בס״ד. ש״פ תזו״מ, ו׳ אייר ה׳תשמ״ח
הנחה בלתי מוגה
אשה כי תזריע וילדה זכר גו׳1, ומבואר בזה בלקו״ת פרשתנו2 (והיא החסידישע פרשה), דאמרו רז״ל3 אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וטעם הדבר הוא, כי הנה כל הענינים שבקדושה כלולים זה מזה, וכן איש ואשה דהיינו זכר ונקבה, והם חסד וגבורה, הרי הם כלולים זה מזה, ובהתגלות הרי בחסד מתגלה הגבורה, ובגבורה מתגלה החסד. וכמו שהוא בעולם בפשטות, שבדרום שהוא ימין וחסד הרי בהתגלות הוא תוקף החום ולכן הכושים שחורים וגם אינו מיושב, הרי שהחסד שבדרום כלול מגבורה, שחרות והעדר הישוב, ולאידך גיסא בצפון שהוא שמאל וגבורה הרי ההתגלות הוא חסד, שהאנשים דשם הם לבנים ובו עיקר הישוב של ע׳ אומות4. [ובב׳ רוחות אלו נכללים כל ד׳ הרוחות, דמזרח נקרא פנים ומערב נקרא אחור ולכן דרום הוא ימין וצפון הוא שמאל]. ועד״ז הוא גם למעלה בשמות שנקרא בהם הקב״ה, שיש שם מ״ה שהוא בחי׳ חסד, ויש שם ב״ן שהוא בחי׳ גבורה, והרי יש בחי׳ ב״ן שבמ״ה ומ״ה שבב״ן. ובזה יובן מה שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, כי ענין ההשפעה (תזריע) שבאשה הוא בחי׳ חסד שבה, ולכן יולדת זכר שהוא בחי׳ חסד וכו׳. ולפי זה מבאר שם גם הענין בעבודת האדם שצ״ל התכללות המדות וכו׳.
והנה בתחילת הדרוש שם מביא פירוש אחר בדברי רז״ל הנ״ל (אשה מזרעת תחילה יולדת זכר), והפלוסופים נדחקו ליישב כי לפי שאשה מזרעת תחילה הרי טפת הזכר באה לאחרונה ועילאה גבר (ע״ד מארז״ל5 דהכל הולך אחר החיתום). ואח״כ דוחה פירוש זה, ומפרש כפשוטו, שמזרע האשה בא הזכר וכו׳. והנה זה פשוט שיש מקום גם לפירוש הראשון, כיון שהובא בתורה, וכמבואר במכתב אאמו״ר6 שכל מה שנאמר בתורה, אפילו ההלכה שאמרו עלי׳ בדותא היא, כולם ממש אמר ה׳ והוא עצמו אמר שבדותא היא, וכן הדברים שנשאר בתיובתא כולם אמרם ה׳ והוא אמר ג״כ התיובתא וכו׳, והיינו שהכל הוא חלק מתורה נצחית. ואם כן הוא בנוגע הדברים בגליא שבתורה, עאכו״כ שכן הוא בפנימיות התורה, שגם הקא סלקא דעתך שבזה הוא חלק מתורה נצחית וכו׳. אלא שלמעשה המסקנא היא כדעה הב׳. אבל לכאורה עדיין דורש ביאור, מדוע הביא תחילה את פירוש הפלוסופים ודחה אותו, ולא הביא מלכתחילה את הפירוש שמסיק כוותי׳. ובפרט שזהו פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא וכו׳7. והנה לכאורה הי׳ אפשר לומר שהטעם שהובא פירוש זה הוא כדי לידע שפירוש זה נשלל, וכהטעם בנגלה להבאת דיעה הנשללת. אבל אי אפשר לומר כן, שהרי הפירוש שנדחה הוא הפירוש הראשון בלקו״ת, והרי זה גופא הוא תוכן החילוק בין ב׳ הפירושים, דלפירוש הראשון האחרון גובר (ולכן אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, כי הזכר שבסוף גובר), ולפירוש השני הראשון גובר, שלכן זה מה שיולדת זכר הוא משום שהזכר נברא מזרע האשה שהזריעה תחילה. ומזה מובן גם בתורה שהפירוש הראשון לא נאמר בכדי לשלול אותו, אלא שבו בעצמו ישנו ענין חיובי [ויש לומר שזהו ג״כ עומק הכוונה במ״ש במכתב אאמו״ר שגם הקא סלקא דעתך וכו׳ הוא חלק בתורה, שהכוונה בזה שיש בו גם ענין חיובי]. ויש לומר, שהטעם שהובאה הקא סלקא דעתך כאן הוא, משום שבמאמר זה גופא הרי מבואר ענין התכללות הגבורות והחסדים, ולכן מביא בתורה (במאמר זה) ענין שלילי בתורה, שממנו נלמד איך שגם בו ישנו ענין חיובי.
