בס״ד. ש״פ תולדות, מבה״ח וער״ח כסלו ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
ואלה1 תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק2, וידוע הדיוקים בזה, מה שכפל הלשון, דמאחר שאומר יצחק בן אברהם מהו מוסיף וכופל אברהם הוליד את יצחק. ועוד צריך להבין שהרי אין קוראין אבות אלא לשלשה3, וצריך להבין מהו ענינם בעבודה בנפש כל אחד מישראל ב׳ ענינים אלו, יצחק בן אברהם ואברהם הוליד את יצחק.
והנה ידוע4 אשר אברהם ויצחק הוא בחי׳ חסד וגבורה, אברהם הוא מדת החסד ויצחק מדת הגבורה. דהנה אברהם הי׳ מרכבה למדת החסד כדאיתא בפרדס5 בשם ספר הבהיר6 אמרה מדת החסד לפני הקב״ה כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, דעבודתו של אברהם הי׳ בהכנסת אורחים ובגמילות חסדים, שהי׳ מאכיל ומשקה, דזהו ענין הגמילות חסדים בגשמיות. ולא רק בגשמיות הי׳ גומל חסדים כי אם גם ברוחניות, דאחרי שאכלו ושתו אמר להם הודו ברכו ושבחו למי שאמר והי׳ העולם7, דעו למי אתם מברכים8, שהי׳ מגלה אלקות בעולם כמ״ש9 ויקרא שם בשם הוי׳ א-ל עולם, דעבודתו היתה להמשיך ולגלות אלקות בעולם. אמנם עבודת יצחק היתה בקו הגבורה, כמ״ש10 ופחד יצחק הי׳ לי, לפי שהיתה עבודתו בבחי׳ הגבורה.
והנה ב׳ ענינים אלו דאברהם ויצחק שהוא חסד וגבורה, איתא בזהר11 אור דא אברהם וחושך דא יצחק, והיינו דאברהם שהוא חסד, דחסד ענינו המשכה וגילוי, הרי זה בחי׳ אור, ויצחק שהוא גבורה, דגבורה ענינה העלם, הרי זה חושך. דהנה בענין הבריאה ישנם ב׳ הענינים, אור וחושך, כמ״ש12 יוצר אור ובורא חושך. דבחי׳ אור הוא מדריגה שיכולה להתגלות למי שלמטה ממנה, לזאת נקרא אור לפי שהוא גילוי, ובחי׳ חושך היא בחינה שאי אפשר שתתגלה למטה, לזאת היא בחינת העלם וחושך. דזהו יוצר אור ובורא חושך, דיוצר הוא בחינה שיש בה כבר איזה צורה13, ולזאת שייך שתתגלה, לזאת היא בחי׳ אור. אמנם בורא הוא בחינה שאין בה שום ציור13 ואינה שייכת שתתגלה למטה, לזאת היא בחי׳ חושך.
אמנם צריך להבין איך אפשר לקרוא זה בשם חושך, שהרי כל ענין ההעלם הוא רק לגבי הזולת שהזולת אינו יכול לקבלה, ואיך מצד טעם זה קובעים שם על עצם המדריגה שהיא בחי׳ חושך. דהרי בעצם ענינם הרי אדרבה, ההעלם הוא למעלה מהגילוי. דהנה בענין העלם וגילוי אין הכוונה אשר זה עצמו שהי׳ קודם בהעלם בא אח״כ לגילוי, וכמו דבר המונח בתיבה ונתגלה הרי הדבר עצמו בא לגילוי, דאם הי׳ הכוונה באופן זה, אזי באמת הי׳ הגילוי למעלה מענין ההעלם, שהרי אז הי׳ בהגילוי ב׳ המעלות, מעלת ההעלם (הדבר שהי׳ בהעלם) וגם מעלת הגילוי. אמנם האמת אינו כן, כי אם אשר ההעלם נשאר בהעלמו ורק אשר מההעלם נמשך גילוי, אבל ההעלם עצמו נשאר בהעלמו, וכמשנ״ת במאמרים הקודמים14, וא״כ מובן אשר ההעלם הוא למעלה מהגילוי, ומה שנקרא העלם הוא רק לפי שהוא העלם לגבי זולתו אבל בעצם ענינו הרי הוא למעלה מהגילוי, וא״כ איך יקרא בשם חושך.
