בס״ד. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
ויאמר1 הוי׳ אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיור הלא אנכי הוי׳2. ואיתא בירושלמי3 בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשה כל האוכלוסין שלו מהם אילמין ומהם חרשין ומהם סומים, אמר לאלמין היכן משה ולא היו מדברים, אמר לחרשים ולא היו שומעין, אמר לסומים ולא היו רואים, הוא שאמר הקב״ה למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש גו׳. שכל זה נעשה בשביל הצלת משה, א״כ פשיטא אשר גם עכשיו כשילך לפרעה יעשה הקב״ה נס שיצליח בשליחותו.
וצריך להבין, דמאחר אשר זה שנעשו אלמים חרשים וסומים הי׳ זה הכל בשביל הצלת משה, א״כ הרי הי׳ אפשר להיות שהנס יהי׳ רק באיש אחד, היינו במשה, שיהי׳ אינו נראה, ולמה הוצרך הנס בכל עבדי פרעה שיעשו חרשים אילמים וסומים, שהרי נס באיש אחד הוא נקל יותר מנס בהרבה אנשים. והגם אשר לגבי׳ ית׳ אין שייך ענין קל וקשה שהרי הוא כל יכול והכל בהשוואה אצלו, מ״מ הרי מצינו בדרשת רז״ל הלשון קשה לזווגם כקריעת ים סוף4, דקריעת ים סוף הוא נס היוצא מדרכי הטבע לכן הוא קשה, והיינו דהגם אשר לגבי׳ ית׳ הכל הוא בהשוואה, מ״מ מצד שעלה ברצונו שיהי׳ הנהגת העולם בדרך הטבע, לכן הנה הנס שהוא שינוי הטבע, הו״ע של קשה כביכול. דמזה מובן שבענין הניסים גופא יש ג״כ הפרש אם הוא נס קטן או גדול, דכל מה שהנס יותר הרי הוא יותר קשה, וכלשון רז״ל5 נס בתוך נס. ויובן זה בעבודת האדם לקונו, אשר ע״י העבודה ממשיכים גילוי אלקות, שהאלקות שמצד עצמו הוא בהעלם והסתר, ובכדי שיהי׳ גילוי אלקות צריך לזה עבודה. דהגם אשר זה (שיהי׳ גילוי אלקות) הוא תכלית הכוונה, מ״מ צריך לזה עבודה דוקא. דב׳ המשכות אלו הם דוגמת ענין הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שההמשכת אלקות שישנה גם בלי עבודה הו״ע מ״ש6 יום ולילה לא ישבותו, והו״ע הנהגת הטבע שאין צריך לזה עבודה, וענין גילוי אלקות שהוא דוגמת הניסים צריך לזה עבודה דוקא, הרי שזה קשה ולכן צריך לזה עבודה ויגיעה. וכמו״כ בענין הניסים גופא הנה כל מה שהנס גדול יותר צריך לזה עבודה יותר. דמכל זה מובן אשר בכדי שהי׳ הנס בכמה אנשים הוא קשה יותר מהנס באיש אחד, דלפי זה יוקשה למה הוצרך שיהיו כולם אילמים חרשים ועיורים, והרי הי׳ יכול להיות הנס רק במשה לבד.
ועוד צריך להבין7, דמלשון הפסוק, מי שם פה לאדם, משמע אשר נעשה נס למשה שהתחיל לדבר, ובאמת מצינו גם אח״כ שאמר משה8 ואני ערל שפתים, וכן איתא במדרש9 עה״פ10 אלה הדברים אשר דיבר משה מנין הדיבור למשה ומתרץ במדרש שם שבשעת מתן תורה נתרפא, הרי אשר עד מתן תורה הי׳ כבד פה וכבד לשון, ואופן הליכתו לפרעה הי׳ באחד משתי פנים, או אשר בשעה זו שהי׳ אצל פרעה נתרפא, דהגם אשר קודם הליכתו לפרעה וגם אח״כ הי׳ ערל שפתים, מ״מ בשעה זו נתרפא, או אשר גם בשעה זו גופא הי׳ כבד פה וכבד לשון ומ״מ פעל על פרעה. דלב׳ האופנים הרי זה נס גדול יותר מאילו הי׳ נתרפא לגמרי, שהרי זהו נס גדול יותר דאף אשר הי׳ כבד פה כו׳ ומ״מ הצליח. וצריך להבין לאיזה טעם הוצרך זאת והרי הי׳ יכול להתרפאות מיד.
