סז) וזכרתי להם ברית ראשונים – ש״פ בהו״ב, כ״ו אייר, מבה״ח סיון ה׳תשל״ד

בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ו אייר, מבה״ח סיון ה׳תשל״ד

הנחה בלתי מוגה

וזכרתי להם ברית ראשונים גו׳1, ולפני זה כתיב2 וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור גו׳, ומביא בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת על הכתוב3 מ״ש ברבות4 דברית ראשונים היינו ברית לשבטים, דכשם שכרת ברית לאבות כך כרת ברית לשבטים. והנה מבואר5 בכמה מקומות החילוק בין אבות לשבטים, דהאבות מקומם וענינם הוא בעולם האצילות והשבטים הם בעולם הבריאה. אך אעפ״כ לפעמים השבטים עולים גם לאצילות וכמ״ש6 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, דזהו מה שהשבטים הם במספר י״ב דהיינו כנגד י״ב גבולי אלכסון שבז״א דאצילות. אמנם גם אז השבטים הם למטה מדרגת האבות, דבדרגא זו הרי השבטים הם ז״א דאצילות משא״כ האבות הם מדות דאריך, וגם למעלה מזה הרי ז״א בעתיקא אחיד ותליא7 היינו חיצוניות עתיק. וכמבואר בכמה מקומות8 דהיינו מדות דאריך, משא״כ האבות הם מדות דעתיק ממש.

אמנם עדיין צריך להבין, דע״פ המבואר כאן שענין האבות הם מדות דעתיק ממש, א״כ מהו ענין הברית, דענין הברית שייך לכאורה רק בדרגא שבה אין הבנה והשגה מספקת וע״ז צ״ל ברית, וכמבואר הענין בלקו״ת פ׳ נצבים9, אבל מה שייך ענין הברית במדות דעתיק. ויובן זה בהקדם הביאור בריש פרשתנו, דכתיב בה10 אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו׳. דהנה במ״ש אם בחוקותי תלכו הכוונה היא על התורה, ובפרט ע״פ פירוש התורת כהנים (הובא ברש״י)10 דהיינו שתהיו עמלים בתורה, וא״כ צריך ביאור מדוע נקראת בשם חוקותי. ומבואר בזה בכמה מקומות (ובפרט בדרושי בחוקותי11), דהכוונה היא לענין החקיקה שבתורה גופא. דהרי התורה בכללות יש בה ב׳ ענינים, אותיות הכתיבה ואותיות החקיקה, דאותיות החקיקה שבתורה הם בלוחות הברית, שאותיות עשרת הדברות היו חקוקות וחרותות על לוחות האבן, משא״כ האותיות דספר תורה הם אותיות הכתיבה. דאותיות החקיקה הם למעלה מאותיות הכתיבה, כמובן גם מזה שהלוחות היו מונחות בתוך הארון, משא״כ הספר תורה הי׳ מונח לצד הלוחות כו׳12.

וביאור הענין בנפש האדם, הנה בלימוד התורה כתיב13 חיים הם למוצאיהם ואמרו רז״ל14 למוציאיהם בפה, שהלימוד צריך להיות באותיות הדיבור. אמנם עיקר הלימוד הוא בהבנה והשגה, דאפילו בתורה שבכתב שייך הבנה, וכל שכן וקל וחומר בתורה שבע״פ, שבה הבנת הלימוד היא חלק מקיום המצוה, וכמ״ש אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו15 שהלומד תורה שבע״פ ואינו מבין פירוש הדברים לא מקרי לימוד כלל, ונמצא, שנוסף לאותיות הדיבור צ״ל לימוד התורה גם באותיות המחשבה. אמנם אותיות המחשבה ואותיות הדיבור אינם מיוחדים ממש עם השכל שבתוכם, שהרי אפשר להפרידם ממנו, וכדמוכח מזה שהתוספות הרא״ש והר״ן כותבים לפעמים את אותה הסברא באותיות אחרות16, שמזה מובן, שהאותיות הם דבר נוסף על השכל עצמו ואפשר להפריד ביניהם. וזהו כמו אותיות הכתיבה, שאפשר להפריד בין האותיות שבדיו ובין הקלף שעליו נכתבו. וכן הוא בכללות גם באותיות המחשבה, שאפשר לחשוב אותו דבר שכל בכמה אופנים. אמנם למעלה מזה הם אותיות כאלה שאי אפשר להפרידם מהשכל. והיינו כשהשכל מתגלה בנפש מעצמו טרם שמלבישים אותו באותיות המחשבה, דהגם שגם בו יש אותיות כי בלעדי האותיות לא הי׳ יכול להתגלות גם לעצמו17, מ״מ הרי אותיות אלו אינן דבר נוסף אלא הם חלק מעצם גילוי השכל, וע״ז אומרים שאותיות ענינם הוא גילוי כמ״ש18 אתא בוקר, הבאה והמשכה וגילוי, שאותיות אלו הם בהעלם, ומה שנרגש הוא רק אור השכל. ולכאורה זהו בדוגמת אותיות החקיקה, שהאותיות החקוקות באבן אינם דבר נוסף על האבן ואי אפשר להפרידם ממנה.

