בס״ד. ש״פ בראשית, כ״ז תשרי, מבה״ח מרחשון ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
ויקח1 הוי׳ אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה2, וצריך להבין מהו ענין לעבדה ולשמרה, מאחר שזה קאי על אדם הראשון כמו שהי׳ בגן עדן כמ״ש ויניחהו בגן עדן, א״כ מהו ענין לעבדה ולשמרה. בשלמא הענין דלעבדה מובן, דאף שבגן עדן הוא רוחניות שבגשמיות3, מ״מ הנה גם בגן עדן צ״ל תוספות אור שזה נעשה ע״י בחי׳ לעבדה, אבל הענין דלשמרה, שענין השמירה הוא מדבר המזיק, דבר המקלקל ודבר שאינו מתאים, זה אינו מובן מה צריך ענין שמירה בגן עדן, שהרי גן עדן הוא כולו טוב שאין שייך שם מציאות הרע ואינו סובל מציאות הרע4, דלכן הנה לאחר חטא עץ הדעת נידון אדם הראשון בגירושין, להיות שגן עדן הוא כולו טוב שאינו סובל מציאות הרע, א״כ אינו מובן מה שייך ענין השמירה בגן עדן מדבר המזיק ודבר המקלקל, דמאחר שזה קאי על אדם הראשון כמו שהי׳ בגן עדן ולא הוצרך לצאת משם, אם כן מה הי׳ צריך לשמירה מהיזק וקלקול.
ויובן זה בהקדים תחילה מה שכללות ההשתלשלות נחלק לג׳ ענינים, עולם שנה נפש, שעל זה הוסד כללות ההשתלשלות דלכן בספר יצירה מבואר ג׳ ענינים אלה5, להיות שהם יסוד כללות ההשתלשלות. והנה ג׳ ענינים אלו בקצרה הוא, הנה ענין עולם הוא בחי׳ מקום6, היינו ו׳ קצוות, ד׳ רוחות מעלה ומטה. וכמו שהוא בגשמיות שיש בזה בחי׳ ו׳ קצוות, כמו״כ הוא בהרוחניות הקשורה בגשמיות שיש בזה ג״כ בחי׳ הו׳ קצוות, דמאחר שהוא בחי׳ הרוחניות שנתפסת בגשמיות, היינו בחי׳ רוחניות שיש לה תפיסא והשגה בגשמיות, מובן שגם בבחינה זו יש בחי׳ ו׳ קצוות. ויובן זה מכחות הנפש, שהנשמה גם כמו שהיא למעלה יש בה כחות, כח הראי׳ כח השמיעה וכח ההילוך, דענין כח הראי׳ בהנשמה כמו שהיא למעלה הוא ע״ד מ״ש7 אע״ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, ובירידת הנשמה למטה הנה אז ענין כח הראי׳ שלה הוא רק בדברים גשמיים, וכמו״כ הוא גם בכח השמיעה, שכח השמיעה בהנשמה למעלה הוא מה ששומעת הכרוזים העליונים8, ובירידת הנשמה למטה הנה כח השמיעה שלה הוא רק בענינים גשמיים, ובענינים רוחניים אין בה כח השמיעה, דלכן הנה לשמיעת הכרוזים העליונים אינו מספיק בחי׳ הארת הנשמה שבגוף וזקוקים (און מען דאַרף אָנקומען) לבחי׳ עצם הנשמה, הרי שבירידת הנשמה למטה משתנים כחותי׳, דבמילא מובן שבבחי׳ הרוחניות כמו שהיא מלובשת בגשמיות יש בה בחי׳ הו׳ קצוות. והנה גם בבחי׳ הרוחניות טרם9 שמתלבשת בגשמיות יש בזה ג״כ בחי׳ ו׳ קצוות, וכמו בענין השכל, ששכל הוא למעלה מבחי׳ ו׳ קצוות, שהרי בהנקודה שכלית ששם העיקר הוא אור השכל אין בה קצוות, מ״מ הנה כמו שהיא באה בהשגה יש בה קצוות, שהם פרטי ההשגה, שפרטי ההשגה הם הקצוות שבההשגה, והשגה היא מעלמת על הנקודה, דלכן יש בה קצוות שהם הפרטים, ולכן צריך ריבוי יגיעה להוציא (אויף אַרויסנעמען) את נקודת התמצית, נקודת האור ונקודת החיות מההשגה כמו שהיא באה באורך ורוחב, להיות שההשגה מעלמת על הנקודה, ויש בה בחי׳ הפרטים (שהפרטים הו״ע המדות שבשכל, ששכל עצמו הוא למעלה מו׳ קצוות). וזהו ענין עולם, בחי׳ ו׳ קצוות שהו״ע עולם, בחי׳ העלם והסתר10.