והענין הוא, דהנה במ״ש מי שם פה לאדם, הנה הלמ״ד היא קמוצה, והרי זה כמ״ש האדם בה״א הידיעה, ומבאר בתו״א11 דקאי על אדם הידוע, אדם העליון, דעל דמות הכסא דמות כמראה אדם12. אמנם זה גופא צריך ביאור, והרי למעלה אין לו דמות כו׳13 ואיך שייך כמראה אדם. אך הענין הוא שיש ב׳ מיני המשכות והם ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הנה בבחי׳ סובב כל עלמין אין לו דמות, אמנם בבחי׳ ממלא כל עלמין הנה הוא כמראה אדם. וב׳ ענינים אלו כמו שהם למעלה אצלו ית׳ הרי הם בתכלית היחוד, דלכן הרי ב׳ ענינים אלו נכללים בשם אחד, קוב״ה, דקדוש הוא מלשון הבדלה דקאי על בחי׳ הסובב, וברוך הוא מלשון ברכה והמשכה דקאי על ממלא, שהם ב׳ הפכים, ואעפ״כ נכללים בשם אחד.
וביאור ענין בחי׳ ממלא וסובב, הנה קדוש קאי על בחי׳ סובב כל עלמין, ואין הכוונה על עצם בחי׳ הסובב כמו שהוא מובדל לגמרי מעולמות, דעצם בחי׳ הסובב נקרא בשם קדש מלה בגרמי׳14, משא״כ קדוש בוא״ו הרי הוא״ו מורה על ענין ההמשכה, אלא שההמשכה הוא בדרך הבדלה, והוא בחי׳ הקו (עצם הקו) כמו שהוא מובדל מעולמות, ובחי׳ ברוך הוא בחי׳ ממלא, שהוא המשכת בחי׳ וא״ו, קו קצר ומצומצם לפי ערך העולמות. והנה ב׳ המשכות אלו כמו שהם פועלים פעולתם בנבראים, הנה מצד בחי׳ הסובב הוא המשכת הבלי גבול, ואין הכוונה על בלי גבול ממש, שהרי הוא מבחי׳ קדוש ולא מבחי׳ קדש, כי אם הכוונה על המשכת הבלי גבול כמו שהוא בגדר ההגבלה, וכמ״ש15 והי׳ מספר בני ישראל גו׳ אשר לא ימד ולא יספר, הרי שהוא בגדר מספר והתחלקות ומ״מ לא יספר, וכמו חול הים שהוא בגדר התחלקות שהרי כל גרגיר הוא נבדל מחבירו, וגם הוא בגדר מספר שהרי כשמשימים גרגירי חול בכלי הרי אפשר לספור כמה גרגירי חול נמצאים בהכלי, ומ״מ כולם ביחד הם בלי מספר. ובעומק יותר הנה גם גוש עפר אף שהוא אינו בהתחלקות, מ״מ הרי גם הוא בגדר התחלקות וגדר מספר, שהרי כשיוציאו המים שבתוכו יהי׳ מזה גרגירי חול, אלא שמצד המים שבתוכו הוא בלי מספר, וא״כ הרי זה המשכת הבלי גבול כמו שהוא בגדר הגבלה. וכמו״כ גם במלאכים איתא בגמרא16 אלף אלפים כו׳ ורבוא רבבן17 מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר, הרי הם בגדר התחלקות שהרי כל גדוד נבדל מחבירו, וגם הם בגדר מספר שהרי בכל גדוד יש מספר כמה מלאכים יש בתוכו, אלא שלגדודיו אין מספר. דכל זה הוא ההמשכה שמצד בחי׳ הסובב. אמנם ההמשכה שמצד בחי׳ ממלא הרי היא בהגבלה ממש. דמה הנשמה ממלאה את הגוף18, הרי ע״י הגבלות הגוף אפשר למדוד גם את עניני הנשמה המתלבשים בהגוף.
