בס״ד. ש״פ בראשית, מבה״ח וער״ח מרחשון ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ¹, ואיתא בתרגום וכן הוא בזהר², בראשית ברא, בחוכמתא ברא, דאף שההתהוות היא ע״י כל הספירות, דזהו³ מ״ש בראשית גו׳ ואת הארץ, דבראשית הוא כתר וחכמה, ברא אלקים הוא בינה, את השמים ואת הארץ הוא ז״א ומלכות, שמים הוא ז״א וארץ הוא מלכות, דההתהוות היא ע״י כל הספירות, מ״מ הוא אומר בראשית ברא בחוכמתא ברא, להיות דחכמה היא ראשית הגילוי⁴ והתחלת ההתהוות היא מחכמה. וכמו שהוא בהתהוות העולם בפרט, דהתחלת התהוותו הוא מהחכמה, כמו״כ הוא בכללות ההשתלשלות, שהתחלתה היא מספירת החכמה, דזהו אומרו בראשית גו׳ את השמים ואת הארץ, דשמים וארץ הם כללות ההשתלשלות, וכמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמרים דראש השנה תש״ג⁵ דכל עולם שמים לגבי עולם שלמטה ממנו וארץ לגבי מה שלמעלה הימנו, והיינו דשמים וארץ כולל כללות ההשתלשלות והעולמות, הנה על זה הוא אומר בראשית ברא, דכל העולמות התחלת התהוותם היא מחכמה. והנה אח״כ הוא אומר⁶ והארץ היתה תהו ובהו, דזה קאי על עולם התהו⁷, דזהו מה שאומר הלשון היתה, היתה כבר, דזה קאי על עולם התהו, ורוח אלקים מרחפת, ואיתא בכתבי האריז״ל⁸ דמרחפת הוא רפ״ח מ״ת, דרפ״ח הוא רפ״ח ניצוצות דתהו, ומ״ת הו״ע הפכי דלעומת זה, ואיתא במדרש⁹ דרוח אלקים הוא רוחו של משיח, והיינו דרוחו של משיח מרחפת על בחי׳ רפ״ח מ״ת. וצריך להבין המשך וסמיכות הענינים דוהארץ היתה גו׳ לבראשית ברא. ועוד צריך להבין השייכות דרפ״ח למ״ת, דרפ״ח הוא רפ״ח ניצוצות דתהו שהם ניצוצות דקדושה, ומ״ת הו״ע הפכי דלעו״ז, מה שייכותם זה לזה. ועוד צריך להבין השייכות דרוחו של משיח לבראשית ברא, שבתחילת ההתהוות הוא מדבר מיד אודות רוחו של משיח.

ולהבין כל זה, הנה ידוע דכללות ההשתלשלות נחלק לג׳ ענינים והוא עולם שנה ונפש, דעל ג׳ ענינים אלו מיוסד ספר יצירה¹⁰, דג׳ ענינים אלו הם ג״כ הג׳ ענינים דנקודה קו ושטח¹¹, אלא שהסדר דנקודה קו שטח הוא מלמעלה למטה והסדר דעולם שנה נפש הוא מלמטה למעלה, דעולם הוא בחי׳ שטח, ונפש הוא בחי׳ נקודה, ושנה הוא בחי׳ קו, שהוא המחבר את הנקודה שיומשך בשטח. והיינו שהתחלת ההתהוות היא מהנקודה, שהיא נקודה שיש בה ציור, וראי׳ על זה שהנקודה יש בה ציור, שהרי הקו ראשיתו היא נקודה, וא״כ מובן שהנקודה יש בה ציור, וממנה היא התחלת ההתהוות, דזהו ג״כ מ״ש בראשית ברא בחוכמתא ברא, שהתחלת ההתהוות היא מהחכמה, דחכמה היא נקודה שיש בה ציור, שהרי חכמה היא ראשית הגילוי, לא קודם הגילוי כי אם ראשית הגילוי, א״כ הרי היא נקודה שיש בה ציור, וממנה בא אח״כ ע״י הקו לבחי׳ שטח, שטח המשפיע ושטח המקבל. וזהו שההתהוות היא משם הוי׳, דבשם הוי׳ יש ג׳ אותיות יו״ה¹², דיו״ד היא בחי׳ נקודה שיש בה ציור, דתמונת אות יו״ד היא קוץ למעלה וקוץ למטה ונקודה באמצע שהיא נקודה שיש בה ציור, וא״ו הוא המשכת הקו לבחי׳ ה״א שהיא בחי׳ השטח, היינו שע״י הקו נמשך תחלה בשטח המשפיע ואח״כ בשטח המקבל.

