בס״ד. ש״פ במדבר, מבה״ח וער״ח סיון ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
וידבר הוי׳ אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם גו׳1, אשר סדר החני׳ בבני ישראל יהי׳ איש לבית אבותם. וצריך להבין, דמאחר שכבר נאמר בפרשיות הקודמות, בענין מנין בנ״י כו׳, אשר הכל יהי׳ לבית אבותם, למה צריך להדגיש ולומר גם בהדגלים אשר יהי׳ לבית אבותם. וגם צריך להבין בעיקר ענין הדגלים מהו מעלת הדגלים, דאיתא במדרש2 אשר ישראל ראו את סדר החני׳ במלאכים ונתאוו לזה, דמזה הו״ע הדגלים, וצריך להבין מהו המעלה בזה. ואי אפשר לומר שכל מעלת הדגלים הוא לפי שראו זה בהמלאכים, שהרי נשמות מצד עצמם הם למעלה ממלאכים, שהרי אמיתית הענינים יהיו לעתיד, ולעתיד איתא3 אשר נשמות יהיו לפנים מן הפרגוד ומלאכים חוץ מהפרגוד, והמלאכים ישאלו אצל הנשמות מה נשמע לפנים מהפרגוד, ומאחר שהנשמות הם למעלה מהמלאכים, הרי אי אפשר לומר שישראל נתאוו להדגלים לפי שראו זה בהמלאכים, ומוכרח לומר שיש מעלה בהדגלים מצ״ע, אלא שנתעוררו לזה ע״י שראו זה בהמלאכים, דע״י ראי׳ זו נתעוררו להדגלים מצד המעלה שיש בעצם ענין הדגלים, וצריך להבין מהו מעלת הדגלים.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה מ״ש4 הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, ואיתא במדרש2 דדגלו הוא ענין הדגלים, דישראל בשעת מ״ת ראו את מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו ונתאוו לזה, אמר הקב״ה בני מתאווים לזה, אתן להם, וזהו שכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם, באותו הסדר שהיו השבטים אצל יעקב. דהנה ענין השבטים הוא לחבר ולהעלות עולמות בכלל ועולם הבריאה בפרט לאצילות, כמ״ש5 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, והוא ע״י ההמשכה, דשבטים הוא כוכבא דשביט6 שהוא המשכה מלמעלמ״ט, הנה ע״י ההמשכה מלמעלמ״ט הוא נתינת כח על ההעלאה מלמטלמ״ע, להעלות את עולמות בי״ע שנתהוו מצד ספירת המלכות כמו שהיא מתעלמת ומסתתרת בבי״ע, הנה עבודת השבטים הוא להעלות את המלכות. דהנה השבטים הם המשכה מהאבות, דהאבות הם מרכבתא עילאה, היינו בחי׳ אצילות, והשבטים שהם המשכה מהאבות, כוכבא דשביט, הם ממשיכים בחי׳ אצילות גם בבי״ע, כמארז״ל7 כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שממשיכים בחי׳ אחד גם בבי״ע, והוא ע״י עבודתם בעבודת הבירורים שמבררים את הנצוצות שנפלו למטה בשבה״כ, כמ״ש8 והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה שהו״ע עבודת הבירורים, הנה ע״י עבודה זו הם מחברים בי״ע עם אצילות. אמנם כל זה הוא עבודת השבטים כמו שהוא מצד עצמם, דאף אשר הם מחברים אצילות בבי״ע, מ״מ הנה כמו שהוא נמשך בבי״ע אי״ז בחי׳ אצילות ממש, דזהו מ״ש כך אין בלבנו אלא אחד (כך דייקא), בכ״ף הדמיון בלבד, שהחילוק הוא ע״ד החילוק בין אהבה בתענוגים לסתם אהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא9, הנה בהעבודה דאהבה הרי יש חילוקי מדריגות, דבכללות העבודה הוא החילוק בין העבודה דאתכפיא להעבודה דאתהפכא, דאתהפכא הוא שמהפך את עצמו לגמרי מהקצה אל הקצה, דזהו בחי׳ צדיק גמור, והעבודה דאתכפיא הוא העבודה שע״פ טעם ודעת, דבעבודה כמו שהוא מצד השכל הרי יש נתינת מקום גם להענינים דגוף ונה״ב, אלא שמצד השכל הוא מכריח כפי׳ וביטול בזה. דכמו״כ הוא ההפרש בין עבודת השבטים להעבודה דאבות, שעבודת השבטים הוא בכ״ף הדמיון בלבד לעבודת האבות. וע״ז הו״ע הדגלים, ג׳ שבטים בדגל אחד שהו״ע ההתכללות, דהתכללות הרי היא מצד הארה נעלית ביותר, הנה הארה זו פועלת אשר יהי׳ החיבור דבי״ע ואצילות, לא רק באופן דכגונא כו׳10 כ״א שיהי׳ למהוי אחד באחד10 ממש.