והנה עצמות ומהות הוא למעלה מב׳ ההמשכות, לא רק מבחי׳ ממלא אלא גם מבחי׳ סובב, שהרי גם הסובב הוא בגדר הגבלה והתחלקות כנ״ל, והוא ית׳ הוא אין סוף והוא אחדות פשוטה, אחדות שולל ריבוי ופשוטה שולל התחלקות. וא״כ מובן שהוא למעלה מבחי׳ הסובב. וזהו מ״ש19 כי לא מחשבותי מחשבותיכם, דידוע בענין המחשבה ודיבור, שהנבראים דעלמא דאתגליא נתהוו מבחי׳ הדיבור ובשרשו הוא בחי׳ הממלא, והנבראים דעלמא דאתכסיא נתהוו מבחי׳ המחשבה ובשרשו הוא בחי׳ הסובב, הנה כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שהוא ית׳ למעלה גם מבחי׳ המחשבה, היינו למעלה מבחי׳ הסובב. וזהו לא מחשבותי מחשבותיכם, שמחשבת האדם הרי הוא נתפס במחשבתו, דבשעה שמחשב בשכלו בענין שנים אוחזין בטלית20 א״א לו לחשוב בענין המחליף פרה בחמור21, אבל הוא ית׳ לא נתפס בהמחשבה (וראי׳ על זה ממארז״ל22 במחשבה אחת נבראו כל העולמות), לפי שהמחשבה אינה בערכו כלל, ולכן אינו נתפס בזה. והגם שמצד אחד הרי המחשבה שלמעלה יש לה קירוב ויחס יותר להעצמות מיחס מחשבת האדם להאדם, דזהו עוד פירוש עה״פ כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שמחשבת האדם אינה מיוחדת עמו ולכן לא תפעול מאומה, שדיבור ומעשה האדם פועלים, דהגם שאינם פועלים להוות יש מאין, הנה זהו לפי שיש מאין הוא רק בחיק הבורא, אבל ענין יש מיש הרי נעשה ע״י דיבור ומעשה האדם, וכמו אמר מלכא עקר טורא23, דבר מלך שלטון24, אבל מחשבתו לא תפעול מאומה לפי שאינה מיוחדת עמו, משא״כ למעלה הרי המחשבה מהוה יש מאין לפי שהיא מיוחדת עמו, וכמו שהוא ית׳ מהוה יש מאין כך מחשבתו לפי שהיא מיוחדת עמו, מ״מ הרי אינו נתפס כלל במחשבתו והיא באין ערוך אליו כלל. וכנ״ל שגם בחי׳ הסובב באין ערוך אליו ית׳ כלל.
והנה מאחר שבחי׳ ממלא וסובב הם באין ערוך כלל, הרי צריך להמשיכם, וההמשכה הוא ע״י עבודת נשמות ישראל בקיום התורה ומצוות. וכמ״ש ועשיתם אותם25 אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני26, דע״י עבודת נשמות ישראל בקיום התורה ומצוות, דרמ״ח פקודין רמ״ח אברין דמלכא27, הנה עי״ז נעשה בנין הרמ״ח אברין דמלכא28, בחי׳ כמראה אדם. והטעם שזה נעשה ע״י עבודת ישראל דוקא הוא לפי שישראל הם בחי׳ לי ראש29, ותחילת ההמשכה היא במוחין שבראש. והנה כללות העבודה היא עבודת הקריאת שמע וכמשנ״ת בהמאמרים דחודש תשרי30, דבקריאת שמע יש רמ״ח תיבין כנגד רמ״ח מצוות עשה31, ובקריאת שמע הוא כללות העבודה דמסירות נפש, ומזה נמשך המסירות נפש לכל מצוה ומצוה בפרט. וע״י המסירות נפש דקריאת שמע נעשה ההמשכה בבחי׳ המוחין שבראש. דזהו מה שאחרי העבודה דלמסור נפשו באחד אומרים אח״כ והיו הדברים האלה גו׳ ודברת בם32, דקאי על התורה33, בחי׳ מוחין, לפי שבכדי שתהי׳ ההמשכה במוחין צריך לזה מסירות נפש. וטעם הדבר הוא