ויובן כל זה ממה שאנו רואים בעולם קטן שהוא האדם¹³, דאדם הוא חיבור הנפש עם הגוף, שיש בזה בחי׳ עולם שנה נפש. והנה ענין נפש בהעולם קטן הוא מה שיש בהנפש בחי׳ חיות שעומד הכן להחיות את הגוף, דהנפש עצמה אינה בערך כלל להחיות את הגוף, אלא שיש בה בחי׳ חיות שעומד הכן להחיות את הגוף, וחיות זו אינה בחי׳ החיות כמו שהוא בא בגוף, כי אם הוא חיות רוחני, והוא כללות החיות שהוא בחי׳ חי בעצם, דזה בחי׳ נפש. והנה בחי׳ עולם הוא החיות כמו שהוא נמשך בהגוף ומחי׳ אותו בפרטי אבריו, דחיות זו היא הארה בלבד מהנפש. והנה חיות זו מתאחדת עם הגוף, וכמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרים הנ״ל¹⁴, שהגוף הוא לבוש מיוחד אל הנפש, היינו שא״א לחלק בין הגוף והחיות, דאופן החיות שהנפש מחי׳ את הגוף, הוא שהגוף עצמו נעשה חי¹⁵, דאין זה שהגוף נשאר במציאותו כמו שהי׳ והנפש מניעה אותו (שטופּט אים), אלא שהגוף עצמו נעשה חי, דמובן מזה שאף שהוא הארה בלבד, מ״מ הוא דבוק בכללות החיות שהוא בחי׳ חי בעצם, שהרי הכח להחיות את הגוף שיהי׳ הגוף עצמו חי הוא מבחי׳ חי בעצם, דלהיותו חי בעצם לכן הוא חי להחיות¹⁶ שיהי׳ הגוף עצמו חי, ומאחר שהחיות המתלבש בהגוף מחי׳ את הגוף בפנימיותו שנעשה עצמו חי, מובן מזה שאף שהחיות הוא הארה בלבד, הוא דבוק עם בחי׳ חי בעצם. אמנם דביקות זו היא דביקות בלתי ניכרת, שהרי החיות היא מקושרת (צוגעטראָגען) אל הגוף להחיותו, ומחי׳ אותו בפרטי אבריו, היינו שהחיות איננה בדביקות אל הנפש כי אם היא מקושרת (צוגעטראָגען) אל הגוף להחיותו, והיינו שהדביקות דהחיות שמתלבש בהגוף שהוא בחי׳ עולם, לבחי׳ חי בעצם שהוא בחי׳ נפש, הוא ע״י רצוא ושוב, דמה שמחי׳ את הגוף בפנימיותו הוא רק מצד דביקותו לבחי׳ חי בעצם, אבל הוא בבחי׳ שוב, שהרי הוא מחי׳ את הגוף, שאין זה שהוא מהפך את הגוף שיתבטל ממציאותו (ער זאָל ווערן אויס גוף), כי אם שהוא מחי׳ את הגוף כמו שהוא במציאותו, א״כ הרי הוא בבחי׳ שוב. והנה כמו שהוא מצד אופן החיות שהוא בבחי׳ רצוא ושוב דוקא, כמו״כ הוא גם מצד עצם החיות, והיינו מצד עצם החיבור דגוף ונפש שהוא בבחי׳ רצוא ושוב, שהרי ע״י חיבור הנפש עם הגוף לא נשתנו ממהותם, כי אם שהגוף נשאר גשמי והנפש נשאר רוחני והחיבור הוא שהנפש כמו שהוא רוחני הוא מחובר עם הגוף שהוא גשמי, וגשמיות ורוחניות הם הפכים זה מזה, א״כ מובן שהחיבור ע״י רצוא ושוב דוקא והיינו דבין מצד עצם החיות ובין מצד אופן החיות הוא בבחי׳ רצוא ושוב, שזהו ענין שנה, דמזה הוא התהוות הזמן.