והענין הוא דמזה שקוראים אותו בשם חושך הרי מובן דענין ההעלם אינו רק שהוא בהעלם לגבי זולתו כי אם אשר בעצם ענינו הוא בבחי׳ חושך והעלם. והיינו דבחי׳ ההעלם הוא בקירוב לגבי מקורו, ולהיות שהוא בקירוב למקורו, לזאת הוא בהעדר ההתפשטות והוא בחי׳ העלם וחושך, ומצד זה אינו מתגלה גם לזולתו. וע״ד איידי דטריד למבלע לא פליט15, דלהיות אשר טריד למבלע הרי הוא בביטול כל חושיו ואינו שייך להשפיע כלל, וכמו ברב ותלמיד, משפיע ומקבל, הנה כאשר התלמיד טרוד בקבלת השכל מהרב אזי הוא בביטול והעדר המציאות עד שאינו שייך להשפיע כלל. וכמו כן יובן בתחילת ענין המקבלים, דתחילת ענין המקבלים הוא ספירת המלכות, ובחי׳ המלכות כמו שהיא בהבריאה למטה הו״ע הלבנה. דהירח ענינה הוא להאיר על הארץ, דהגם דכתיב16 ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים גו׳ ויתן אותם ברקיע השמים אבל ענינם הוא להאיר על הארץ, הנה באור הירח יש בו כמה חילוקים ושינויים, לפעמים הוא בתכלית המילוי והשלימות, ולפעמים נתמעט אורה עד שלפעמים היא מתעלמת לגמרי, וכמו בערב ראש חודש וראש חודש שאז היא בהעלם לגמרי וגם המולד הרי זה רק נקודה בלבד. דשינויים אלה הם לפי אופן קירובה וריחוקה ממקורה השמש. שהרי הלבנה אין לה אור מעצמה רק אור השמש מאיר על ידה, ולזאת הנה כאשר היא בקירוב להשמש היא בהעדר ההתפשטות, וכל מה שהיא מתרחקת יותר מהשמש מתפשט יותר מציאותה17. וכמו שהוא באור הלבנה שהוא המקבל, כך גם באור השמש שהוא המשפיע יש בו ג״כ חילוקים אלו. דהנה באור השמש יש אור המתפשט ואור כלול. הרי אנו רואים דדוקא כאשר האור יוצא מחוץ למקורו באור השמש אזי דוקא הוא מאיר ומתפשט, משא״כ כשהוא כלול במקורו באור השמש, אזי אינו עולה בשם אור כלל. והדוגמא מזה יובן בספירת המלכות דלית לה מגרמה כלום18 ורק מקבלת מהז״א, הנה כאשר היא בקירוב להז״א, אזי היא בתכלית הביטול ונעשית נקודה תחת היסוד, וכאשר היא מתרחקת מהז״א אזי נעשית ראש לשועלים ומשפעת אור בבי״ע. וכשם שהוא בספירת המלכות, כך הוא גם למעלה יותר עד בחי׳ הכתר שהיא ראשית לכל הספירות, הנה גם בכתר איתמר19 כתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות, והיינו דאע״ג שהכתר הוא כתר עליון לכל הספירות, ובזה גופא הוא בחי׳ אור צח ומצוחצח, ומ״מ הוא בחי׳ אוכם, לפי שהוא קמי׳ ית׳ ולזאת הוא אוכם שהוא בתכלית הביטול. וכמו״כ הוא בכללות ענין האור למעלה, דדוקא כאשר הוא מתרחק ממקורו אזי הוא נעשה בבחי׳ מציאות אור, משא״כ כשהוא בקירוב וכלול במקורו אזי אינו בבחי׳ מציאות אור כלל, וכדאיתא בזהר20 לאו אינון נהורין. ואין זה סותר למה שידוע בענין האצילות דפירוש תיבת אצילות הוא מלשון אצל וסמוך21 וענין האצילות הוא גילוי ההעלם22, הנה אין זה סותר למשנ״ת לעיל. דהנה ידוע ההפרש בין לשון אור ללשון אצילות, דלשון אור מורה על הגילוי כמו שהוא מצד המקור היינו כמו שהוא בקירוב למקורו, משא״כ אצילות ענינו הוא הגילוי כמו שהוא מרחוק דוקא, דלכן אצילות נקרא בשם עולם, עולם האצילות. אמנם אמיתית ענין האור הוא כמו שהוא בקירוב וכלול במקורו, דאז אינו באמת בבחי׳ מציאות אור כלל. ומכל זה יובן בענין בחי׳ חושך, שזה שנקרא בשם חושך אין זה מצד ההעלם לגבי הזולת כי אם שהוא בבחי׳ העלם וחושך מצד עצמו, והוא הביטול והעדר המציאות מצד הקירוב למקורו. וזהו יוצר אור ובורא חושך, דיצירה שהיא בריחוק היא בחי׳ אור, משא״כ הבריאה שהיא היש הראשון שקרוב אל האין ומאיר בו האין, הנה היש הראשון מה שנושא עליו האין האלקי, אינו בבחי׳ ישות כלל, דמאחר שהוא בקירוב להאין, והרי אינו שייך שם שום התפשטות כלל, הוא בחי׳ חושך.
ועל פי כל זה יובן בענין אברהם ויצחק, דאור דא אברהם וחושך דא יצחק, שעבודתו של יצחק בבחי׳ חושך הוא נעלה יותר מהעבודה דאברהם בבחי׳ אור, דענין האור והגילוי מורה על הריחוק משא״כ ענין החושך הוא מצד הקירוב. והיינו דעבודת אברהם ויצחק היא בחי׳ רצוא ושוב. דעבודת אברהם היא בבחי׳ שוב והמשכת אלקות למטה במקום הריחוק, משא״כ עבודת יצחק היא בבחי׳ הגבורות והרצוא לצאת מגדר הכלים, שזה מורה על הקירוב למקורו, דמצד הרגש מקורו הרי הוא בחי׳ ביטול וחושך.