אמנם מבואר בזה באוה״ת שם19 דאין המשל מכוון עדיין, כי הכתוב אומר בחוקותי תלכו, חוקותי דייקא, היינו אותיות החקיקה של הקב״ה ולא אותיות החקיקה שבחכמה שלמעלה כביכול, וכן מובן גם בנפש האדם, שאותיות אלו צ״ל חקוקות ומיוחדות לא רק בשכל שבנפש אלא בעצם הנפש, וע״פ הנ״ל הרי אותיות החקיקה היינו האותיות שבגילוי השכל בלבד. ומבאר שם, דאפשר לומר שאותיות החקיקה הם האותיות שבשכל כפי שהוא בהעלם בנפש, דכיון שהשכל הוא כלול ומיוחד עם הנפש, והאותיות מיוחדות עם השכל, נמצא שהאותיות חקוקות בעצם הנפש. אמנם גם ביאור זה אינו מספיק, שהרי לימוד התורה צ״ל באופן דכל עצמותי תאמרנה20, בדיבור דוקא, ואיזה שייכות יש ללימוד בדיבור וכו׳ עם האותיות החקוקות בהעלם השכל שבעצם הנפש. ומבאר שם, דענין החקיקה הו״ע אותיות הדיבור המושרשות בעצם הנפש, דשרשם הוא בעצם הנפש ממש, כמאמר21 אבא יסד ברתא, והיינו לא בחי׳ חכמה (אבא) שבסדר ההשתלשלות, אלא חכמה שלמעלה מהשתלשלות, חכמה סתימאה ולמעלה מזה, וכמבואר באגה״ק22 שהאותיות היוצאות מה׳ מוצאות הפה אינן דבר מושכל וכו׳, וכנראה בחוש שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתיים בשינויים אלו, ויותר נראה כן בביטוי הנקודות, שכשהנפש רצונה להוציא מפי׳ נקודת קמ״ץ אזי ממילא נקמצים השפתיים כו׳, ומזה מובן שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ועוד זאת, ששורש האותיות הם בעצם הנפש ממש, וכמאמר23 הנפש מלאה אותיות, וכפתגם רבותינו נשיאינו24 אותיות נותנת (גיט) יחידה שבנפש. וגילוי ענין עצם הנפש האלקית הוא ע״י לימוד אותיות התורה, דע״י שישראל מתקשרן באורייתא25 הרי הם מגלים את עצם פנימיות הנפש שהיא מושרשת בבחי׳ החקיקה שלמעלה.

והנה26 בהמשך הפרשה נאמר27 ונתנה הארץ יבולה, דמזה משמע שזהו השכר על בחוקותי תלכו, ומזה מובן שזוהי דרגא עליונה יותר. ולכאורה צריך ביאור, שהרי ארץ היא ספירת המלכות28, ואיך אפשר לומר שלאחרי שמגיע בבחי׳ החקיקה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, למעלה מהשכל ולמעלה מהרצון ולמעלה מכח המשכיל, עד לעצם הנפש ממש המושרש למעלה מעלה, הרי השכר על זה הוא שיהי׳ גילוי בחי׳ המלכות, ונתנה הארץ יבולה. אך הענין הוא, כמבואר באוה״ת שם26, דבחי׳ המלכות שרשה הוא ברדל״א29 שלמעלה מכל ענין האותיות, היינו משום דלית לה מגרמה כלום30, ובמילא הרי היא למעלה מבחי׳ הכלים, ברדל״א ממש. ולכן דוקא ע״י המלכות ששרשה ברדל״א אפשר להמשיך בחי׳ האותיות שבעצם הנפש ובעצם שלמעלה. והגם שבחי׳ המלכות כמו שהיא למטה אינה ענין האור, וכמאמר דלית לה מגרמה כלום, מ״מ הכוונה כאן בענין האורות היא לענין האורות כפי שהוא ברדל״א, שזהו למעלה מציור אורות וכלים גם יחד.

