אורות הראי׳, ועל נקודה זו ישנם כמה מסכים שהם מצמצמים ומעלימים את אור הראי׳ עד שיוכל לתפוס דבר גשמי. והנה כאשר נחסר מהמסכים הנ״ל, אם מצד ריבוי השימוש אם מצד סיבה אחרת, הרי אז מאיר ריבוי האור, לזאת אינו יכול לתפוס דבר גשמי. וזהו שהסומא נקרא בשם סגי נהור, לפי שיש בו ריבוי אור. והנה משל זה שונה הוא מהמשלים הנ״ל בזה שבמשל זה מבואר שגם בהאדם עצמו, בכדי שיתגלו בו כחותיו (לא רק גילוי להזולת, כי אם גם בעצמו גופא), הוא ע״י הצמצום וההעלם. ועד״ז יובן גם באדם העליון עצמו, היינו באצילות עצמו, דכשמאיר ריבוי האור, הנה גם באצילות גופא הוא העלם, ובכדי שיבוא האור בגילוי, באצילות עצמו, הוא ע״י ההעלם דוקא. וזהו שבינה היא בחי׳ העלם לגבי ז״א. והגם אשר הבינה היא אם41 הבנים42, הרי היא מקור לז״א, אמנם ידוע43 אשר גם המדות שבמוחין, עד גם בחי׳ נה״י דאמא, הם למעלה מעלה מבחי׳ המוחין שבמדות, ולזאת הנה בינה הוא העלם לגבי הז״א.
וזהו וארא אל האבות גו׳ בא-ל שד-י, שהאבות המשיכו גילוי אלקות בעולם. דהנה התהוות העולמות הוא ע״י צמצום והעלם האור, בתחילה הי׳ צמצום הראשון שהוא סילוק לגמרי44, ואח״כ ג״כ צמצום אחרי צמצום, וכנ״ל בכל פרטי המדריגות שבעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, דבכדי שיהי׳ הגילוי למטה הוא ע״י העלם אור העליון. דזהו מה שכללות ההתהוות הוא ע״י ספירת המלכות, דידוע45 אשר במלכות יש ב׳ בחינות, פנימיות המלכות וחיצוניות המלכות, דפנימיות המלכות נקראת בשם כנסת ישראל, שכונסת ואוספת בתוכה כל האורות העליונים, ועי״ז הנה חיצוניות המלכות הנקראת בשם ארץ נעשית מקור להנבראים שלמטה ממנה. וכמ״ש46 יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, דעי״ז אשר המים מתכנסים אל מקום אחד, עי״ז הנה ותראה היבשה במקום אחר (לא במקום המים). וכמו שהוא בגשמיות, כמו״כ הוא גם למעלה, דעי״ז אשר פנימיות המלכות הנקראת בשם ים45 מגבלת וכונסת בתוכה כל האורות העליונים שלא יתגלו לחוץ, עי״ז הנה ותראה היבשה במקום אחר, והוא התהוות העולמות שמצד חיצוניות המלכות. ואין זה סותר למה שנתבאר במקום אחר47 דענין ותראה היבשה הוא מצד החטא, לפי שבאמת היינו הך. דזה גופא שישנו נתינת מקום על חטא, הוא מצד העלם האור דמלכות. ויובן זה עד״מ בעבודת האדם, הנה איתא בזהר48 תוקפא דגופא חולשא דנשמתא. וידוע הפירוש בזה49, אשר ע״י חולשא דנשמתא הנה עי״ז נעשה תוקפא