בס״ד. ש״פ ראה, כ״ה מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשכ״ט
הנחה בלתי מוגה
אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו גו׳ ובו תדבקון1, ואיתא בספרי הפרישו עצמכם מעבודה זרה ודבקו במקום. וצריך להבין2 מה שמונה הענין דהפרישו עצמכם מעבודה זרה אחרי כל העבודות דאחרי הוי׳ אלקיכם תלכו וגו׳, דלכאורה, הן אמת שהתחלת העבודה היא אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו, הרי לאחרי זה מונה ה׳ עבודות זו למעלה מזו, ואיך אפשר שתכלית העבודה דובו תדבקון הוא הפרישו עצמכם מעבודה זרה. דלכאורה, הענין דהפרישו עצמכם מעבודה זרה הוא התחלת העבודה, ועד שאין זה מענין העבודה כלל כי אם קודם העבודה. ובפרט שקטלוהו ליצרא דעבודה זרה3. והרי התורה היא נצחית כמ״ש בתניא4, ומזה מובן אשר הסדר דאחרי הוי׳ אלקיכם תלכו גו׳ ובו תדבקון הוא הוראה בכל זמן ובכל מקום, אשר הענין דהפרישו עצמכם מעבודה זרה הוא גמר ותכלית העבודה, גם לאחרי שקטלוהו ליצרא דעבודה זרה.
ויובן זה בהקדים המבואר בד״ה אחרי דשנת תרכ״ט5 שנאמר לפני מאה שנה, שבפסוק זה ישנם ט״ו תיבות, וכן בישתבח ישנם ט״ו שבחים כנגד ט״ו שיר המעלות שבתהילים6. ומבאר שם, שהט״ו תיבות שייכים להוא״וין שבפסוק זה, ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו וגו׳. ובכדי לבאר ענין הו׳, מביא בהמאמר שם מ״ש רש״י7 שחמישה פעמים נאמר יעקוב מלא בו׳ ואלי׳ חסר ו׳, לפי שיעקב נטל הו׳ מאליהו במשכון שיבוא לבשר הגאולה לבניו. ומקשה מהו ענין שנטל הו׳ דוקא. ועוד מקשה שם ע״ד מה שמקשה באגה״ק8 עה״פ9 תתן אמת ליעקב, והרי יעקב עצמו הוא מדת האמת10 ומהו ענין תתן אמת ליעקב, שעד״ז קשה גם במה שיעקב נטל אות ו׳ מאליהו ועי״ז דוקא נעשה יעקב מלא, והרי יעקב עצמו הו״ע אות ו׳, וכדאיתא בזהר11 עה״פ12 ונתתם לי אות אמת דא אות ו׳, ומכיון שיעקב הוא מדת האמת, הרי מובן שענינו הוא אות ו׳, וכידוע13 בענין הגדול הגבור והנורא14, שהגדול הוא כנגד אברהם, הגבור הוא כנגד יצחק והנורא כנגד יעקב, הנה דוקא בהמדה שכנגד יעקב אומר והנורא (בו׳), וכן בענין הספירות הרי יעקב הוא בחי׳ המדות15 והמדות הם במספר שש הנרמז באות ו׳ כדאיתא באגה״ת16, ומאחר שיעקב עצמו הוא אות ו׳, א״כ מהו ענין שהוצרך ליטול אות ו׳ מאליהו ועי״ז דוקא נעשה יעקב מלא.
ומבאר שם בהמאמר17 שישנם שני בחינות אמת18, בחי׳ שפת אמת19 ובחי׳ אמת לאמיתו20. ובפרטיות יותר (מבואר בהגהה שם21) שישנם ג׳ בחינות, שפת אמת, אמת ואמת לאמיתו. וזהו ענין תתן אמת ליעקב, וכן מה שיעקב נטל אות ו׳, שיעקב מצד עצמו הוא בחינה תחתונה שבאמת, ומ״ש תתן אמת ליעקב הוא בחינה נעלית יותר באמת, מה שניתן לו מלמעלה.
