בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, הנה ידוע דירידת הנשמה בגוף הוא ירידה צורך עלי׳, דאף אשר גם בלאו הכי הנה הנשמות עלו במחשבה2, מ״מ הנה ע״י הירידה עלייתם הוא למעלה עליונה יותר. דהנה אנו אומרים3 נשמה שנתת בי טהורה היא, שזה קאי על שרש הנשמה קודם התלבשותה בגוף, שהיא בבחי׳ טהורה, שהוא בחי׳ טהירו עילאה, דברוב הדרושים מבואר דבחי׳ טהורה היא קאי על שרשה באצילות, אמנם כמו שמבואר במאמר זה הכוונה בטהורה היא קאי על הנשמה כמו שהיא בטהירו עילאה קודם הצמצום4, ואעפ״כ הנה אח״כ אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי3 שהוא ירידת הנשמה להתלבש בהגוף, דירידה זו היא צורך עלי׳, שנעשה בה העלי׳ למעלה מבחי׳ טהירו עילאה. והנה כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך3, והיינו שההודאה ישנה בכאו״א מישראל, דההודאה אין זה מה שמשיג שהוא כן כי אם הוא למעלה מטעם ודעת, ולכן זה נמצא אצל כאו״א מישראל.
ולהבין מהו ענין ההודאה, שמודים לו ית׳, והרי אינו שייך מחלוקת נגדו ית׳ עד שיצטרכו להודות לו, הענין בזה הוא, שאין זה מחלוקת בגוף הענין, כי אם אשר הרגש הנבראים הוא שלמטה יש ולמעלה אין, ולזאת אי אפשר להיות בהשגתם הדיעה העליונה אשר למעלה יש ולמטה אין, היינו דכל מה שהוא למטה יותר הוא אין יותר, מאחר שהדיעה התחתונה הוא היפך מזה, אשר כל מה שהוא למטה יותר הוא ישות ומציאות יותר, אמנם אף שאין זה בהשגת התחתון מ״מ מודים אנחנו לך שהאמת הוא כמו שהוא בהדיעה העליונה שלמעלה יש ולמטה אין, והיינו שלא רק למעלה כי אם גם למטה הנה האמת הוא כהדיעה העליונה אשר למעלה יש ולמטה אין. והנה כ״ק אדמו״ר הצ״צ מבאר בהגהותיו (משנת תרכ״א על ד״ה ציון שבלקו״ת)5 דזהו ענין מה שמודים בגימטריא מאה6, והוא כמו שמבאר בלקו״ת אשר הודאה בלבד אינה מספיק לפי שההודאה אינה בגילוי והוא רק מה שמודה, והמכוון הוא שמההודאה יבוא אח״כ לבחי׳ ברכה שהוא ההמשכה בגילוי, היינו שיהי׳ הגילוי איך שלמעלה יש ולמטה אין, הנה זהו מה שמודים בגימטריא מאה, היינו שהמכוון הוא שע״י ההודאה יגיע אח״כ לבחי׳ ברכה, ענין מאה ברכות7, דמאה מורה על הכתר8, שמצד הכתר הוא ההמשכה שלמעלה יש ולמטה אין. והיינו שההודאה הוא העבודה שמלמטה למעלה, שלא יש הגילוי בזה כי אם שבעבודתו מלמטה למעלה הוא מודה שהאמת כן הוא, ומזה הוא מגיע לבחי׳ ברכה שהוא המשכה וגילוי מלמעלה למטה, שנמשך בחי׳ הכתר, ששם הוא הדיעה העליונה.
והנה בכדי שיבוא מבחי׳ הודאה לבחי׳ ברכה, שההודאה הוא התחלת התפילה, וברכה (שהוא בשמונה עשרה) הוא תכלית התפילה, הנה הממוצע בין ברכה להודאה הוא העבודה דואהבת9, שהאהבה הוא הממוצע בין ברכה להודאה. וכמו כן הוא גם בספירות העליונות, שהודאה הוא בחי׳ מלכות ובחי׳ נה״י, וברכה הוא בבינה דבבינה הוא המשכת הכתר, הנה הממוצע בין נה״י לבינה ומוחין בכלל הוא הספירות חג״ת, שבעבודה הוא העבודה דואהבת, להיות שהחסד הוא כללות המדות (דחג״ת).