ולהבין בפרטיות יותר, הנה כתיב11 ארוממך אלקי המלך. וצריך להבין למה מרוממים את הקב״ה כמו שהוא מתואר בתואר המלך דוקא. והענין הוא12, דהנה יש חילוק בין ההשפעה כמו שהיא מצד המדות ובין ההשפעה כמו שהיא מצד המלכות, דמדות הם בקירוב אל הזולת, דלא מבעי במדת החסד והאהבה שהוא בקירוב אלא גם במדת הגבורה והשנאה הוא ג״כ מצד הקירוב, דעי״ז שהוא מקורב עם הזולת הוא מתעורר עליו בהתנגדות, דהמדות הם בקירוב, דלכן הנה ההשפעה כמו שהיא באה מהנפש היא בקירוב וגם ההשפעה עצמה היא בגילוי. דכ״ז הוא בהמדות כמו שהם למטה, ומכ״ש בהמדות כמו שהם למעלה שהם בקירוב, דאינו דומה המדות למטה להמדות למעלה, דהמדות למטה הם רק סיבת ההשפעה, וכמו במדת האהבה הרי המדה היא רק שהיא מעוררת וסיבה לההשפעה, דהמדה הוא רק זה שהוא מתעורר בהתנועה דאהבה ושמחה, וזהו סיבה שהוא משפיע כסף והדומה כו׳, משא״כ למעלה הרי המדה עצמה היא משפעת, שהמדות למעלה אינם סיבה להשפעה בלבד כ״א שהמדה עצמה היא נמשכת, כמאמר13 מכלכל חיים בחסד, שמדת החסד שלמעלה היא בעצמה נמשכת, והיא עושה הכלי (און זי מאַכט אויף די כלי) ונמשכת בכלי תוך כלי14, דלפי זה מובן שבהמדות למעלה הם בקירוב יותר. דכ״ז הוא בהמדות, משא״כ במלכות שהוא בריחוק, וכמו בההתהוות שמצד המלכות שהוא בריחוק והבדלה. וגם ענין הקירוב שמצד המלכות, וכמו עד״מ באדם למטה מה שהמלך מנהיג את המדינה, שזהו התקרבות המלך כו׳, הנה הנהגתו את המדינה הרי אינו שהוא מבאר ומסביר להעם, כ״א שהוא מפקד פקודות, וקיום הפקודות הוא מצד שתהא אימתו עליך15, קבלו גזרותי16, וא״כ הרי גם הקירוב שבמלכות הוא בריחוק והבדלה. וזהו ארוממך אלקי המלך, דלהיות שהמלכות הוא בריחוק, שהוא ע״י הגבורות וצמצומים, כמ״ש17 להודיע לבני האדם גבורותיו, דע״י הגבורות דוקא הוא בחי׳ כבוד מלכותך שבאה לפי שגבורתך ידברו, הנה לזאת צריך לרומם את המלכות, והוא חיבור בי״ע באצילות.
