בס״ד.
פתח דבר
לקראת ש״ק פ׳ וירא, כ״ף מרחשון הבעל״ט, יום הולדת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע – הננו מוציאים לאור, ע״פ הוראת כ״ק אדמו״ר שליט״א, את המאמר ד״ה וה׳ אמר המכסה גו׳, שנאמר בהתוועדות דש״פ וירא, כ״ף מרחשון ה׳תשל״ז
מערכת ״אוצר החסידים״
ערש״ק וירא כ״ף מ״ח ה׳ תהא זו שנת משיח
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. ש״פ וירא, כ״ף מרחשון ה׳תשל״ז
וה׳ אמר המכסה אני מאברהם גו׳ ואברהם היו יהי׳ לגוי גדול גו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה גו׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט גו׳1. ומדייק בזה בעל יום ההולדת במאמרו ד״ה זה דשנת תרס״ז (בהמשך תרס״ו2), הרי דרך הוי׳ זהו תומ״צ3, וא״כ מה מוסיף הכתוב בלעשות צדקה גו׳ (ענין המצוות4) על ושמרו דרך הוי׳. ומבאר שם5, דדרך הוי׳ היא המשכה מלמעלה למטה, וצדקה ומשפט היא העבודה בבחי׳ מלמטה למעלה, העבודה דאור חוזר. [ועפ״ז מבואר שם6 גם השייכות דושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט למ״ש לפנ״ז והוי׳ אמר המכסה אני מאברהם גו׳].
והנה הפסוק כי ידעתיו גו׳ ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט נתבאר בהמשך הנ״ל בד״ה כי ידעתיו דשנת תרס״ו7 (מאמר דש״פ וירא הראשון שבההמשך), ובמאמר זה (מאמר דש״פ וירא השני שבההמשך) מבאר הפסוק באופן אחר, נוסף על זה שמאמר הראשון מתחיל בפסוק כי ידעתיו ומאמר השני מתחיל בפסוק והוי׳ אמר המכסה אני גו׳, הנה גם בפסוק כי ידעתיו גופא, במאמר השני מפרש באופן אחר, דבמאמר הראשון מביא שני פירושים בכי ידעתיו, פירוש התרגום8 שידעתיו הוא לשון ידיעה, ארי גלי קדמי, ופירוש רש״י שידעתיו הוא לשון חיבה. ומבאר שם9 דידעתיו לשון ידיעה הו״ע רצון העצמי (דזהו ארי גלי קדמי, כי הרצון הוא בהתגלות), וידעתיו לשון חיבה הו״ע תענוג העצמי, משא״כ במאמר השני5 מפרש10 ידעתיו לשון חיבה, שחיבב אותו בבחי׳ תענוג העצמי. ועוד חילוק בין שני המאמרים בהפירוש דושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט. דבמאמר הראשון משמע (כפשטות לשון הכתוב, וכמבואר גם בכמה דרושים) דלעשות צדקה ומשפט הוא הפירוש דושמרו דרך הוי׳11, או שצדקה ומשפט הוא פרט בדרך הוי׳. ויש לומר שדרך הוי׳ (לשון יחיד) היא התורה (בחינת כלל שלמעלה מהתחלקות), ומזה נמשך לעשות צדקה12, עשיית המצוות (רמ״ח אברין דמלכא13, אברים פרטים)14. ובמאמר זה (מאמר דש״פ וירא השני שבההמשך) מבאר דלעשות צדקה גו׳ (עם היות שבא בהמשך לושמרו דרך הוי׳) הוא לא פירוש או פרט בדרך הוי׳ אלא שהוא ענין נוסף. דלאחרי ושמרו דרך הוי׳, המשכה מלמעלה למטה, באים אח״כ15 לעבודה נעלית יותר, לעשות צדקה, עבודה מלמטה למעלה.