והנה ענין נפש הוא בחי׳ נקודת האור והחיות שלמעלה מענין הפרטים, היינו שנקודת האור והחיות הוא למעלה מבחי׳ כלל להפרטים. ואין הכוונה שאין הפרטים נמשכים ממנה, כי אם שכל הפרטים באים ממנה אלא שהיא אינה כלל להם, דענין הכלל הוא שהוא כלל לפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט11, היינו דמבלעדי הפרטים אין שייך ענין הכלל להיות שכל ענין הכלל הוא מה שהוא כלל לפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט, משא״כ נקודת האור והחיות הו״ע לעצמו ואינו בחי׳ כלל, אלא שבמילא באים ממנה תחילה בחי׳ הכלל לפרטים ואחר כך הפרטים, אבל היא ענין לעצמה, אלא שממנה באים בחי׳ החיות כללי, חיות פרטי וכחות פרטים.
והנה להיות שבחי׳ הנפש הוא למעלה מענין הפרטים ואינה כלל אליהם, היינו שגם בחי׳ הכלל לפרטים הנה נקודת האור והחיות אינה מקור עלי׳ כי אם שהיא באה ממנה ממילא, ועולם הוא בחי׳ ו׳ קצוות בחי׳ העלם והסתר, הנה איך יהי׳ ההתחברות דבחי׳ הנפש עם בחי׳ עולם, היינו התחברות הנפש בגוף, הוא ע״י בחי׳ רצוא ושוב12, שהנפש מתלבשת בגוף ומיד כשהיא מתלבשת היא בבחי׳ רצוא מן הגוף, אמנם מצד שהיא מרגשת הכוונה, שהכוונה היא שתהי׳ בהגוף, היא בבחי׳ שוב, והיינו שהתחברות הנפש בגוף אינה התחברות תמידי כי אם התחברות ע״י בחי׳ רצוא ושוב, שזהו ענין שנה. והנה כמו שהוא מצד התחברות הנפש בגוף, היינו דכמו שמצד ההתחברות צריך להיות ענין רצוא ושוב דוקא, כמו״כ הוא מצד האור שהוא בבחי׳ רצוא ושוב, דהנה אופן החיות שהנפש מחי׳ את הגוף הוא שהגוף עצמו נעשה חי13, דאין זה שהגוף נשאר דבר מת אלא שנמצא בו נפש חי׳, כי אם שהגוף עצמו נעשה חי, היינו דאופן החיות שהנפש מחי׳ את הגוף אין זה שמחי׳ אותו מבחוץ (פון אויסווייניק), כי אם שהוא עצמו נעשה חי, והכח ע״ז בנפש להחיות את הגוף שיהי׳ הוא עצמו חי הנה הכח ע״ז הוא מפני שהנפש הוא חי בעצם, ולהיותו חי בעצם לכן הוא חי להחיות14 שיהי׳ הגוף עצמו חי, א״כ מובן דהתפשטות החיות להחיות את הגוף הוא דבוק בהנפש בבחי׳ חי בעצם, דמשום זה בכחו להחיות את הגוף בבחי׳ פנימיות, א״כ מובן שאופן החיות הוא בבחי׳ רצוא ושוב דוקא, היינו שהוא בבחי׳ חיות פנימי להחיות את הגוף, ומאידך גיסא הרי זה עצמו הוא מפני שהוא דבוק במקורו, הרי שיש בו ב׳ תנועות הפכיים, דאם הנפש עצמו כמו שהוא חי בעצם (נמצא) מאיר בהגוף, הי׳ צריך להיות ביטול מציאות הגוף (אויס גוף), ואם הגוף נשאר במציאותו הרי אז הי׳ הנפש צריך להשתנות, דאז אינו בבחי׳ חיות אל הגוף, אלא שאופן החיות הוא בבחי׳ רצוא ושוב.