לפי שעצמות ומהות הרי הוא למעלה מבחי׳ המוחין כנ״ל, וצריך להמשיך את המוחין מבחינה שלמעלה מהמוחין, הנה זהו ע״י המסירות נפש, ובפרט בכדי לפעול בבחי׳ המוחין ע״ד דוד שהי׳ מחבר תורה בהקב״ה34, הנה לזה צריך בחי׳ המסירות נפש. והנה בראש יש ג״כ הגולגולת לבד המוחין. וההפרש בין בחי׳ מוחין לגלגלתא הוא דבמוחין יש התחלקות דאין דעותיהם שוות35, משא״כ בגולגולת כולם שוים. דכמו״כ הוא גם במבנה הרוחני, דגולגולת הוא בחי׳ הרצון, הנה בזה כולם שוים. והמשכת בחי׳ גלגלתא הוא ע״י העבודה דרעותא דליבא, שבהעבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת הנה בזה כולם שוים מקטן שבקטנים עד הגדול שבגדולים. וכמו שמצינו גבי העבודה דראש השנה דכתיב36 אתם נצבים היום גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך ועד שואב מימיך, שכולל כולן ביחד37, דהגם שהם בחי׳ חוטב עציך ושואב מימיך, מ״מ הנה בהעבודה דראש השנה, יומא דינא רבה38, שהוא העבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, הנה בזה כולם שוים. וע״י העבודה דרעותא דליבא נעשה המשכת בחי׳ הגולגולת.
והנה אח״כ צריך להמשיך בנין כל הספירות והוא ע״י העבודה למטה, דע״י עשיית הצדקה וחסד נעשה בנין מדת החסד, וע״י העבודה בבחי׳ הגבורות, איזהו גיבור הכובש את יצרו39, נעשה בנין מדת הגבורה, וע״י התעוררות רחמים רבים, וכמבואר בתניא40 בענין וישק יעקב לרחל גו׳ ויבך41, נעשה עי״ז בנין מדת התפארת, וכמו״כ הוא גם בבנין נצח והוד לבר מגופא42, דכאשר האהבה ויראה מתעלמים הנה אז צריך להיות העבודה בנצח והוד דלבר מגופא, ובזה גופא יש ב׳ בחינות, נצח והוד, דענין הנצח הוא אשר אחרי התפלה שהאהבה ויראה מתעלמים אצלו, דגם בעובדי הוי׳ כדבעי הרי אחרי התפילה מתעלמים האהבה ויראה, הנה אז צריך לעורר בחי׳ הנצח שבנפשו שלא יתפעל משום מניעות, שכל המניעות כו׳ לא יזיזו אותו (זאָלן אים ניט אָנרירן) כלל, דעי״ז הוא בונה את מדת הנצח שלמעלה, נצח ישראל לא ישקר43, שזה נעשה ע״י עבודתו בבחי׳ הנצח, שמנצח על כל המניעות ועבודתו היא בלי שום שינוי כלל, שעי״ז הוא בונה את הנצח שלמעלה, אני הוי׳ לא שניתי44. וביאור ענין ההוד הוא, דהנה שכל הוא מציאות, ומה שהוא למעלה מהמציאות אין השכל יכול להשיג, דהשכל יכול רק להשיג אשר אינו שייך להשיג את זה מה שלמעלה ממציאות, אבל אינו תופסו. ועל זה הו״ע ההודאה, שמודה בשכלו אף שאינו משיג, וע״י ההודאה נבנה ספירת ההוד שלמעלה. וע״י עבודה בבחי׳ היסוד, והו״ע ההתקשרות שמקשר כל עניניו באלקות, דידוע אשר יסוד כולל בתוכו כל הרמ״ח אברים, והיינו שהוא התקשרות כל אבריו כו׳, עי״ז נבנה ספירת היסוד שלמעלה. וע״י לימוד התורה בפה כמ״ש45 למוצאיהם כו׳ למוצאיהם בפה46, ובפרט בתורה שבע״פ שהיא בחי׳ המלכות47, עי״ז נבנה ספירת המלכות שלמעלה.