דגופא. והיינו דכאשר עובד עבודתו כל היום כדבעי, הנה ע״י תוקפא דנשמתא, שמאיר אצלו אור הנשמה, הרי עי״ז הוא פועל חלישות בנפש הבהמית. דהגם שאינו פועל בעצמו להפך את מהות הרע, שהרי זהו מדריגת עבודת הצדיקים, מ״מ הרי ע״י עבודתו כל היום הרי הוא פועל עכ״פ שהרע הוא בהעלם וכישן אצלו, וכדוגמת בינוני המתפלל כל היום50, דעי״ז הרי הוא פועל חלישות בהרע. ויובן זה עד״מ באברי גוף הגשמי, דכאשר אין משתמשים באיזה אבר וכח, הרי ע״י העדר השימוש נחלש כח ההוא. דכמו״כ יובן בעבודה, שע״י העדר השימוש בכחות נפש הבהמית, הרי הם נחלשים. ומכל שכן כאשר הרע ישן אצלו, שאין זה העדר ההשתמשות בלבד כי אם גם העדר ההתפשטות, דאף אשר מהות הרע נשאר אצלו, אבל הרי הוא בהעדר ההתפשטות עכ״פ, הרי עי״ז הוא פועל חלישות בהרע, שהרע נחלש. דכל זה הוא כאשר עובד עבודתו ומאיר אצלו אור הנשמה. אמנם חולשא דנשמתא, כאשר חסר לו בעבודתו, והרע הוא בהתפשטות אצלו, הרי עי״ז נעשה הרע בתוקף יותר, תוקפא דגופא, וכמארז״ל51 היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך כו׳, דע״י העדר העבודה הרי הרע מתגבר אצלו, דבתחילה הוא מתאוה תאוות היתר, ואח״כ יסיתנו אל האיסור. וכמו שהוא בעבודה, שמצד העלם אור הנשמה ישנו נתינת מקום לתאוות איסור, עד״ז יובן גם למעלה, שמצד העלם האור דמלכות נעשה נתינת מקום לחטא. וזהו ב׳ הפירושים שבפסוק ותראה היבשה, שאינם סותרים זה לזה כנ״ל, לפי שזה גופא שיהי׳ נתינת מקום לחטא הוא מצד העלם האור דמלכות.
והנה התחלת הגילוי הי׳ ע״י אדם הראשון, דאדם הראשון פעל ע״י עבודתו חיבור עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, כמאמר52 אור שנברא ביום הראשון הי׳ אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו, שהוא חיבור עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא53, דאדם הראשון הי׳ בהיכל או״א54 והמשיך אור הבינה. אמנם היחוד שפעל אדם הראשון הי׳ יחוד אחור באחור54, וא״כ אין זה גילוי אלקות, דגילוי אלקות הוא בבחי׳ פנים דוקא ולא בבחי׳ אחור. ולזאת הנה גם אחרי עבודתו של אדם הראשון הי׳ נתינת מקום לחטא. ויובן זה בעבודה, דענין יחוד אחור באחור הוא שחסר ההתמסרות הפנימית (אַז עס פעלט די פנימיות׳דיקע איבערגעגעבנקייט), הנה אף שהוא מקיים תורה ומצוות, אבל מאחר שחסר אצלו הביטול פנימי וההתמסרות (און די איבערגעגעבנקייט), הרי ישנו נתינת מקום לחטא.