ב) ויובן כ״ז ע״פ המבואר בד״ה זכור תרע״ח16 לבעל יום ההולדת (עה״פ ושמרו דרך הוי׳), ובארוכה בביאוה״ז לאדמו״ר האמצעי17 (עה״פ18 כי ישרים דרכי הוי׳) ובכ״מ19, דענין דרך למעלה הוא בדוגמת דרך כפשוטו (בגשמיות), שהוא ממוצע שמחבר שני מקומות שמצד עצמם הם רחוקים זמ״ז בתכלית. וכמו דרך המלך הנמשך והולך מעיר המלוכה מקום מושב המלך לכל מרחבי המדינה (שעל ידו מגיעים לכל העיירות הגדולות), וממנו מסתעפים עוד דרכים ונתיבות שעל ידם יכולים להגיע לעיירות הקטנות וכו׳ עד לפינה הכי נדחת, דהריחוק שבין עיירות הקטנות ומכ״ש פינה הנדחת לעיר הבירה מקום מושב המלך הוא נוסף על הריחוק במקום גם ריחוק במעלה, ועד לריחוק שבאין ערוך, וע״י אמצעות הדרך נעשה קישור וחיבור דפינה הנדחת עם מקום מושב המלך. וזהו מה שהקו הנמשך מאוא״ס נקרא בשם דרך, כי הקו הוא הממוצע שעל ידו נמשך מאוא״ס לעולמות, דנוסף על זה שהתהוות העולמות (המשכת אוא״ס להוות את העולמות) הוא ע״י אמצעות הקו [דענין זה הוא ע״י חיצוניות הקו, דשרשו הוא ממל׳ דא״ס], הרי ע״י הקו נעשה גם המשכת הגילויים דאוא״ס בעולמות [דענין זה הוא ע״י פנימיות הקו, דשרשו הוא מת״ת הנעלם].
ג) ועפ״ז מבאר בעל יום ההולדת בד״ה זכור הנ״ל20 זה שהתומ״צ נק׳ דרך הוי׳, כי ענין תומ״צ הוא לאתקנא רזא דשמי׳21, המשכת בחי׳ שמו הגדול (שם הוי׳), שהוא הגילוי דעצמות אוא״ס (בחי׳ ת״ת הנעלם שלמעלה מבחי׳ מל׳ דא״ס). ולכן נק׳ דרך הוי׳, הדרכים שעל ידם נמשך בעולם הגילוי דשם הוי׳, שמו הגדול. ועי״ז נשלמה הכוונה דדירה בתחתונים22, הגילוי דעצמות אוא״ס (שלמעלה מבחי׳ סובב וממלא) למטה בתחתונים, בתחתון שאין23 תחתון למטה ממנו. ומבאר שם24, דענין דירה בתחתונים הוא כמשל אדם הדר בבית חבירו, שכל עצמותו כמו שהוא דר בביתו הוא דר בבית חבירו. ויש לומר, שהכוונה בהמשל דאדם הדר בבית חבירו, הוא לבאר, דענין דירה בתחתונים הוא לא באופן שמצד הגילוי דאוא״ס בהתחתון נעשה בו זיכוך ועלי׳ (באופן שמתבטל ה״תחתון״ שבו), כי אם, שגם לאחרי הגילוי הוא נשאר תחתון25, ואעפ״כ נמשך בו הגילוי דעצמות אוא״ס. דזהו תוכן המשל דאדם הדר בבית חבירו, שגם לאחרי שהוא דר שם הבית הוא בית חבירו, ואעפ״כ הוא דר שם בכל עצמותו כמו שהוא דר בביתו.