וזה הי׳ עבודת השבטים, שחיברו בי״ע באצילות, והוא ע״י עבודתם בעבודת הבירורים שביררו את הניצוצות שנפלו בשבה״כ למטה. דהנה ההשפעה שבאה מצד המלכות הוא ע״י הכלים, דכל השפעה הוא ע״י הכלים. וענין הכלים מבואר בע״ח18 ובספרי הקבלה19 דכלים הוא אותיות, דכמו באדם למטה הרי ההשפעה הוא ע״י האותיות, וכמו ברב ותלמיד שההשפעה הוא ע״י אותיות דוקא, דאף אשר גם מבלעדי האותיות אפשר להכיר בהרב שהוא בר שכל, דחכמת אדם תאיר פניו20, אמנם זהו בכללות, אבל בכדי לידע את הפרטים, ומכ״ש בכדי לקבל את ההשפעה, הוא ע״י האותיות דוקא, שהשכל מתלבש באותיות המחשבה ובאותיות הדיבור של הרב, שעי״ז דוקא הוא מקבל את ההשפעה. וכמו״כ הוא בהשפעת המדות, דגם כאשר מרגיש אשר הזולת הוא בהתעוררות אהבה אליו, מ״מ בכדי שיהי׳ בפרטיות ושיקבל ההשפעה הוא ע״י ההתלבשות באותיות הדיבור ואותיות המעשה. וכמו״כ יובן למעלה, שההשפעה בעולמות הוא ע״י אותיות, כמ״ש21 גדול הוי׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו, דגדול הוי׳ הוא הגדולה שבהתהוות, הנה זהו ע״י עיר אלקינו דייקא22, דעיר הוא מריבוי בתים ובית הוא מריבוי אבנים, דאבנים הוא אותיות כמ״ש בספר יצירה23 שתי אבנים בונות שתי בתים שלשה אבנים בונות ששה בתים כו׳ עד שאין הפה יכול לדבר, דזהו גדול הוי׳ גו׳ בעיר אלקינו שההתהוות הוא ע״י האותיות, וזהו ענין הכלים שעל ידם דייקא הוא ההשפעה, והיינו שההשפעה הנקראת אור צריכה לכלים שעל ידם דייקא היא מתקבלת. והנה כל מה שהשפעה באה למטה יותר צריך לריבוי כלים ביותר, ועד״מ באדם למטה דאותיות הדיבור הם בריבוי יותר מאותיות המחשבה, לפי שבדיבור ההשפעה הוא למטה ביותר, וכמו״כ הוא ברב המשפיע לתלמידיו, שכל שהתלמיד הוא קטן יותר צריך לריבוי אותיות ביותר, ועד״ז יובן למעלה שבאצילות הכלים הם במיעוט יותר, כמאמר24 בעשרה מאמרות נברא העולם, וכמו שהוא בא למטה יותר נעשה ריבוי הכלים ביותר עד אשר בעוה״ז הכלים הם בריבוי רב, וכל מה שהכלים הם יותר האור הוא מצומצם יותר, וכמו במשל הנ״ל שבאותיות הדיבור הנה האור הוא מצומצם יותר מכמו באותיות המחשבה. אמנם כ״ז הוא בקדושה, אך מצד ריבוי הכלים ביותר, שמצד ריבוי הכלים האור הוא מצומצם, הנה מצד זה יש נתינת מקום לענין השבירה, והוא שהאור מתלבש בדברים המעלימים ומסתירים לגמרי25. וכמו בירידת הנשמה בגוף, שע״י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, עי״ז אפשרית ההתלבשות בנה״ב. דזהו ענין השבירה, שהאותיות מתפזרים עד שנעשים דברים המעלימים כו׳, שמצד זה יש נתינת מקום ללעו״ז כו׳. וזה הי׳ עבודת השבטים שביררו את הניצוצות שנפלו בשבה״כ למטה, דזהו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, דשדה הוא בחי׳ מה שאינו מושב אדם העליון26, הנה השבטים מאלמים אלומים שליקטו את הניצוצות הפזורות כו׳, דהנה טעם הדבר מה שהניצוצות בכחם להעלים הוא לפי ששרשם מהתהו שקדם לתיקון, אך אין חבוש מתיר את עצמו27 ולזאת הבירור הוא ע״י נשמות ישראל דוקא ששרשם מהתיקון, דבשרשו הוא למעלה מהתהו28, דאף אשר תהו ותיקון בהשוואה, מ״מ הרי בפנימיות הכוונה הוא התיקון דוקא כמ״ש29 אח עשו ליעקב (ומ״מ) ואוהב את יעקב דוקא, מצד זה יש בכח הנשמות לברר את הניצוצות דתהו.