והנה כמו שהוא בהעולם קטן, כמו״כ יובן בהעולם גדול, שיש בזה ג׳ הענינים דעולם שנה נפש. שהנברא הוא בבחי׳ עולם לשון העלם¹⁷, וכמו״כ החיות אלקי שבו נקרא ג״כ בשם עולם מלשון העלם להיותו שוקד בהיש להוותו ואין ניכר בו דביקותו במקורו, דהנה ההתהוות הוא בכח העצמות שמציאותו מעצמותו והוא לבדו בכחו להוות יש מאין¹⁸, וכח זה ישנו בהאין אלקי, היינו דכח ההתהוות שיש בהאין האלקי להוות את היש הוא מצד דביקותו במקורו, אבל בהאין האלקי אין ניכר דביקותו במקורו, ואדרבה הוא נקשר (ער איז צוגעטראָגען) להוות את היש, ששוקד בו תמיד להוותו, כמאמר¹⁹ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולכן נקרא בשם עולם מלשון העלם, לפי שמעלים על מקורו. וכמו חיות הנפש שמחי׳ את הגוף, דאף שזה שמחי׳ את הגוף הוא מצד דביקותו במקורו שהוא חי בעצם, מ״מ אין נרגש בו הדביקות שהרי הוא מתלבש בהגוף, כמו״כ הוא גם בהחיות אלקי שמהוה את הנברא, דאף שזה שמהוה את הנברא הוא מצד מקורו דוקא, מ״מ אין נרגש בו מקורו והוא מעלים על מקורו, דעי״ז דוקא שמעלים על מקורו הוא מהוה את היש, ולכן נקרא בשם העלם. וזהו ג׳ הענינים דעולם שנה ונפש בענין התהוות העולם, דנפש הוא בחי׳ נקודה והיא נקודת החכמה, שמשם הוא שרש ההתהוות, דבחכמה יש כח העצמות. ועולם הוא בחי׳ שטח, והוא בחי׳ הנבראים והאין אלקי שמהוה אותם. וההתחברות דבחי׳ עולם עם בחי׳ נפש הוא ע״י רצוא ושוב שהו״ע שנה, שהרי הכח שיש בהאין להוות את היש הוא מצד דביקותו במקורו דוקא, אבל הדביקות אינה ניכרת, היינו שהדביקות היא ע״י רצוא ושוב שזהו ענין שנה, דמזה הוא התהוות הזמן.

והנה להיות שכוונת ההתהוות היא מפני שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים²⁰, שהדירה נעשית ע״י עבודת נשמות ישראל, מוכרח לומר שבאופן עבודת נשמות ישראל יש ג״כ הג׳ ענינים דעולם שנה ונפש. והענין הוא, דהנה תכלית העבודה היא קיום המצוות בפועל ולימוד התורה בפועל, שהוא בחי׳ מעשה, אך כדי שיהי׳ חיות בקיום המצוות הוא ע״י כוונת המצוות כמאמר²¹ מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, וכוונת המצוות היא בחי׳ מחשבה, ואין הכוונה על כוונה פרטית שבכל מצוה, כי אם הכוונה היא כוונה כללית שהיא אהבה ויראה, דאהבה ויראה נותן חיות בקיום המצוות, ואז הוא מדקדק לקיים את המצוות בכל פרטי׳ ודקדוקי׳ וגם מהדר בהמצוה, דכאשר מקיים את המצוה בלי חיות, הנה אף שהוא