אמנם צריך להבין שהרי כתיב אלה תולדות יצחק בן אברהם, דמזה שכתוב יצחק בן אברהם מובן שהעבודה דאברהם קודמת להעבודה דיצחק, ולפי מה שנת״ל שאברהם הוא בחי׳ שוב ויצחק הוא בחי׳ רצוא הרי עבודת יצחק קודמת, שהרי ידוע23 שבתחילה צ״ל העבודה דרצוא ואח״כ העבודה דשוב. אך הענין הוא, דמה שמבואר בכמה מקומות שתחילה הוא רצוא ואח״כ שוב, הנה זהו מצד הנבראים דוקא, דסדר עבודת הנבראים הוא תחילה רצוא ואח״כ שוב. אמנם בענין סדר המשכת האלקות מלמעלה למטה הרי תחילה הוא הגילוי ואח״כ הוא ההעלם, וכדאיתא בעץ חיים24 בענין העקודים שתחילה הוא מטי ואח״כ לא מטי25, הרי שתחילה הוא הגילוי ואח״כ הוא ההעלם. ולהיות אשר האבות ענינם הוא המשכת האלקות מלמעלה למטה, לזאת בתחילה הו״ע אברהם, גילוי, ואח״כ יצחק, העלם.
אמנם עדיין צריך להבין, שהרי גם בענין המשכת אלקות מלמעלה למטה מצינו שההעלם קודם, שהרי בתחילה צמצם אורו הגדול על הצד ואחרי הצמצום נמשך גילוי אור הקו, הרי שהצמצום קודם. אך הענין הוא, דמה שנת״ל שסדר המשכת האלקות מלמעלה למטה הוא בדרך מטי ולא מטי זהו דוקא בבחי׳ הגילויים, אמנם באור הכלול הנה שם הצמצום קודם. והיינו דכאשר האור הוא כבר בבחי׳ גילוי, אזי הסדר הוא מטי ולא מטי, גילוי והעלם. אמנם בכדי שיתחדש כל ענין הגילויים, הוצרך להיות הצמצום תחילה ואח״כ ענין הגילוי, וזהו דאופן ההמשכה מבחי׳ אור הכלול הוא תחילה הצמצום ואח״כ הגילוי. והגם שהצמצום הי׳ בהאור, וא״כ הרי גם בשרשו הי׳ הגילוי קודם, הענין הוא דכללות האור שקודם הצמצום הוא בחי׳ אור הכלול בעצמותו, ונת״ל בענין אור הכלול דלאו אינון נהורין, א״כ הרי האור שקודם הצמצום אינו אור וגילוי כלל, וגם בהאור ששייך לגילוי מ״מ הרי הצמצום קדם תחילה, שהרי זה גופא מה שנמשך האור באופן כזה שיהי׳ שייך בו צמצום, הרי מובן מזה דכוונת הצמצום קדם תחילה להאור והגילוי26. וזהו מה שבשרשם הגבורות קודמים לחסדים. וכל זה הוא מצד שרשם הראשון. אבל כמו שהאור בא כבר לכלל ענין הגילויים, הרי שם הסדר הוא מטי ולא מטי, תחילה גילוי ואח״כ העלם, ולזאת האבות שענינם הוא המשכת וגילוי אלקות מלמעלה למטה, לזאת הסדר הוא יצחק בן אברהם, תחילה אברהם ואח״כ יצחק.
והענין בעבודה הוא, הנה העבודה דאברהם ויצחק כמו שהיא בכאו״א מישראל, היא העבודה דאהבה והעבודה דיראה. דהנה אהבה ויראה הם הפנימיות דחסד וגבורה. דאהבה היא פנימיות החסד, וכמו שאנו רואים דסיבת המשכת החסד היא מצד הרגש האהבה לדבר הנאהב, וכמו״כ הוא גם בענין היראה. הנה אברהם ויצחק שהוא חסד וגבורה הנה בעבודה הוא אהבה ויראה. דעבודת אברהם היא העבודה דאהבה ועבודת יצחק היא העבודה דיראה. דהנה האהבה היא בחי׳ ריחוק והיראה היא בחי׳ קירוב, שהרי האהבה באה בסיבת הריחוק, דהיות אשר הוא רחוק מהדבר, לזאת הוא אוהב את הדבר והיראה באה בסיבת הקירוב. וכמו לעתיד לבוא דכתיב27 לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד הוי׳ והדר28 גאונו, והיינו דמצד עוצם הגילוי אלקות בקירוב לזאת תפול היראה. ולזאת הנה האהבה שהיא בחי׳ ריחוק ענינה הוא בחי׳ שוב, דשוב הוא ההמשכה בדברים הגשמיים במקום הריחוק, והיראה שהיא בחי׳ קירוב ענינה הוא הרצוא להכלל, ביטול המציאות, שרוצה להיות במקום הקירוב.
וביאור ענין האהבה יובן בהקדים מ״ש29 ואהבת את הוי׳ אלקיך, וידועה הקושיא30 הרי אהבה היא מדה שבלב ואיך שייך על זה ציווי, אם אוהב – אוהב, ואם לאו לא יועיל הציווי, וכמו שאינו שייך ציווי על הרצון. והענין הוא, שהציווי הוא על ההתבוננות, שמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד31, שע״י ההתבוננות בזה יבוא במילא לאהבה. והיינו שהציווי הוא על ההתבוננות, שהרי מוחו ברשותו32 ושייך על זה ציווי וע״י ההתבוננות יבוא במילא לאהבה, לפי ששכל ומדות הם עילה ועלול ולזאת כאשר העילה תהי׳ בשלימות יהי׳ במילא העלול. אמנם עדיין אינו מובן, שהרי לשון ואהבת משמע שהציווי הוא על האהבה, ולפי הנ״ל הרי הציווי הוא על ההתבוננות והאהבה באה בדרך ממילא, וא״כ מהו ואהבת. אך הענין הוא33, דגם אחרי שמתבונן ונתעורר באהבה הרי אפשר אשר אהבתו תהי׳ כמו בבן עזאי שהציץ ומת34 או כמו בקרבתם לפני הוי׳ וימותו35, שהו״ע התהו, וא״כ אין זה לפי הכוונה, דלא תהו בראה אלא לשבת יצרה36, וזהו ציווי ואהבת אשר האהבה תהי׳ בבחי׳ שוב והמשכה למטה.