ד) והנה לאחרי זה ממשיך בהמאמר (ד״ה זכור הנ״ל26), דכמו שדרך כפשוטו משמש לא רק להליכה אלא גם לחזרה27, עד״ז הוא גם בדרך הוי׳, דאמיתית ענינו הוא שהוא באופן כזה שעל ידו נעשה לא רק ההמשכה מלמעלה למטה (ענין הליכה), אלא גם העלאת התחתון, שיהי׳ כלי לההמשכה28. ושני ענינים אלו (ההמשכה מלמעלה והעלאת המטה) נעשים ע״י לימוד התורה וקיום המצוות29. ע״י לימוד התורה נעשה ההמשכה דעצמות אוא״ס (דהחכמה דתורה היא מבחי׳ החכמה דעצמות א״ס) בשכל האדם (שכל אנושי שמלובש במוח גשמי), ובפרט כשלומד היטב בעיון שכלו שאז היא מתאחדת עמו ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו30, ועד שנקראת על שמו31. ובירור והעלאת התחתון נעשה ע״י מעשה המצוות, ובפרט כשמעשה המצוות הוא באופן דאתכפיא, מעשה מלשון כפי׳32. וזהו ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה גו׳, דאמיתית ענין הדרך שמשמש לא רק להליכה (המשכה מלמעלה) אלא גם לחזרה (בירור והעלאת התחתון) הוא שנוסף ללימוד התורה יש גם עשיית צדקה, דכל המצוות נק׳ בשם צדקה33. ומוסיף צדקה ומשפט34, דעשיית הצדקה (צדקה כפשוטה) צ״ל במשפט, שישפוט את עצמו מהמותרות ויחשוב היטב מה שהוא מוכרח לנפשו וכל השאר יתן לצדקה. ועד״ז הוא בכל המצוות (שנק׳ בשם צדקה, כנ״ל) שקיומם צ״ל באופן דמשפט. ומוסיף לעשות (צדקה ומשפט), שגם זה (שהצדקה היא באופן דמשפט) אינו מספיק עדיין, וצריך להיות באופן דאתכפיא, מעשה מלשון כפי׳. ועי״ז נעשה בירור והעלאת התחתון, שנעשה כלי להגילוי שלמעלה.
ה) והנה העילוי שבבירור והעלאת התחתון, מובן מהמאמר (ד״ה זכור הנ״ל) שיש בזה ב׳ ענינים. א׳ שזה נוגע לההמשכה שלמעלה. וכמ״ש במאמר הנ״ל26 דכמו שבדרך כפשוטו באם א״א לילך בו בחזרה אזי אינו נקרא דרך (לא רק לגבי המקום שבא לשם, אלא) גם לגבי המקום שהלך משם, דכשלא ישנה העלי׳ (שהתחתון אינו כלי לההמשכה), אין ההמשכה אמיתית. ויש לומר הביאור בזה, דאמיתית ענין ושלימות ההמשכה (שאין בה הגבלה) היא, דלא רק שהיא נמשכת בכל מקום גם במקום הכי תחתון, אלא שהיא נמשכת וחודרת בכל חלקי המקום עד שמתעצמת עמו. שזה (ההתעצמות) הוא דוקא כשהתחתון הוא כלי להגילוי. דהגם שמצד למעלה אפשר להיות ההמשכה גם בתחתון שאינו כלי, דמי35 יאמר לו מה תעשה36, הרי בנוגע להתחתון, מכיון שמצדו אינו כלי ראוי לההמשכה, אינו מתעצם עם האור37, ובמילא חסר גם בההמשכה כנ״ל. ועוד ענין בבירור והעלאת התחתון38, ובפרט כשהבירור הוא באופן דאתכפיא, שזה דוקא מגיע בהעצמות. וזהו״ע מעשה גדול39, כי מעשה מלשון כפי׳ (בירור התחתון) מגיע בהעלם העצמי40 שלמעלה מכל ההמשכות והגילויים41.