והנה כמו״כ הוא גם בעבודת האדם לקונו, שתכלית העבודה היא לבוא לאהבה ויראה, הנה כשיתבונן בענינים המביאים את האהבה, היינו כשיתבונן בהענינים שהעמידו לפניו (ווי מ׳האָט פאַר אים אויסגעשטעלט) שמתאימים לפי כחו וחושי נפשו, הנה כשיתבונן בענינים המביאים את האהבה, ירגיש שאלקות הוא דבר הטוב לפניו ויתעורר באהבה לאלקות. אמנם בחי׳ אהבה זו היא בחי׳ אהבה שעלי׳ נאמר שהיא חוזרת אל האוהב15, שהרי האהבה היא מצד שזה הוא דבר הטוב לפניו, א״כ מובן דאהבה זו היא חוזרת אל האוהב. אמנם יש בחי׳ אהבה נעלית יותר מזו, והיא מדריגה היותר נעלית שבאהבה, והוא שאהבתו לאלקות אינה באה מצד הרגשתו שאלקות הוא טוב לפניו, כי אם שהוא נמשך בעצם לאלקות, והיינו דלבד זאת שאינו מרגיש מציאותו, דבאופן הא׳ הוא מרגיש את עצמו (הערט ער זיך) ומצד זה הוא אהבתו, אבל בבחינה זו, הנה לבד זאת שאינו מרגיש מציאותו, כי אם שאינו מרגיש גם את האהבה, היינו שאינו מרגיש כלל שהוא אוהב. וכמו ר׳ יוחנן בן זכאי שאמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי16, דלכאורה מאחר שר׳ יוחנן בן זכאי הי׳ כל ימיו באהבה ויראה ובלימוד התורה17, איך אמר שאינו יודע באיזה דרך כו׳, אך הענין הוא שר׳ יוחנן בן זכאי הי׳ בבחי׳ ביטול במציאות לגמרי, דלא זו בלבד שלא הרגיש מציאותו, והוא האהבה מצד שאלקות הוא דבר הטוב לפניו, כי אם שלא הרגיש גם זה שהוא אוהב, שהי׳ בבחי׳ ביטול במציאות, דבמילא לא ידע אם הוא אוהב או אחרת (אַז עס איז אַנדערש), שזהו בחי׳ אהבה זו שהוא בבחי׳ ביטול במציאות לגמרי, היינו שאין זה שהוא יודע פרטי דבר הנאהב ומשום זה הוא אוהב, כי אם שהוא נמשך בעצם לדבר האהוב והוא בבחי׳ ביטול במציאות. והנה כדי שיהי׳ מאהבה זו דבחי׳ ביטול במציאות בחי׳ אהבה בהתגלות, אהבה מורגשת, הנה הממוצע הוא בחי׳ התפעלות שבשכל, שהוא הממוצע להמשיך מבחי׳ הביטול את האהבה בהתגלות. דהנה מוחין הם מנוחה, א״כ בהתפעלות השכל שהו״ע הרגש הוא כבר מענין המדות, אמנם ההרגש שבזה הוא הרגש הטוב של עצם הדבר, לא הרגש מה שטוב לפניו, דלכן הוא ממוצע להמשיך מבחי׳ האהבה דביטול במציאות בחי׳ אהבה בהתגלות.
והנה ההפרש בעבודה בין ב׳ בחינות אהבות אלו הוא, דבאהבה שבבחי׳ ביטול במציאות הנה לעולם לא יסתעף מזה מציאות הרע, אבל בהאהבה מורגשת, בחי׳ יש מי שאוהב18, הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה מציאות הרע, דלהיות שבאהבה זו הוא בבחי׳ ישות במקצת, במילא הנה בריבוי השתלשלות יסתעף מזה מציאות הרע. וכמו בענין וצבא השמים לך משתחוים19 שהם בטלים לאלקות20, שזהו ההשתחואה שלהם משום ששכינה במערב21, ומ״מ ישנם בני אדם שמשתחוים לשמש22, דלכאורה נפלא הדבר דמאחר שהם בטלים לאלקות, איך יהי׳ מהם ענין של עבודה זרה, אך הענין בזה הוא23 שהביטול שלהם הוא מצד השגתם, כמ״ש הרמב״ם24 שהגלגלים בעלי נפש דעה והשכל הם, ומצד השגתם הם בטלים לאלקות, ולהיות שהשגתם מביאה בחי׳ הביטול, והשגה היא יש, לכן הנה בביטולם נשאר בהם ישות במקצת עכ״פ, להיות שביטולם בא ע״פ השגתם שהשגה היא בחי׳ יש, ולהיות שיש בהם ענין הישות במקצת, שמשום זה הנה אף שהם בטלים לאלקות מ״מ הנה בריבוי ההשתלשלות אפשר להיות מזה ענין עבודה זרה, ענין שלא רק שהוא מעלים ומסתיר על אלקות כי אם שהוא מנגד לאלקות, שכל זה הוא מפני שיש בהם ישות במקצת. דכמו״כ הוא גם בהאהבה המורגשת, דלהיותה בבחי׳ יש, שהוא יש מי שאוהב, ע״כ הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה מציאות הרע, משא״כ בבחי׳ האהבה דביטול במציאות הנה לעולם לא יסתעף מזה מציאות הרע. והמשל בזה הוא מעבד שהוא בטל למלך והוא על יד המלך, הנה אם הוא בבחי׳ ביטול לגמרי אל המלך, לא יכול לסבול שיכבדוהו בפני המלך, אבל אם הוא בבחי׳ ישות במקצת הנה אף שהוא בטל אל המלך והוא מציית לו בכל (און ער פאָלגט אים אַלץ), מ״מ יוכל לסבול שיכבדוהו בפני המלך. דכמו״כ הנה בהאהבה שבבחי׳ יש יוכל להסתעף מזה מציאות הרע, משא״כ בהאהבה דבחי׳ ביטול במציאות.