ובזה יובן משארז״ל30 משביעין אותו תהא צדיק כו׳, דזה קאי על כל הנשמות, לא רק על אלו שהם לא טובים כ״א גם על נשמות הבינונים ונשמות הצדיקים שגם הם צריכים להשבועה, הנה טעם הדבר הוא דלהיות שנה״א מתלבשת בנה״ב ששרשה מהתהו, הנה בכדי לברר את נה״ב הוא בכח שרש הנשמה דוקא, דואוהב את יעקב, ולזאת צריכים להשבועה, דמשביעים הוא מלשון שובע, וגם שבועה כפשוטה ענינה הוא ההתקשרות בהמקור, כמ״ש31 בי נשבעתי, דבי הוא למעלה מהמדות32, הנה מצד ההתקשרות בשרש הפנימי, דשם הכוונה הוא בתיקון דוקא, הנה עי״ז יש הנתינת כח לברר את נה״ב ולקיים את השבועה דתהי צדיק ואל תהי רשע.
אמנם כל זה הוא עבודת השבטים כמו שהם מצד עצמם. דאף שהם מחברים בי״ע באצילות, מ״מ זהו בכ״ף הדמיון בלבד כנ״ל, שהרי השבטים הם נשמות דבריאה ועבודתם הוא עבודה דזרע בהמה. דהנה ידוע החילוק בין העבודה דזרע אדם33 להעבודה דזרע בהמה33, דאדם יש לו דעת ובהמה אין לה דעת. ומבואר בתו״א34 שאין הכוונה על ענין ההשגה, שהרי גם המלאכים נקראים בשם חיות ובהמות, והמלאכים הם בעלי השגה גדולה באלקות, וא״כ א״א לומר דמה שבהמה אין לה דעת הכוונה הוא על ענין ההשגה, כ״א שדעת הוא ההכרה והרגשה, שזה יהי׳ נוגע לו (אַז אים זאָל דאָס זיין נוגע). דענין ההבנה והשגה אי״ז שייך לזרע אדם דוקא, דגם המלאכים הם בעלי הבנה והשגה גדולה באלקות, וכמו״כ הוא בבעלי חיים דשועל פיקח שבחיות35, הרי שגם בבהמות יש ענין ההשגה, ומה שבהמה אין לה דעת הכוונה הוא על ההרגש. אמנם אי״ז מספיק עדיין, שהרי המלאכים הנה מה שמשיגים זה בא אצלם גם בהרגשה, שהם נעשים (אַז זיי ווערן אַזוי) כפי שהם משיגים, שהרי בהמלאכים אין בהם שום מציאות הפכי מעבודתם, דלזאת הנה זה שמשיגים כך נעשים (ווערן זיי אַזוי), וא״כ מהו שהמלאכים נקראים בשם בהמות, מאחר שיש בהם גם ענין ההרגשה. אך הענין הוא, שהחילוק הפנימי דזרע אדם וזרע בהמה אינו ההפרש בין השגה והרגשה, כ״א אשר בהרגשה גופא יש חילוק אם ההרגשה באה מצד ההשגה או שהיא מצד העצם, דכאשר ההרגשה היא מצד ההשגה, אי״ז אמיתית ענין הדעת, מאחר שזהו מצד ההשגה, וענין הדעת הוא ההרגש מצד העצם. ולזאת המלאכים מאחר שזה בא מצד השגתם, הנה אף שהם נעשים (אַז זיי ווערן) כפי השגתם, אי״ז ענין הדעת, ונקראים בשם בהמות. דזהו החילוק בין דעת עליון לדעת תחתון, דד״ת הוא שהוא בא מצד ההשגה וההתבוננות, שמתבונן בענין גוי אחד בארץ36, שהז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם37 הנה אמיתית ענינם הוא מצד א״ס ב״ה אלופו של עולם38, הנה אף שמצד ההתבוננות הוא בא לבחי׳ ביטול, מ״מ הרי הביטול הוא בהגבלה, וגם א״א להיות בזה ביטול במציאות לגמרי, דמאחר שהביטול הוא מצד ההשגה בהיש, א״א להיות שלא יהי׳ בזה שום ישות, מאחר שכל הביטול הוא מצד היש כו׳. משא״כ בד״ע הוא הרגש הביטול כמו שהוא מצד למעלה, והוא בביטול במציאות לגמרי.