מקיים את המצוה, אבל אינו מדקדק ומהדר בזה, אבל כאשר יש לו חיות בהמצוה אז הוא מקיים את המצוה בכל פרטי׳ ודקדוקי׳ ומהדר בה. וזהו דיוק הלשון מ״ש רבינו בתניא²² והמקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי׳, היינו דקיום המצוות אפשר להיות גם מצד קבלת עול בלא אהבה ויראה, אבל בכדי שיהי׳ קיום אמיתי, היינו שיהי׳ לו חיות בזה ושהקיום יהי׳ בדקדוק ובהידור הוא ע״י אהבה ויראה דוקא. אמנם אף שאהבה ויראה הוא חיות המצוות, אבל צריך להיות החיבור של האהבה ויראה שהוא חיות המצוות להמצוות בפועל. והיינו שיקשר (ער זאָל צוטראָגען) את האהבה ויראה לקיום המצוות, שהרי אפשר להיות שאף שיש לו אהבה ויראה בעת התפילה, מ״מ הנה אחר התפילה לא יהי׳ קיום המצוות כדבעי, דטעם הדבר הוא לפי שלא הי׳ קישור להאהבה ויראה עם קיום המצוות בפועל, והיינו שהאהבה ויראה הי׳ מצד הנשמה ולא הי׳ לזה קישור וחיבור עם הנפש הבהמית, דאז הנה להיות שבשעת התפילה לא הי׳ קשור עם הנפש הבהמית, לכן הנה אחר התפילה כאשר מתעסק (ער האָט צוטאָן) עם הגוף ונפש הבהמית, לא נשאר רושם מהאהבה ויראה, שהרי הנשמה למעלה ג״כ משגת אלקות ועומדת באהבה ויראה, דמה שעומדת למעלה באהבה ויראה הוא מצד השגה באלקות, דגם המלאכים הם משיגים אלקות למעלה באהבה ויראה ומכל שכן הנשמות, ומ״מ הנה בירידת הנשמה למטה, הרי הגוף ונפש הבהמית מעלימים ומסתירים על האהבה ויראה של הנשמה. דכמו״כ הוא גם בעבודה, דכאשר האהבה ויראה היא מצד הנשמה, הנה אחר התפילה היא חולפת ועוברת, וצריך להיות הקישור של האהבה ויראה עם הנפש הבהמית, והתחברות זו היא בשעת התפילה. שזהו ענין נקודה קו שטח בעבודה, דנקודה היא כוונת המצוות אהבה ויראה, שהוא מחשבה. שטח הוא קיום המצוות בפועל, שהוא מעשה. והקו הוא התחברות שע״י עבודת התפילה, שהוא דיבור. אמנם ההתחברות היא בדרך רצוא ושוב, שהרי בשעת קיום המצוות צ״ל מקושר (צוגעטראָגען) אל קיום המצוות ולא אל הכוונה, כמבואר בתניא²³ בענין כוונת לשמה בלימוד התורה שצריך להיות בשעת התחלת הלימוד ובהתחלת כל שעה כאשר מתחלפים הצירופים, אבל אח״כ צריך להיות מקושר (צוגעטראָגען) אל הלימוד, דכמו״כ הוא בקיום המצוות, דבשעת קיום המצוות צ״ל מקושר (צוגעטראָגען) אל קיום המצוות, אבל מ״מ הרי גם אז צ״ל נרגש הכוונה בדרך מקיף עכ״פ, שהרי דוקא ע״י הרגש הכוונה אפשר להיות קיום המצוות באמת, דזהו שההתחברות היא ע״י רצוא ושוב דוקא.

