בס״ד. ש״פ וארא, כ״ח טבת, מבה״ח שבט ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
וארא1 אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם2, ופירש״י לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי. וידועה השאלה ע״ז, כמובא בכמה מקומות ודרושים ובפרט בחסידות3, דאיך שייך לומר שלפני הגאולה מגלות מצרים ולפני מתן תורה לא הי׳ מדת אמיתית שלי. ואפילו להפירוש דזה שנתגלה במדת אמיתית שלי הי׳ גם למשה, וכמו שהי׳ משה במצרים לפני הגאולה, הרי בכל זאת, איך שייך לומר דמה שנתגלה אל האבות בא-ל שד-י, לא הי׳ מצד מדת אמיתית וכו׳. והנה, בפירוש שם שד-י ישנם ב׳ אופנים, ומבואר דהאמור כאן הוא האופן הנעלה שבהם, ועפ״ז יוקשה ביותר מה שכל זה לא הי׳ מדת אמיתית וכו׳.
דהנה, בענין שם שד-י ישנם ב׳ ביאורים, דישנו הפירוש המובא במדרש4, אני א-ל שד-י, אני שאמרתי לעולמי די וכו׳ שאלולי אמרתי להם די, עד עכשיו היו נמתחים והולכים. והיינו, ששם זה הרי הוא שייך לעולמי, בחי׳ עולמות, ובאופן דדי, מדידה והגבלה, והיינו הדי והמדידה והגבלה דעולמות [ואע״פ שמבואר באגה״ק5 דענין ההתהוות הוא מדרגא הכי נעלית באלקות שאינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו ח״ו, אמנם, ענין השם הוא גילוי אל הזולת, ולמטה ובגילוי הרי אינו נרגש כי אם ענין המדידה והגבלה והצמצום], אעפ״כ ע״י העבודה שלאחרי זה, דזה הי׳ אצל האבות, וכמו באברהם שנאמר אצלו6 התהלך לפני והי׳ תמים, הנה כשהגיע לתכלית השלימות שלו, עי״ז נאמר לו אני א-ל שד-י, שנתגלה אצלו בחי׳ שד-י. אמנם צריך להבין, דהרי ענין זה דשד-י, שאמרתי לעולמי די, הי׳ כבר בתחילת הבריאה, וא״כ מה נתחדש אצל אברהם. ואי אפשר לומר דאע״פ שזה כבר הי׳ מתחילת הבריאה, הרי הי׳ זה בהעלם, דמה שהי׳ בגילוי הוא רק הפעולה שעל ידו, שאמרתי לעולמי די, המדידה והגבלה, אבל איך שזה קשור עם אלקות לא הי׳ נרגש, וזה נעשה ע״י אברהם אבינו, שגילה זאת מן ההעלם אל הגילוי, אמנם, הלא אין זה כי אם גילוי מן ההעלם והסתר, אבל לא שנתחדש כאן ענין חדש, ומלשון הכתוב משמע שהי׳ ענין חדש לגמרי, ועוד, דהנה איתא ברמב״ם הלכות עבודה זרה7 עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו וכו׳ התחיל לשוטט בדעתו כו׳ וידע שיש שם אלוקה אחד כו׳ ובן ארבעים שנה (כהגירסאות שבזה8) הכיר אברהם את בוראו. ובמ״א9 איתא בן מ״ח שנה. ועד שישנו מאחז״ל10 דבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו. והרי מה שהגיע לשלימותו דהי׳ תמים (שזה הי׳ ע״י הברית מילה שלו) הי׳ זה בהיותו בן תשעים ותשע שנים, וא״כ, הרי זה מה שגילה דיש בעל הבית לבירה זו11, האלקות שבבחי׳ הגבלה (פירוש הנ״ל בשם שדי) הי׳ כו״כ שנים לפני זה. ולכן ע״כ מה שנאמר לו אז בעת המילה אני א-ל שד-י היא בחינה נעלית יותר בשם שד-י. וזהו הביאור השני בשם שד-י, וכמבואר בהמאמר דשנת תר״ל12 ומכ״ק אדמו״ר הצ״צ13 ובארוכה בהמשך תער״ב14, שדי באלקותי לכל ברי׳15. והיינו, שלפירוש זה בשם שד-י אינו שייך לעולמי, כי אם זהו כמו שהוא באלקות, די באלקותי לכל ברי׳. וכאן הפירוש די הוא מלשון די מחסורו אשר יחסר לו16, אפילו סוס לרכוב עליו וכו׳17. והנה בפירוש ענין ברי׳ הנ״ל (שדי וכו׳ לכל ברי׳), ישנו ענין הנעלה שבזה, בחי׳ העילוי שבברי׳ שהיא תובעת (וואָס זי מאָנט) השגה באלקות, וע״ז אומרים שדי באלקותי לכל ברי׳, גם לברי׳ זו. וישנו עוד ביאור בענין ברי׳18 דאין לה מעלה אחרת זולת ענין היותה ברייתו של הקב״ה, וגם בזה אומרים די באלקותי וכו׳. והיינו, שגם בקצה העליון וגם בקצה התחתון די באלקותי. ובפירוש הב׳ בברי׳ (שאין לה מעלה אחרת וכו׳) יש בו יתרון לגבי פירוש הא׳, דבענין הנעלה שבברי׳, הרי מה שנמשך שם אלקותו, הוא מצד הכלי, משא״כ בענין הב׳ שזהו מצד האלקות, שהאלקות נמשך עד למטה, די באלקותי לכל ברי׳. וזהו בזה גופא שהיא ברייתו של הקב״ה, דענין הבריאה הוא התהוות יש מאין כמ״ש הרמב״ן19, וענין ההתהוות יש מאין הוא בכח זה שאינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו ח״ו (כנ״ל).