והנה כדי שיבוא לבחי׳ ואהבת, על זה הוא אומר להלן10 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, דאנכי מי שאנכי11 הוא היום, בעולם הזה דוקא. דבעולם הבא הוא רק הארה בלבד, ובעולם הזה הוא העצמות, דלכן אמרו12 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא13. ומה שאומר כאן עולם הבא, אין הכוונה על גן עדן בלבד, כי אם גם על ימות המשיח ותחיית המתים, הנה גם זה הוא הארה בלבד. דבזה מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בההגהות14 מה דאיתא בגמרא15 עה״פ16 והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, דלכאורה אינו מובן והרי בביאת המשיח יהי׳ גילוי עצום דונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר17, ואיך אומר על ימים אלו אשר אין בהם חפץ. אך הענין הוא, דגם בימות המשיח ותחיית המתים הוא רק הארה בלבד, אלא שאין זה דומה לגן עדן, לפי שבתחיית המתים הגילוי הוא מבחי׳ שמו גדול, אבל מ״מ גם זה הוא רק שם והארה בלבד, אמנם ע״י קיום המצוות בעולם הזה דוקא הוא בחי׳ אנכי מי שאנכי, והגילוי מזה יהי׳ לעתיד. והיינו דלעתיד יהיו ב׳ בחינות, בחינה א׳ בלעתיד הוא הגילוי דשמו הגדול, ובחינה ב׳ בלעתיד הוא שיתגלה המשכת העצמות שממשיכים ע״י מעשה המצוות בעולם הזה, דכעת בעולם הזה הוא בהעלם, ולעתיד יהי׳ הגילוי מזה. והיינו דב׳ בחינות אלו, הנה בחינה הא׳ הוא עולם הבא מצד עצמה, היינו מצד עצם התהוותה, ובחינה הב׳ הוא מצד ההמשכה שע״י המצוות, שהוא המשכת העצמות, דעכשיו הוא בהעלם, ולעתיד יהי׳ בגלוי (אשר ב׳ בחינות אלו הם בב׳ זמנים מיוחדים. בתחילה יהי׳ בחינה הא׳ ואח״כ בחינה הב׳18). וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, דעולם הבא אין הכוונה רק על גן עדן כי אם גם על תחיית המתים, שגם תחיית המתים נכלל בעולם הבא, וראי׳ על זה ממה שאמרו19 כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כו׳ חוץ מהכופר בתחיית המתים שאין לו חלק לעולם הבא, שהוא מדה כנגד מדה20, הרי אשר תחיית המתים נקרא בשם עולם הבא21 (אלא ששם בהמשנה הכוונה הוא על מדריגה הא׳ שבתחיית המתים, שזהו (דוקא) נקרא בשם עולם הבא). וזהו שאמר מכל חיי עולם הבא, שהכוונה בתיבת כל הוא כללות ענין חיי עולם הבא, גם תחיית המתים, לפי שגם הגילוי שבתחיית המתים הוא רק מבחי׳ שמו הגדול בלבד, ויפה שעה אחת, דהיום בעולם הזה הוא המשכת העצמות, אלא שעכשיו הוא בהעלם והגילוי מזה יהי׳ לעתיד (בהבחינה הב׳ כנ״ל). והנה כאשר יתבונן איך שכללות הגילויים דעולם הבא, גן עדן ותחיית המתים הוא רק הארה בלבד, וע״י קיום המצוות בעולם הזה דוקא הוא המשכת העצמות, הנה עי״ז יבוא לבחי׳ ואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך9. וע״י האהבה, הנה הוא הממוצע שיגיע מבחי׳ הודאה לבחי׳ ברכה, שהוא תכלית התפילה. וע״י סדר העבודה דהודאה אהבה וברכה, עי״ז נעשה עליית הנשמה במעלה עליונה יותר מאשר היתה קודם ירידתה למטה.