וזהו מ״ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, דהנה גן עדן אף שהוא בחי׳ הרוחניות דד׳ יסודות גשמיים, מ״מ הרי יכול להיות בזה ב׳ אופנים, בחי׳ האהבה דביטול במציאות ובחי׳ יש מי שאוהב, דלכן צריך להיות ענין השמירה. וזהו מ״ש לעבדה ולשמרה, דהנה תכלית הכוונה היא שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים25 (לו דוקא), וזהו ענין לעבדה להמשיך תוספות אור בגן עדן, שיהי׳ בחי׳ עיקר שכינה בתחתונים26 ולא רק גילויים בלבד, והוא שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים. וענין ולשמרה הוא דלהיות שמבחי׳ אהבה מורגשת הנה בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה מציאות הרע, הנה זהו ענין השמירה מהיזק וקלקול שלא יהי׳ מזה מציאות הרע, והוא שיהי׳ בחי׳ הביטול, דבמילא לא יהי׳ מזה מציאות הרע.
והנה כמו״כ הוא גם בזמן הגלות, אשר ומפני חטאינו גלינו מארצנו27, גירושין אחר גירושין, שצריך להיות בחי׳ העבודה דלעבדה ולשמרה, שהעבודה דלעבדה היא להמשיך תוספות אור, והוא שיהי׳ עיקר שכינה בתחתונים היינו בחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, שאז יהי׳ דירה לו ית׳. אמנם כדי שהדירה תהי׳ דירה נקי׳28, שתהי׳ דירה ראוי׳ כמו שראוי לזה שצריך לדור בה, הנה ע״ז צריך ענין השמירה שלא יסתעף מזה מציאות הרע, והוא שיהי׳ בחי׳ הביטול שאז לא יהי׳ מזה מציאות הרע, שזהו ענין ולשמרה. אמנם ענין לעבדה הוא להמשיך תורה אור29 שיהי׳ דירה בתחתונים, שזה נעשה ע״י בחי׳ לעבדה, ענין עבודת הבירורים, דעיקר העבודה בעבודת הבירורים היא בזמן הגלות דוקא, וכמו אדם הראשון שעיקר עבודת הבירורים הי׳ לאחר שנידון בגירושין דוקא ולא בגן עדן30, דאף שבגן עדן היו הבירורים בדרך ממילא, וכמו בימי שלמה שהבירורים היו בדרך מנוחה31, שכמו״כ הי׳ גם בגן עדן, מ״מ הנה עיקר הבירורים היו מחוץ לגן עדן דוקא, וכמו״כ הוא שעיקר הבירורים הוא בזמן הגלות דוקא, שעי״ז דוקא ממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. ועיקר הגילוי מזה יהי׳ לעתיד לבוא, שאז יהי׳ בגילוי עיקר שכינה בתחתונים, שכל זה נעשה ע״י עבודת הבירורים דוקא. וזהו ג״כ שייכות ב׳ הפירושים במ״ש32 ורוח אלקים מרחפת על פני המים, דפירוש א׳ בזה הוא שמרחפת הוא בחי׳ רפ״ח מ״ת33, והם הרפ״ח נצוצים שנקראים מת, דמאן דנפיל מדרגי׳ איקרי מית34, ופירוש הב׳ הוא דורוח אלקים קאי על רוחו של משיח35, דשייכות ב׳ הפירושים הוא שע״י העבודה בהרפ״ח ניצוצות, עבודת הבירורים שהוא פירוש הא׳, הנה עי״ז יהי׳ ורוח אלקים מרחפת דא רוחו של משיח במהרה בימינו.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה ורוח אלקים מרחפת פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ נד ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל תרפ״ו (סה״מ תרפ״ו ע׳ סו ואילך).