וזהו מה שנאמר לאברהם אחרי המילה הי׳ תמים, אני א-ל שד-י, והיינו, מה שדי באלקותו לכל ברי׳, לא באופן דדי מלשון מדידה והגבלה וצמצום, כי אם הענין דדי מחסורו אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו כו׳ [והיינו בחי׳ הגילוי וכו׳], אמנם אעפ״כ אי אתה מחוייב להעשירו16. והנה, מב׳ אופנים אלו שבא-ל שד-י יוצאים ב׳ אופנים בהנהגת העולם20, הנהגה טבעית והנהגה ניסית. דענין ההנהגה טבעית הוא מה שזרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו21, משא״כ ההנהגה ניסית הרי היא למעלה מענין הטבע. אמנם אעפ״כ הנהגה ניסית זו אינה יוצאת לגמרי מגדר הטבע, באופן דנס שמגבי׳ לגמרי ויוצא מכל גדר הטבע. אלא דאף שתורת אמת קוראת אותו נס, הרי זהו נס מלובש בטבע, וכהדוגמאות שבזה כמו נס פורים וכו׳, שזהו אבל אי אתה מחוייב להעשירו, שנשאר בגדר הטבע, ובחינה זו הי׳ אצל האבות.
והנה תכלית הבירור שבעולם ותכלית הבריאה הוא המשכן והמקדש [דיש לומר בדרך אפשר שזהו ביאור ההמשך בהמאמר22, דלאחר שמביא ב׳ אופני ההנהגה שבעולם, מביא מיד הדיעות שבבית המקדש, היות והמשכן ומקדש הוא תכלית הבריאה], וענין המקדש ומשכן הוא כמ״ש23 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכתיב24 והי׳ המקום אשר יבחר הוי׳ וגו׳, והיינו שהי׳ מקום מובחר להשראת השכינה. והנה, בית המקדש הי׳ מוגדר בהגדרות דמקום, דלכן כל עניני המשכן והמקדש היו מדודים במדידה דמקום וכו׳. ובאופן השראת השכינה במקום המקדש מביא בהמאמר ב׳ דיעות25, דעת הרמב״ם26 והרד״ק27 והרס״ג28 ועוד, ומביא בהמאמר ריבוי דיעות כדעת הרמב״ם, ודיעה הב׳ היא דעת הרמב״ן29. וביאור דעת הרמב״ם כפי שביאר דבריו חכם א׳30, דלומר שהאלקות מתצמצם ומתלבש במקום המקדש, זה אין שייך לומר כלל, כיון שהאלקות מובדל מגדר מקום, אלא ענין השראת שכינתו ית׳ במקדש הוא, שהמקום מזוכך כל כך עד שאפשר לו להרגיש משהו באלקות. והוא ע״ד שכותבים דבר שכל, דאין שייך לומר כלל שהשכל
הנכתב ע״י האצבעות יש לו איזה ערך ושייכות וקישור עם האצבעות, אלא הענין הוא, דבאצבעות ישנו ענין התחלקות הכחות וכו׳, והיות שמזוככים יותר מאצבעות הרגל, וכל שכן משאר הגוף, לכן שייכים לציור האותיות ויכולים לכתוב, אבל השכל עצמו אין לו שייכות עם האצבעות (אף שנמשך על ידם) והרי הוא נמצא בהעלם בהאותיות, והיודע לקרותם מוציא מהם הדבר שכל. זוהי דעת הרמב״ם. אמנם דעת הרמב״ן היא שאופן ההשראה (במקום המקדש) היא כמו משכן השכל במוח, דכח השכל הרוחני מתאחד ומתעצם עם המוח הגשמי והרי הוא נתפס במקום גשמי, דלכן ישנו לכל כח מוח מיוחד בתלת חללין דגלגלתא31, דמוח החכמה הוא קר ולח וכו׳32, ולפי ערך הכלי מתלבש בו הכח, וכמו״כ בבינה ליבא33 כו׳. וכן הי׳ בבית המקדש שהאלקות הי׳ בבחי׳ התלבשות ממש בהמקום, ולא רק בבחי׳ מעבר בלבד (וכמבואר ההפרש ביניהם בדרושים המבארים ענין התלבשות ומעבר34). והנה, אע״פ שבבחי׳ מעבר (דעת הרמב״ם) מאיר האור בגילוי יותר מכמו שהי׳ לפני זה, שזהו מעלת שבת ויו״ט35, דאז ההנהגה בעולם העשי׳ היא כמו שהוא מצד עולם היצירה ועולם הבריאה, וכמו״כ בארץ ישראל ששם (גם בימות החול) ההנהגה היא מיצירה, ורק בדרך מעבר בלבד בעשי׳ (כדי שיפעול פעולה בעולם העשי׳), דאז זהו באופן דאינו פועל שינוי בההשפעה