והנה כמו שהוא בקיום המצוות בכללות, כמו״כ הוא גם בכוונת המצוות גופא שהוא החיות של המצוות יש בזה ג״כ הג׳ ענינים דעולם שנה ונפש. והיינו דבהאהבה שהוא עיקר העבודה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא²⁴, יש בזה ג׳ ענינים הנ״ל. דהנה כאשר הוא מתבונן באלקות שאלקות הוא דבר טוב לפניו, מתעורר באהבה להוי׳, דאהבה זו הוא בבחי׳ עולם, שהרי היא בבחי׳ מציאות, להיות שאהבתו היא מצד זה שטוב לפניו. ובחי׳ נפש באהבה היא כאשר האהבה אינה בבחי׳ מציאות, והוא במדריגת מקור השכל דאין זה שכל השייך אל המדות, והיינו דלא זו בלבד שאהבתו להוי׳ אין זה מצד שטוב לפניו, שכאן הרי מרגיש את מציאותו (וואָס דאָ הערט ער דאָך זיין מציאות), אלא עוד זאת שהאהבה גופא אינה בהרגש, שאינו מרגיש כלל שהוא אוהב, והיינו שהוא בביטול לגמרי. דזהו א׳ הביאורים מה שאמר ר׳ יוחנן בן זכאי ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי²⁵, דאף שהי׳ בו כל המעלות שאמרו עליו²⁶, מ״מ להיותו בביטול לגמרי דלא זו בלבד שלא הרגיש את מציאותו אלא שלא הרגיש גם את האהבה, לזאת אמר ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי. אך להיות שהכוונה היא שתהי׳ אהבה בהתגלות דוקא (דאז דוקא אפשר להיות האהבה וחיות אל המצוות), לזאת צריך להיות ההתחברות מבחי׳ מקור השכל להמשיך מבחינה זו אהבה בהתגלות, וההתחברות היא ע״י התפעלות השכל, דהתפעלות השכל היא הממוצע בין ב׳ המדריגות, להיות שההתפעלות היא על טוב האלקות בעצם ולא מצד זה מה שטוב לפניו, לזאת הוא שייך אל בחי׳ מקור השכל, אך להיות שהוא התפעלות הוא שייך אל בחי׳ אהבה בהתגלות. ובחינה זו היא ההתחברות שעל ידה היא ההמשכה ממקור השכל להיות אהבה בהתגלות, ועל ידה היא המשכת הביטול מבחי׳ מקור השכל לבחי׳ אהבה בהתגלות, שגם האהבה שבהתגלות תהי׳ בביטול. דהנה כאשר האהבה היא במורגש, הנה אף שהוא בקדושה, אבל בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה יניקת החיצונים. וכמו שהוא בעבודה, כמו״כ הוא גם בכללות ההשתלשלות, דלכן הנה אף שהגלגלים אומרים שירה והם בביטול כמ״ש²⁷ וצבא השמים לך משתחוים, דלכן מסבבים לצד מערב משום דשכינה במערב²⁸, והביטול הוא מצד השגתם באלקות כמ״ש הרמב״ם²⁹ שמכירים את בוראם, מ״מ הנה ישנם בני אדם המשתחוים לשמש³⁰, והוא לפי שביטול הגלגלים הוא במורגש, לזאת הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה ענין הפכי לגמרי שהוא עבודה זרה. דהמשל בזה הוא, דכאשר העבד עומד אצל המלך והוא בביטול לגמרי, אז אינו יכול לסבול שיכבדוהו, אבל כאשר הוא יכול לסבול שיכבדוהו, זהו הוראה שאינו בביטול לגמרי, דכמו״כ הוא גם בהגלגלים, שאף שהם בטלים לאלקות, מ״מ להיות שאינם בביטול לגמרי, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה ענין הפכי לגמרי.

וזהו בראשית ברא גו׳, דהנה בעולם יש ג׳ פירושים שהם הג׳ ענינים דעולם שנה נפש, לשון עולם המורגל ברז״ל הוא מקום, ולשון עולם המורגל בתנ״ך הוא זמן, כמ״ש³¹ א-ל עולם. ופירוש הג׳ בעולם הוא כמארז״ל³² נער הייתי גם זקנתי³³ שרו של עולם אומרו, דזהו בחי׳ נפש, היינו חיות העולמות, דחיות העולמות יש כמו שהוא מבחי׳ זקן ויש כמו שהוא מבחי׳ נער, היינו שהחיות הוא במצומצם, דזהו ההפרש בין חול ושבת, דבחול הוא מבחי׳ נער ובשבת הוא מבחי׳ זקן³⁴ (העלי׳ בשבת היינו קבלת החיות מבחי׳ זקן הוא ע״י העבודה בששת ימי החול, כמאמר³⁵ מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת³⁶). וזהו מה שיהונתן ודוד כאשר יצאו לשדה לקחו אתם נער³⁷, דיהונתן הוא בחי׳ ז״א ודוד הוא בחי׳ מלכות³⁸, הנה כאשר יצאו לשדה, בהשתלשלות, לקחו אתם נער שהוא הממוצע שמצמצם את החיות שיוכל להיות נמשך בעולמות³⁹, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה יניקת החיצונים. וזהו השייכות מ״ש והארץ היתה גו׳ מרחפ״ת למ״ש לעיל מיני׳, דמיד בתחילת ההתהוות הנה בסוף המדריגות דקדושה אפשר להיות מזה ע״י ריבוי השתלשלות יניקת החיצונים, דלהיות שהוא ביטול היש בלבד אפשר להיות מזה ענין דלעו״ז. דזהו ג״כ השייכות דרפ״ח למ״ת, דאף שהוא רפ״ח ניצוצות דקדושה, מ״מ אפשר להיות מזה מ״ת שהו״ע הפכי. אך ע״י רוחו של משיח שהוא פנימיות עתיק⁴⁰, המשכת העלם העצמי בכל המדריגות, אז אי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים, דכמו שבעבודה צריך להיות החיבור דבחי׳ אהבה בהתגלות לבחי׳ מקור השכל, היינו המשכת הביטול בהאהבה כמו שבאה בהתגלות, כמו״כ הוא גם בהשתלשלות, שצריך להיות המשכת העלם העצמי בכל המדריגות, דאז אי אפשר להיות שום יניקה, ואז נשלמת הכוונה דנתאוה²⁰ הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

__________

1) ריש פרשתנו (בראשית א, א). לכללות מאמר זה – ראה גם ד״ה ורוח אלקים פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ נד ואילך).