אמנם כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן, על זה כתיב ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה. דציון22 הוא לשון סימן23, וקאי על עצם הנשמה, שעבודת עצם הנשמה הוא ברעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, והוא האהבה דבכל מאדך9. ומה שנקראת בשם ציון מלשון סימן, אי אפשר לומר שהסימן הוא על אורות וגילויים, שהרי הסימן הוא על דבר שלמעלה ממנו, ומאחר שהנשמות עלו במחשבה והם למעלה יותר מהמלאכים, אי אפשר לומר אשר הנשמות הם סימן על אורות וגילויים, כי אם סימן הוא על העצמות, והיינו שע״י האהבה דבכל מאדך שלמעלה מטעם ודעת, עי״ז הוא המשכת העצמות שלמעלה מהשתלשלות. אך מ״מ הוא רק סימן בלבד, שהרי לגבי הבלי גבול שלמעלה, הנה עבודת הנשמה הוא בהגבלה, והראי׳ שהרי גם לגבי הזולת, מי שהוא גדול בהשגה יותר ממנו, הנה מה שאצלו הוא בלי גבול ובכל מאדך, הרי אצל הזולת הוא עבודה שבהגבלה24, ולזאת הנה עבודת הנשמה שבבלי גבול הוא רק סימן בלבד על העצמות, וע״י עבודה זו הוא המשכת העצמות. דזהו בחי׳ ציון, שהוא בחי׳ יחידה, ובכללות הוא בחי׳ חי׳ יחידה. והנה ההפרש בין נפש רוח נשמה לחי׳ יחידה הוא אשר בחי׳ נר״נ אפשר שיתלבשו גם בלעו״ז, אמנם בחי׳ ח״י אי אפשר שיתלבש בלעו״ז, והיינו שאי אפשר אשר יכשל באיזה ענין בלעו״ז שיהי׳ לו מסירות נפש בזה, לפי שבבואה דבבואה לית להו25, אמנם בחי׳ נה״י אפשר שיתלבשו בלעו״ז, הבחינה דנה״י, והבחינה דחג״ת, וגם הבחינה דחב״ד, כמ״ש26 חכמים המה להרע, וע״ד מ״ש רבינו בתניא27 אשר ע״י חכמות חיצוניות הוא מטמא החב״ד שבנפש. וזהו מ״ש ציון גו׳ ושבי׳, דשבי׳ קאי על בחי׳ נר״נ שאפשר שיהיו בשבי׳ בלעו״ז, אבל בחי׳ ציון עצמה, שהוא עצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת, הנה בחינה זו אי אפשר שתהי׳ בשבי׳, כי אם עצם הנשמה יהי׳ בהעלם בלבד, אבל לא שתתלבש ח״ו בלעו״ז.
ובכדי לפעול הגילוי בבחי׳ ציון הוא במשפט, ולפעול הפדיון מהלעו״ז בבחי׳ נר״נ הוא בצדקה. דענין משפט וצדקה הוא, הנה משפט קאי על התורה כמ״ש28 כמשפט ותרגם כהלכתא שהוא הלכות התורה, וצדקה כפשוטו הוא להחיות רוח עניים29, ובכללות הוא מעשה המצוות. שההפרש הוא דתורה הוא בלבוש המחשבה וגם בלבוש הדיבור, אבל לא ירדה להתלבש בלבוש המעשה, שהתורה הוא המשכה פנימית שלא נתלבשה בלבוש המעשה, ולזאת זה פועל על בחי׳ ציון שלא ירדה בלעו״ז, וצדקה נתלבשה בלבוש המעשה, הנה בכדי לפעול על בחי׳ נר״נ שנתלבשו בלעו״ז, הוא ע״י הצדקה שמחי׳ רוח עניים, הנה עי״ז תצא הנר״נ שלו מהלעו״ז. והנה בההגהות30 מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בענין המשפט, דמשפט הוא בשלשה דוקא31, דאיסור והיתר דן גם יחיד אמנם משפט בשלשה, והטעם לזה הוא, לפי שבאיסור והיתר הרי הדיין אומר רק קו אחד, או שהוא כשר או ההיפך מכשר, או שהוא טהור או ההיפך מטהור, אמנם במשפט הרי הדיין צריך לומר ב׳ קוים, את האחד לזכות ואת האחד לחייב, נגוף ורפוא32, ולהיות שצריך להיות בו ההתכללות דב׳ קוין, צריך להיות בזה קו האמצעי שלמעלה משניהם, שלכן ביכולתו לחברם, ולזאת ציון במשפט תפדה, דלהיות שהוא בקו האמצעי שמגיע למעלה מאד, לזאת הנה המשפט מגיע בעצם הנשמה לפדותה.
ועפ״ז יובן מה שבג׳ דפורענותא33, וגם בשבת חזון שהוא השבת שקודם תשעה באב, מסיימים בפסוקי דנחמתא, שהסיום הוא התוכן של כל הענין, וכמו בשטר שהשיטה האחרונה הוא תוכן השטר34, והיינו שהגם דכללות ההפטרה הוא ענין של גלות, מ״מ יש בזה, ואדרבה התוכן שבזה, הוא ענין של גאולה, שהוא התכללות מב׳ קוים, דכמו״כ הוא גם בשבת חזון שתוכן ההפטרה הוא הפסוק האחרון דציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שהוא התכללות מב׳ קוים, שהוא ע״י קו הג׳ שלמעלה משניהם, דקו הלזה פועל גם בהגלות אשר יהי׳ ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שיהי׳ הגאולה שלימה במהרה בימינו.