וזהו ואהבת שיהא שם שמים מתאהב על ידך37, היינו שהאהבה תבוא באיזה ענין של פועל. וביאור ענין שם שמים, הנה שמים הוא בחי׳ ז״א, וכמ״ש38 ואתה תשמע השמים, בשמים לא כתיב, שהרי את השמים ואת הארץ אני מלא39, כי אם כתיב השמים, היינו אשר השמיעה תפעול בבחי׳ שמים שהוא ז״א, וכדאיתא בזהר40 דשמים הוא אש ומים, בחי׳ ז״א. ובחי׳ שם שמים הוא הכלי והמקבל והשם דבחי׳ ז״א והוא בחי׳ המלכות, וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיומשך האור בבחי׳ ז״א ובבחי׳ מלכות עד שיומשך האור למטה. וזהו ג״כ מה שאמרו41 הלך הקב״ה מהלך ת״ק שנה לקנות לו שם שנאמר42 אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם, דמהלך ת״ק שנה הוא בחי׳ ז״א, דעיקר הז״א הוא ה׳ ספירות, כמו שהם כלולים מיו״ד ויו״ד כלול מיו״ד, הרי זה בחי׳ ת״ק, לקנות לו שם הוא בחי׳ מלכות, וזהו הלך מהלך ת״ק שנה לקנות לו שם, שיומשך האור בז״א ובמלכות. וההמשכה היא ע״י עבודת האדם באהבה, שע״י עבודתו באהבה מתאהב שם שמים על ידך, שנמשך האור.
והנה הגם אשר הספירות ז״א ומלכות ישנם למעלה, וא״כ מהו הצורך בעבודתו. אך הענין הוא, דהנה ידוע ההפרש בין זמן הבית לזמן הגלות, דבזמן הבית הי׳ מאיר גילוי אלקות, אמנם בזמן הגלות קוב״ה סליק לעילא ולעילא43, וא״כ הרי אפשר דגם כשיהיו הספירות מ״מ לא יהי׳ בהם אור וגילוי, כמאמר44 וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, דפירוש כולהו שמהן הוא לא רק בחי׳ השם דמלכות כי אם גם השמות דז״א, בחי׳ ז׳ שמות שאינם נמחקים45, ובפרטיות יותר עשר שמות כדאיתא בפרדס46. וזהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, שהגם אשר הספירות ישארו במציאותם, אבל לא יהי׳ בהם גילוי כלל, וכמו הגוף שנשאר בקיומו לפי שיש בו חיות מצד עצמו אבל אין בו אור הנפש, כך גם למעלה אפשר אשר הכלים יהיו במציאותם אבל לא יהי׳ בהם גילוי כלל (ומ״מ נמשך מהם חיות העולם, שהרי התהוות העולמות וחיות העולמות הוא מבחי׳ הכלים, וכמאמר47 איהו וחיוהי חד לברוא בהן ועל ידן מאין ליש כו׳, ולמ״ד כלים דזו״נ נעשים נר״נ לבי״ע, דזהו גם בזמן הגלות, אלא שהוא בהעלם). ולזה צריך העבודה דנשמות ישראל בכדי שיהי׳ גילוי אור בהשמות דז״א ומלכות עד שיאיר האור למטה.
וזהו מ״ש48 אורח צדיקים כאור נוגה גו׳ נכון היום, צדיקים לשון רבים, והוא כמ״ש49 צדיק הוי׳ צדקות אהב, דזהו צדיקים לשון רבים, צדיק הוי׳ והצדיקים דלמטה, דהנה איתא במדרש50 כל אומן שונא את בני אומנתו אבל הקב״ה צדיק הוי׳ צדקות אהב. והיינו דעי״ז אשר צדקות אהב, הנה ע״י העבודה דנשמות ישראל בבחי׳ צדקה עי״ז צדיק הוי׳, והוא כמ״ש51 מגיד דבריו ליעקב מה שהוא עושה מצַוה לישראל לעשות52, דהפירוש הפנימי הוא דעי״ז אשר הוא מצַוה לישראל לעשות עי״ז הוא עושה בעצמו, דעי״ז אשר ישראל עושים צדקה, והוא כללות המצוות כדאיתא בתניא53 דסתם מצוה הוא צדקה, הנה ע״י עשיית המצוות ונתינת הצדקה למאן דלית לי׳ מגרמי׳ כלום עי״ז פועלים שיהי׳ צדיק הוי׳ בכל דרכיו54, דכל ההמשכות וההשפעות מלמעלה הוא בדרך צדקה בלבד שמשפיע לעניים ושפלים, שהרי לגבי׳ ית׳ הכל עניים ושפלים אצלו. וזהו ענין העבודה, דעי״ז דוקא מאיר האור בהספירות ז״א ומלכות עד שנמשך למטה. וזהו ג״כ מ״ש48 ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, דקאי על האור שנברא ביום ראשון שהי׳ אדם הראשון מביט בו מסוף העולם עד סופו55, דהנה מאחר שעיקר הכוונה היא להמשיך את האור למטה, לזאת צריך המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות דוקא, דהאור שבהשתלשלות הרי כל מה שנמשך מתמעט אורו וא״כ אינו מאיר למטה, ולזאת צריך המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות דאור זה נמשך עד למטה מטה, דזהו מסוף העולם ועד סופו. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שע״י העבודה בתורה ומצוות ממשיכים את האור למטה. ומכל זה מובן אשר ענין האהבה הוא ענין השוב.