והנה במאמרים שלאחרי זה בלקו״ת8 מבואר ענין המילה והחתונה וכו׳. ומכיון שהלקו״ת נסדר ע״י נשיא בישראל (הצמח צדק9), נשיא בדורו שהנשיאות שלו היא נשיאות נצחית (וההוראות שלו הן הוראות נצחיות) על כל הדורות, ובפרט שנסדר כן בדפוס אשר כל ענין שבדפוס הרי הוא לדורות10, מובן מזה, שגם סדר זה הוא בדיוק. כי דוקא לאחרי שלימות העבודה דאשה כי תזריע וילדה זכר וכו׳, דהיינו התכללות הגבורות והחסדים, באים לאחרי זה לבחי׳ המילה וענין הנישואין וכו׳.
והענין הוא, דהנה עולם הזה בכלל הוא במצב של גבורות וכו׳ כנראה בחוש, וכמפורש בעץ חיים11 והובא בספר התניא12, אשר הקליפות גוברים בו. אבל מזה גופא שענין זה הובא בתורה שהתורה כולה טוב, הרי מובן, שגם בזה עצמו ישנו ענין של טוב, וכמובא בלקו״ת שם13 ענין חושך שבטו שונא בנו14, שיש מעלה בענין דשבטו, שבגבורה זו נכלל ענין החסד. וע״י ההעלם והסתר באים אל הגילוי דלעתיד, שאז יהי׳ ענין המילה בשלימותו, כמ״ש15 ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך16, ועד״ז ענין החתונה דישראל וקוב״ה בשלימותו, כדאיתא במדרש17 עה״פ18 והי׳ ביום ההוא גו׳ תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, שלעתיד לבוא יהי׳ ענין הנישואין (לא רק אירוסין). ויהי׳ אז יחוד מ״ה וב״ן בשלימותו, עד ששם ב״ן עולה לשם ס״ג להיות עטרת בעלה19 דשם מ״ה20, ועד שעולה לשם ע״ב, בחי׳ משכיל לאיתן האזרחי21 (והיינו עם כל הפירושים באיתן האזרחי), כמבואר במאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר22 (בשם אדמו״ר הזקן), ועד שעולה להיות עטרה לעצמותו ומהותו ית׳.