ו) ועפ״ז יש לבאר תוכן הפנימי של החילוקים דהמאמרים דש״פ וירא בהמשך תרס״ו. דבמאמר הראשון מבאר ענין המצוות, זה שע״י קיום המצוות נמשכים ענינים הכי נעלים, רצון עצמי ותענוג עצמי. היינו שהעילוי דעבודת המטה הוא שעי״ז נעשה ההמשכה מלמעלה וגם ענין בירור התחתון הוא שעי״ז היא השלימות דההמשכה. ולכן מפרש (כפשטות לשון הכתוב) דלעשות צדקה ומשפט הוא פירוש ופרט בדרך הוי׳, ההמשכה מלמעלה. ולשנה הבאה במאמר השני מבאר העילוי דמעשה המצוות (עבודת המטה) כמו שהוא מצד עצמו42, בדוגמת הגילוי דלעתיד שאז תתגלה מעלת המעשה, מעשה גדול, לא רק זה שהמעשה מעורר וממשיך את אור הבל״ג כמו שהוא למעלה מהתלבשות בחכמה (תלמוד), אלא גם העילוי דהמעשה גופא, שהוא מגיע בהעלם העצמי43 (שלמעלה גם מאור הבל״ג שנמשך על ידו)41. ולכן מפרש דלעשות צדקה ומשפט הוא (לא פרט וביאור בדרך הוי׳, כ״א) ענין נוסף (שבא לאחרי וע״י ושמרו דרך הוי׳)44. וזהו מה שמאמר זה מתחיל בפסוק והוי׳ אמר המכסה אני, ומבאר דהמכסה אני הוא בחי׳ העלם העצמי דא״ס, ופירוש המכסה אני מאברהם הוא שלאברהם נתגלה בחי׳ זו, דע״י עבודתו בבחי׳ אור חוזר מלמטה למעלה, וגם יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו׳ לעשות צדקה ומשפט, לכן נתגלה לו בחי׳ העלם העצמי. [ואומר על זה המכסה בתמי׳45, כי מצד העבודה שלו (בבחינת אור חוזר) אין שייך שלא יתגלה לו בחינה זו]. ומכיון שבמאמר זה מדובר בענין הגילוי דהעלם העצמי (המכסה אני), לכן, גם בפסוק כי ידעתיו גו׳ מפרש שידעתיו הוא לשון חיבה שחיבב אותו בבחי׳ תענוג העצמי [דגילוי תענוג העצמי הוא נעלה יותר מגילוי הרצון, שלכן גילוי הרצון יש גם עכשיו משא״כ גילוי התענוג יהי׳ רק לעתיד46], כי ע״י המשכת וגילוי העלם העצמי, גם הגילויים הם באופן נעלה יותר47.
והנה שני ענינים אלו דושמרו דרך הוי׳ (המשכה מלמעלה למטה) לעשות צדקה ומשפט (עבודה מלמטה למעלה) ישנם בכאו״א מישראל, במשך כל הדורות. דנוסף על זה שכל עניני התורה הם נצחיים48, ובפרט הענינים דמעשה אבות סימן ונתינת כח לבנים49, הרי בנוגע לענין זה אומר בפירוש אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, עד סוף כל הדורות. וציווי זה (שאברהם מצוה את בניו גו׳) הוא נתינת כח מיוחד (נוסף על הנתינת כח שמצד מעשה אבות) לכל אחד מישראל על שתי עבודות הנ״ל.
ז) ויש לקשר זה עם הפסוק (בתהלים קאפיטל50 קטז, הקאפיטל דבעל יום ההולדת51 דשנה שעברה52) אתהלך לפני הוי׳ בארצות החיים53, ארצות לשון רבים, ומבואר בתו״א54 שהם (בכלל) ב׳ ארצות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, דב׳ ארצות אלו הם המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה. ויש לבאר זה בב׳ אופנים. א׳ שעלמא דאתכסיא הו״ע העלאה מלמטה למעלה (דעלי׳ למעלה הו״ע של התעלמות) ועלמא דאתגליא (ענין הגילוי וירידה) הו״ע המשכה מלמעלה למטה. וע״פ המבואר בתו״א שם שעלמא דאתכסיא הוא בחי׳ לאה (מחשבה) ועלמא דאתגליא הוא בחי׳ רחל (דיבור), יש לומר, שעלמא דאתכסיא בעבודת האדם הוא לימוד התורה, שעיקר ענינה הוא הבנה והשגה (מחשבה)55, ועלמא דאתגליא הוא קיום המצוות בדיבור ומעשה. ועפ״ז, עלמא דאתכסיא הוא המשכה מלמעלה למטה ועלמא דאתגליא הוא העלאה מלמטה למעלה, כנ״ל בארוכה שתורה היא המשכה מלמעלה למטה ומצוות הם העלאה מלמטה למעלה.