אמנם עבודת יצחק היתה בדרך מלמטה למעלה56. דעבודתו היתה בחפירת בארות, שהי׳ מסיר את האבנים והעפר וכל הדברים המעלימים ומסתירים על מקור מים חיים, דמקור מים חיים הוא אלקות כמ״ש57 מקור מים חיים את הוי׳, ועל זה הוא העבודה להסיר את כל המעלימים ומסתירים על בחי׳ מקור מים חיים בכדי שיתגלה בחי׳ מים חיים, כפי שהם בוקעים (ווי זיי שלאָגן) בדרך מלמטה למעלה.
אמנם עדיין צריך להבין מהו ההפרש בין עבודת אברהם לעבודת יצחק, דלכאורה היינו הך. שהרי עבודת אברהם היתה להמשיך אלקות בעולם, ועבודת יצחק היתה להסיר את כל המעלימים והמסתירים בכדי שיתגלה אלקות בעולם, א״כ מהו הנפקא מינה בזה. אך הענין הוא, שההפרש בין המשכה מלמעלה למטה להעלאה מלמטה למעלה, הנה ענין מעלה ומטה אין הכוונה בגדר מקום, שהרי ברוחניות בכלל ולמעלה בפרט אינו שייך גדר ענין מקום, והכוונה במעלה ומטה הוא בענין המעלה וחשיבות58, סיבה ומסובב. וכמו שכל ומדות שהם מעלה ומטה, לפי שהשכל שהוא עילה הוא העליון והמדות שהן העלול הן התחתון. ועד״ז הוא גם בענין ההפרש בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, שהוא ע״ד ההפרש בין הגילויים דמתן תורה להגילויים דלעתיד לבוא, דהגילויים דמתן תורה הם בדרך מלמעלה למטה, וירד הוי׳ על הר סיני59, שבהמטה לא הי׳ שום זיכוך כלל, שהרי זה הי׳ רק חמישים יום אחרי יציאת מצרים, וא״כ הרי נשאר ההגשמה כו׳, אלא דלהיות שהוא ית׳ כל יכול, לזאת ירד ונתגלה למטה, אע״פ אשר המטה נשאר בגשמיותו כמו קודם. אמנם הגילויים דלעתיד יהי׳ בהאופן דמלמטה למעלה, שהמטה עצמו יזדכך, שיצא מגדר מטה (אַז ער וועט ווערן אויס מטה), ויהי׳ כלי לאלקות. ולכן אמרו שלעתיד לבוא יהי׳ הגוף ניזון מן האלקות, לפי שהגוף יזדכך כל כך עד שיהי׳ ניזון מן האלקות60. וב׳ אופנים אלה הם עד״מ שני בני אדם אחד עומד בראש ההר ואחד עומד למטה, הנה בכדי שיתחברו יש בזה ב׳ דרכים, או שהעליון יורד למטה או התחתון יעלה למעלה. וההפרש בזה הוא, דבירידת העליון למטה אין בזה שום קשיים (שוועריקייטן), דמאחר שהוא העליון הרי מי יאמר לו מה תעשה61 וביכולתו לירד עד כמה שהוא רוצה, אמנם בעליית התחתון למעלה הרי דרוש לזה כמה תנאים וכמ״ש62 מי יעלה בהר הוי׳ גו׳ נקי כפים ובר לבב ושאר התנאים שחשיב שם בהמזמור, לפי שענין ההעלאה הוא שהמטה עצמו נזדכך. דמזה מובן אשר העבודה דמלמטה למעלה היא עבודה נעלית יותר מאשר העבודה דמלמעלה למטה, דבהעבודה דמלמעלה למטה הנה מאחר שהמטה עצמו לא נזדכך ורק שמאיר בו אור בדרך מלמעלה למטה, הרי אפשר אשר יסתלק האור, וע״ד שאמרו63 כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, משא״כ בהעבודה דמלמטה למעלה הנה מאחר שהמטה עצמו נזדכך, לזאת נשאר בקיומו. ולכן הרי אחרי הגילויים דמתן תורה הי׳ עוד גלות, משא״כ הגילויים דלעתיד לבוא הרי הם קיימים לעד ולעולמי עולמים. וכמו״כ הוא גם ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק, דעבודת אברהם שהמשיך אלקות מלמעלה למטה, הרי אנו רואים שהבארות שחפר אברהם סתמום פלשתים64, דלהיות שזה הי׳ רק בדרך גילוי אור עליון, לזאת הנה אחרי מות אברהם סתמום פלשתים, לפי שהאור נסתלק. משא״כ הבארות דיצחק לא שייך שיסתמום פלשתים, לפי שעבודתו היתה בדרך העלאה ופעל זיכוך בהמטה עצמו.