וזהו אם בחוקותי תלכו גו׳, דע״י לימוד התורה באותיות החקיקה הרי גדול לימוד שמביא לידי מעשה31, דאת מצוותי תשמרו, ואז ונתנה הארץ יבולה, שהמלכות מצד שרשה ומקורה ברדל״א פועלת שאותיות החקיקה במדריגה הכי עליונה יומשכו בגילוי למטה, באופן של יבול.

ועל פי כל הנ״ל יובן ענין הברית שצריך להיות גם באבות ושבטים, גם כפי שהם מדות דאריך ומדות דעתיק, שזהו ע״ד המבואר לעיל בענין אותיות החקיקה, דגם אותיות החקיקה כפי שהם למעלה הרי זה ענין הכלים, שיש בזה איזו מדידה, דזהו ענין עשר ספירות הגנוזות26, דהגם שהם גנוזות במאצילן וכמשל השלהבת הקשורה בגחלת32 ושאר המשלים בזה33, מ״מ הרי הם במספר עשר, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר34, היינו שהם בבחי׳ כלים, אמנם עצם הנפש הוא למעלה מכל גדרים אלו. וכן יובן בענין הברית, שתוכנו הוא, שגם בבחי׳ המדות דעתיק יומשך מבחינה שלמעלה מכל גדר מדות וכו׳. וענין זה נמשך בעבודת כאו״א ע״י בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, היינו ע״י קביעות עתים בתורה, כל חד לפום שיעורא דילי׳, גם אנשים פשוטים וכו׳35.

__________

1) פרשתנו (בחוקותי) כו, מה. – לכללות המאמר, ראה ביאור לד״ה אם בחוקותי שבאוה״ת הנסמן בהערה 11.
2) שם, מב.
3) ע׳ ריא.
4) שמו״ר פמ״ד, ט.
5) ראה לקו״ש חכ״ה ס״ע 196 ואילך, ובהנסמן שם.
6) תהלים קכב, ד.
7) ראה זח״ג רצב, א.
8) ראה לקו״ת צו יז, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שפו. ובכ״מ.
9) מד, א ואילך.
10) כו, ג.
11) ראה לקו״ת ר״פ בחוקותי. אוה״ת פרשתנו (בחוקותי) (כרך ג) ע׳ תתקלב. המשך תרס״ו ע׳ קעב. ד״ה אם בחוקותי תשט״ז (לעיל ע׳ רסה ואילך). תשל״ז (לקמן ע׳ שז ואילך). תשמ״ג (לקמן ע׳ שכח ואילך). תשמ״ח (לקמן ע׳ שמה ואילך). ובכ״מ.
12) ראה ב״ב יד, א ואילך. פרש״י וילך לא, כו.
13) משלי ד, כב.
14) עירובין נד, רע״א.
15) או״ח ס״נ ס״ב. וראה הל׳ ת״ת שלו ספ״ב. וש״נ.
16) ראה סה״מ תש״י ע׳ 36, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
17) ראה לקו״ת שה״ש ב, ד. תו״ח בשלח קפ, סע״א ואילך. ובארוכה – ד״ה תפילין דמארי עלמא תרנ״ג (סה״מ תרנ״ג ע׳ רלה ואילך).
18) ישעי׳ כא, יב.
19) ע׳ תתקלד.
20) תהלים לה, י.
21) זח״ג רנח, א.
22) סימן ה.
23) ראה לקו״ת שה״ש ד, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ רלו. ובכ״מ.
24) כ״ה גם באגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ קנה. וראה המשך תרס״ו (קה״ת, תנש״א) ע׳ תקפו. ר״ד ט״ו סיון תשי״א (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ריש ע׳ 297).
25) ראה זח״ג עג, א.
26) ראה בכ״ז אוה״ת שם ע׳ תתקמה.
27) כו, ד.
28) ראה לקו״ת במדבר ה, ב. ובכ״מ.
29) ע״ח שער (יג) א״א פ״ב. סה״מ תרנ״ט ע׳ יא. ד״ה לכה דודי תשי״ד פ״ה (בסה״מ דרושי חתונה). ובכ״מ.
30) ראה זהר ח״א רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
31) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
32) ספר יצירה פ״א מ״ז.
33) ראה סה״מ תרפ״ח ע׳ קנח, ובהערה שם. וש״נ.
34) ספר יצירה פ״א מ״ד.
35) חסר הסיום. המו״ל.

[סה"מ ויקרא ע' שא ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 133 ואילך.


סגירת תפריט