ולזה הוצרך ענין הדגלים, דהנה39 השבטים עבודתם הוא בבחי׳ ד״ת, שהרי השבטים היו נשמות דבריאה, שזהו ההפרש בין יוסף והשבטים, כמ״ש40 ויבוא יוסף לעשות מלאכתו ות״א דעביד בכתבא דחושבנא, ומקשים בזה והרי יוסף הי׳ מרכבה לאלקות, וענין המרכבה הוא שכל אבריו וכל עניניו קדושים ומובדלים מעניני עוה״ז41, וא״כ מהו דעביד בכתבא דחושבנא. וידוע הענין בזה שיוסף הי׳ נשמה דאצילות, ולכן לא מנע אותו גם ההתעסקות בגשמיות מלהיות מרכבה, שהשבטים היו נשמות דבריאה והיו מרכבה לאלקות, לזאת רצו להיות בהתבודדות מהעולם, דלכן בחרו להיות רועי צאן כדי שלא יבלבל אותם מעבודת הוי׳, אמנם יוסף שהוא נשמה דאצילות הנה אף דעביד בכתבא דחושבנא מ״מ לא בלבל אותו מעבודת הוי׳, לפי שבד״ע הנה הכל הוא לא חשיב ממש, ולזאת אינו שייך שיבלבל כו׳. ולהיות שעבודת השבטים הוא העבודה דדעת תחתון, לזאת הוצרך ענין הדגלים, שהוא ההתכללות של ג׳ קוים, דג׳ קוים הוא כללות ההשתלשלות, ומצד ההתכללות שהוא מצד הארת אור נעלה ביותר, הנה ההתכללות הוא ביטול במציאות. דהנה ההתכללות שבדגלים אינה כמו ההתכללות דספירת העומר, שההתכללות דספה״ע הוא מצד המוחין, ולזאת הנה הגם אשר כל המדות הם בהתכללות, חסד שבגבורה וגבורה שבחסד כו׳, מ״מ הרי כולם הם בפרצופים שונים זה מזה אלא שהם כלולים, דזהו ההתכללות מצד המוחין, אמנם ההתכללות דתפארת הנה בזה הוא התכללות אמיתית שהוא ביטול במציאות. דזהו כמ״ש איש על דגלו לבית אבותם, וארז״ל42 לבית אבותם ולא לבית אמותם, שההתכללות דדגלים אינה מצד הבינה שנקראת אם43 הבנים44, כ״א לבית אבותם דוקא, שהוא הביטול במציאות, דזהו לבית אבותם באותו הסדר שהיו אצל יעקב, דיעקב הוא מדת התפארת, בריח45 התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה46, שהוא ביטול אמיתי, ולהיות שהשבטים הוא כוכבא דשביט שהוא המשכה מיעקב, הנה מצד המשכה זו יש בכחם (ע״י הדגלים) לפעול שיהי׳ ההעלאה, העלאת בי״ע באצילות. וכמו בענין חתונה שע״י המשכת החתן, נחות דרגא47, עי״ז הוא העלאת הכלה, כמ״ש48 לכה דודי לקראת כלה, וכידוע בענין שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא49, דזהו הודו להוי׳ קראו בשמו50, דע״י העלי׳ דהודו עי״ז הוא ההמשכה דקראו בשמו, וכמו״כ הוא בענין השבטים, דלהיותם המשכה מהאבות עי״ז הוא ההעלאה.