אמנם עדיין צריך להבין מ״ש65 ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להם אביו (שמות הראשון מלא וא״ו והשני חסר), דלכאורה מאחר שאברהם ענינו המשכה ויצחק ענינו העלאה, וידוע בענין אות וא״ו שענינו הוא המשכה מלמעלה למטה66, א״כ הוה לי׳ לומר שמות הראשון חסר והשני מלא. אך הענין הוא, דכשם שיש ענין הוא״ו בענין ההמשכה כך גם ענין ההעלאה הוא באות וא״ו, וכמבואר בלקו״ת בענין המסעות67, דכל העלאה מלמטה למעלה היא ע״י שם מ״ב, ו׳ פעמים ז׳ או ז׳ פעמים ו׳, הרי דגם ההעלאה היא ע״י וא״ו. והענין הוא כדאיתא בזהר68 עה״פ69 ונתתם לי אות אמת דא אות וא״ו, וכתיב70 קרוב הוי׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, שמדבר בענין הקריאה שמלמטה למעלה ובפרט בעבודת התפילה שהיא מלמטה למעלה, ואומר על זה באמת, דאמת היא אות וא״ו, לפי שגם ההעלאה היא בוא״ו. והיינו דע״י ההעלאה בעבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, מגיעים וממשיכים בחי׳ אמת דא אות וא״ו. דכאשר ההמשכה היא מצד עצמה בדרך מלמעלה למטה, הרי אז אין קיום לההמשכה הואיל ואין אלי׳ כלי, וכנ״ל בענין הבארות דאברהם, אמנם כאשר ישנה בתחילה העלאה מלמטה למעלה וההעלאה גורמת ההמשכה, אזי ההמשכה היא בחי׳ וא״ו דא אות אמת, שיש קיום לההמשכה מאחר שהיא ע״י עשיית כלי. ובעומק יותר הוא, דע״י עבודת הבירורים שמבררים את החושך עצמו ומהפכים אותו לאור, עי״ז מגיעים בבחי׳ ישת71 חושך סתרו. היינו דכאשר ההמשכה היא מצד ההעלאה, אזי ההמשכה היא נעלית יותר, בחי׳ ישת חושך סתרו. וזהו וא״ו דא אות אמת.
וזהו ג״כ מה שמבואר בתו״א דפרשה זו (פרשת תולדות)72 בענין מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו, דלכאורה יוקשה, והרי אלקינו הוא אלקי כל ישראל, וא״כ הרי מצד סדר הדורות הוה לי׳ לומר תחילה אלקי אבותינו ואח״כ אלקינו. אך הענין הוא דאבותינו הוא בחי׳ המוחין, אברהם הוא בחי׳ החכמה, תחילת ענין ההמשכה, ובכדי שיתהוה בחי׳ חכמה הוא ע״י הצמצום דוקא, שהרי לגבי׳ ית׳ חכמה ועשי׳ שוין כמ״ש73 כולם בחכמה עשית, לזאת התהוות החכמה היא ע״י הצמצום. וזהו אלקינו ואלקי אבותינו, אלקינו הו״ע הצמצום, דע״י הצמצום נמשך אח״כ ע״י הוא״ו דואלקי שיהי׳ בחי׳ אבותינו, התהוות המוחין. ואומר על זה אלקינו, אלוקה שלנו, והיינו דזה שנעשה הצמצום בשביל המשכת החכמה, הנה הגורם את הצמצום הם ישראל, דבשביל ישראל נעשה כל ענין הצמצום וההמשכה, וכמ״ש בראשית ברא אלקים74 בשביל ישראל שנקראו ראשית75, דבראשית הוא בחי׳ חכמה כמ״ש76 הוי׳ קנני ראשית דרכו, והתהוות החכמה היא ע״י הצמצום דשם אלקים כמ״ש בראשית ברא אלקים, הנה כל זה הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית, והיינו דכל ענין ההמשכה הוא מצד עבודת ישראל בדרך מלמטה למעלה. וכמבואר במ״א77 בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים78, דהגם שהמשכת האור היא בדרך מלמעלה למטה, מצד כי חפץ חסד הוא, אמנם זה גופא אשר חפץ חסד, הוא מצד שעלה לפניו התענוג דעבודת נשמות ישראל שיהי׳ עבודתם בדרך מלמטה למעלה, וזה החליט אשר יהי׳ חפץ חסד. הרי שכל ענין ההמשכה היא בשביל העבודה. והיינו דבכדי שתהי׳ אתערותא דלתתא, צריך להיות נתינת כח על זה מלמעלה, והוא האתערותא דלעילא שמביאה לאתערותא דלתתא, אמנם באמת הרי האתערותא דלתתא קודמת, שהיא עיקר הכוונה שבשבילה הוא ההמשכה דאתערותא דלעילא. ולזאת הנה כאשר ישנה העבודה בדרך מלמטה למעלה, אזי הנה גם ההמשכה שמלמעלה היא באופן נעלה יותר, וכנ״ל בענין הוא״ו דא אות אמת, דכאשר ההמשכה באה מצד העבודה, אזי יש לההמשכה קיום, כי היא בחינה נעלית יותר. וזהו ג״כ ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק בענין האהבה, דאברהם הוא בחי׳ אהבת עולם ויצחק הוא בחי׳ אהבה רבה, דאהבת עולם היא בגדר הכלים, אמנם אהבה רבה היא בחי׳ רצוא למעלה מגדר הכלים, ובבחי׳ אהבה רבה אין שייך הפסק כלל, כמ״ש בתו״א ד״ה חכלילי79.