והתחלת הגילוי הוא ע״י האבות, כמ״ש וארא אל האבות בא-ל שד-י, דשם א-ל הוא בחסד55, היינו ענין הגילוי, שהאבות המשיכו גילוי אלקות בעולם, דזהו ג״כ ענין שם שד-י, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די56, שהוא השפעה מרובה עד בלי די57. דכאשר נמשך בעולם ההמשכה שמצד המלכות, שרש ומקור הנבראים, הרי ההשפעה הוא בהגבלה, אבל כאשר ההמשכה הוא מצד הבינה שלמעלה משרש העולמות, הנה ע״י יחוד והמשכת הבינה במלכות, הרי נמשך השפעה בלי גבול בנבראים. דהגם שההמשכה הוא ע״י הפרסא, שהרי ביטול הגזירה הי׳ אחרי מתן תורה דוקא58 משא״כ אצל האבות הרי כל ההמשכה הי׳ רק ע״י הפרסא, מ״מ להיות ששרש ההמשכה הוא מהבינה שהוא למעלה משרש ומקור הנבראים, לזאת הנה גם כמו שנמשך ע״י הפרסא הוא ג״כ השפעה מרובה עד בלי די. ולמעלה יותר, פירוש שם שד-י הוא מלשון שידוד מערכות הטבע59. דהתהוות העולמות הוא משם אלקים בגימטריא הטבע, וטבע הוא מלשון60 טובעו בים סוף, שהאלקות מוטבע (איז פאַרטרונקען) ונעלם בהטבע, דהגם שהאמת הוא שגם הנהגת הטבע הוא מצד אלקות, והוי׳ ואלקים כולא חד61, מ״מ הרי זה בהסתר והעלם. והאבות המשיכו שם שד-י מלשון שידוד המערכות, שהו״ע הנהגה הניסית שלמעלה מהטבע. ונס הוא מלשון הרמה וגילוי62, לא כמו בטבע שהאלקות הוא בהעלם, משא״כ ע״י הניסים הרי האלקות הוא בגילוי. ומצד זה יש גם פירוש ג׳ בשם שד-י, מלשון שדי באלקותי לכל ברי׳63, והיינו שע״י המשכת הניסים המתלבשים בטבע (כדלקמן), הרי עי״ז מתגלה גם האלקות שבהנהגת הטבע. דזהו שדי באלקותי לכל ברי׳, שגם השפעת האלקות שבכל ברי׳, והוא בהנהגת הטבע, הנה גם השפעה זו היא בגילוי64.
אמנם אחרי כל זה, הנה בהאבות כתיב ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד65 שלמעלה מהטבע, הנה ההנהגה שלמעלה מהטבע לגמרי לא נמשך ע״י האבות. דהגם שנתבאר לעיל שהאבות המשיכו הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע, אמנם ידוע66 שבענין הניסים גופא יש ב׳ בחינות, א׳ ניסים המלובשים בהטבע, וכמו הנס דפורים, דאף שהי׳ זה נס גלוי שראו כל אפסי ארץ67 שהוא נס, מ״מ הרי הנס נתלבש בלבושי הטבע68, ואופן הב׳ בניסים הוא הניסים שאינם מלובשים כלל בלבושי הטבע, והוא מצד המשכת האלקות שלמעלה מהבינה, והוא אור שלמעלה מעולמות לגמרי, הנה גילוי זה נתחדש ע״י מתן תורה דוקא. וביאור הענין הוא, הנה כתיב69 אתה הוא הוי׳ לבדך את עשית את השמים גו׳, וידוע70 דמ״ש אתה הוא הוי׳ לבדך קאי על לפני הצמצום. דאתה הוא עצמות שלמעלה מהעלם וגילוי, דגם הגדול שבגדולים אינו משיג את מהותו, ומ״מ הרי מציאותו גלוי לכל71, דשם שמים שגור בפי כל. הוא קאי על האור שהי׳ ממלא את החלל, דאור זה הוא בחי׳ העלם. הוי׳ קאי על ההשערה ששיער בעצמו בכח כל ההויות שיהיו, אך מ״מ הרי כל זה הוא לפני הצמצום, דזהו שאומר לבדך. ובכדי שיהי׳ אתה עשית את השמים, שהוא התהוות העולמות, הנה על זה כתיב אַתָ חסר ה׳, שנחסרו הה׳ פרצופים מבחי׳ הכתר עד המלכות דא״ס, שזהו ענין הצמצום שהי׳ באוא״ס, ונשאר רק בחי׳ מלכות שבמלכות לבד, שנעשה מקור לעולמות כו׳. וכמו שהוא בצמצום הראשון, כמו״כ הוא בכל הצמצומים עד התהוות הבי״ע מאצילות, הנה בשביל ההתהוות נחסרו ה׳ פרצופים, ונשאר רק בחי׳ המלכות בלבד שממנה הוא כל ההתהוות. ולהיות שאופן ההתהוות הוא ע״י התעלמות ה׳ פרצופים, לזאת הנה גם בענין ההמשכה יש כמה מדריגות בזה. דהאבות המשיכו מדריגה נמוכה יותר, דהגם שהמשיכו ג״כ גילוי אלקות בעולם, אבל כל ההמשכה הי׳ רק מהבינה, שהוא אור ששייך לעולמות, ואמיתית ההמשכה הי׳ ע״י מתן תורה דוקא.