וזהו מ״ש הביאני אל בית היין ודגלו גו׳, דעם היות שיין הוא בינה51, מ״מ להיות אשר חכמה ובינה הם תרין רעין52, הרי יש בזה גם מספירת החכמה, שהוא ביטול במציאות, דבחכמה לא שייך ענין השבירה כמ״ש53 ימותו ולא בחכמה, דזהו לבית אבותם דייקא. וכאשר ישראל ראו זה אצל המלאכים, דאף אשר המלאכים הם נבראים, בחי׳ בריאה, ומ״מ ע״י הדגלים נתעלו כ״כ, הרי מכ״ש נש״י שמצד עצמם הם למעלה יותר, הרי בודאי שע״י הדגלים יתעלו כו׳, ולזאת כאשר ראו זה בהמלאכים נתעוררו ונתאוו להדגלים, והקב״ה נתן להם שיהי׳ העלאת בי״ע באצילות, למהוי אחד באחד.
__________
1) פרשתנו (במדבר) ב, א-ב. – לכללות מאמר זה ראה ד״ה הביאני אל בית היין באוה״ת פרשתנו ע׳ מ ואילך [נדפס גם (מכי״ק) באוה״ת שה״ש ע׳ רה ואילך]. ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תל ואילך). ד״ה עוז והדר לבושה תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 178 ואילך). ד״ה איש על דגלו ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 99 ואילך). תשי״ז (לקמן ע׳ יז ואילך). תש״ל (ע׳ ל ואילך).
2) במדב״ר פ״ב, ג. וראה שהש״ר עה״פ ב, ד. תנחומא ויל״ש במקומו. פסיקתא פסקא בחודש השלישי. פסיקתא רבתי פכ״א.
3) במדב״ר פ״כ, יט. תנחומא בלק יד. תנחומא באָבער כג.
4) שה״ש שם.
5) תהלים קכב, ד.
6) ברכות נח, ב. וראה תו״א ויחי (הוספות) קג, ב. הנסמן בסה״מ תרפ״ט שם ע׳ 179 הערה 13.
7) פסחים נו, א.
8) וישב לז, ז.
9) זח״ג רסז, א.
10) ע״פ זח״ב קלה, א.
11) תהלים קמה, א. וראה תו״א מקץ מ, ג.
12) בהבא לקמן – ראה גם סה״מ תרפ״ט ע׳ 15 ואילך. וש״נ.
13) ברכה שני׳ דתפלת העמידה. וראה גם תו״א מקץ לו, ב. ועוד.
14) ראה תו״א פ׳ מקץ רד״ה רני ושמחי (לו, ב). – להעיר מברכות כה, סע״ב (הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ ה׳ש״ת שם ע׳ 101).
15) סנהדרין כב, א.
16) ראה מכילתא יתרו כ, ג. תו״כ אחרי יח, ב. ועוד.
17) תהלים שם, יב.
18) שער (ח) הנקודים פ״ו.
19) ראה זח״ב קסז, ב ובמק״מ שם (הובא בהמשך תער״ב ח״ב ס״ע תתסג). וראה גם שעהיוה״א ספ״ד. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) מקץ לא, ג. מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ סה. שם ע׳ פג.
20) קהלת ח, א.
21) תהלים מח, ב.
22) ראה זהר ח״ב רלח, א. ח״ג ה, א. זהר חדש תשא מד, א. חקת נא, ד.
23) פ״ד מי״ב (במקצת דפוסים – מט״ז).
24) אבות פ״ה מ״א.
25) ראה תו״א וישב כז, ג ואילך. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ צט ואילך.
26) ראה לקו״ת פ׳ ראה לב, ב. ובכ״מ.
27) ברכות ה, ב.
28) ראה אוה״ת וישלח רלא, ב ואילך. תבא ע׳ תתרלו ואילך. קיצורים והערות לתניא ע׳ מט ואילך.
29) מלאכי א, ב.
30) נדה ל, ב. וראה תניא רפ״א, ובארוכה – בקיצורים והערות לתניא ע׳ מח-עא. שם ע׳ קסה-קעט (בהוצאת קה״ת, תשמ״ט). סה״מ תר״ל ע׳ כט-לג. תרנ״ג ע׳ קיג ואילך. תרח״ץ ס״ע רלד ואילך.
31) וירא כב, טז.
32) ראה זח״ג סו, ב. קל, א (באד״ר).