והנה כשם שצריך להיות ההמשכה בדרך אתערותא דלעילא קודם האתערותא דלתתא, שהיא מביאה והיא הנתינת כח שיהי׳ אתערותא דלתתא, הנה כמו״כ גם אחרי שישנה האתערותא דלתתא בדרך העלאה מלמטה למעלה, הנה בכדי שהעלי׳ תהי׳ בשלימות, צריך על זה המשכה מלמעלה. דהנה הבירור והעלי׳ מלמטה למעלה הוא בבחי׳ שם ב״ן, וצריך לזה בירור שני, והוא בבחי׳ מ״ה המברר ב״ן, בכדי שיהי׳ הבירור בשלימות. וזהו יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, דיצחק בן אברהם הכוונה בענין ההמשכה שקודם האתערותא דלתתא והמביאה את האתערותא דלתתא, דזהו יצחק בן אברהם, דבתחילה צריך להיות אברהם, המשכה, ואח״כ נעשה בחי׳ יצחק שהוא העלאה. אמנם מ״ש אברהם הוליד את יצחק, היינו גם כאשר כבר ישנו לבחי׳ ההעלאה והבירור, הנה בכדי שיהי׳ הבירור בשלימות צריך לזה בחי׳ אברהם שהוא ההמשכה מלמעלה למטה, מ״ה המברר ב״ן, בכדי שיהי׳ הבירור בשלימות. אמנם תכלית הכוונה היא בענין ההעלאה דיצחק, והוא הבירור והזיכוך שהמטה גופא מזדכך, דבשביל ענין העלי׳ נעשה כל ענין ההמשכה דאברהם כנ״ל, ולכן הנה בתכלית העילוי דלעתיד כתיב80 אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כי אם ליצחק יאמרו כי אתה אבינו, לפי שתכלית העילוי דלעתיד יהי׳ אשר המטה גופא יזדכך שיהי׳ כלי לאלקות כנ״ל.
והנה ההפרש שבין מתן תורה להגילוי דלעתיד בענין העולם, אשר לעתיד יהי׳ הזיכוך בהעולם עצמו, הנה זה בא מצד העילוי שיהי׳ בהתורה דלעתיד. דידוע ההפרש בין משה רבינו למשיח81, דבמתן תורה שהי׳ ע״י משה הרי הגילוי הי׳ רק גליא דתורה בלבד ופנימיות התורה נשאר בהעלם, אמנם לעתיד כתיב82 ישקני מנשיקות פיהו שהוא רזין דרזין83. וזהו מה שמלך המשיח ילמד עם כל ישראל גם עם האבות ומשה רבינו, שיגלה להם הפנימיות והוא טעמי תורה שיתגלו לעתיד, דפירוש טעמי תורה אין הכוונה בחי׳ טעם ושכל כי אם טעם ותענוג, בחי׳ פנימיות עתיק. דעכשיו כל הגילויים הם רק מבחי׳ חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יהי׳ הגילוי דפנימיות עתיק84, בחי׳ עדן שלמעלה מג״ן סדרים דאורייתא, דעל בחינה זו כתיב85 עין לא ראתה, שלא השיגו אפילו האבות ומשה רבינו, ויתגלה רק לעתיד על ידי מלך המשיח, בחי׳ פנימיות עתיק, כמו שהוא בפנימיות אבא86. והגילוי יהי׳ למחכה לו85, למאן דדייק במילי דחכמתא87, היינו שעל ידי היגיעה ועבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, הנה עי״ז מזככים את העולם שנעשה כלי לאלקות, עד שיהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר88.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ סח ואילך). ד״ה זה וד״ה עתיד כו׳ ש״י עולמות תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ קכט ואילך. ע׳ קמ ואילך). וראה גם ד״ה ויאמר גו׳ מחר חדש דש״פ תולדות פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ קנח ואילך).
2) ריש פרשתנו (תולדות כה, יט).
3) ברכות טז, ב.
4) ראה זח״ג, ג, סע״ב ואילך (ברע״מ). ז״ח ריש פרשתנו (כו, ג). פרדס שער (כב) הכינויים פ״ד. תו״א ס״פ ויקהל (צ, א-ב). ובכ״מ.
5) שער (כב) הכינויים פ״ד.
6) סימן קצא. וראה גם זח״א (בהשמטות) רסד, ריש ע״ב.
7) סוטה י, סע״א ואילך. פרש״י וירא כא, לג.
8) כ״ה בסה״מ תרע״ח שם (ע׳ סח) ובסה״מ פר״ת שם (ע׳ קס).
9) וירא שם. סוטה שם.
10) ויצא לא, מב.
11) ח״א קמא, ב. וראה (נוסף להמצוין בהערה 1) אוה״ת ברכה ע׳ א׳תתצג ואילך. סה״מ תרצ״ט ע׳ 103 ואילך.
12) בברכת ק״ש – ע״פ ישעי׳ מה, ז.
13) ראה גם סה״מ תרס״ב ע׳ שנז ואילך. ובכ״מ.
14) ד״ה תקעו דיום ב׳ דר״ה וד״ה ועמדו רגליו דיום ב׳ דחה״ס שנה זו (סה״מ ראש השנה ע'
נט-ס. סה"מ סוכות-שמח"ת ע׳ כד).