והנה עד״ז הוא גם בהמדות אהבה ויראה, שישנם אהבה ויראה כמו שהם מצד עבודת האדם, וישנם אהבה ויראה שנותנים מלמעלה, כמבואר בהמאמר שם22. וההפרש שבין אהבה ויראה שמצד האדם להאהבה ויראה הבאים מלמעלה יובן ע״פ מ״ש בתורה אור23 ד״ה לא24 תהי׳ משכלה ועקרה בארצך, שכאשר האהבה ויראה הם בבחי׳ בארצך (ארץ של האדם), אזי הוא דבר שאין לו קיום רק לפי שעה, וכמו משכלה כו׳, משא״כ כשהאהבה ויראה באים מלמעלה (בחי׳ ארץ העליונה), אזי הם אהבה ויראה אמיתיים שיש להם קיום. והנה ע״ד ההפרש שבין אהבה ויראה הבאים מצד האדם עצמו להאהבה ויראה הבאים מלמעלה, עד״ז הוא ההפרש שבין בחי׳ האמת שמצד האדם עצמו לבחי׳ האמת הניתן מלמעלה. דהגם שכללות ענין האמת הוא מה שיש לו קיום, הרי ידוע מ״ש בתניא25 שגם האהבה שבבינונים, אף שהיא חולפת ועוברת אחר התפילה, מ״מ הריני קורא באהבתם שבתפלתם ג״כ שפת אמת תכון לעד19, לפי שבכחם לעורר אהבה זו בשעת התפילה מידי יום ביום. ומצד זה שבכחם עכ״פ לעורר את האהבה מדי יום ביום, לכן אף שחולפת ועוברת אחר התפילה, שמצד זה הנה לגבי מדריגת הצדיקים אין זה נקרא בשם עבודת אמת כלל, מ״מ לגבי מדריגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם, לפי שבכח עכ״פ יש לה קיום. וזהו תתן אמת ליעקב, שיומשך בחי׳ אמת לאמיתו כמו שהוא במדריגת הצדיקים. כי ביעקב מצד עצמו אפשר להיות בחי׳ אמת דבינונים, שגם זה נכלל במדתו של יעקב, כי מכיון שמדתו של יעקב היא בריח26 התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה27, הרי מוכרח שגם בחי׳ האמת דבינונים, שעבודת הבינונים היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך28, היא מדתו של יעקב, כמו שמוכיח בתניא שם. וענין תתן אמת ליעקב הוא שיומשך בחי׳ אמת דצדיקים.
והענין הוא, דהנה כתיב29 אני הוי׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, אשר30 מכיון שאני הוי׳ לא שניתי הוצרך להיות ענין הכליון בבני יעקב, ומה שאין בהם כליון הוא לפי שנתפסים בעולם (האַלטן זיך אָן אין וועלט), עולם השינויים, שלכן אין נרגש בהם הענין דאני הוי׳ לא שניתי. שמזה מובן אשר ענין האמת, העדר השינוי, הוא בבחי׳ שם הוי׳ דוקא, אני הוי׳ לא שניתי. דהנה התהוות העולם (עולם השינויים) הוא משם אלקים, כמ״ש31 בראשית ברא אלקים, לכן יש בו שינויים, כי אלקים הוא לשון רבים, וכמ״ש בשולחן ערוך32 שאלקים הוא לשון כח, שישנם ריבוי כחות והוא ית׳ הוא בעל הכחות כולם. ומכיון שאלקים הו״ע הריבוי, שייך בו ענין השינויים, כי כשישנו ריבוי ענינים, עכ״פ ב׳ ענינים, הרי שייך שישתנה מענין זה לענין זה. משא״כ הוי׳, להיותו הוי׳ אחד33, לכן אין שייך בו ענין השינוי, וזהו מה שענין האמת הוא בשם הוי׳ דוקא. ועפ״ז יש לומר אשר ב׳ הבחינות שבאמת, אמת ואמת לאמיתו, הוא בהב׳ שמות הוי׳, הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא. אמנם ממה שאמרו רז״ל34 עה״פ35 והוי׳ עמו שהלכה כמותו, מובן שגם בבחי׳ הוי׳ דלתתא ישנו הענין דאמת לאמיתו. שהרי בענין ההלכה אמרו20 כל דיין כו׳ דין אמת לאמיתו, ובחי׳ הוי׳ הנמשך בהלכה הוא בחי׳ הוי׳ דלתתא, שהרי זה נמשך בעולם כו׳36, דמזה מוכח אשר גם בבחי׳ הוי׳ דלתתא ישנו בחי׳ אמת לאמיתו.