וזהו ויקח קרח ותרגם ואתפלג קרח, ואיתא בספר נועם אלימלך72 בשם מגלה עמוקות73, דענין ואתפלג הוא ע״ד מ״ש74 יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים (העליונים) למים (התחתונים). והנה מים הוא תענוג75, מים עליונים הוא התענוג באלקות ומים תחתונים הוא תענוגים גשמיים76. וזהו77 ואתפלג, שקרח רצה להפריד התענוגים גשמיים מהתענוגים רוחניים, שהאמת הוא אשר גם בהתענוגים גשמיים צריך להיות נרגש בהם הרוחני, היינו שכל עניניו הגשמיים יהי׳ בשביל ענין אלקי78, וקרח רצה להפריד את הגשמיות מהרוחניות. והשרש ונתינת מקום לחטא זה הוא מצד העלם אור המלכות, אשר האורות העליונים מתעלמים בפנימיות המלכות, ועי״ז נעשה חיצוניות המלכות שרש להנבראים שלמטה79, הנה מצד הפירוד של האורות העליונים מהבחינות שלמטה, הנה זהו שרש לענין מעשה קרח שרצה להפריד הגשמיות מהרוחניות.
וזהו שביקש יעקב רחמים שמעשה קרח לא יתייחס אליו, דהגם שהאבות המשיכו גילוי אלקות בעולם, אבל להיות אשר המשכתם הי׳ רק מהבינה כנ״ל, אבל האור שלמעלה מהעולמות לגמרי לא נמשך בעולם, הנה מצד זה הרי יש מקום אשר בריבוי השתלשלות יהי׳ ואתפלג קרח. ולזאת ביקש יעקב רחמים, דענין הבקשת רחמים הוא המשכת תוספות אור ע״ד ההמשכה שבמתן תורה, שמצד המשכה זו לא יש שום מקום כלל למעשה קרח.
וזהו ג״כ מה שארז״ל שנעשה קרחה בישראל, דקרחה הוא מקום פנוי משערות, דהנה ידוע80 בענין השערות אשר בהשערות הוא חיות מצומצם ביותר, דלכן הנה כשגוזז את שערותיו אינו מרגיש כאב כלל, אבל מ״מ הרי יש בהם קצת חיות וחיותם דבוק בהמוח, אלא שהדביקות הוא ע״י הפסק עצם הגולגולת, אבל מ״מ הרי הוא דביקות. והענין מזה ברוחניות הוא, שגם ענינים הגשמיים שהוא חיות מצומצם יהי׳ דבוק לבחי׳ מים העליונים, אבל קרח שרצה להפריד הנה עשה קרחה, מקום פנוי משערות, שלא יהי׳ הדביקות.