והאור, וכמו מוציא מזו ומכניס בזו, דאין כאן שינוי באיכות האור, משא״כ בבחי׳ התלבשות, היינו שהאור פועל שינוי בהכלי ונעשה גם שינוי בהאור כו׳ שנעשה לפי ערך הכלי, דלכן בימות החול תורה אומרת וברכך וגו׳ בכל אשר תעשה36, שצ״ל עשי׳ ומלאכה היות שזהו בהתלבשות בעשי׳, וא״כ ישנה מעלה בבחי׳ מעביר (כדעת הרמב״ם) על בחי׳ התלבשות (דעת הרמב״ן), אמנם, זה גופא שאפשר לרדת ולהתלבש בעשי׳, זהו מצד שנמשך מכל הגבוה ביותר ולכן יורד למטה ביותר (וכמבואר בהמשך מאמרי ההילולא דיו״ד שבט37), ודעת הקבלה והחסידות כשיטת הרמב״ן.
וזהו הביאור האפשרי שיש לומר בקישור הענינים בהמאמר38, דלאחר שמבאר ב׳ האופנים בההנהגה בעולם מביא הדיעות שבבית המקדש, והענין הוא כנ״ל, דהיות שתכלית הבירור וכו׳ הוא המקדש, שתכליתו הוא שכן יהי׳ בעולם, לכן מביא ב׳ הדעות שבבית המקדש [שמב׳ אופנים אלו שבבית המקדש (התלבשות ומעביר) ישנם אח״כ ב׳ האופנים בהנהגה שהם ב׳ האופנים בשם שד-י כנ״ל39] דאלו ואלו דברי אלקים חיים40, ובפרט כנזכר לעיל שרוב השיטות הם כדעת הרמב״ם, והיינו, דבגלוי ובחיצוניות המקדש הי׳ הענין כדעת הרמב״ם (מקום מזוכך להרגשת אלקות) דמצד זה הוא מה דאיתא במדרש41 דאילו היו אומות העולם יודעים מה הי׳ המקדש יפה להם, היו מקיפים אותו קסטריות כדי לשומרו, ופנימיות התורה המתבארת בתורת החסידות, ובפרט בתורת חסידות חב״ד, מגלה הפנימיות והסוד שבבית המקדש, שהי׳ התלבשות דאלקות ממש במקום המקדש.
והנה ענין התלבשות הנ״ל הוא כמו ענין צירוף הוי׳ באדנ-י42, דע״י הצירוף נעשה שינוי בשניהם, בהוי׳ ובאדנ-י, ובב׳ האופנים שבהצירוף, אם מלמעלה למטה, אדנ-י בהוי׳, אם מלמטה למעלה, הוי׳ באדנ-י (כמבואר בשער היחוד והאמונה פ״ז), דלכן אף שזהו מה שדי באלקותי לכל ברי׳, אעפ״כ הרי זה ענין מצומצם, דלכן עדיין אין זה מדת אמיתית שלי, וכמבואר בתניא43 דבאמת ישנם כמה דרגות, שפת אמת, אמת, ואמת לאמיתו וכו׳, שכל דרגות אלו הם בכל עולם ועולם היות שזהו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה44, דמצד שהוי׳ אלקים אמת45 הרי גם בחי׳ שד-י הוא אמת, אלא שזהו בהעלם, ובגלוי הו״ע ההגבלה [אלא שמפני היותו אמת יכול להיות אח״כ ואמת הוי׳ לעולם46], דזהו מה שדי באלקותי לכל ברי׳ הו״ע של נס מלובש בטבע, אבל ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי. אמנם, גם גילוי שם הוי׳ הוא רק מדת אמיתית שלי מלשון מדידה והגבלה, והוא רק שם, שענין השם הוא בשביל הזולת, היינו שגם זה הו״ע מצומצם. ואמיתית הגילוי יהי׳ לעתיד כדכתיב47 והלכו גוים לאורך וגו׳, וכתיב48 בית יעקב לכו ונלכו באור הוי׳, וכתיב49 ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו וגו׳ וכתיב50 לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד הוי׳ והדר גאונו וגו׳, ארבעת הכתובים שמחשב שם51 שג׳ הם כנגד ג׳ קליפות הטמאות והרביעי כנגד קליפת נוגה52, דאז יהי׳ העברת הקליפה, וראו כל בשר יחדיו וגו׳, שהגילוי יתעצם עם הבשר הגשמי ממש בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה וארא תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ סא ואילך). וראה גם ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ קפז ואילך). תרפ״ד (סה״מ תרפ״ד ע׳ קפג ואילך).