והנה כללות ההשתלשלות, ובפרטיות הו״ע עולמות בי״ע, המשכתם הוא מבחי׳ המלכות. דמלכות דאצילות נעשה כתר ועתיק לבי״ע48. ובכדי שיהי׳ הגילוי לבי״ע, הנה מצד כללות ענין הספירות דאצילות אי אפשר להיות הירידה לבי״ע, ועל זה הוא אומר מי שם פה לאדם העליון, היינו שבחי׳ הפה, מלכות דאצילות, אי אפשר להיות רק מצד בחי׳ הכתר דוקא, דזהו מ״ש הלא אנכי הוי׳, והוא העצמות שלמעלה מכל הספירות, ובענין הספירות הוא בחי׳ הכתר. דהנה ידוע אשר השתלשלות הכתרים זה מזה49, ואי לזאת הנה זה שבחי׳ המלכות נעשית כתר לבי״ע, הרי שרשה הוא מבחי׳ כתר עליון, דכתר עליון איהו כתר מלכות47 (היינו מה שהמלכות נעשית כתר לבי״ע), דזהו ענין השתלשלות הכתרים זה מזה, כידוע אשר בחי׳ החכמה דאצילות היא בריחוק יותר מבחי׳ הכתר מאשר המלכות, דמלכות שנעשית כתר לבי״ע יש לה שייכות לכתר עליון יותר מאשר לבחי׳ החכמה. אמנם בכדי שיהי׳ הגילוי בבי״ע, הרי כתיב50 ולאום מלאום יאמץ, דבכדי שיהי׳ בנין ירושלים הוא ע״י חורבנה של צור51, והיינו דבכדי שיהי׳ גילוי אלקות לבי״ע הוצרך להיות תחילה שבירת הקליפות, דזהו מה שנעשו חרשים אילמים וסומים.
וזהו מה ששאל משה הלא כבד פה וכבד לשון כו׳, דכשראה משה את תוקף קליפת מצרים שאל ב׳ שאלות. שאלה א׳ היא איך יהי׳ הגילוי מאצילות לבי״ע שהרי זה ירידה כו׳, ושאלה הב׳ הרי הקליפה היא בתקפה. ועל זה ענה לו הקב״ה ב׳ תשובות. על שאלה הא׳ ענה לו מי שם פה לאדם גו׳ הלא אנכי הוי׳, דשרש הגילוי לבי״ע הוא מבחי׳ כתר עליון כו׳, ועל שאלה הב׳ ענה לו שיהי׳ שבירת הקליפות דזהו אילם חרש ועיור, שהוא שבירת הקליפות. ומ״ש או פיקח קאי זה על משה רבינו, כדאיתא במדרש52 שמשה פיקח הי׳ שידע איך לברוח מפרעה, ועל ידו הי׳ אח״כ הגילוי דמתן תורה שאז נתרפא, והוא לפי שעיקר ענינו של משה הוא שהמשיך תורה לישראל, ולהיות שזהו עיקר ענינו, על כן הנה אז הי׳ בו בחי׳ הדיבור דפה, שהמשיך גילוי אלקות לבי״ע עד למטה, אבל קודם מתן תורה הי׳ עדיין כבד פה וכבד לשון. אלא שגם בהיותו כבד פה כו׳, מ״מ כאשר הוצרך להיות גאולת מצרים, אשר התחלת יציאת מצרים היתה בשעת בריחת משה מפרעה, הנה אז אמר לו הקב״ה מי שם פה לאדם, שהי׳ אז גילוי מלכות דאצילות לבי״ע כנ״ל, אבל עדיין לא נתרפא עד שעת מתן תורה שאז הי׳ לו בחי׳ הפה דמלכות שהמשיך לבי״ע, דזהו ענין מתן תורה כמאמר53 ועל תורתך שלמדתנו בבי״ע54 עד למטה מטה.