ח) וע״י העבודה דאתהלך לפני הוי׳ בארצות החיים, באים לתוכן הקאפיטל דבעל יום ההולדת51 דשנה זו56, הללו את הוי׳ כל גוים גו׳ כי גבר עלינו חסדו גו׳, שגם שני ענינים אלו הו״ע העלאה והמשכה. הללו גו׳ כל גוים גו׳ הו״ע בירור זיכוך והעלאת העולם57, עד שגם הגוים והאומים מהללים ומשבחים את הוי׳. וגבר עלינו חסדו גו׳ הו״ע המשכה מלמעלה למטה, דנוסף על זה שחסד (בכלל) הוא המשכה מלמעלה למטה, הנה החסד (ההמשכה) הוא בתוקף ובהתגברות, גבר גו׳ חסדו. והוא, שההמשכה היא מלמעלה מעלה ביותר, קצה הכי עליון, וביחד עם זה באה ההמשכה למטה מטה, עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו, וזהו מה שממשיך בכתוב ואמת הוי׳ לעולם, דאמת הוי׳ היא בחינה נעלית ביותר [וי״ל שזהו״ע מ״ש הרמב״ם58 שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, דאמיתת המצאו שייך לשם הוי׳, שלכן מביא ברמב״ם (בהמשך הענין שם)59 הפסוק60 והוי׳ אלקים אמת], ואעפ״כ הוא נמשך לעולם, לעולם הזה הגשמי, ובזה גופא גם לגוים ואומים. אמנם לאחרי כל העילוי דהמשכה זו, נאמר זה בכתוב (לא בתור ענין בפ״ע, אלא) בתור טעם (כי) על הללו גו׳ כל גוים. דתכלית הכוונה של ההמשכה היא שעי״ז יהי׳ אח״כ בירור ועליית המטה, שגם הגוים גופא יהללו את הוי׳. וע״ד העילוי דלעשות צדקה ומשפט שבא ע״י קדימת דרך הוי׳61. וסיום וחותם המזמור הוא הללוי׳, דאמיתית ההילול יהי׳ בשירה העשירית62 לע״ל, שאז יתגלה העילוי דהעלאת התחתון, מעשה גדול, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו יח, יז-יט.
2) הוצאת קה״ת – ע׳ שצח.
3) כמובן בפשטות (שלכן לא הוצרך רש״י לפרש הפירוש ד״ללכת בכל דרכיו״ (עקב י, יב) – כי זה מובן מעצמו*). וכדמוכח גם ממ״ש (הושע בסופו) כי ישרים דרכי הוי׳, שקאי על דברי תורה (ב״ב פט, א וברשב״ם שם. שהש״ר פ״א, ב עה״פ ישקני מנשיקות פיהו בסופו), או על מצוות (נזיר כג, א. הוריות י, ב). וראה זהר ח״א וישלח (קעה, ב) ״ואינון ארחין ושבילין דאורייתא״. ביאוה״ז לאדהאמ״צ שם (יט, ב ואילך) ולהצ״צ (כרך ב ע׳ תשד ואילך). אוה״ת נ״ך עה״פ הושע שם (ע׳ תנא ואילך).
4) דצדקה נק׳ בשם מצוה (סתם) – תניא פל״ז (מח, ב). וכן כל המצוות נקראות בשם צדקה, כדלקמן סעיף ד.
5) בסיומו – ע׳ תח.
6) נעתק לקמן סעיף ו.
7) ע׳ סח.
8) אונקלוס עה״פ. וגם בתיב״ע עה״פ: ארום גלי קדמי.
9) בסיומו – ע׳ עז.
10) אף שאין זה פירוש הפשוט דתיבת ״ידעתיו״, אלא שרש״י מוכרח לפרש כן כי ״אם תפרשהו כתרגומו יודע אני . . אין למען נופל על הלשון״.
11) וכמבואר בכ״מ, ד״לעשות צדקה״ הוא הדרך ומבוא שיהי׳ גילוי שם הוי׳ (תו״א בשלח סג, ב. לקו״ת שה״ש מד, ג. ד״ה זכור תרע״ח ס״ע קצ. ד״ה כי ידעתיו תרפ״ו ס״ע קיא. ועוד).
12) להעיר מסה״מ תרע״ח ע׳ סג, ש״דרך הוי׳״ הוא כוונת המצוות ו״לעשות צדקה גו׳״ הוא מעשה המצוות. ובהמשך הענין שם ״כמו שהוא במעשה המצוות לגבי כוונת המצוות כן הוא במצוות לגבי תורה״.
13) ראה תקו״ז תיקון ל׳ (עד, סע״א), הובא בתניא פ״ד. רפכ״ג. ועוד.