2) פרשתנו (וארא) ו, ג.
3) ראה רד״ה זה תר״ל שבהערה 1.
4) ב״ר פמ״ו, ג. וראה חגיגה יב, א. ב״ר פ״ה, ח.
5) סימן כ (קל, ריש ע״ב).
6) לך לך יז, א.
7) פ״א סוף ה״ב ואילך.
8) ראה כסף משנה שם. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 14-5. וש״נ.
9) ב״ר פ״ל, ח. וש״נ.
10) נדרים לב, סע״א. ב״ר שם.
11) ראה ב״ר פל״ט, א.
12) שבהערה 1 (סה״מ תר״ל ע׳ סב). ועד״ז בד״ה זה עטר״ת ותרפ״ד שבהערה הנ״ל.
13) אוה״ת פרשתנו ע׳ קנד ואילך.
14) ד״ה ויקח קרח תער״ג (המשך תער״ב ח״א פרק קמא (ע׳ ערב) ואילך).
15) פרש״י לך לך יז, א.
16) פ׳ ראה טו, ח.
17) כתובות סז, ב.
18) תניא פרק לב.
19) ר״פ בראשית.
20) בהבא לקמן – ראה מקומות שבהערות
12-14.
21) נח ח, כב.
22) סה״מ תר״ל שם (ע׳ סב ואילך).
23) תרומה כה, ח.
24) פ׳ ראה יב, יא.
25) סה״מ תר״ל שם. וראה גם בארוכה אוה״ת ויצא קעח, א ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ קג ואילך. ד״ה פדה בשלום, קטנתי ורני ושמחי (הא׳) תש״ל (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ רפב ואילך. שם ע׳ רצ ואילך. סה״מ חנוכה ע׳ קה ואילך). וש״נ.
26) ראה מו״נ ח״א פכ״ה (צויין באוה״ת וסה״מ תר״ל שם). עבוה״ק ח״ג פרק נה.
27) מלכים-א ח, כז.
28) בספר האמונות ודעות מאמר ב פרק ח. מאמר ג פרק י.
29) ראה סה״מ תר״ל, אוה״ת וביאוה״ז שם. ומביא (גם) מרמב״ן עה״ת ס״פ פקודי, ומשער הגמול בענין גן עדן התחתון.
30) הובא בעבוה״ק שם.
31) ראה זח״ג רסב, א. תו״א תצוה פג, ד. לקו״ת בלק עא, ב.
32) ראה תו״ח לך לך צא, ב. וש״נ.
33) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
34) ראה לקו״ת מסעי פט, ב-ג. אוה״ת שמיני (כרך ב) ע׳ תסח ואילך. סה״מ תרע״ח ע׳ שנא ואילך. תרצ״ו ע׳ 113. וש״נ.
35) בהבא לקמן – ראה הנסמן בהערה הקודמת.
36) פ׳ ראה טו, יח ובספרי שם.
37) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פי״ב (סה״מ תש״י ע׳ 132) ואילך.
38) סה״מ תר״ל שם.
39) כ״ה בזכרון אחדים. המו״ל.
40) עירובין יג, ב. וש״נ.
41) ויק״ר פ״א, יא. במדב״ר פ״א, ג.
42) סה״מ תר״ל, אוה״ת וביאוה״ז שם.
43) פרק יג.
44) ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח.
45) ירמי׳ י, י.
46) תהלים קיז, ב.
47) ישעי׳ ס, ג.
48) שם ב, ה.
49) שם מ, ה.
50) שם ב, כא.
51) תניא ספל״ו.
52) ראה גם שיחת ש״פ שמיני תשמ״ו (שיחות קודש ח״ג ס״ע 22. התוועדויות ח״ב ריש ע׳ 815). וראה באו״א לקוטי לוי״צ לתניא שם (ע׳ טו).
[סה"מ שמות ח"א (הוספות) ע' רסא ואילך]