דהנה התהוות העולם מצד עצמו הוא משם אלקים, והיינו שבחיצוניות הוא שייך רק לשם אלקים ולא לשם הוי׳. דזהו שאמרו37 נעשה38 לשון רבים כתיב והרוצה לטעות יטעה, שמצד ההתהוות דשם אלקים ישנו מקום שהרוצה לטעות יטעה, דאף שאין מסייעין אותו ח״ו הרי גם אין מונעין אותו מלטעות. דזהו ענין ההתהוות כמו שהוא מצד עצמו. אמנם ע״י ההתבוננות במה רבו מעשיך הוי׳39 ומה גדלו מעשיך הוי׳40, הנה מריבוי וגדלות הנבראים עצמם הוא בא להכרח שאמיתית מציאותם הוא הוי׳, אחדות הפשוטה, וכמ״ש הרמב״ם41 יסוד היסודות ועמוד החכמות כו׳ וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, אשר אמיתית המציאות דכל הנבראים הוא אמיתית המצאו ית׳, אחדות הפשוטה דשם הוי׳. אך אעפ״כ, מכיון שהכרה זו באה לו ע״י ההתבוננות בהבריאה, הנה מכיון שההכרה בהוי׳ באה לו ע״י ההתבוננות בעולם (דורך די התבוננות אין וועלט), הרי יש בזה הגבלה, שזה מוגבל כפי הגבלת השכל שלו. משא״כ כשהכרה זו באה לו מלמעלה, שההתבוננות שלו הוא רק בכדי להסיר את הדברים המעלימים ומסתירים אבל ההכרה עצמה בשם הוי׳ באה לו מלמעלה, שלא מצד ההתבוננות שלו, הרי אז אין בזה הגבלות כלל.
ועפ״ז יובן ג׳ הבחינות דשפת אמת, אמת ואמת לאמיתו כמו שהם בעבודת האדם. דהנה בכל אחד מישראל, גם כמו שנמצא בעולם (ווי ער שטייט אין וועלט) טרם שהתבונן בענין מה רבו ומה גדלו מעשיך הוי׳, יש בו הארת שם הוי׳, וכמבואר בלקו״ת42 שאפילו רשעים מלאים חרטות43 מצד היו״ד דשם הוי׳ שמאיר בהם, וכן מבואר בתניא44 שגם בקל שבקלים יש בו כח המסירות נפש מצד החכמה שבנפש, שחכמה הוא בחי׳ אות יו״ד45. וא״כ מובן שגם בהם ישנו בחי׳ אמת והעדר השינוי, שהרי עיקר ענין התמידות והעדר השינוי הוא מצד היו״ד דשם הוי׳ כמבואר בתניא46 שהיו״ד מורה על התמידות כמ״ש47 ככה יעשה איוב כל הימים. אמנם בחי׳ שם הוי׳ שישנו גם ברשעים וקל שבקלים הוא רק בכח, ולכן נקרא בחינה זו בשם שפת אמת. ובחי׳ אמת הוא הגילוי דשם הוי׳ כמו שבא ע״י ההתבוננות בענין מה רבו ומה גדלו מעשיך הוי׳, שאז ישנו (בפועל) הגילוי דהוי׳ אחד, אך מ״מ מכיון שזהו בהגבלה כנ״ל, הרי אין זה אמת לאמיתו. ובחי׳ אמת לאמיתו הוא הגילוי דשם הוי׳ כמו שהוא למעלה מהעולם, והיינו שהגילוי בא מלמעלה ולא ע״י ההתבוננות, כי ההתבוננות בזה הוא רק להסיר הדברים המעלימים כנ״ל, וע״ד