והנה הגבורות הנ״ל הוא דבר שבעבר, אבל עכשיו לאחרי שכבר הי׳ צרות ובפרט בדורות אלו, ובפרט בדור הקודם, הרי לא תקום פעמיים צרה23 וכל שכן וקל וחומר יותר מפעמיים, ובטח יהי׳ מעתה טוב וחסד על ישראל. ואמיתית ענין זה יהי׳ בביאת משיח צדקנו, שאז יהי׳ אך טוב לישראל, מתחיל מענין התורה, אין טוב אלא תורה24, והיינו שתהי׳ התורה בהבנה והסברה והשגה, תורה חדשה מאתי תצא25. ובפרט ע״י עבודת האדם באופן דהפצת המעיינות חוצה, שהתורה נמשכת בבחי׳ חוצה, והיינו חוצה שמחוץ לאדם, וגם כולל חוצה שבאדם עצמו, רמ״ח אברים ושס״ה גידים, ולמעלה מזה במחשבה דיבור ומעשה שבו, ולמעלה מזה מדות שבו26, ולמעלה מזה גם המוחין שבו, כמבואר בלקו״ת קרוב לתחילתו27 שגם עשר כחות הנפש אינם הנפש עצמה, ועצם הנפש הרי היא מיוחדת עם עצמותו ומהותו ית׳. שע״י כל זה באים לגאולה האמיתית והשלימה, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל28. ובפרט ע״י לימוד התורה שהיא בדוגמת ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. וכמו29 הלימוד דספר לקוטי תורה, דוגמת ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ועד״ז לימוד הרמב״ם שגם ספרו הוא ליקוט, ועד״ז לימוד המשנה שחיבר רבינו הקדוש שגם היא ליקוט30 (ולהעיר שהתחלת פרק שני דפרקי אבות שלומדים היום היא במאמר רבינו הקדוש, רבי אומר כו׳), וע״י כל זה באים אל קיום היעוד31 דמהרה ה׳ אלקינו ישמע בערי יהודה וכו׳, שמיעת החמשה קולות דחתן וכלה שכנגד ה׳ קולות שבהם ניתנה תורה32, ויקויים מ״ש33 קהל גדול ישובו הנה, לא רק בלשון עתיד אלא בלשון עבר, שכבר באו הנה, וגם מ״ש תורה חדשה מאתי תצא בלשון עבר, שכבר יצאה, והעיקר הוא שיהי׳ כל זה תיכף ומיד ממש, בעגלא דידן.
__________
1) ריש פרשתנו (תזריע יב, ב).
2) תזריע יט, א ואילך.
3) ברכות ס, א. נדה לא, א.
4) לקו״ת שם, סע״ד ואילך.
5) ברכות יב, א.
6) לקוטי לוי״צ אגרות ע׳ רסו.
7) זח״ג קכד, ב (ברע״מ). הובא ונת׳ באגה״ק סכ״ו.
8) שם כ, א ואילך.
9) ״היום יום״ יד אדר א. ובכ״מ.
10) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ שפב. לקו״ש ח״ב ע׳ 522.
11) שער (מב) דרושי אבי״ע ספ״ד.
12) פ״ו (י, סע״ב ואילך).
13) יט, ג.
14) משלי יג, כד.
15) נצבים ל, ו.
16) ראה אגה״ק ס״ד. לקו״ת פ׳ ראה יח, סע״ג ואילך. ועוד.
17) שמו״ר פט״ו, לא. במדב״ר פי״ב, ח (בסופו).
18) הושע ב, יח.
19) משלי יב, ד.
20) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תקלו ואילך. שם ע׳ תקמד. סידור (עם דא״ח) קלב, ב. אוה״ת בראשית מ, ב. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך לע״ל ע׳ תרג ואילך. וש״נ.
21) תהלים פט, א.
22) סה״מ תש״ג ס״ע 72 ואילך. קונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 5-6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו). ובכ״מ – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ נה הערה 60.
23) ל׳ הכתוב – נחום א, ט.
24) אבות פ״ו מ״ג.
25) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
26) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תנה.
27) ויקרא ד, ב.
28) ישעי׳ כז, יב.
29) בהבא לקמן – ראה גם שיחת ש״פ שמות שנה זו (סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 202-3).
30) הקדמת הרמב״ם לספרו יד החזקה.
31) ברכת ״שבע ברכות״ – ע״פ ירמי׳ לג, י-יא.
32) ברכות ו, ב.
33) ירמי׳ לא, ז.
[סה"מ ויקרא ע' קע ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ קלב ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״ג ע׳ 230 ואילך.