2) ח״א ג, ב. ועוד.
3) ראה זהר שם לא, ב.
4) ראה בארוכה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
5) ד״ה זה (סה״מ תש״ג ע׳ 66).
6) פרשתנו שם, ב.
7) ראה בארוכה ד״ה והארץ היתה תהו במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א בתחלתו.
8) ל״ת, שער הפסוקים וס׳ הלקוטים להאריז״ל עה״פ. ע״ח שער (יח) רפ״ח ניצוצין פ״א. לקו״ת מטות פב, ד. וראה מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ד ע׳ א׳תקנו. וש״נ. שם דברים ח״א ע׳ לז. וש״נ.
9) ב״ר פ״ב, ד. פ״ח, א. בעל הטורים עה״פ.
10) אוה״ת יתרו ע׳ תתטז. סה״מ תרכ״ח ע׳ קמד.
11) ראה גם מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ שלב ואילך, וע׳ שלז ואילך. וש״נ.
12) ראה אגה״ת פ״ד (צד, ב).
13) תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר״נ ספל״א.
14) ראה סה״מ תש״ג ע׳ 86.
15) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקעד. ח״ג ע׳ א׳תס. סה״מ תרפ״ז ס״ע קיח. ובכ״מ. וראה גם ד״ה ויקח הוי׳ אלקים את האדם תשי״ב (לעיל ע׳ ג).
16) ראה בארוכה ד״ה בחודש השביעי תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א וח״ב בתחלתם).
17) ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
18) ראה אגה״ק ס״כ (קל, סע״א).
19) ברכת יוצר.
20) תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
21) ראה של״ה רמט, ב. תניא פל״ח (נ, א ואילך).
22) פ״ד (ח, א).
23) ספמ״א.
24) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. וראה לקו״ת שלח מב, ג.
25) ברכות כח, ב.
26) ראה סוכה כח, א. ר״ה לא, סע״ב. ועוד.
27) נחמי׳ ט, ו. וראה ב״ב כה, א. סנהדרין צא, ב. תניא פמ״ב בהגהה. תו״א בראשית ז, ג. סידור (עם דא״ח) קמב, ב. סהמ״צ להצ״צ ה, א. ובכ״מ.
28) ב״ב וסנהדרין שם.
29) הל׳ יסוה״ת פ״ג ה״ט.
30) ראה רמב״ם הל׳ ע״ז פ״א ה״א ואילך. ועוד.
31) וירא כא, לג.
32) יבמות טז, ב.
33) תהלים לז, כה.
34) ראה אוה״ת בהעלותך ע׳ שצט. חוקת ס״ע תתפד-ה.
35) ע״ז ג, א.
36) חסר קצת. המו״ל.
37) שמואל-א כ, לה.
38) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תקלד. סה״מ פר״ת ע׳ קסז. ובכ״מ.
39) ראה אוה״ת חוקת שם (ע׳ תתפה).
40) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו.

[סה"מ בראשית ח"א ע' ז ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 303 ואילך.