המבואר במ״א48 בענין גילוי היחידה שצורך ההתבוננות בזה הוא רק להסיר הדברים המעלימים על בחי׳ יחידה, אבל גילוי היחידה עצמה הוא למעלה מהשכל, וגם ההתבוננות בזה אינה בהשגה והלבשה כי אם בהפשטה ושלילה, ומכיון שבבחינה זו אין בה הגבלות, לכן הרי זה בחי׳ אמת לאמיתו. דהגם שגם הוי׳ זה הוא בחי׳ הוי׳ דלתתא, שהרי נמצא הוא בעולם כו׳, מ״מ מכיון שבחינה זו קשורה בהוי׳ דלעילא, לכן היא אמת לאמיתו. וזהו ג״כ מה שהלכה היא בחי׳ אמת לאמיתו, דהגם שהוא מתלבש לברר את הדין כשישנם שני טענות שאחת מהם היא טענה של שקר49, מ״מ להיות שזה קשור בבחי׳ הוי׳ דלעילא, הרי זה בחי׳ אמת לאמיתו.
והנה בחינה זו הוא למעלה מהבחינה דהוי׳ אחד (שנמשך ע״י ההתבוננות), שהרי בענין הוי׳ אחד אמרו רז״ל50 כד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות. וא״כ אף שהוא אמליכתי׳, מ״מ הרי ישנו גם להמציאות דז׳ רקיעים וארץ כו׳. משא״כ הגילוי דהוי׳ שלמעלה מהעולם, הוא ההכרה שלא ישנם מציאות עולמות כלל, אין עוד מלבדו51. וזהו מה שאמרו ובו תדבקון, הפרישו עצמכם מעבודה זרה, דהנה כל מה שאינו בתכלית הביטול עדיין, הרי זה עדיין עבודה זרה. ולכן אומר שגמר ותכלית כל העבודה, שהתחלתה היא אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו ומונה בזה חמשה דרגות, הנה לאחרי כל הנ״ל צ״ל הפרישו עצמכם מעבודה זרה, שעי״ז דוקא נדבקים בו, והסימן על ובו תדבקון הוא ההפרשה מעבודה זרה, שיהי׳ בתכלית הביטול, ההרגש דאין עוד מלבדו. והרגש52 זה צ״ל באופן של ראי׳, וכמ״ש בהתחלת הפרשה53 ראה אנכי. דבפרשת עקב54 כתיב והי׳ עקב תשמעון, כי סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה55, ולכן בפרשת עקב כתיב והי׳ עקב תשמעון ובהפרשה שלאחרי׳ נאמר ראה. וזה יהי׳ לעתיד לבוא, שאז יהי׳ הגילוי בבחי׳ ראי׳56. וזהו ג״כ מ״ש53 ראה אנכי גו׳ ברכה וקללה, כי מצד בחי׳ אנכי שלמעלה מהשתלשלות, הנמשך בבחי׳ ראי׳ כו׳, נהפך גם הקללה לברכה, וכמו שיהי׳ לע״ל, אשר מצד הגילוי דאחדות הפשוטה שיהי׳ בבחי׳ ראי׳, וראו כל בשר גו׳57, יהפך גם כו׳, וכמ״ש58 אז אהפוך אל עמים גו׳ לעבדו שכם אחד.
__________
1) פרשתנו (ראה) יג, ה.
2) ראה גם רד״ה זה תשי״ד (לעיל ע׳ רמד).
3) ראה יומא סט, ב.
4) רפי״ז.
5) סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שיא ואילך.