14) ראה זח״ג קכט, א (באד״ר) ״חד ארחא כו׳ דנהיר לתרי״ג ארחין״. ובלקו״ת ראה כא, ד [ועד״ז בד״ה כי ידעתיו תרכ״ז (ע׳ כו), פר״ת (ע׳ קלט)] שתורה היא ״חד ארחא״ [״אור אחד . . למעלה מבחי׳ התחלקות״], והמצוות (אורות המתחלקים בכלים, שלכל כלי אור בפ״ע) מתחלקים לתרי״ג (תרי״ג ארחין). ולהעיר גם מלקו״ת במדבר יג, א-ב. ובפשטות: התורה – אחת המצוות – תרי״ג.
15) ועפ״ז מובן ההמשך ד״לעשות צדקה גו׳״ ל״ושמרו דרך הוי׳״. וראה לקמן הערה 44.
16) סה״מ תרע״ח ע׳ קצג.
17) ר״פ וישלח (יט, ב ואילך).
18) הושע בסופו.
19) ביאוה״ז להצ״צ וישלח (כרך ב) ע׳ תשד ואילך. אוה״ת נ״ך ס״ע תנג ואילך. שה״ש כרך ב ע׳ תרפ ואילך. המשך ר״ה תש״ו פ״ח ואילך. ועוד.
20) ע׳ קצ.
21) ראה תו״א שמות מט, ד ואילך. יתרו סז, ד ואילך. אוה״ת שמות ע׳ רט ואילך. שם כרך ז ע׳ ב׳תפה. כרך ח ס״ע ב׳תתכד ואילך. יתרו ע׳ תתלג ואילך. שם ע׳ תתמד ואילך. ועוד.
22) ראה תנחומא נשא טז. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
23) לשון אדה״ז בתניא שם.
24) ע׳ קצג. וראה גם אוה״ת שה״ש שם ע׳ תרפ. סה״מ תרס״ב ע׳ שלה.
25) וי״ל השייכות דענין זה לדרך הוי׳, כי הדרך מקשר גם פינה הנדחת, כנ״ל בפנים.
ולהעיר גם מלקו״ת שה״ש מד, ג דענין דרך הוי׳ הוא ״להיות הולך ומתגלה גם למטה בעולם העשי׳ עולם החושך״, די״ל הפירוש שגם אח״כ נשאר ״עולם החושך״*, ואעפ״כ נמשך בו הגילוי דהוי׳.
26) ע׳ קצג ואילך.
27) ראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ שם יט, ג. להצ״צ שם ע׳ תשז. אוה״ת נ״ך ע׳ תנו. ועוד.
28) ומה שנק׳ ״בית חבירו״ ו״עולם החושך״ (ראה לעיל הערה 25) – יש לומר (וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 89 בהערות), כי גם ענין עליית התחתון מלמטלמ״ע, כולל גם העלי׳ שתהי׳ לע״ל (שאז תהי׳ בתכלית השלימות), הוא (לא שאז יתבטל הצמצום, כי אם) שחושך הצמצום גופא יהפך לאור (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקל. שם ע׳ תתקלב). ומכיון שענין זה (הפיכת החושך לאור) א״א להיות מצד הגדרים ד״אור״ ו״חושך״ ורק בכח העצמות – נמצא, שמצד הגדרים ד״עולם״, יהי׳ גם אז ״תחתון״ – ״בית חבירו״, ״עולם החושך״. ועצ״ע.
29) ראה לקו״ת שמע״צ פד, ב. אוה״ת ואתחנן ד״ה ושננתם. ד״ה ויגש תרע״ח (הובא גם בד״ה זכור הנ״ל). וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 65. ועוד.
30) תניא פ״ה.
31) ע״ז יט, א. וראה קידושין לב, סע״א ואילך.
32) ד״ה ויגש הנ״ל ע׳ קכא. שם ע׳ קכד ואילך. ד״ה זכור הנ״ל ע׳ קצב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשסא ואילך. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרצ״ט ע׳ 191. ועוד.
33) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת שה״ש מד, ג. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ס״ע עדרת. וש״נ. ס׳ המאמרים: תרע״ח ד״ה ויגש (ע׳ קכא), ד״ה זכור (ע׳ קצ). וראה גם ד״ה כי ידעתיו תרכ״ז (ע׳ כב. שם ע׳ כד ואילך), פר״ת (ע׳ קלג. שם ע׳ קלז ואילך), תרפ״ו (ע׳ קג. שם ע׳ קיא. קיג). ובכ״מ.