2) פרשתנו (בראשית) ב, טו.
3) ראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשג. סה״מ תרס״ב ע׳ רצט. ד״ה צו את בנ״י דש״פ פינחס תשי״א (סה״מ במדבר ח״ב ריש ע׳ רסז). ועוד. וראה אוה״ת בראשית (כרך ג) תקכט, ב.
4) ראה מאמרי אדהאמ״צ וסה״מ תרס״ב שם. ד״ה הנ״ל (סה״מ במדבר שם ע׳ רסט). וראה סה״מ במדבר שם ס״ע רג. וש״נ.
5) אוה״ת יתרו ע׳ תתטז. סה״מ תרכ״ח ע׳ קמד.
6) בכ״ז – ראה גם המשך תער״ב ח״א פקס״ח (ע׳ שלח ואילך).
7) ראה מגילה ג, א. וש״נ.
8) ראה לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סר״נ (סא, ג). לקו״ת במדבר ו, ג. תצא לו, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ.
9) אולי אמר: שאינה. המו״ל.
10) ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
11) עירובין כח, א. פסחים ו, ב. ובכ״מ.
12) ראה גם המשך תער״ב שם.
13) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקעד. ח״ג ע׳ א׳תס. סה״מ תרפ״ז ס״ע קיח. ובכ״מ. וראה גם ד״ה בראשית ברא תשי״ג (לקמן ע׳ ח-ט).
14) ראה בארוכה ד״ה בחודש השביעי תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א וח״ב בתחלתם).
15) המשך תרס״ו (קה״ת, תנש״א) ע׳ תקעז.
16) ברכות כח, ב.
17) ראה סוכה כח, א.
18) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) אמור פא, א-ב. ועוד.
19) נחמי׳ ט, ו.
20) ראה ב״ב כה, א. סנהדרין צא, ב. תניא פמ״ב בהגהה. תו״א בראשית ז, ג. סידור (עם דא״ח) קמב, ב. סהמ״צ להצ״צ ה, א. ובכ״מ.
21) ב״ב וסנהדרין שם.
22) ראה רמב״ם הל׳ ע״ז פ״א ה״א ואילך. ועוד.
23) ראה גם סה״מ תרח״ץ ס״ע לב ואילך.
24) הל׳ יסוה״ת פ״ג ה״ט. וראה רש״י ותוס׳ חולין מ, א.
25) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
26) ראה ב״ר פי״ט, ז. במדב״ר פי״ג, ב. שהש״ר פ״ה, א. וראה בארוכה המשך באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך). ד״ה באתי לגני תשי״א (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ג ואילך). ועוד.
27) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
28) ראה לקו״ת בלק ע, ג. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. ועוד.
29) ל׳ הכתוב – משלי ו, כג.
30) בכ״ז ובהבא לקמן – ראה גם ד״ה צו את בנ״י שבהערה 3-4 (ע׳ רסט).
31) ראה תו״א בראשית ו, א. לקו״ת במדבר ד, א. סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ תש״ד ע׳ 107. ד״ה פדה בשלום די״ט כסלו שנה זו (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ פו ואילך). תשכ״ו (שם ס״ע רל ואילך).
32) פרשתנו א, ב.
33) ל״ת, שער הפסוקים וס׳ הלקוטים להאריז״ל עה״פ. ע״ח שער (יח) רפ״ח ניצוצין פ״א. לקו״ת מטות פב, ד. וראה מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ד ע׳ א׳תקנו. וש״נ. שם דברים ח״א ע׳ לז. וש״נ.
34) כ״ה בלקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. וראה זח״ג קלה, ב. ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב. מבוא שערים שער ב ח״ב פ״ג. וראה לקו״ש ח״י ע׳ 211.
35) ב״ר פ״ב, ד. פ״ח, א. בעל הטורים עה״פ.
[סה"מ בראשית ח"א ע' א ואילך]
״סיפר, שצריך לחיות עם הזמן, ופירשו החסידים – עם פרשת השבוע. פרשת בראשית מכילה תקופת-שנים הרבה יותר ארוכה מכל שאר הפרשיות, ואלו גם היו דורות שהיו ניזונים בחסדו של הקב״ה, ובענין זה, חסד חינם, העיקר הי׳ העשר דורות הראשונים (אודותם מסופר בפרשה זו), שבהם הי׳ תוקף הארת החסד דאריך אנפין וכו׳, ועל כן כל הענינים בפרשה זו הם כלליים. וכן הוא בענין הזה ד״ויקח הוי׳ אלקים את האדם״, ובזה התחיל המאמר״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 120 ואילך.