6) בחיי תרומה כה, ז (הובא באוה״ת תבוא ע׳ תתרסו. נ״ך ע׳ רז). אבודרהם סדר שחרית של חול וסדר הגדה של פסח (הובא באוה״ת תרומה ע׳ א׳שפג. דרושים לחג השבועות ע׳ קנג. וראה גם אוה״ת נח (כרך ג) תרכו, ב. ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳קצו. פרשתנו (כרך ו) ע׳ ב׳שכב. סידור ע׳ קי).
7) בחוקותי כו, מב.
8) ריש סימן ו. וראה גם לקו״ת שמע״צ פג, א. סה״מ תרל״ד ע׳ רסד. ובכ״מ.
9) מיכה ז, כ.
10) זח״א קלט, סע״א. קסא, א. תניא ספי״ג. לקו״ת מטות פג, סע״ג ואילך. ואתחנן ה, ריש ע״ב. וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) ויחי כט, ד ואילך. ובכ״מ.
11) ר״פ ויקרא. נת׳ בביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שיג ואילך. ועוד.
12) יהושע ב, יב.
13) אוה״ת תזריע (כרך ב) ע׳ תקכ. וש״נ. וראה גם בעה״ט עקב ז, כא.
14) עקב י, יז. ברכה ראשונה דתפלת העמידה.
15) ראה תו״א מג״א צה, ב. ובכ״מ.
16) פ״ד (צד, ב).
17) סה״מ תרכ״ט שם ס״ע שיד ואילך.
18) ראה גם תניא פי״ג (יט, א). לקו״ת בהר מ, א. סה״מ תרל״ו ח״ב ס״ע שיט-כ. ובכ״מ.
19) ל׳ הכתוב – משלי יב, יט.
20) ל׳ חז״ל – שבת י, א. וש״נ.
21) סה״מ תרכ״ט שם ריש ע׳ שטו.
22) שם (ע׳ שטו).
23) משפטים עח, ד ואילך.
24) משפטים כג, כו.
25) שבהערה 18.
26) ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח.
27) ראה זהר ח״א א, ב. ח״ב קעד, ב. ח״ג קפו, סע״א.
28) תניא רפי״ד.
29) מלאכי ג, ו.
30) ראה תו״א יתרו סז, א. לקו״ת ר״ה סא, סע״ד ואילך. ובכ״מ.
31) בראשית א, א.
32) או״ח סוס״ה. וראה טור ושו״ע אדה״ז שם.
33) ואתחנן ו, ד.
34) סנהדרין צג, ב.
35) שמואל-א טז, יח.
36) חסר קצת. המו״ל.
37) ב״ר פ״ח, ח. יל״ש בראשית רמז יג.
38) בראשית א, כו.
39) תהלים קד, כד.
40) שם צב, ו.
41) ריש הל׳ יסוה״ת.
42) ריש פרשתנו.
43) תניא פי״א ולקו״ת שם בשם רז״ל. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בהמשך מים רבים תרל״ו ע׳ ח. וש״נ. וראה נדרים ט, סע״ב.
44) פי״ח.
45) אגה״ת שבהערה 16. ובכ״מ.
46) שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א).
47) איוב א, ה.
48) ראה קונטרס העבודה פ״ה (ע׳ 30 ואילך). שיחת ש״פ נצבים תשח״י (שיחות קודש תשח״י (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 496). ובכ״מ.
49) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
50) ברכות יג, ב.
51) ואתחנן ד, לה.
52) מכאן עד סיום המאמר, נרשם רק ראשי פרקים. המו״ל.
53) יא, כו.
54) ז, יב.
55) ויצא כח, יב.
56) ראה לקו״ת צו יז, ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ רא. תרצ״ט ע׳ 207.
57) ישעי׳ מ, ה.
58) צפני׳ ג, ט.
[סה"מ דברים ח"א ע' רפב ואילך]
כעין שיחה. י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה בתוספת מ״מ וכו׳.