34) ראה גם תו״א בשלח סג, סע״ב. ד״ה נ״ח תרמ״ג ס״ג (ע׳ מו-מז). ד״ה אשר ברא תרפ״ט ס״ד (סה״מ קונטרסים ח״א כג, ב). ד״ה ויאמר גו׳ לך תש״ב ס״ד (ע׳ 53). ובכ״מ.
35) קהלת ח, ד.
36) ראה לקו״ת פ׳ ראה כח, ב ״שעכ״ז נמשך בו (אף שלא נזדכך) גילוי אור עליון ממש, כי הוא ית׳ כל יכול״.
37) וכמ״ש בלקו״ת שם, ש״מ״מ אין הגילוי אור מתייחד כ״כ עם הכלי״.
38) כ״מ בד״ה זכור תרע״ח (ע׳ קצד). ובפרט מזה שמציין שם לד״ה ויגש תרע״ח – עיי״ש ע׳ קכד.
39) קידושין מ, ב.
40) כ״ה הלשון (העלם העצמי) בד״ה ויגש הנ״ל ע׳ קכה.
41) ד״ה ויגש הנ״ל ע׳ קכד.
42) להעיר שהקביעות דיום ההולדת (כ׳ מרחשון) בשנת תרס״ו היתה בש״ק פ׳ וירא אליו הוי׳ – גילוי מלמעלה*, והקביעות דיום ההולדת בשנת תרס״ז היתה ביום ה׳ פ׳ חיי שרה** – כמה ימים דעבודה כמו שהיא לאחרי הגילוי מלמעלה (ראה לקמן הערה 44) ד״וירא אליו הוי׳״.
ולהעיר גם מזה שבכל השנים (משנת תרנ״ד עד שנת תרע״ו) הי׳ אדמו״ר נ״ע בעל יום ההולדת בליובאַוויטש, מלבד בשנת תרס״ז שהי׳ אז בחו״ל, בוירצבורג (״התמים״ חוברת ג ע׳ לא-לב). ואולי יש לומר, שגם ענין זה (שהי׳ אז בחוץ מליובאַוויטש) שייך לעבודת הבירורים, בירור והעלאת התחתון.
43) כ״ה הלשון (העלם העצמי) בד״ה ויגש הנ״ל ע׳ קכה, כנ״ל.
44) כי בכדי שיהי׳ בירור והעלאת התחתון (בשלימות) צ״ל תחילה ההמשכה והגילוי מלמעלה (וע״ד תלמוד שמביא לידי מעשה – ראה ד״ה ויגש שם ע׳ קכד). ועפ״ז תובן השייכות ד״לעשות צדקה גו׳״ ל״ושמרו דרך הוי׳״ גם להפירוש שבהמאמר דשנת תרס״ז.
45) פרש״י עה״פ.
46) ד״ה כי ידעתיו תרס״ו ס״ע עו.
47) וכמבואר שם (ד״ה וה׳ אמר תרס״ז בסופו) בענין ואברהם היו יהי׳ לגוי גדול ועצום גו׳.
48) וראה תניא רפי״ז.
49) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן עה״פ לך לך יב, ו. וראה שם יב, יו״ד. תולדות כו, א. וישלח לב, ד.
50) כן הוא לשון הצ״צ בכ״מ (לדוגמא: אוה״ת נ״ך כרך ב׳ ס״ע א׳יא).
51) כידוע המנהג לומר הקאפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו – מכתב כ״ק מו״ח אדמו״ר, נדפס בקובץ מכתבים ע״ד אמירת תהלים. אגרות-קודש כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ ח״י ס״ע נג. וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – כמפורש ברשימה שבהערה הבאה. וראה לקו״ש ח״ה ע׳ 103 ואילך. ח״כ ע׳ 400 ואילך. ועוד.
52) להעיר מרשימת כ״ק מו״ח אדמו״ר מכ׳ מ״ח תש״ה (נדפסה בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז), ש״כל אחד מכ״ק רבותינו . . יאמר דרוש ע״פ דקאפיטל פ״ד״ – דמזה מוכח, שגם הקאפיטל דשנה העברה שייך ליום ההולדת.
53) פסוק ט.
54) ויצא כב, ד. וראה גם אוה״ת שם רטז, סע״ב ואילך.