וזהו ג״כ ענין צהריים, שהרתיח עליו את כל העולם כצהריים, דאין הפירוש כפשוטו שזה נכלל ג״כ בענין החטא דקרח, אלא שהו״ע התיקון על מעשה קרח, וכמו כל עונש אשר ענינו הוא תיקון81. וענין יצהר הוא לימוד פנימיות התורה82, שעי״ז נעשה תיקון על מעשה קרח, לפי שע״י פנימיות התורה הרי הוא מקשר גשמיות ברוחניות. וזהו ג״כ מה שמסיים בפרש״י דעל מעשה הדוכן מתייחס עד יעקב, דהנה אין אומרים שירה אלא על היין83, והו״ע יין המשמח אלקים84, ומשמע מזה דענין היין אינו בבחינה כזו שלא יש לגמרי ההעלם דשם אלקים, דא״כ הרי אינו שייך לומר המשמח אלקים, אלא הכוונה הוא דאף אשר ישנו לההעלם דשם אלקים, מ״מ הוא משמח אלקים, היינו שהוא ממשיך את האור גם אחרי ההעלם דאלקים85, דנכנס יין יצא סוד86, והוא המשכת אור הבינה גם במקום ההעלם, והיינו דגם בגשמיות שהתהוותו משם אלקים מ״מ יומשך בו האור דשם הוי׳. וכמ״ש87 מחצתי ואני ארפא, דהגם אשר מחצתי מלשון מחיצה88, שישנה מחיצה המפסקת, ומ״מ אני ארפא שיומשך האור כמו בהסרת המחיצה לגמרי89. והיינו שגם בכל ענינים הגשמיים יורגש האלקות שלמעלה מהעולמות, כמ״ש90 ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר, שגם בבשר הגשמי שהתהוותו משם אלקים יראו, אשר פי הוי׳ דיבר.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה ויקח קרח תרע״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ ערב ואילך).
2) ריש פרשתנו (קרח טז, א).
3) ויחי מט, ו.
4) שער הפסוקים תולדות כז, כה. וראה ב״ר פע״ו, א. זח״א קיט, ב. קמז, ב.
5) סנהדרין קט, ב.
6) ראה ת״א בראשית ב, כא. וירא יח, ז. כב, ו. ועוד.
7) ראה בארוכה סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך. תש״ו ע׳ 106-7. ובכ״מ.
8) וארא ו, ג.
9) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
10) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך א-ל ההודאות – הובא בהמשך תער״ב שם (ע׳ רעג). וראה שערי אורה (לר״י ג׳יקטליא) שער ב – הובא באוה״ת וארא ע׳ קנז.
11) המשך תער״ב ואוה״ת שם.
12) תהלים קו, מח.
13) ח״א קנג, ב. קנח, ב. וראה אוה״ת בראשית (כרך ג) תקנא, א. מקומות שבהערה הבאה.
14) ראה תו״א בשלח סא, א. סב, ב. מג״א (הוספות) קכא, ד. לקו״ת ואתחנן ב, א. ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ו״ (קה״ת, תשס״ז) עה״פ (ע׳ 78 ואילך).
15) ראה גם שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב שער התשובה פכ״ד (יז, ב ואילך). המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פע״ב (ע׳ פו). ובכ״מ.
16) ראה גם המשך וככה שם פע״ג (ע׳ פז). סה״מ תרמ״ד ע׳ קעח.
17) ברכות נו, א. נח, א. ירושלמי פאה פ״ה ה״ה. ב״ר פ״ל, ט. ויק״ר פל״ד, יג. ועוד.
18) ראה גם אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרלח, ב ואילך. המשך וככה שם. סה״מ תרס״ח ע׳ לב.
19) ראה גם סה״מ תרע״ח ס״ע קצ. תש״ו ע׳ 117. וראה לקו״ת שמיני יט, א. סה״מ ויקרא ע׳ סא. ועוד.
20) ראה גם סה״מ תרע״ח שם ריש ע׳ קצא. תרצ״ז ע׳ 237. תש״ז ע׳ 250.
21) ראה תו״א ס״פ תרומה. ובכ״מ.
22) ראה גם לקו״ת שה״ש ד, ג.
23) ישעי׳ מה, ז.
24) פע״ח שער (ז) הק״ש פ״א.
25) פע״ח, לקו״ת וסה״מ תש״ו שם. המשך וככה שבהערה 15. ועוד. וראה ספר המנהגים – חב״ד ע׳ 10. וש״נ.