והנה כמו שהי׳ בגאולת מצרים הנה כך יהי׳ גם בגאולה העתידה, דמשה גואל ראשון וגואל אחרון55, אשר יהי׳ גילוי פנימיות התורה ע״י משה בבי״ע עד למטה, דבשעת מתן תורה לא נתגלה כי אם גליא דתורה, ולעתיד יתגלו טעמי תורה56 והוא פנימיות התורה שיתגלה ע״י משה גואל אחרון, והגילוי יהי׳ למטה, בקרוב ממש.
__________
1) לכללות המאמר – ראה ד״ה זה תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ צז ואילך). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קלג ואילך).
2) פרשתנו (שמות) ד, יא.
3) ברכות רפ״ט. שמו״ר פ״א, לא.
4) סוטה ב, א.
5) שבת צז, א.
6) נח ח, כב.
7) ראה גם (נוסף להמצויין בהערה 1) אוה״ת יתרו ע׳ תשפג. ד״ה זה באוה״ת שמות ע׳ עה. תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ עה). תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ עז).
8) וארא ו, ל.
9) דב״ר בתחלתו.
10) ר״פ דברים (א, א).
11) פרשתנו נב, ב. וראה גם (נוסף להמצויין בהערה 1) אוה״ת יתרו ס״ע תשפג. סה״מ תרכ״ז ע׳ פג. תרנ״ח ע׳ פו.
12) יחזקאל א, כו.
13) ע״פ פיוט ״יגדל״. וראה פיהמ״ש להרמב״ם פ׳ חלק היסוד הג׳.
14) זח״ג צד, ב.
15) הושע ב, א.
16) חגיגה יג, ב.
17) דניאל ז, י.
18) ראה מדרש תהלים קג, א.
19) ישעי׳ נה, ח.
20) ב״מ ב, רע״א (במשנה).
21) שם ק, רע״א (במשנה).
22) ראה זח״ב כ, א. לקו״ת שה״ש ט, ב. ועוד.
23) ב״ב ג, ב.
24) קהלת ח, ד.
25) קדושים כ, ח. בהר כה, יח. ר״פ בחוקותי (כו, ג). ובכ״מ.
26) זח״ג קיג, סע״א. ויק״ר פל״ה, ז. וראה הגהות הרח״ו לזהר שם. לקו״ת שלח מה, ב. ובכ״מ.
27) ראה זח״א קע, ב. תקו״ז תיקון ל (עד, סע״א). תניא רפכ״ג. אגה״ת רפ״א. ועוד.
28) ראה תניא שם.
29) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א פרשתנו נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
30) ראה ד״ה ופרצת דש״פ עקב, מבה״ח אלול תשח״י (סה״מ דברים ח״א ע׳ קלה ואילך).
31) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פכ״ב.
32) ואתחנן ו, ו-ז.
33) ראה יומא יט, ב ובפרש״י שם. לקו״ש ח״ז ע׳ 268 הערה 2. חי״ט ע׳ 39 הערה 16.
34) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
35) ראה סנהדרין לח, א.
36) ר״פ נצבים (כט, ט-י).
37) ראה לקו״ת ר״פ נצבים.
38) תרגום עה״פ איוב ב, א.
39) אבות פ״ד מ״א.
40) פמ״ה (סד, ב).
41) ויצא כט, יא.
42) ראה תו״א מג״א צג, ד. לקו״ת מסעי צ, ד. ובכ״מ.
43) שמואל-א טו, כט.
44) מלאכי ג, ו.
45) משלי ד, כב.
46) עירובין נד, רע״א.
47) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
48) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״ב. ועוד.
49) ראה לקו״ת ר״פ קרח. ד״ה נשא תרס״ה (סה״מ תרס״ה ע׳ רנה ואילך). המשך תער״ב ח״א פע״ט (ס״ע קמח-ט).
50) ראה תולדות כה, כג
51) ראה פרש״י תולדות שם. פסחים מב, ב. מגילה ו, א. זח״ב רלו, א.
52) שבהערה 3.
53) נוסח ברכה שני׳ דבהמ״ז.
54) לקו״ת עקב יז, ב. וראה סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68. וש״נ.
55) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שער הפסוקים להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב.
56) ראה פרש״י שה״ש א, ב. לקו״ת צו יז, א. ועוד.
[סה"מ שמות ח"א ע' י ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 598 ואילך.