__________
1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים). – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה בלקו״ת פרשתנו (דברים) בתחלתו, וההגהות באוה״ת פרשתנו ע׳ כח ואילך [נדפסו גם (המאמר בלקו״ת עם ההגהות) בקונטרס בפ״ע – קה״ת, תשט״ו. תש״ל].
2) ב״ר פ״א, ד.
3) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
4) ראה גם לקו״ת בחוקותי מז, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
5) אוה״ת שם ס״ע כט.
6) דעת זקנים מבעה״ת עקב י, יב. כלבו סקי״ח ד״ה ראשונה מי״ח.
7) ראה מנחות מג, ב. מקומות שבהערה הקודמת.
8) לקו״ת ברכה צג, ג. סה״מ בראשית ח״א ע׳ שפג. וש״נ.
9) ואתחנן ו, ה.
10) שם, ו.
11) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. ל״ת להאריז״ל תולדות כז, יט. לקו״ת פינחס פ, ב. שם פ׳ ראה יח, ד. לא, ד. נצבים מה, ב. תניא מהדו״ק ספמ״ט (ע׳ תו). וראה ראב״ע תולדות כז, ט.
12) אבות פ״ד מי״ז.
13) ראה גם המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ג (ע׳ יב). פט״ו (ע׳ יד).
14) אוה״ת שם ריש ע׳ לא.
15) שבת קנא, ב.
16) קהלת יב, א.
17) ישעי׳ מ, ה.
18) ראה לקו״ש חט״ו ס״ע 417. וש״נ.
19) סנהדרין צ, א (במשנה).
20) שם (בגמרא).
21) ראה לקו״ש שם ע׳ 141. סה״מ ימי הספירה ע׳ נו ואילך. שם ע׳ סא ואילך. וש״נ.
22) בכ״ז – ראה גם סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תי.
23) לקו״ת פרשתנו א, סע״ב. וראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ א׳תתקפט ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצא. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קפה. ועוד.
24) ראה תו״א מקץ לט, ריש ע״ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
25) יבמות קכב, א. גיטין סו, א. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1201 הערה 49. וש״נ.
26) ירמי׳ ד, כב.
27) ספ״ח.
28) וישב מ, יג.
29) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ נז, טו.
30) אוה״ת שם ע׳ לב.
31) סנהדרין ב, א (במשנה). שם לב, א (במשנה). רמב״ם הל׳ סנהדרין פ״ה ה״ח. פי״א ה״א. טושו״ע חו״מ ס״ג ס״א.
32) ישעי׳ יט, כב. ראה זח״ב לו, א. מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ קיא ואילך.
33) ראה תוד״ה ראש חודש – מגילה לא, ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ח.
34) ראה ב״ב קסא, סע״ב ואילך.
[סה"מ דברים ח"א ע' א ואילך]
״בלקו״ת פרשתנו ישנו המאמר ד״ה ציון במשפט תפדה. מאמר זה נמצא גם בכת״י (ביכל), שבכת״י נמצאים מאמרים מתקע״א ו(תחילת) תקע״ב, ובכת״י זה נמצא גם מאמר זה. ועל המאמר כתוב שנאמר ״אור ליום ב׳ ערב ט׳ באב וויטעפּסק״. למאמר זה ישנם ג״כ הגהות מכ״ק אדמו״ר הצ״צ. ההגהות הן משני זמנים. ישנם הגהותיו של הצ״צ על המאמר בלקו״ת, שהגהות אלה הן מלפני שנת תר״ח (כי בשנת תר״ח היתה הדפסת הלקו״ת), וישנן הגהות משנת תרכ״א – חמישים שנה מאז אמירת המאמר. הרי דובר שילמדו את הלקו״ת של השבוע, החסידישע פרשה, מסתמא כולם למדו זאת, ובפרט שהחסידשע סדרה של השבוע היא קטנה, במילא אחזור את המאמר בקיצור״ (שיחות קודש תשט״ו (ברוקלין, תשס״ג) ע׳ 322).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 331 ואילך.