26) ראה בארוכה לקו״ת שם מה, א ואילך. וראה לקו״ש (חל״ט) ואתחנן תנש״א ס״ו-ז. וש״נ.
27) ראה שעהיוה״א פי״א (פח, ב). תו״א יתרו סט, ד. עא, א. לקו״ת בלק סז, סע״ב ואילך. שבת שובה סו, ב. מקומות שבהערה הבאה. וראה מקומות שבהערה 29. ועוד.
28) המשך וככה תרל״ז שם. סה״מ תרמ״ו ע׳ תה. תרנ״ד ע׳ קמב. סה״ש תרצ״ו ע׳ 96 (לקו״ד ח״ב ערב, ב). סה״מ תש״ז ע׳ 249. ועוד. וראה גם סה״מ תר״ל ע׳ כ.
29) ראה סה״מ תרנ״ד שם. תרנ״ו ע׳ שיח. תרנ״ז ע׳ לב. תרנ״ח ע׳ ריז. תרנ״ט ע׳ ג. תרס״ח ע׳ צג. תש״ד ע׳ 71. ועוד.
30) ראה לקו״ת קדושים כט, סע״ג-ד. סה״מ תרכ״ז ע׳ שכו. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שעב. תרס״ג ח״ב ע׳ ריט. המשך תרס״ו ע׳ רפט. סה״מ תר״פ ע׳ מא. תרפ״ג ע׳ קז. תרפ״ה ע׳ שלו-ז (תש״ח ע׳ 282). תש״ז ס״ע 152-3. ועוד.
31) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תקצה. תו״ח וישלח יז [קנח], ד.
32) יבמות כה, ריש ע״ב. סנהדרין ט, סע״ב. כה, א.
33) ראה המשך וככה שם. סה״מ תרמ״ד שם ע׳ קעז.
34) ראה המשך תער״ב שם ס״ע רעג.
35) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תד. נביאים ע׳ ריט. ובכ״מ.
36) בכ״ז – ראה בארוכה סה״מ תרפ״ו ע׳ כח ואילך. תרצ״ט ע׳ 222 ואילך. תש״ו שם ואילך. ובכ״מ.
37) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
38) ראה תקו״ז בהקדמה (ג, סע״ב). אגה״ק רס״כ. ובכ״מ.
39) משלי יז, ה.
40) ראה (לבד המקומות שבהערה 18) סה״מ תש״ה ע׳ 6. וראה גם מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ ק. מאמרי אדהאמ״צ שמות ח״א ע׳ רפא. סהמ״צ להצ״צ נא, ב. ובכ״מ.
41) ל׳ הכתוב – תהלים קיג, ט.
42) ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שם מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
43) המשך תער״ב שם פקל״ה (ע׳ רסב-ג).
44) ראה ע״ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ע׳ קכד ואילך. וש״נ.
45) ראה גם סה״מ אעת״ר ע׳ פ. וראה ד״ה הנה ישכיל עבדי דאחש״פ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ס״ע נג ואילך). וש״נ.
46) בראשית א, ט.
47) פרדס שם ערך יבשה (הובא בהמשך תער״ב שם ס״ע רעו).
48) ראה זח״א קפ, ב. שם קמ, ב.
49) ראה סה״מ עת״ר ע׳ קב. תרפ״ה ע׳ רז (תש״ט ס״ע 63-4). ועוד.
50) ראה תניא פי״ג (יח, סע״ב ואילך).
51) שבת קה, ב. נדה יג, ריש ע״ב.
52) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
53) ראה אוה״ת בראשית (כרך ג) תצד, א. המשך יונתי תר״ם ע׳ מח. לעיל ח״א ע׳ רכח. ועוד.
54) ראה מק״מ לזח״א ה, א (הובא בהמשך תער״ב שם ס״ע ערה).