33) ל׳ הכתוב – ירמי׳ לא, כו.
34) ר״פ משפטים (עד, סע״ג ואילך). וראה גם סהמ״צ להצ״צ פ, א ואילך.
35) ראה ברכות סא, ב. ועוד.
36) שמואל-ב ז, כג. דברי הימים-א יז, כא.
37) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ואדה״ז) או״ח שם ס״ו.
38) ראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ.
39) בהבא לקמן – ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קצב ואילך. הקצרים ע׳ יט. תו״ח ויחי קא, ד ואילך. אוה״ת מקץ (כרך ו) תתשב, א ואילך. ד״ה ולא זכר תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ס״ע סא ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קג ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ כג ואילך). ד״ה ומקנה רב תש״כ (לקמן ח״ב ע׳ שנ ואילך).
40) וישב לט, יא.
41) ראה תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
42) ויק״ר פל״ב, ג.
43) ל׳ הכתוב – תהלים קיג, ט.
44) ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. לקו״ת שמע״צ פח, ד.
45) ע״פ ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח.
46) ראה זהר ח״א א, ב. ח״ב קעד, ב. ח״ג קפו, סע״א.
47) ראה יבמות סג, א.
48) פיוט לכה דודי. וראה ד״ה לכה דודי תרפ״ט (סה״מ קונטרסים ח״א כ, א ואילך. תרפ״ט ע׳ 81 ואילך). תשי״ד (סה״מ דרושי חתונה ע׳ קב ואילך).
49) ראה סה״מ תרפ״ט ע׳ 164. וש״נ.
50) תהלים קה, א. דברי הימים-א טז, ח.
51) ראה לקו״ת סוכות עט, ד ואילך. סידור (עם דא״ח) שער בהמ״ז קטז, א. מאמרי אדה״ז נביאים ס״ע רסב. ענינים ע׳ קלח. ובכ״מ.
52) זח״ג ד, א.
53) איוב ד, כא. וראה ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב ואילך. מבוא שערים ש״ב ח״א פ״א. תו״א תצוה (הוספות) קי, ד ואילך. מג״א (הוספות) קיח, ג. ובכ״מ.
[סה"מ במדבר ח"א ע' י ואילך]
״[כ״ק אדמו״ר שליט״א צוה לנגן, ואמר מאמר ד״ה וידבר גו׳ איש על דגלו. ואחרי המאמר אמר:] התחלת המאמר הוא מהצ״צ, שהוא אמר את זה לפני מאה שנה, תרט״ו. המאמר מתחיל ״הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה״. באותו מאמר מביא שכתוב בכי״ק מרבינו הזקן – כי בכלל אין בנמצא מרבינו הזקן מה שכתב בעצמו, הכל הוא הנחות שהוא הגי׳, מלבד התניא עם מאמרים ספורים – בד״ה להבין ענין הדגלים כו׳. גם ישנו מאמר מהרבי מהר״ש, מהרבי (מהורש״ב) נ״ע ומכ״ק מו״ח אדמו״ר בשנת ש״ת. ובכל דור נתפרטו הענינים יותר, כי מצד מיעוט הדור, הי׳ צורך תמיד לפרט יותר, ולהסיר כמה שיותר קושיות העלמות והסתרים, בכדי שיוכלו להבין: המאמר כמו שהוא מרבינו הזקן, הוא מאוד בקיצור, הצ״צ כבר אומר את זה עם ביאורים, ונוסף לזה ישנם המראי מקומות והערות שלו [. .] ובמאמרים הבאים זה מבואר יותר, עד שבהמאמר ד״ה איש על דגלו ש״ת מכ״ק מו״ח אדמו״ר – ששם נאמר רק חלק מהמאמרים הקודמים, אבל חלק זה הוא בביאור יותר, לא רק לגבי הקודמים, אלא אפילו לגבי המאמר של הרבי (מהורש״ב) נ״ע (אע״פ שבמאמר שלו הוא גם ברוחב)״ (שיחות קודש תשט״ו (ברוקלין, תשס״ג) ע׳ 235. ועיי״ש עוד).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 287 ואילך.