55) ד״אם אינו מבין הפירוש, אינו נחשב לימוד כלל״ (הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ג. שו״ע אדה״ז או״ח ס״נ ס״ב).
בהל׳ ת״ת שם הי״ב ״וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה י״ח מצות ולמדתם אותם וכמ״ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו׳״. אבל: (א) זהו בנוגע מצות ת״ת, ש״אינו יוצא בלימוד זה י״ח מצות ולמדתם אותם״ (ולא לעצם הענין דלימוד התורה (וכמו שמדגיש בהלכה זו עצמה ש״אינו יוצא בלימוד זה״). משא״כ כשאינו מבין ״אינו נחשב לימוד כלל״). (ב) גם בנוגע למצות ת״ת – מדייק אדה״ז ש״אינו יוצא י״ח מצות ולמדתם אותם״, שהיא ״כמ״ש לא ימוש גו׳ מפיך״, משא״כ מצות ״והגית״ שלאח״ז י״ל שיוצא גם בלימוד זה – ראה בארוכה ליקוט פירושים וכו׳ לאגה״ת פ״א ע׳ סה הערה 83.
56) – תשל״ז: תהלים קיז (א-ב) – כל הקאפיטל.
57) ובפרט לפמ״ש ברשימות הצ״צ לתהלים שם (יהל אור ע׳ תמז) שפסוק זה נאמר על ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה״ שיהי׳ לע״ל (צפני׳ ג, ט), שאז יהי׳ שלימות הבירור – אהפוך אל עמים, אתהפכא.
58) הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א.
59) שם ה״ד. וראה ד״ה הללו את ה׳ תשל״א [סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ קכו], דכוונת הרמב״ם במ״ש ״הוא שהנביא אומר״ י״ל שהיא להדגיש שזהו אמת נעלה כזה שא״א לידע כלל בשכל רק ״שהנביא אומר״.
ויש לומר, דזהו גם מה שהרמב״ם ממשיך ״והוא שהתורה אומרת כו׳״, דיש דרגא באמת נעלית יותר שאינה מתגלית גם בנבואה, אלא ״שהתורה אומרת״.
60) ירמי׳ י, י.
61) ראה לעיל סעיף ו ובהערה 44.
62) מכילתא עה״פ בשלח טו, א. תנחומא בשלח יו״ד. תרגום שה״ש בתחלתו. וראה אוה״ת שה״ש בתחלתו.
__________
*) ומה שפירש רש״י בס״פ עקב (יא, כב) ״ללכת בכל דרכיו – הוא רחום ואתה תהא רחום כו׳״ – יש לומר, כי לפני ״ללכת בכל דרכיו״ דס״פ עקב כתיב ״שמור תשמרון את כל המצוה הזאת גו׳״, דמזה מוכח, שב״ללכת בכל דרכיו״ מוסיף עוד ענין.
ועד״ז י״ל במ״ש הרמב״ם (הל׳ דיעות פ״א ה״ה) ״ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים . . שנאמר (תבוא כח, ט) והלכת בדרכיו״ – כי לפני ״והלכת בדרכיו״ כתיב ״כי תשמור את מצוות ה׳ אלקיך״. והא שלא פירש רש״י בפ׳ תבוא – יש לומר שסומך על מה שפירש כבר לפנ״ז בס״פ עקב.
*) ראה לקמן הערה 28.
*) ולהעיר מהשייכות המיוחדת דבעל יום ההולדת ל״וירא״, שעוד בהיותו ילד השתוקק לזה ועד לבכי׳ (״היום יום״ ט׳ מ״ח. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 129 ואילך. וש״נ).
**) להעיר שקביעות דכ׳ מ״ח (שהוא כמו הקביעות דיום א׳ דר״ה) יכול להיות בד׳ ימים: ביום הש״ק פ׳ וירא, ביום ב׳, ביום ג׳ או ביום ה׳ (דפ׳ חיי שרה), וכשהקביעות דכ׳ מ״ח הוא ביום ה׳ – הוא ריבוי הכי גדול בימי העבודה שלאחרי הגילוי ד״וירא״.
[סה"מ בראשית ח"א ע' רכ ואילך]
הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס כ״ף מרחשון תשמ״ז, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ רה ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה ממאמר זה, נדפס לקמן בהוספות.