55) פרדס שבהערה 10. וראה גם תו״א נח י, ב. יתרו סז, ד. לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פ״ב (קטו, ב) ואילך. ובכ״מ.
56) שבת לב, סע״ב. תענית ט, א. כב, ב. מכות כג, ב. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה.
57) ל׳ הכתוב – מלאכי ג, י.
58) שמו״ר פי״ג, ג. תנחומא וארא ג.
59) פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א.
60) בשלח טו, ד. ראה סה״מ תרע״ח ע׳ פט. תרח״צ ס״ע קסז. ובכ״מ.
61) ראה זהר ח״ב קסא, א. ח״ג רסד, א.
62) ראה מצו״צ תהלים ס, ו. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ כט. בשלח ע׳ תרסה. סהמ״צ להצ״צ עג, א. ובכ״מ.
63) ב״ר פמ״ו, ג. פרש״י עה״פ לך לך יז, א.
64) בכ״ז – ראה (מלבד המשך תער״ב שבהערה 1) אוה״ת וארא ע׳ קנד ואילך. סה״מ תר״ל ע׳ סב. עטר״ת ע׳ קפז ואילך. תרפ״ד ע׳ קפג ואילך.
65) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
66) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ שע ואילך. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פט״ו (כט, ב) ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ קנד-ה. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שטז ואילך. סה״מ פסח ח״ב ע׳ ח ואילך. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלג ואילך. ובכ״מ.
67) ל׳ הכתוב – ישעי׳ נב, י. תהלים צח, ג.
68) ראה תו״א מג״א ק, א. אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקסד. ביאוה״ז להצ״צ שם. ובכ״מ.
69) נחמי׳ ט, ו.
70) בכ״ז – ראה סה״מ תרנ״ג ע׳ רנח ואילך. תר״ס ע׳ מג ואילך. עזר״ת ע׳ קיז ואילך. קונטרסים ח״ב רצו, א ואילך. תש״א ע׳ 149. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קמה. ובכ״מ.
71) ראה תו״א וירא יד, ב.
72) ריש פרשתנו. הובא ונת׳ באוה״ת פרשתנו ע׳ תרצז. שם ע׳ תשכג. סה״מ תרכ״ז ע׳ שיח ואילך. וראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ סה ואילך.
73) ראה מג״ע אופן קפא.
74) בראשית א, ו.
75) תניא פ״א (ה, סע״ב). וראה מקומות שבהערה הבאה. ובכ״מ.
76) לקו״ת ואתחנן יא, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רמז. אמרי בינה שער הק״ש פ״ד. אוה״ת לך לך (כרך ד) תשטו, ב. ר״ה ע׳ א׳תכא. ובכ״מ.
77) בכ״ז – ראה גם סה״מ י״ב-י״ג תמוז שם (ע׳ סו-סז). וש״נ.
78) ראה סה״מ עת״ר ריש ע׳ קצה. ובכ״מ.
79) ראה סה״מ תרנ״ד ע׳ קלה.
80) ראה לקו״ת בהעלותך ל, ג. פרשתנו נג, א. ובכ״מ.
81) ראה לקו״ש חכ״ב ס״ע 71-2. וש״נ. וראה גם אמרי בינה שער הציצית יד [צו], סע״ד ואילך. ובכ״מ.
82) אמרי בינה שם פנ״ג (נב, ב-ג). אוה״ת שלח ע׳ תקפב. פינחס ס״ע א׳רכ. ועוד.
83) ברכות לה, א. ערכין יא, א.
84) ל׳ הכתוב – פ׳ שופטים ט, יג.
85) ראה לקו״ת שה״ש ב, סע״א. תו״ח בראשית לו, ד. אוה״ת פרשתנו ע׳ תרצה.
86) עירובין סה, א. סנהדרין לח, א.
87) האזינו לב, לט.
88) קה״ר פ״א, ד.
89) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳רב.
90) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' י ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 189 ואילך.