15) ע״פ לשון חז״ל – חולין ח, ב.
16) בראשית א, טז-יז.
17) ראה (נוסף להמצוין בהערה 1) אוה״ת וסה״מ תרצ״ט שבהערה 11. וראה גם תו״א יתרו (הוספות) קט, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תקלח. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א ע׳ קמה. אוה״ת יתרו ע׳ תתע ואילך.
18) זהר ח״א לג, ב. רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
19) תקו״ז ת״ע קרוב לסופו (קלה, ב).
20) ח״א סה, א.
21) ראה פרדס שער (טז) אבי״ע פ״א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ שיא. מקומות שנסמנו בהערה הבאה.
22) ראה תו״א משפטים עו, א. אוה״ת על מארז״ל ס״ע רא ואילך. ועוד.
23) ראה תו״א בראשית ב, ד. ובכ״מ.
24) שער (ז) מטי ולא מטי.
25) ע״פ זח״א טז, ב.
26) ראה ד״ה וכל העם רואים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳ב ואילך).
27) ישעי׳ ב, כא. הובא בתניא ספל״ו.
28) כ״ה בתניא שם. ובישעי׳ שם: ומהדר (וראה תניא מהדו״ק ע׳ רעג בהערות).
29) ואתחנן ו, ה.
30) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ בתחלתו (ע׳ רסז). וש״נ.
31) ואתחנן שם, ד.
32) ראה תניא פי״ז.
33) בכ״ז ראה (נוסף להמצוין בהערה 1) תו״א פרשתנו יז, ג. אוה״ת וסה״מ תרצ״ט שבהערה 11. ד״ה להבין ענין ער״ח ור״ח תשי״ד (סה״מ ראש חודש בתחלתו).
34) חגיגה יד, ב.
35) אחרי טז, א.
36) ישעי׳ מה, יח.
37) יומא פו, א.
38) מלכים-א ח, לב. שם, לד. לו. לט. – ראה גם סה״מ תש״א ע׳ 11.
39) ירמי׳ כג, כד.
40) ח״א עז, א.
41) קה״ר פ״ז, א (ב). מדרש שמואל פכ״ג. נת׳ בארוכה בד״ה מה טובו תשכ״ג (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קעט ואילך). וראה הנסמן שם הערה 17.
42) שמואל-ב ז, כג.
43) ראה זח״ג רי, א. שם כ, ב.
44) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
45) שבועות לה, ב. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
46) שער (א) עשר ולא תשע בסופו.
47) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
48) משלי ד, יח.
49) תהלים יא, ז.
50) מדרש תהלים עה״פ. וראה גם ב״ר פל״ב, ב. יל״ש עה״פ (רמז תרנה).
51) תהלים קמז, ב.
52) שמו״ר פ״ל, ט. וראה גם ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג.
53) פל״ז (מח, ב). וראה ירושלמי פאה פ״ח ה״ח. פרש״י שבת קנו, סע״א ד״ה צדקן במצות.
54) תהלים קמה, יז. – ראה (נוסף להמצוין בהערה 1) תו״א מקץ לה, ג. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שכז. ועוד.
55) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. שמו״ר רפל״ה. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
56) ראה בכ״ז ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (לעיל ח״א ע׳ רפט ואילך). וש״נ.
57) ירמי׳ יז, יג.
58) ראה מו״נ ח״א פ״ח. נת׳ בספר החקירה להצ״צ עד, סע״ב. וראה גם רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ו.
59) יתרו יט, כ.
60) ראה סה״מ תרח״ץ ע׳ ריד ואילך. וראה תו״א פרשתנו כ, א. ובכ״מ.
61) ל׳ הכתוב – קהלת ח, ד.
62) תהלים כד, ג-ד.
63) ברכות מג, ב.
64) פרשתנו כו, טו.
65) שם, יח.
66) אגה״ת פ״ד (צד, ב). ובכ״מ.
67) לקו״ת מסעי פט, ד ואילך. צב, ב ואילך.
68) ח״ג ב, א.
69) יהושע ב, יב. נתבאר בביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שיג ואילך.
70) תהלים קמה, יח.
71) ל׳ הכתוב – שם יח, יב.
72) יז, סע״ב ואילך.
73) תהלים קד, כד.
74) בראשית א, א.
75) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. פס״ז (לקט טוב), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
76) משלי ח, כב.
77) ראה המשך ר״ה תש״ג פ״ג ופ״ו (סה״מ תש״ג ע׳ 9. שם ע׳ 15-6). לקו״ש חט״ז ע׳ 486-7 ובהערה 46 שם. ועוד.
78) ראה ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
79) ויחי מז, א ואילך.
80) ישעי׳ סג, טז. שבת פט, ב.
81) ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) לקו״ת צו יז, א. ובכ״מ.
82) שה״ש א, ב.
83) ראה פרש״י עה״פ. הובא בלקו״ת שם.
84) פע״ח שער (ז) הק״ש רפט״ו. לקו״ת שה״ש נ, ריש ע״ג. נא, ג. ובכ״מ.
85) ישעי׳ סד, ג. ברכות לד, ב.
86) ראה בכ״ז סה״מ תרח״ץ (שבהערה 1) ע׳ קנד. וש״נ.
87) זח״א קל, ב. וראה בהנסמן בהערה הקודמת.
88) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ בראשית ח"ב ע' יד ואילך]
נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 297 ואילך.